בימי הקורונה, הגבולות התהדקו, לא יוצאים מהבית או יוצאים קצת ושומרים מרחק, שמים מסיכה וכפפות ומגבילים את המגע והקרבה. ומעבר לגבולות החיצוניים יש גם גבולות פנימיים שכל אחד הציב לעצמו בימי הקורונה – גבול בין פחד לשאננות, גבול בין להיות לבד לבין להרגיש בודד, בין ״להוריד הילוך״ ל״לא לעשות הרבה״ ועוד. מה הקורונה ״חוצת הגבולות״ יכולה ללמד אותנו על גבולות, היא, שלא מבחינה בין ערבים ליהודים, בין קשישים לצעירים, בין אמריקאים לרוסים? מה הקורונה ״שהציבה בינינו גבולות״ של קרבה יכולה ללמד אותנו על הגבולות שאנחנו הצבנו, עוד לפני כן, בינינו לבין אהובינו? מה הקורונה שהכריחה אותנו לשהות בין קירות הבית והגבילה את השהות בטבע יכולה ללמד אותנו על המרחק שכבר קיים בינינו לבין הטבע?
אולי שכולנו בני אדם, שכולנו זקוקים לחיבוק אוהב ולקרבה, ושהטבע העצום והחזק זקוק להגנה ולתשומת הלב והאהבה שלנו. ברור שהגבול של כל אחד הוא שונה וכל אחד צריך להיות קשוב לעצמו וליכולות שלו, שכל אחד צריך למצוא את האיזון הנכון בנסיבות החיים שלו ובהתאם לצורך הפנימי שלו. אבל התפרצות הקורונה נתנה לנו זמן וחומר למחשבה לתהות על משמעות החיים ועל הקשרים בין בני אדם, העירה השראה לבטא יצירתיות ולגלות דברים חדשים וגם עודדה תקשורת חוצה ערים וחוצה מדינות.
הקורונה העירה צמא להוסיף ערך מוסף לחיינו ולהכיר במשמעות החיים, צמא לצאת מעצמנו, צמא לתת, להקשיב ולגעת באחרים, בלי לאבד את עצמנו, בלי לסכן את עצמנו – בימי הקורונה ובכלל.
מי ייתן ולא נשכח את החוויה, מי ייתן ולא ניתן לשיעור להתמוסס עם הזמן, כי לאומץ, לאחווה ולנתינה אין גבולות והם לא מתכלים כשמעניקים אותם.
התנדבות בימי קורונה
באקרופוליס החדשה לא יכולנו לקיים את פעילויות ההתנדבות שתכננו לקיים בערים השונות, אבל כמו כולם, גם אנחנו ניסינו לפרוץ את הגבולות החיצוניים והפנימיים, בלי לשבור את הכללים ובלי לסכן אף אחד. אחת הדרכים היתה לתת מענה לצרכי הקהילה – חלוקת מזון ותרופות ושיחות טלפון יומיומיות עם קשישים שגרים לבד ונמצאים בבידוד.
״כולם מתמודדים בימי הקורונה עם פחדים, שלא יהיה לנו כסף לשלם שכר דירה, שלא יהיה אוכל במכולת, פחד שנדבק, פחד על סבא וסבתא שלנו. אבל כשאנחנו יוצאים להתנדב ופוגשים אנשים, אנחנו מתגברים על הפחדים שלנו, מפלס הדאגה יורד, אנחנו מצליחים להתרומם ולהיות חזקים למען אנשים אחרים, אנשים שלא הכרנו לפני כן, אנשים שלא היינו מכירים בכלל אם לא היתה קורונה״ (דפנה מראשון לציון).
״הצורך להתנדב ולעזור בוער בנו אבל היתה את ההתלבטות איך לעשות את זה בצורה שלא תסכן לא את עצמנו ולא אף אחד אחר. אחד הדברים המשמעותיים שראיתי זה שיש הרבה פאניקה אצל אנשים מסביב. אז יצאנו להתנדב עם ההנחיות והכללים, אבל בלי האווירה של הפאניקה, ניסינו דווקא בתוך המצב הזה להביא תחושה של ביטחון ואהבה.״ (שחר מהקריות).
״אני חווה גבורה אמיתית של האנשים שמתנדבים שהשתמשו במשאבים האישיים שלהם, והתגברו על הפחד והחששות הטבעיים כדי לעזור לאלו שזקוקים לעזרה. פגשנו אוכלוסיה חלשה שנפגעה מאוד מהבידוד. אבל פגשנו גם מבוגרים מלאי כוחות ושמחה, שלמרות הקושי והכאב שלהם הלב שלהם פתוח והאגו לא ״משחק תפקיד״, הם הציעו לנו שוקולדים, פרחים מהגינה או תפוח, הם פתחו את הלב ולא חסכו בשיתופים ובשיחות עמוקות״ (נסטיה מחיפה).
צילום: Bart Grietens