לפני כ7 שנים יצאתי למסע של כ7 חודשים במזרח. לקחתי חל"ת משירות קבע בצבא, הייתי אז בן 26.
לקראת סוף המסע הגעתי לסרי לנקה. ארץ קסומה, שטופת שמש, עם אנשים חמודים ואוכל טעים. הגעתי להגשים חלום ישן – למצוא בקתה על חוף הים, ללמוד לגלוש, ולהעביר 3 שבועות של אורח חיים רגוע ושליו. מצאתי גסטהאוס מקסים בחוף מידיגמה בדרום המדינה, והיה מושלם! ביליתי שעות בים, פגשתי אוכלוסייה מקומית, שתיתי המון צ’אי ושוחחתי עמוקות על החיים עם תיירים מכל העולם. יום אחד החלטתי לקחת מנוחה מהגלישה, ויצאתי לטייל בעיר הקרובה והיפה, גאלה (Galle). להפתעתי ראיתי המון תיירים מקומיים על המבצר הקסום בצוקי החוף, ודגלים של המדינה מתנופפים להם ברוח. בשיחה עם בחור מקומי הבנתי שהיום הוא יום העצמאות של סרי לנקה. היה נחמד להסתובב כתייר בין המקומיים השמחים שניצלו את ההזדמנות לצאת קצת אל הטבע, ולהרהר לעצמי מה היה גורלם שהביא אותם להלחם על העצמאות שלהם. באותה תקופה הידע ההיסטורי שלי על סרי לנקה היה מועט, לכן חקרתי קצת באינטרנט, וגיליתי שהם קיבלו את העצמאות מבריטניה ב 1948, ממש באותה תקופה של מדינת ישראל. “איזו מקריות" חשבתי לתומי.
כחודש לאחר מכן חזרתי לישראל, באביב, בתקופת החגים, עדיין בחל”ת. לקראת יום הזכרון חשבתי לעצמי שיהיה מוזר השנה לא להיות בטקסי הזכרון הצבאיים, ולא לעמוד בצפירה במדי א’, עם כומתה והצדעה, ליד קבר של אחד מחללי היחידה בה אני משרת, כפי שהייתי רגיל במשך תקופה ארוכה. יום הזכרון ויום העצמאות תמיד התחברו לי למופע אחד, בו העצמאות שלנו היתה קשור ללחימה שלנו, לצורך שלנו להמשיך לזכור את הדורות שלפנינו ולהמשיך להלחם למען ארצנו הקטנטונת והיפה.
אבל, באותה שנה, כאשר אני לבוש בגדי אזרח רגילים ועומד ליד קבר אחר לצד בני משפחתי האהובים, עוד מוצף בזכרונות, חוויות ותובנות מהמסע בארצות אחרות,חוויתי את הימים האלו בצורה שונה. התחלתי להרהר על המשמעות של יום העצמאות. פתאום התבוננתי על החגיגות של העם שלנו, עם המנגל באיי התנועה ואין סוף הבשר, עם ספריי הקצף (מתי הוא הפך לסמל של יום העצמאות?!) והרגשתי תחושה של גועל, לא רציתי לקחת חלק בזה. עוד חשבתי לעצמי, שאנחנו כל כך מאוהבים בעצמנו, בטוחים שאנחנו במרכז העולם,ושאלתי את עצמי מה יש לנו להיות כל כך שמחים? מה כל כך נהדר בנו שאנו חוגגים? באותו שבוע גם קראתי מאמר של ד"ר יובל נח הררי שליבה את האש שכבר בערה בתוכי. הוא מסביר במבט היסטורי שהתהליך של קבלת העצמאות של מדינת ישראל הוא חלק קטן מתהליך גדול מאוד של התפוררות האימפריה הבריטית. לדבריו, ברגע שאיבדו את השליטה בהודו, לא היה להם אינטרס להחזיק עוד בארץ ישראל כפרוזדור מעבר לתעלת סואץ, וישראל קיבלה עצמאות באותה שנה ביחד עם עוד הרבה מדינות כמו ירדן, עיראק ובורמה.“היהודים לקחו את כל הקרדיט על סילוק הבריטים לעצמם, אבל הם דומים במקצת לאותה נמלה שרכבה על גבו של פיל, ואמרה לפיל “וואו! כמה רעש שאנחנו עושים!”.
