גילוי נאות, בין שלל הדברים בהם אני עוסקת, אני גם עובדת סוציאלית במקצועי ומשמשת כיום כקצינת מבחן מעצרים באזור מרכז הארץ.
תורנות ביקור עצורים לפני חג הפסח גרמה לי לחשוב לעומק על מושג החירות ועל הסמליות החמקמקה שלו עבורי.
מזה כחמש שנים אני עוסקת לא מעט בסוגיות שונות הנוגעות לחירותו של אדם: ממליצה או לא ממליצה על תנועתו ופועלו; מתבוננת במי שמעל באמון המערכת ובוחנת אם ניתן לבטוח בו שנית לאחר שעבר על החוק ועל ערכי הממסד וכן גרם נזק משמעותי לעצמו ולאחרים, והמדינה מבקשת לדחוק אותו מאחורי סורג ובריח. סוגיית השחרור בהקשר זה מקבלת ממד נוסף. סוגיות אלו מביאות אותי לבחון מנקודת מבט פילוסופית את מושגי הנפרדות והאחדות, ואת הקשר ביני לבין אותו עצור שאני עתידה לפגוש: עד כמה אנו דומים? שונים? למה? מה יכול לחבר בינינו למרות כל השוני המתבקש מעמדותינו ומתפקידנו בחדר? ומה לכל זה ולזכות לחופש, לחירות ולבחירה חופשית?
במפגש האנושי בין כותלי הסורגים הפיזיים, בעודי מחכה שהסוהר יאתר את העצור שאני עתידה לפגוש, שאלתי את עצמי שאלות שהתשובות להן מורכבות ולא חד משמעיות לרוב. אם אני הייתי בצד השני, אל מול אותו שאלון שאני מתכוונת להציג בפניו – מה הייתי עונה לשאלותיי?
האם יש לי תשובות להכול?
מהן החולשות שלי? לאילו בורות אני נופלת שוב ושוב מתוך דפוסים הרסניים? מה או מי "כולא" אותי בסבך התסבוכות של הנפש שלי כשאני חשה חסרת אונים ואבודה? מיהם ה"סוהרים" השיפוטיים והביקורתיים שלי שאני מכירה היטב? מהם אותם קולות המבקשים להחזיר אותי שוב ושוב לעמדה הנמוכה ביותר שאליה נפלתי?
ובכלל – עד כמה אני משנה עמדות שחוסמות אותי, בוחרת נכון במצבי משבר, בוחנת אלטרנטיבות ממקום שקול ואובייקטיבי? מהן הנטיות שלי להיעזר ולהודות בחולשה כשאני אובדת עצות מול אתגרי העולם הזה? והאם באמת אני לומדת מטעויותיי והופכת לאדם טוב יותר? מקדמת רוח, מיטיבה עם עצמי ועם העולם ויוצרת שינוי משמעותי? מה קורה כשאני בלחץ – איפה התוקפנות והאגרסיות שבתוכי וכיצד הן מתבטאות על פני הרצף של מאבקי היום-יום בחזיתות השונות של חיי – גם אם ברמה עדינה (מערכות זוגיות, הורות, אימהות)? איפה אני חסרת גבולות ופועלת מתוך פגיעות וחושך? כיצד אני מתעלה מעל למשברי החיים ומהם הכלים שיש לי לעשות כן?
אכן שאלות כבדות משקל, הרות גורל, משמעותיות ומשותפות. ברבדים שונים של מציאות פנימית וחיצונית, לעצור ולי מתאימות אותן שאלות, וזו נקודה מעניינת כשלעצמה. הזמנתי את עצמי לשיח עליהן ולחשבון נפש עמוק יותר על אודות הקונספט המופשט והסמלי של חופש, חירות ובחירה.
ברמת המיקרו – בין "הכול כתוב" לבין "הרשות נתונה", מהי באמת בחירה חופשית? כולנו במובן מסוים תוצרים של נסיבות חיינו: המקום והזמן שבהם נולדנו, צורת החינוך שינקנו מהבית, דפוסי התקשורת של הורינו שהטבענו בתוכנו והחותם של הליך החברות הממוסד והקונספטים החברתיים של טאבו. האם יש משהו מעבר לכך?
וברמת המאקרו, בעידן הבחירות שסביבנו – האם המענה למנהיגות במערך הפוליטי / חברתי / כלכלי שמציעות לנו שלל המפלגות ייטיב את איכות חיינו? האם יש לנו האמונה כי המנהיג שייבחר, לא משנה מאיזו מפלגה, יוביל את החברה למקום הוגן, ערכי ומוסרי יותר? האם ייתן דוגמה אישית לכך באורח חייו?
התשובה שנתתי לעצמי היא שהתמונה מורכבת יותר מאשר סך כל חלקיה. אולי אנחנו יותר דומים לדמויות הראשיות בהגדה ולעבדים במצרים? אולי לא כל כך הרחקנו לכת מאז, ולא למדנו את הלקח של שעבוד הנפש והרוח? אולי פעלנו רבות לחיזוק האדרת האישיות המובחנת והספציפית שלנו? חרף ההתפתחות הטכנולוגית וכלי-התקשורת הגלובאלית, אנו מרוכזים בעיקר בעצמנו. הפכנו לסוהרים של עצמנו בכלא האשליה של הבורגנות, הניכור, השנאה והבידול כמעט בכל מחיר… ויש תחושה של תרדמת, בלבול, הרס, חוסר אתיקה, חוסר אמון ומשבר האמונה וריקנות מסביב.
