כדורגל. יש שימצאו אותו משעמם, אחרים אולי לא יחשיבו אותו לספורט, אבל רבים בוודאי יתהו כיצד הוא קשור לפילוסופיה. במאמר זה נשתמש בכדורגל כאמצעי לדבר על פילוסופיה ולהוכיח שהיא אינה מיועדת רק למיעוט אליטיסטי, אלא להפך: הגישה הפילוסופית טבעית לכל אדם.
הפילוסופיה עוזרת לנו לגלות באופן הדרגתי את החוקים המנהלים את החיים ואותנו; לכן היא גם מסייעת לנו להכיר טוב יותר את טבענו ואת טבע הדברים. זהו המפתח להימנעות מסבל מיותר ולבנייתה של אחווה אותנטית בין בני האדם.
כדורגל וחיים
מה שאנו רואים היום במרבית אצטדיוני הכדורגל אינו תלוי ברמת המקצועיות של הקבוצה, ורחוק מאוד מהבנתנו את הספורט, מאחר שהכדורגל הפך לכלי מניפולציה של החברה, ובעיקר מקור לדוגמאות שליליות לצעירים.
אז מה זה כדורגל?
מאמן כדורגל מפורסם בדימוס אמר בריאיון עמו שכדורגל משמעו לקבל כדור, לשלוט בו, לרוץ ולהעבירו הלאה… הרהור קצר בכך יכול להפוך אותנו ברגע אחד לפילוסופים בעלי הכרה. עם לידתנו אנו מקבלים את החיים דרך גופנו, ואז מתפתחים, גדלים ורצים עם החיים… לבסוף מגיע הרגע שבו אנו צריכים להעביר את החיים (את הכדור) לחבר אחר. החיים לעולם אינם מפסיקים את התנועה, היא עוברת מאחד לאחר.
בכדורגל, קיים כינוי גנאי לשחקנים שאינם מעבירים את הכדור הלאה – "אמארונס". בדומה להם, יש אנשים המעניקים חשיבות רבה לרושם האישי וצמאים לכבוד. הם יעדיפו לחיות חיים שטחיים מאשר לחשוב על טובת הקבוצה או החברה.
אפלטון היה קורא לזה טימוקרטיה.
מה אנו יכולים ללמוד מכדורגל?
כדורגל הוא משחק קבוצתי, ולפיכך אנו יכולים ללמוד ממנו ערכים אנושיים, כמו: מחוייבות, אחווה, אחריות, נאמנות ומציאת שביל הזהב, לא רק עם אחרים, אלא גם עם עצמנו. אנו יכולים גם ללמוד ממנו על הערך של נאמנות. בענפי ספורט אחרים, כדוגמת הרוגבי, קיימות מסורות המדגימות זאת היטב. כך, למשל, בקבוצות רוגבי רבות קיים מנהג שבסיום משחק, הקבוצה האורחת מנקה את המלתחה שלה ללא קשר לתוצאת המשחק, כדרך להעניק כבוד למתחרה.
בכדורגל השחקנים משתי הקבוצות יוצאים למגרש עם אסטרטגיה כלשהי: 4-4-2, המכונה יהלום כפול, שמירה אחד על אחד… הפילוסופיה מלמדת אותנו שדבר אינו קורה במקרה, אלא כצורך. הכול מצייתים לחוק מסוים. כאשר איננו מכירים את החוק, אנחנו אומרים שהדבר קרה במקרה. בכדורגל בוודאי נאמר שליריב היה מזל.
קשה יותר ללמד את זה שמאמין שהוא כבר יודע, מאשר את זה המכיר בבערותו.
לפני מאות שנים אמרו ההיסטוריונים שהפילוסופיה נולדה ביוון, במאה השישית לפני הספירה. החכמים היוונים הראו שכל מה שקורה בטבע מציית לחוק אחד, וגם שהתרחשותם של מאורעות מתקיימת לפי סדר מסוים, ולפיכך יש באפשרותנו לנבא אותם.
