הגשמת החלום
לאחר שנתיים של הכנות פיזיות ומנטליות, מצאתי את עצמי על מטוס הרקולס של חיל האוויר הצ'יליאני, בדרכי לאנטארקטיקה. שלוש שעות הפרידו ביני לבין החלום; הציפייה הפכה אותן לנצח. עננות כבדה עטפה אותנו ולא ניתן היה לזהות את מיקומנו. המטוס חדר את מעטה האפלה וכמו באבחת חרב התגלו לעיניי מישורי הקרח האינסופיים של היבשת הלבנה, ובתוכם צלקת שחורה, בתולית ושברירית – המנחת שלנו.
הדלת נפתחה וגל קור עוצמתי נכנס פנימה וחדר היישר לעצמות. ההתרגשות סחטה דמעה, שמיד קפאה על הריסים. הטייס אמר שיש לנו מזל והגענו ביום סגרירי רגיל: הטמפרטורה בחוץ מינוס 25 מעלות! אנחת רווחה נפלטה מגרוני ושאלתי את עצמי בלבי, מהו באמת ההבדל בין מינוס 20 למינוס 50 מעלות?
ההתלהבות מהמפגש הראשון עם אנטארקטיקה השכיחה את הקור. הרמתי את מבטי אל האופק והבנתי שאני ממש כאן, כפי שחלמתי. הגעתי אל אחד המקומות המסתוריים ביותר בעולם. הרים עצומים, קרחוני ענק וריקנות של מישורי קרח אינסופיים המתעתעים במוח האנושי. כשנמצאים באנטארקטיקה, מאבדת הפעילות האנושית כל משמעות.
הפינגווינים שנחו על החוף הביטו בדאגה אל עבר הפולש המוזר, נטול הנוצות, אשר הפר את שלוותם. באנטארקטיקה, האדם הוא רק אורח. בים שולטים הלווייתנים, ביבשה רבבות הפינגווינים וכלבי הים ובשמיים להקות האלבטרוסים והיסעורים. על התפאורה המדהימה הזאת, הנפרסת מהים ועד לשמים, מנצח הטבע העוצמתי. הפינגווינים מקפצים בין הקרחונים, פילי הים מתגוששים, הלווייתנים שרים והאלבטרוסים מחזרים בטקס מרהיב. פה, בקצה הגלובוס, מתקיים לו עולם פראי ובתולי, ללא מגע ידי אדם.
חפש באנטארקטיקה
מה גורם לאדם מן היישוב לעזוב את המשפחה, להתפטר מהעבודה ולטוס לאנטארקטיקה לזמן בלתי מוגבל? למראית עין, חיי היו מושלמים – עשיתי בדיוק מה שהחברה ציפתה ממני; הייתי מהנדס מערכות מידע, עבדתי בחברת היי-טק ידועה, היתה לי משכורת שמנה, רכב מהעבודה וסושי בארוחות הצהרים. לכאורה, הכל מושלם; אבל בתוכי – זה לא מה שהרגשתי. היתה לי תחושה שאני חי חיים של אנשים אחרים. הרגשתי ריקנות שלא הצלחתי למלא בשום צורה. לפתע הבנתי, שאני לא מאושר.
אני זוכר שהייתי ילד מאושר, עם הרבה חלומות לעתיד, שלאט לאט הצטמצמו בתוך מערכת חברתית שחינכה אותו לרוץ קדימה – להצטיין בלימודים, להתגייס ליחידה מובחרת, להיות קצין, לעשות תואר באוניברסיטה ורצוי תואר בהנדסה, לחסוך כסף לבית (גם אם זה אומר לעבוד מצאת החמה עד צאת הנשמה במשך 50 שנה), תמיד להיות ראשון. והאושר – נדחק הצידה, נשכח.
האם זה כל מה שיש לחיים להציע? הסתכלתי סביבי וראיתי שכולם באותו המסלול, לא עוצרים לרגע להתבונן ולבחון את הדרך, את הסיבה, את מצב האושר. אז החלטתי לעצור את המרוץ המטורף של החיים ולטוס לסוף העולם. לחפש את עצמי, לחפש משמעות, למצוא את האושר שאיבדתי בדרך.