הייתי צריך לעצור רגע לחשוב
לא יכול להיות שברגע אחד כל התפיסה שלי מתהפכת. אני גדלתי על הסיפורים של סבא וסבתא, מתקופת הפלמ"ח, ההגנה והאצ"ל. הם נלחמו על חייהם, למען המדינה הזו שאנו חיים בה. אני זוכר שסבתא שלי, שבאה מרקע דתי, סיפרה שהחג הכי חשוב לה בשנה הוא יום העצמאות. לעולם היא לא פספסה את טקס הדלקת המשואות בטלויזיה. היא קראה לו חג העצמאות, וחשבתי לעצמי שזה מאוד יפה לקרוא לו ככה. גם התחברתי לסנטימנט של השייכות למדינה, לעם, לדור. אני עדיין מרגיש את זה, ומחשיב את עצמי כציוני, במובן העמוק של המילה (אבל זה כבר נושא למאמר אחר…).
אז נפל לי האסימון – לפתח עצמאות זה חשוב!
לפני הקמת המדינה, לעם היהודי באמת לא היה מקום שיכל להרגיש בו בטוח, להעשיר את התרבות ולהקרין את הצבע היפה שלו בעולם. לאורך אלפי שנים בגלות היה נטע זר שניסה בדרכים כאלו ואחרות לשמור על צוויונו ותרבותו, ולמעשה היה בתלות במגוון עמים שליטים בהם התארח. לפעמים זה עבד בצורה הרמונית ויפה, אבל אם לדוגמה אחד השליטים החליט לגרש את כל היהודים מאדמתו, או להשמיד אותם במקרה קיצון, זה עבד פחות טוב. זה היה חלק מהשלב ההתפחותי של העם – המעבר מתלות לעצמאות.
למעשה, אפשר להקביל את זה לתהליך אבולוטיבי שהאדם עובר במשך חייו. אנו באים לעולם כילדים שתלויים בהורים שלנו. בתחילה ממש תלויים פיסית ולא יכולים בלעדיהם, ולאט לאט, בעיקר בגיל ההתבגרות, אנו מפתחים את העצמאות שלנו – יכולת להקיים כלכלית, חוסן רגשי, דעות משלנו וכו’. התהליך הזה, שאפשר לדמות אותו להטמעת השורשים שלנו באדמה, הוא חשוב. אם לא נעשה זאת, אנחנו נהיה תלויים בגורמים חיצוניים וכך לא נוכל להתקדם לשום כיוון. כל משב רוח קטן עלול להפיל אותנו על האדמה, בדיוק כמו עץ חסר שורשים.
אך האם זה מספיק לפתח את העצמאות? כאן זה נגמר?
באותה תקופה של המסע במזרח, כבר למדתי כשנה וחצי פילוסופיה ב"אקרופוליס החדשה" – בית ספר לפילוסופיה כדרך חיים. עודני לומד שם – בקרוב 9 שנים. אחד הרעיונות המרכזיים שלקחתי מהלימודים הוא המסע שלהאדם, מנפרדות לאחדות. אפשר לדמות את התהליך הרוחני שהאדם עובר, כמסע לפיתוח העצמאות שלו (המחשבתית, רגשית, כלכלית, פיסית וכו’), אבל זה לא מסתיים בכך. השלב הבא הוא מתוך המקום של העצמאות, לקלוט שהוא חלק ממשהו גדול יותר ממנו, ולבחור באופן חופשי להיות חלק ממנו, לבחור להיות שייך אליו. זה אומר להתחיל להפרד מהתפיסה שהוא, האדם, מרכז העולם, ושהדעות שלו הן האמת האוביקטיבית האחת והיחידה. להתחיל להתבונן למעלה גבוה, ולחפש את המסתורין, כלומר את המקומות שעוד נסתרים לנו ולא גילינו. להתחיל להיות יותר אחד (ופחות נפרד), עם עצמו ועם הסביבה. להתחיל להעדיף אמפטיה על פני שיפוטיות, חמלה על פני שנאה, נדיבות על פני חמדנות, אלטרואיזם על פני אגואיזם ואהבה על פני פחד.
הבנתי שנתקענו איפשהו בתהליך שלנו כעם, או יותר נכון אנחנו רק בתחילת דרכנו
כשאני מתבונן על המדינה שלנו, שאני חלק ממנה ואוהב אותה מאוד, כואב לי.
