אנו עובדים כדי להתפרנס ולכלכל את עצמנו. עבודתנו נותנת לנו הזדמנות לרכוש ניסיון, לבטא מקצועיות, לתרגל יעילות, וגם – לתת שירות. עד כמה אנו מסוגלים להיות נותני שירות אדיבים כשלא מתגמלים אותנו על כך? ומהו בדיוק תגמול נאות לשירות איכותי? סיפור אמיתי
שש בערב, המשרד ריק מאדם, וכשהיא מתכוננת לצאת היא מבחינה בחסרונו של צרור המפתחות הכבד שלה. בבת אחת היא קולטת שהשעה מאוחרת ואין איש בסביבה. היא מתחילה בחיפושים עקרים חוזרים ונשנים בתיק, במעיל, בשירותים, במטבח. וחוזר חלילה. סוג של מכניות מתובלת באשליה קטנה שאולי החמיצה את העובדה שהם פשוט שם.
הערב חורפי והחושך מקדים לרדת. היא מתקשרת לכל מי שהיה בחדרה במהלך היום. איש לא ראה על שולחנה צרור מפתחות ענק. הסוללה מתרוקנת והטלפון כבה בבת אחת.
היא יורדת אל אנשי הביטחון בכניסה למשרד. ראשית מבקשת למלא את הסוללה, ושנית אולי מישהו מסר להם צרור מפתחות שנמצא? המכשיר נטען, אך אין מפתחות. התחנה הבאה – אב הבית. עם מפתח מסטר הוא פותח חדרים שבהם שהתה במהלך היום. כלום. טלפון לאחראית על המנקות במשמרת בוקר. אין.
נמיכות רוח פושטת באיבריה, מלווה בשבריר של עצבות.
היא מתחילה מחדש את השחזור. מבינה שזה כנראה קרה מוקדם בבוקר. אולי אצל מרום בדוכן הקפה. יש מצב שהניחה את הצרור על הדלפק. היא יורדת שוב ובלבה תקווה, אך הדוכן סגור. מרום לא היה הולך עם צרור שיש בו גם מפתחות לרכב. הוא בוודאי היה מוסר אותו לדלפק הקבלה או לאנשי הביטחון. בדלפק הקבלה יושבים אנשי משמרת הערב, עייפים ומשועממים. לא, לא, אף אחד לא הביא להם צרור מפתחות. אכזבתה גדולה, לא רק משום שהצרור לא נמצא, אלא בעיקר משום שערכה מסע שחזור מוקפד במוחה והמסקנה הבלתי נמנעת שאליה הגיעה – הופרכה.
מה עכשיו? עוד מחשבה, מופרכת מעט… אולי השאירה את המפתח ברכב עצמו? עם פנס הטלפון המוטען היא מאירה פנימה בחניה החשוכה. אין.
היא מתקשרת לחבר שמגיע ברצון להסיע אותה. אוויר הלילה הצונן מעיר בה פרספקטיבה אחרת. "בעיה שנגמרת בכסף היא לא בעיה", נהג לומר אביה המנוח. ואם זה ייגמר באובדן צרור של 15 מפתחות, אז מה? ומחשבה פטאלית יותר נולדת, אם עכשיו היא יוצאת אל העולם ככה, כמו שהיא, הרי יש לה את עצמה ולכל יקיריה שלום. יש איתה מחשב, טלפון, כסף, כרטיס אשראי ותעודות.
כל מה שחיוני בעצם כדי לצאת למסע אל הלא נודע. מה עוד צריך לבקש?
בביתה היא מקדישה עוד מחשבה לפני שינה – זה חייב להיות אצל מרום, ואליו תלך מחר בבוקר. מחשבה זו מושכת אותה לשינה עמוקה.
בוקר חורפי שטוף שמש מקדם את פניה. דוכן הקפה של מרום פתוח. "בוקר טוב", היא מאירה לו פנים. "אתה תקוותי הגדולה בבוקר זה". הוא מושיט לה פתק. רשום בו שם, מספר טלפון ושם החברה שבה עובדת שמרית. גם היא הייתה יום קודם לכן בדוכן, וכנראה אספה בשוגג עוד צרור לתיקה. שמרית הבחינה בכך עוד באותו יום, ובחרה באפשרות ההגיונית ביותר – דלפק הקבלה. זה אומר… שהצרור היה בערב בדלפק הקבלה, אבל שם התחלפה משמרת, ואותם עייפים ומשועממים לא קיבלו מסר על צרור שנמצא. לא עלה בדעתם להושיט כף יד לפנים ולפתוח את מגירת האבדות כדי לבדוק.