אדם מול איתני הטבע
אנטארקטיקה היא בכל מובן סוף העולם – 98% ממנה מכוסה בקרח, היא הקרה ביותר מכל היבשות, הצחיחה ביותר ועוצמת הרוחות בה יכולה להגיע ל-320 קמ"ש! התנאים הקשים הללו בודדו אותה משאר העולם והרחיקו אותה מכל נתיב ספינות או קידמה. כך הפכה יבשת זו למקום שבו הטבע הפראי והקפוא הוא השולט האמיתי. בעולם בו אין כמעט מקום שטרם נכבש, מצליחה יבשת אנטארקטיקה להחזיק בתואר היבשת האחרונה שהתגלתה בעולם, המקום האחרון שבו הניפו מגלי הארצות את דגלם בגאווה. היא עדיין מוגדרת כיבשת שאינה שייכת לאף מדינה, ושמורה לשלום ולמדע העולמי. ובדיוק כמו הקרחון אשר רובו מתחת למים, כך גם באנטארקטיקה, רב הנסתר על הגלוי.
אזרתי אומץ ויצאתי מתחנת המחקר הרוסית ששהיתי בה, לסיור הראשון שלי בחוץ. טיפסתי על ההר הגבוה ביותר באזור. השילוב בין הקור, הרוח והשלג הטובעני חידדו את כל חושי ההישרדות, והעלו פחדים קיומיים שמעולם לא צצו בחיי הרגילים. לאחר כשעה של טיפוס הצלחתי להגיע לפסגה, וממנה התבוננתי בגאווה על המישורים הקפואים מסביב לכיפה הקטנה שכבשתי. מראה מרשים נפרס למול עיני – שילוב בין לובן והדר, לעוצמה וכוח. ממרומי ההר זיהיתי כתם אדום קטן בתוך הענק הלבן, שנראה כאילו אינו שייך לנוף. זוהי תחנת המחקר האנושית הקטנה שלנו. פתאום הבנתי עד כמה אנחנו קטנים מול עוצמתו של הטבע, קצת כמו עוד כתם קטן בתמונה הגדולה של החיים.
האם אנחנו באמת מרכז העולם? האם הכל נברא כדי לשרת אותנו, או שמא אנחנו רק עוד יצור חי, אחד מתוך מכלול חיים שלם וענק, שאת רובו איננו מבינים כלל?
אדם מחפש משמעות
לפתע קלטתי, שהתפתחות הטכנולוגיה והחינוך המטריאליסטי הרחיקו אותנו מהטבע. לא רק מהטבע החיצוני אלא גם מהטבע הפנימי, הנסתר, זה הקשור למהותנו האנושית. טבע פנימי זה הוא סוג של מגדלור המאיר את דרכנו, מראה לנו את הכיוון ומעניק משמעות לחיינו.
באנטארקטיקה, נותרנו רק אני והטבע, ללא שלל הגירויים והתשוקות של העולם המודרני – קניונים, מסעדות, ברים, טלוויזיה או פייסבוק. כל הדברים שאנחנו רגילים כל כך לעשות כדי לברוח מלהיות, ולו לרגע, לבד עם עצמנו. זו דרכנו לפצות את עצמנו על אי היכולת לעמוד במרוץ החיים, ובציפיות של החברה המערבית המודרנית. את הרחש התמידי של הפעילות האנושית, שהפך לחלק בלתי נפרד מחיינו, מחליפה הדממה, המופרעת רק על ידי שאגות פילי הים, שירת הלווייתנים ומשק כנפי הציפורים. ואז, כאשר אין לחושים לאן לברוח, וללא הגירויים של העולם החיצוני, קורה דבר נפלא – ההכרה מופנית פנימה. מתחילות לצוץ שאלות בסיסיות ומהותיות על החיים: מי אני? מהי משמעות חיי? האם אני מאושר באמת, או שמא רק מקפץ כל חיי בין הנאה לסבל?
במהרה גיליתי, שמעטים בלבד יודעים היכן למצוא את התשובות, או כיצד להקנות משמעות לחיים. אך הבנתי גם שעצם העצירה של מרוץ החיים, ההתבוננות ושאילת השאלות, מתחילה לסלול את הדרך לתשובות.