ברמת ההתנהלות היומיומית, למעשה, הכלא שלנו כיום מוזהב ומפנק במיוחד, כמעט בלתי נראה, ומלא ברעש ובגירויים. בתפאורה המודרנית והשבעה, במרוץ לרכישת דירה ב-140 משכורות – לא אחת הדיכאון והבלבול שולטים בנו. שיעור הגירושין גואה, חשבון הבנק בשפל, מגיפת ההתמכרות לחומרים משני-תודעה תוקפת בגילאים יותר ויותר צעירים והיקפה גדל. פערים מתרחבים כאשר בארצות רחוקות מייצרים מוצרים בתנאי עבדות רק כדי שהמשלוח מאמזון יגיע מהר ובזול. נורמות של אלימות, גזענות והקצנה משכיחות מאיתנו את המחיר, ואנו מאבדים את עצמנו ואת הערבות ההדדית והסולידריות, את האחריות והכוח שיש לכל אחד ואחת מאיתנו ביום-יום לקיים אורח חיים מאוזן ומיטיב.
ואולי, כמחשבה מהפכנית ורדיקלית, אנו עצמנו בוחרים שלא לבחור אחרת. לא לשנות, לא לפעול, לא להתאמץ, לצקצק בביקורת אך לא למחות, להיכנס למאבק ולא לדיאלוג, לנצח בכל מחיר את האויב, בשפה של הפרד ומשול, של אנחנו או הם, כי יש תמיד אויב משותף מפחיד ומאיים שימנע מאיתנו לחשוב על מה שחשוב באמת.
אני עוברת דלת, ועוד דלת. מלווה על ידי סוהר. ואז עוד דלת ועוד אחת, ומתיישבת בחדר קטן ואפל, כמעט ללא אוויר. רעש מחריד של דלתות נסגרות, סוהרים צועקים, ואני מתקשה לשמור על קשר עין עם העצור, כי מפרידים בינינו סורגים מרובעים קטנים, קיר בטון בצדדים ודלת מברזל מאחורי כל אחד מאיתנו.
למרות כל אלו אני מתחילה בנשימה עמוקה לקראת דיאלוג עם המטופל שלי, האדם שמולי.
השיח מתחיל במה שלומך? הצגה עצמית, ואז נכנסים לעובי הקורה.
הוא מספר מעט על הרקע שלו, על נסיבות והשתלשלות חייו, מה הוביל אותו לנקודה שבה הוא נמצא, כיצד הוא תופס אותה ואת כוחותיו לשנות אותה, מה הוא לומד או למד מעברו וממצבו כיום, וכיצד היה רוצה להשתחרר מההתנהלות הבעייתית שהביאה אותו לנקודת השפל הקשה הזו של בית המעצר.
בעוד העיניים נפגשות, מחוות גוף מעבירות מסרים וזורעות בליל של רגשות, אמונה, הזדהות, סלידה, דחייה, קושי, מצוקה, הצפה ותחושת אחריות לקורבן ולחברה. בתוך כל זה אני מנסה להשיב – מיהו האדם שלפניי? מהו סיפור חייו? מהי האישיות, מהי הנשמה ומה מחבר ביניהן? מה המסכה שעטה על עצמו כדי לשרוד את נסיבות חייו? מהם כוחותיו להילחם באותה מסיכה ובנסיבות?
אני מעבירה במוחי הקודח כמה שאלות בו זמנית: האם יש לו ולי, לנו, לכולנו, סיכוי לחצות את הנסיבות הקשות שהפגישו בינינו? מה זה דורש? האם יש לכולנו אפשרות בחירה? לעצמי אני עונה – כן, יש לנו החופש לבחור כיצד להתייחס ולהגיב למציאות. ובכל ליבי אני רוצה לשחרר את הנשמה האסירה שלו, זו המכוסה באישיות חזקה ומתעתעת.
אני שואלת, איפה הניצוץ? מהו הכלא הפנימי שלו המונע ממנו להתבטא? האם הוא יוכל לקלוט את ההטבעה שלו? מה קלט מסביבתו כשפעל מברירת מחדל של מחסומים רבים? האם אני יודעת לומר זאת על עצמי?
בשיחה עמו, אני מזהה שינוי בטון הדיבור, דמעה זולגת, צוהר נפתח בליבו, דרכו אור אחר מצליח לבקוע. הוא מצליח לשחרר איכות מסוימת של כנות, קשה וחמורה ככל שתהיה, ומתחיל לזהות את מה שלא זיהה עד כה – את עצמו. את הדרך שבה נפל שוב ושוב לאותם דפוסים הרסניים, לאותם הבורות, ומשם לא האמין כי יוכל לצאת אי פעם. וזה מוכר לי, גם אני למדתי לצאת.
אני רוצה להעביר לו את הביטחון שזה אפשרי. למרות האישיות החזקה, נסיבות החיים הקשות, המקרה הקשה שבגינו נעצר – החדר הקטן והאפל הפך מואר ומאוורר יותר. אפשר להכריז על תחילתו של מסע אנושי-רלוונטי ללא הבדל דת, גזע, מין וגיל.
מתוך הניסיון שלי עם תהומות ומסכות דומות, אני מזמינה אותו להעמיק, להמשיך ולפתוח עוד יותר את אותו הצוהר שנפתח, להאמין באור, להכיר במה שהוא בגובה העיניים כעת, לחוש שיש בחירה אמיתית גם כאן, בתא מעצר. גם כאן – ישנו חופש בחירה, גם כאן קיימת האפשרות לתחילתו של שחרור – ולא רק במובן הפיזי והקונקרטי.
במסע האנושי הזה כל אחד מאיתנו פוסע עוד צעד לקראת זיהוי הצורך האותנטי להיות חופשיים מסטיגמות, חסמים, דעות קדומות, פחדים, נפרדות וחרדה.
כל אחד מאיתנו נעשה ער יותר לבחירה, לחופש ולחירות שתלויים אך ורק בנו עצמנו, בכל מקום שנהיה בו.