שאלה טובה לשאול את עצמנו היא מה יותר נוכח בחיינו – נפרדות או אחדות? יש קבוצות שונות במדינה שלא מצליחות להגיע להסכמה, מטיחות שנאה ונלחמות אחת בשנייה. העם לא בוטח במנהיגים שלו, ונוצרות קיצוניות שהולכות ומתרחבות משני צדי המתרס.חילוניים מול דתיים, ימנים מול שמאלנים, מרכז מול פריפריה, אשכנזים מול מזרחיים, ערבים מול יהודים, והרשימה עוד ארוכה…
לעתים יש תחושה של אחדות, כשמשהו"מיוחד"קורה, וזה מחמם את הלב. לדוגמה, בעת כתיבת שורות אלו,בזמן מגיפת הקורנה ששוררת בעולם, מערך המתנדבים בכל הארץ אשר מתפקד לעזור בכל יום לאלו שזקוקים לכך מעורר השראה. כאשריש משבר בטחוני, מלחמה כזו אחרת (ואנו"התברכנו"בהרבה כאלו ביחס לגילנו הצעיר), ניתן לראות איך אנחנו משאירים את הדעות והרגשות האישיים שלנו בצד ומתגייסים למשהו גדול יותר מאיתנו. גם כאשר המדינה קמה, לאחר קרבות קשים בהם אלפי אנשים מתו, היתה תחושה של אופוריה של אידאל משותף. אבל היום, אחת וכבר השגנו את מטרתנו ויש לנו עצמאות, נראה שהאידאל מתפוגג לו ואנו נאחזים בניחוחות של השאריות שלו.
עוד שאלה מעניינת שעולה היא האם אנחנו חייבים מאבק, מלחמה או משבר כדי למצוא אידאל משותף?
בודהה, שדיבר רבות על הצורך למצוא את האחדות בתוכנו, אמר שתהליך רוחני יכול להתחיל משני מנועים – כאב או אינטלגנציה. הכוונה בכאב היא שאנחנו כבר לא יכולים לחיות כפי שחיינו עד כה, הסבל חזק מספיק בשביל לעורר אותנו ולשנות משהו בחיינו. אינטלגנציה לעומת זאת, היא היכולת לזהות את הכיוון הנכון וללכת אחריו, גם אם נעים לי כרגע במקומי.
אולי צריך קצת להבהיר למה הכוונה באחדות
אין הכוונה כאן לצורת שלטון שנקראת ממשלת אחדות, בה האחדות היא מזויפת וחיצונית בלבד, כאשר שני הצדדים משתפים פעולה על מנת לקדם את האינטרסים האישיים שלהם, ומחכים להזדמנות הראשונה בה הם יוכלו להיות חזקים מספיק בשביל להוציא את הצד השני מהמשוואה.
אחדות היא היכולת לצעוד ביחד לעבר מטרה משותפת, שהיא גדולה יותר מאיתנו. ככל שהמטרה תהיה אוניברסלית יותר, כמו לדוגמה אהבה, צדק,נדיבות, הרמוניה וכו’ – היא תהיה יותר יציבה ותאפשר לעוד אנשים להצטרף לדרך המשותפת הזו.
צורת עבודה כזו תדרוש מאיתנו שינוי פנימי, כי כעת יש מטרה שהיא גבוהה יותר לנגד עינינו, וחשובה יותר מדעתנו או הרגשתנו האישית. זה לא אומר שאנחנו מבטלים את הצבע האישי שלנו בתוך החברה, אלא זה לנסות לא להשתלט על התמונה הכללית עם הצבע הספציפי שלנו. לראות איך הוא יכול להשתלב בצורה הרמונית עם צבעים נוספים, על מנת שהציור שאנו מציירים יהיה הרמוני, עמוק ויפה יותר.
על מנת ליצור ציור הרמוני ויפה כזה, אנו נדרשים קודם כל ליצור קשר עם "הצבעים" האחרים. לדוגמה, לפני שנבטל דעה מסויימת מנוגדת לשלנו, ננסה לשים את עצמנו בנעליים של האחר ולנסות לראות מאיפה הוא מגיע, לנסות להזדהות עם מה שהוא מרגיש. התהליך הזה נקרא אמפטיה. אחר כך מומלץ גם להפגין גם חמלה ואלטרואיזם כלפיו, שהם שניהם ביטויים של אהבה ברבדים שונים. מתוך כך הדרך להבנה ודרך פעולה משותפת תהיה הרבה יותר ברורה. היא עדיין תדרוש עבודה, אבל לפחות יש לנו עכשיו כיוון משותף.