הרשו לי להביא דוגמה מעולם הכדורגל. כששחקן בועט בעיטה חופשית לשער הנגדי ומנסה להרים את הכדור מעל למחסום שהעמיד היריב, אפשר לראות כיצד הכדור מצייר מסלול דמוי פרבולה מושלמת כדי לחדור לשער הנגדי. האם מדובר במזל טוב בלבד?
מובן שלא, כי מאחורי היכולת הזאת עומדים אימונים מפרכים ומאמצים רבים. הצורך במאמץ כדי להגשים את המטרות שלנו, הוא דבר שאנו יכולים ללמוד מהכדורגל.
סוקרטס הקדיש את מרבית חייו למחקר ולחיפוש אחר מהויות ואחר האמת, כנגד הסופיסטים. כדי להגדיר מושגים כמו אמת, צדק וטוב, הוא חיפש אחר המכנה המשותף. כך, למשל, כדי להגדיר נדיבות, הוא כיוון למציאת המשותף לכל האנשים שאנו מכירים כנדיבים.
סוקרטס האמין שכדי להצליח בחיפוש זה אנו חייבים להכיר בבערותנו, להעיר את ההכרה ומעל לכול ללמוד לחשוב בעצמנו. ניסיוני ארוך השנים כמורה לימדני שקשה יותר ללמד את זה המאמין כי הוא יודע, מאשר את זה המכיר בבערותו.
נאמנות לצבעים אחדים
לו היו שואלים אנשים מהו הטוב, קרוב לוודאי שמרביתם היו משיבים שזהו סנטימנט. באופן דומה, אם נשאל, לדוגמה, אוהדים של קבוצת הכדורגל הספרדי "אתלטיק דה לה קורוניה" מהי סיבת השתייכותם אליה, הם בוודאי היו משיבים שזהו גם עניין של סנטימנט. אין הם יכולים להסביר את הדבר באופן רציונלי. אבל אם נבקש להעמיק מעט, אם ניפגש עם אוהד הקבוצה לשיחה על כוס קפה, או לשיחה לאחר אחד מהניצחונות של הקבוצה, אולי נגיע למסקנה שמעריצים רבים מתמידים עקב נאמנותם. זו יכולה להיות נאמנות לעיר מסוימת, או נאמנות להורים שתמיד השתייכו לקבוצה. הנאמנות כערך אוניברסלי זוכה היום לביקורת כי כבר אין אומרים "אני נאמן לערכים של הקבוצה הזו," אלא שומעים יותר "אני אוהד של…" בואו נתמקד במילה "אוהד" (fan) – זהו קיצור של המילה "פנטי", אדם המגן על אמונה או דעה בלהט מוגזם מבלי לכבד דעות ואמונות של אחרים. דבר זה אולי יסייע לנו להבין יותר את מה שקורה באצטדיונים רבים, וימחיש כיצד השפה המדוברת משקפת את החברה.
אבל נחזור למהויות שחיפש סוקרטס. עבורנו המהויות קשות מאוד להגדרה. עם זאת, אנו יכולים לחוות את היופי. לדוגמה, כשאנו ניצבים לפני יצירה אמנותית. במקרים אחרים נביט ביצירה ונשאל את עצמנו "מה זה?".זה יקרה, כנראה, מול יצירה שיש בה רק מעט אמנות. אותו הדבר קורה כאשר אוהדים אומרים ש"קבוצתנו שיחקה היטב." לא תמיד אפשר להסביר למה הם שיחקו היטב, אבל ההרגשה שקיימת בפנים מאפשרת לומר זאת.
כאוס, סדר וכדורגל
יש כדורגלנים שבעצם נוכחותם במגרש מקרינים סדר לקבוצה. צ'אבי הרננדס, שחקן הכדורגל מברצלונה, הוא דוגמה לשחקן המתעל את הלוגוס ואת הוראות המאמן. שחקנים כאלה עשויים להשפיע על הקבוצה לשחק היטב. ואם יותר לי להוסיף, אלה הם השחקנים המנתבים את הדרך, עושים סדר בכאוס, משום שאין מדובר כאן רק בהבקעת שערים. העניין הוא איך משחקים.