מסע במנהרת זמן
האם השתמשתם פעם בביטוי "אין לי זמן"? כמובן; הוא חלק בלתי נפרד מחיינו. גם באנטארקטיקה הוא נכון, אבל במובן אחר לגמרי. באנטארקטיקה אין "זמן". השעון שלנו נקבע על ידי קווי האורך של מפת העולם (מגריניץ' והלאה), אלא שבאנטארקטיקה כל קווי האורך נפגשים, ועוד לא נולד האדם שידע מה השעה באנטארקטיקה.
דמיינו חיים ללא שעון. באנטארקטיקה הזמן מאבד משמעות, אבל לא רק הזמן. זה המקום בו אתה יכול להסיר את השעון מהיד, להשאיר את המחשב בבית, לבטל את האינטרנט, לנתק את הטלפון הנייד, לקחת פסק זמן. החוויה הזאת של הניתוק מחברת אותנו לכאן ועכשיו ומאפשרת לנו לחוות את ההווה עד תום. כמה אנו רגילים להיות עסוקים בחרטה על העבר ובדאגה לעתיד, ולא להיות נוכחים ברגע האמיתי היחיד שיש לנו – כאן ועכשיו. והנה פתאום, בסוף העולם, חוויתי את ההרגשה של הילד שחי את הרגע. חשתי ער, נוכח, חי. הקשבתי לטבע, ושמעתי את עצמי, את קולי האמיתי. הפכתי להוויה אנושית, שאינה תלויה במה שיש לי או במה שאני עושה. חינכו אותנו שאנחנו מה שאנחנו עושים, או מה שיש לנו; כמה אנחנו מזדהים עם המעמד שלנו, הכסף שלנו, המדינה שלנו. אבל כל הדברים הללו, אינם אנחנו.
באופן פרדוקסאלי, כשהגעתי לאנטארקטיקה הוספתי לעצמי הרבה שכבות של לבוש, אך למעשה התחלתי לקלף מעצמי את השכבות המפרידות ביני לבין מי שאני באמת. כל המסכות שהחברה לימדה אותי לאמץ הפכו חסרות משמעות בטבע של אנטארקטיקה. למישורי הקרח לא שינה אם אני עשיר או עני, אם אני פרופסור או חסר השכלה, אם יש לי אייפון או סמסונג. הטבע מתייחס לכולם באופן שווה. הורדת המסכות הללו מלווה בהקלה גדולה. פתאום הרגשתי חופשי באמת. מה שנותר הוא הקסם של החיים, הנשמה שהיא אני.
סוף העולם ותחילת הדרך
אז יצאתי לסוף העולם כהרפתקן וחזרתי כהולך דרך. יצאתי עם הרבה שאלות רבות וחזרתי עם שאלות רבות יותר. לא מצאתי סוסים שמדברים עברית, אך במובן מסוים גיליתי שיש אנשים שלא מתים, כאלו שיודעים לחיות את החיים. יותר מכל, גיליתי שלא צריך לטוס לאנטארקטיקה כדי להתחיל את המסע הפנימי הזה לגילוי של עצמי, אפשר לעשות זאת כאן ועכשיו. כל שצריך לעשות זה לעצור את מרוץ החיים, להתבונן פנימה ולהיות נאמן לקול הפנימי שלי.
היטיב לתאר זאת המשורר היווני קונסטנדינוס קוואפיס, בשירו "המסע לאיתקה".
"שֶׁתַּגִּיעַ אֶל הָאִי שֶׁלְּךָ זָקֵן,
עָשִׁיר בְּכָל מַה שֶּׁרָכַשְׁתָּ בַּדֶּרֶךְ.
אַל תְּצַפֶּה שֶׁאִיתָקָה תַּעֲנִיק לְךָ עשֶׁר.
אִיתָקָה הֶעֱנִיקָה לְךָ מַסָּע יָפֶה
אִלְמָלֵא הִיא, לֹא הָיִיתָ כְּלָל יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ.
יוֹתֵר מִזֶּה הִיא לֹא תּוּכַל לָתֵת".
אנטארקטיקה היתה ה"איתקה" שלי. אני מאחל לכם שתמצאו את איתקה שלכם, ודרכה תצאו למסע הגדול מכולם – המסע אל תוך עצמכם.