כדי שנוכל לראות את האחר ולהרגיש אליו חמלה, אנחנו חייבים להתחיל קודם כל עם חמלה לעצמנו. זוהי עבודה פנימית, למשך חיים שלמים, של חינוך עצמי. כזו שדורשת משמעת והתמדה, להיות בכל יום קצת פחות מונע מתוך פחדים, נפרדות והשרדות על חשבון האחר, וקצת יותר מתוך סנטימנטים גבוהים של תחושת שייכות, נדיבות ואהבה.
כשהצלחתי להתבונן באותם רגעים, לפני כ7 שנים, בראייה פילוסופית על עצמנו כעם – נרגעתי
נרגעתי לא כי המצב מושלם, הוא רחוק מזה. אבל תחושת הגועל וההמנעות שהרגשתי רגע קודם לכן, הפכו לתקווה, להתלהבות, ולצורך לנוע לעבר העתיד. הרגשתי תחושת משמעות. יש כיוון משותף שאפשר לצעוד אליו, ביחד, ואני יכול לקחת חלק ממנו. זה מתחיל קודם כל באיך שאני חי את החיים שלי, כי אם נרצה או לא, אנחנו מהדהדים ומשפיעים בעולם הזה. זה יקח הרבה זמן, זה יהיה קשה, אבל זה לא משנה. במקרה הזה ההתמדה והעקביות חשובות מן התוצאה הסופית.
עצמאות היא חשובה. היא מוציאה אותנו מהתלות והיא בסיס טוב להמשך התהליך שלנו אל עבר האחדות. תלות היא להיות חלק מתוך חוסר אונים ואי יציבות. אחדות היא להיות חלק מתוך חופש בחירה. טוב שאנחנו חוגגים את העצמאות שלנו, זוהי תזכורת הכרחית בשבילנו, אך אל נא נהיה שאננים, זכוכים ונעצור שם.
אני מזמין אותנו הפעם, בזמן החגיגות, כשאנו נמצאים עם הקרובים לנו, שנקח רגע. נודה לדור העבר, שנלחם בעבור המדינה הזו שבה אנו חיים, ובאותה נשימה, נתבונן אל העתיד. נחפש לראות איך אנחנו ממשיכים את התהליך האבולוטיבי שלנו, איך אנחנו רוצים לצייר את הציור שלנו. זה מתחיל כאן ועכשיו.
בואו נצעד אל האחדות!
אחרית דבר
לאחר שכתבתי את המאמר חיפשתי באינטרנט התייחסויות לעצמאות ואחדות. מצאתי אגרת שכתב דוד בן גוריון ב 1950, לקראת כינוס הועידה השישית של מפלגת פועלי ארץ ישראל.
זה התחבר למחשבותי, ונראה לי נכון להוסיף את זה כאן:
"נראה לי ששני דברים חיוניים ומרכזיים מתנים בשעה זו את עתידנו הקרוב, יותר מכל דבר אחר:
א. אחדות הישוב והתנועה הציונית.
ב. עצמאות בקביעת דרכנו ותיכון פעולתנו.
לא איבה והתקפה מן החוץ היא הסכנה החמוּרה האורבת לנו בשעה זו — אם כי אין לזלזל בחומר המצב החיצוני ואין להקל ברשע של כוחות זרים וחיצוניים.אבל אלה בלבד לא יוכלו לנו.האסון העלול להרוס אותנו עד היסוד הוא — פירוד פנימי, פירוד בישוב או בציונות או בשניהם (למעשה — כל פירוד בגוף אחד גורר אחריו פירוד במשנהו). האסון השני שעלול לערער ולהחריב אותנו, הוא — הסתלקות מעצמאותנו והשלמה עם קביעת דרכנו ונציגותנו על ידי זרים ואויבים.
פירוד עלול לבוא מתוך חילוקי־דעות אידיאולוגיים או פנימיים, אלה טבעיים ומוכרחים בישוב בן־חורין ובתנועה חפשית. כל זמן שחילוקי הדעות יונקים מבפנים ומוכרעים לאחר בירור ודיון על ידי עצמנו — אין חשש וסכנה. רק כשאחד מהצדדים מנסה להסתייע בכוחות חיצוניים למען הטיל דעתו ודרכו על הכלל, והזר יש לו ההזדמנות הרצויה לו להשתמש בחטיבה יהודית אחת נגד חברתה — רק אז עלול לבוא החורבן שאין לו תקנה.שמירה מעולה על אחדותנו ועצמאותנו — ושתיהן כרוכות. ומשולבות זו בזו ללא הפרד — היא עכשיו צו ראשוני ועליון, ותנאי מוקדם לכל תכנית פעולה שהיא.”