היא מופתעת. מצד אחד, חיזוק. הראש עבד נכון. המסקנה הבלתי נמנעת שהפרכתה הגדילה את הבלבול, מקבלת חיזוק. מצד שני, זה היה שם כשהיא פנתה ושאלה. הם לא בדקו. הלב נחמץ מול שרירות הלב, האדישות, האטימות.
העובדת במשמרת הבוקר בדלפק הקבלה, גם היא עייפה ומשועממת. הבעת פניה משדרת "אין לי מושג". היא ניגשת אליה בשמחה. הצרור נמצא, היא מודיעה נחרצות, והוא נמסר לך. אנא בדקי. לא מסרו לי, מתעקשת העובדת. גם היא מתעקשת, והעובדת פותחת חריץ במגירת האבדות. זה? מרימה צרור זעיר, לא. היא מתארת אותו שוב. זה? גם הפעם מציץ אליה צרור קל. לא! היא מרימה מעט את קולה. אז אין לי, חורצת העובדת, זה כל מה שיש.
מה עוד נותר לעשות? שמרית בישיבה ולא עונה. על פי שם החברה היא עולה לקומה 22 ויושבת בחדר ההמתנה כחצי שעה על מנת לחכות לה. כששמרית יוצאת, נראה כי אינה מבינה מה רוצים ממנה. אמנם לקחה, אך גם מצאה, דיווחה והשאירה מספר טלפון ומיקום.
הן יורדות יחד וניגשות לעובדת העייפה. מסרתי צרור מפתחות אתמול, גדול, קובעת שמרית. לא הייתי כאן בערב, עונה העובדת. תבדקי, תבדקי, זה שם, מתעקשת שמרית. בדקתי, מתעקשת גם העובדת, אבל הפעם, כמו מתוך כעס, היא פותחת את המגירה לרווחה והנה מונח שם הצרור, על כל 15 המפתחות שבו, הצרור שהיה שם גם בערב, כשהייתה קרובה כל כך.
היא מודה לשמרית, מודה למרום. קונה כוס קפה, וחשה לא טוב. לא טוב, כמו שחשים כשברור שיש משהו שצריך לתקן.
היא בוחנת את התחושה, מה מקורה? האם היא נסערת? לא. המפתחות נמצאו והיא חשה הקלה.
אז מהו הדבר שממשיך להטריד? ומה יהיה המעשה הנכון בעינינו?
היא יודעת. המעשה הנכון יהיה לסייע לעובדי הדלפק לשפר את השירות, לא עבורה, אלא עבור אחרים. גם אם הם עובדי קבלן, גם אם זו עבודתם השנייה או אפילו השלישית – הם התחייבו לתת שירות. מישהו אחר עלול לגרום להם לאבד את עבודתם אם לא ישתפרו.
היא מזהה בתוכה את המחנכת. יודעת שיש לכל אחד תפקיד ומשימה בעולם. אם זיהתה בעיה, חובתה לשקף זאת. אם לא תעשה כן, תהיה גם היא אטומה ואדישה. אם תעשה כן, האם זה יעזור? אולי לא. ואם זה לא יעזור, האם זו עדיין חובתה? כמובן.
היא ניגשת אל העובדת שפניה לא חושפות דבר על תודעתה לגבי האירוע. היא מתחילה לספר לה את הסיפור. כשהיא מגיעה לרגע שבו הגיעה לדלפק בערב, העובדת הודפת: אבל זו לא הייתי אני. העובדת חוזרת שוב ושוב על אותן מילים. בעדינות ובעקביות היא ממשיכה, מבהירה לה שבאה בטוב, לא שואלת מה שמות העובדים במשמרת ערב, אלא מבקשת שנלמד משהו לעתיד. מזכירה לה שגם הבוקר, כאשר זו כן הייתה היא, היא לא פתחה לרווחה את המגירה כדי לבדוק באמת. היא יצאה ידי חובתה במינימום תנועה על הכיסא. פני העובדת נעשות ורודות, היא רואה בהן תנועה של חיים, ועוצרת.
היא מתחייבת בפני עצמה לא לצמצם את טווח ראייתה שלה, לא להיות היא עצמה שבויה בשדה נוחות שיש בו מינימום תנועה.