השמחה העולה בעקבות הבקעת שער רגעית, אבל ההנעה של המשחק ושל הקבוצה יכולים להימשך 90 דקות. אין מדובר פה ביכולת לחיות חיים ארוכים או קצרים, אלא באיכותם, בטיבם.
כל הפילוסופים לימדו אותנו עד כמה החיפוש אחר הסדר הכרחי בחיים כדי להגיע לאושר. בחזרה לנאמנות: היינו יכולים להגדיר מושג זה כמתאם בין מחשבה, סנטימנט ומעשה. מעניין שקבוצות כדורגל רבות נאמנות למבנה של המשחק. הן אינן עושות בו שינויים ומשחקות בעיקר במהות זהה. נזכיר את ברצלונה של גוארדיולה כדי להדגים שלנאמנות לערכים אנושיים יש השלכה רחבה הרבה יותר ממה שאנו יכולים לדמיין. אנו יכולים לבחור בין התנהגות מוסרית להתנהגות לא מוסרית.
מה שיכריע את הבחירה הוא חוסנו של המבנה פנימי שלנו, במהותנו.
בתחילת המאמר ציינתי שמה שרואים במרבית האצטדיונים היום רחוק מאוד ממה שאנו מבינים כספורט. ענף זה רווי בעניינים כלכליים שפעמים רבות חודרים לספורט, כשהגרוע ביותר הוא הסחר–מכר שנוגע גם באנשים.
מדובר במסחר בכדורגלנים שחלקם מוערכים בכמה מליונים, מה שנותן את ההרגשה שאנו נמצאים בשוק של עבדים. בימנו הכסף הורס את ענף הכדורגל ומרוקן מתוכו את המהויות, את הערכים הקלאסיים של ספורט זה.
באותו האופן, הפוזיטיביזם של המאה ה-19 הביא לבני האדם את ההשקפה על החיים מנקודת מבט תועלתנית, והביא לחוסר עניין בחיפוש המהויות. מסכן סוקרטס! אפשר לומר שהעובדות מדאיגות אותנו, התוצאות של המשחק, ואין ספק שזוהי בעיה, משום שאם לא נחפש את הסיבות שבגללן האירועים משתנים, לעולם לא נתקדם.
ארצה לסיים בהרהור קצר עם מעשה שקרה לפני כמה שנים במשחק ליגת האוהדים בגליסיה.
שחקן מחזיק כדור בשטחו, ולפתע שומע שריקה. הוא מאמין שהשופט עצר את המשחק. הוא לוקח את הכדור לידו ובכך עובר עבירה. השופט ניגש אליו ושורק לפנדל. השריקה הקודמת, התברר, הגיעה מהקהל. אי אפשר לבטל את הפנדל.
ואז קרה הבלתי ייאמן: החלוץ האחראי לבצע את הפנדל אמר לשוער לאן הוא הולך לבעוט את הכדור כדי שהוא יצליח לעצור אותו. השוער אינו מאמין, אבל כך קרה. הייתה לי ההזדמנות לשוחח עם אותו השוער, אדם צעיר בשנות העשרים לחייו. הוא סיפר לי שלא היה מסוגל להבין את הסיבות להתנהגות זו של החלוץ היריב. באותו רגע גם לי לא הייתה תשובה. לפעמים השתיקה היא התשובה הטובה ביותר…
אבל היום הייתי אומר לו, כפי שציינתי קודם, שהדבר החשוב באמת הוא לא לנצח או להפסיד, אלא איך משחקים.
ובחיים– הדבר החשוב הוא לבחור צורה או דרך חיים שיאפשרו לנו לבנות בתוכנו מבנה פנימי מוצק ועם יסודות מוסריים עמוקים.
* הכותב הינו מרצה למתמטיקה ולפילוסופיה. המאמר פורסם לראשונה בספרדית בכתב העת "הספינקס", בנובמבר 2018