אני יושב על האדמה ונשען על סלע בודד, מולי פרוש אגם אדיר ממדים המוקף הרים חומים, צבעו גוונים עזים של כחול וטורקיז ומימיו צלולים להפליא. אני נמצא בגובה של 4,300 מטר מעל פני הים, באמצע שום מקום. אין איש לידי, לכל כיוון שעיני מביטות הן נתקלות בטבע עוצר נשימה. שתי ציפורים לבנות גולשות במהירות על הרוח הקרירה היורדת מההרים ונוחתות להן בשלווה באגם. נראה כאילו הזמן עצר מלכת… ופתאום, ללא כל הכנה מוקדמת אני מתמלא בפרץ עז של רגשות אשר מציף אותי וממלא את עיני בדמעות. אהבה כה חזקה ולא מוסברת ממלאת אותי, עד שאיני מצליח להחזיק אותה יותר ופורץ בבכי של אושר.איך בכלל הגעתי לשבת שם, מה קרה באותו רגע קסום ומה פגשתי שם…?
חוזרים אחורה. תל אביב, שנת 2013, אני בן 24. בעלים של חברת פרסום גדולה המעסיקה עובדים רבים, יש לנו משרדים יפים באחד מהמגדלים בעיר, עובדים קשה אך גם מרוויחים לא רע. ההצלחה העסקית אשר הגיעה בשלב מוקדם יחסית של החיים משכה אותי אל תוך העשייה מיד לאחר השחרור מהצבא. לא הייתה לי הזדמנות לצאת ל"טיול אחרי צבא", שרוב חבריי חוו באותן שנים. הייתי קם כל בוקר למשרד ליום של טלפונים, עסקאות, עובדים ולקוחות, "חיים של מבוגרים" קראתי לזה אז.
הימים עברו להם בשגרה, אך משהו התחיל לפעפע מתחת לפני השטח, משהו כזה שמגיע עמוק מהבטן. התחלתי לשים לב שאני לא שמח. מבחינה חיצונית החיים שלי היו טובים, גרתי בדירה יפה במרכז העיר, הייתי הבעלים של חברה מצליחה, הרווחתי טוב והייתי מוקף בחברים, אבל לא הייתי שמח. קם לעבודה ונוסע למשרד מתוך הרגל, מגיב לאירועים באופן כמעט אוטומטי, חווה שינויים במצב הרוח, לפעמים כועס, לפעמים עצוב מבלי להבין למה.
מרגע שהתחלתי להיות ער לאותן תחושות, הייתי נחוש לחקור ולפענח את מקורן. רציתי להבין מה מפעיל אותי, מדוע אני חווה את אותם רגשות, מדוע אני לא שמח. האם באמת בחרתי את כיוון חיי, או שפשוט אפשרתי לחיים להוביל אותי? האם אני באמת נמצא במקום שאני רוצה להיות בו? האם אלו החיים שאני רוצה לחיות?
מתוך החקירה הפנימית החלו לצוף דברים שעד כה היו חבויים. התחלתי לשים לב שישנם קווי אופי מסוימים אשר חקוקים בתוכי והם אלו המפעילים אותי בחלק גדול מהיום. רגזנות, דאגנות, ביקורתיות ושליליות – דפוסים שאופי החיים ש"בחרתי" לעצמי מגיל צעיר רק חיזק והקנה להם שליטה חזקה עלי. ואז החלו לצוף שאלות חדשות; האם כל זה יכול להשתנות?
במשך שנה שלמה המחשבות הללו על הרצון לשינוי אמיתי בחיים לא הרפו ולא נתנו לי מנוח. העבודה הפכה מאוסה והייתי עצבני מתמיד. "אולי אעזוב את העבודה ואצא לטיול?". מיד קברתי את המחשבה הזאת באלף מחשבות רציונליות. אך כמו מים שחוצבים בסלע קשה באיטיות ובהתמדה, כך עשתה בי אותה מחשבה, היא הגיעה לעיתים תכופות ולרגעים הצליחה למלא אותי בהתרגשות ובהתלהבות חדשה.
אני לא זוכר את הרגע המדויק שקיבלתי את ההחלטה, אך במהלך קיץ 2014 כינסתי את השותפים והודעתי להם שאני מתכנן לעזוב את תפקידי בחברה ולצאת לטיול. לאורך השנים, כשסיפרתי לאנשים את הסיפור הזה, אמרו לי רבים שבטח נדרש הרבה אומץ לעשות את הצעד הזה – אך האמת היא שכאשר הגעתי לרגע הזה הייתי כבר כל כך מוכן ובשל שהוא הגיע כמעט מעצמו. הייתי שליו ורוגע, ידעתי בתוכי שזו ההחלטה הנכונה ושאני מוכן לה.
בספרו "האלכימאי", כתב פאולו קואלו: "החלטה היא רק התחלה. כשמישהו מקבל החלטה, הוא בעצם קופץ לתוך זרם חזק שיישא אותו למקומות שכלל לא חלם עליהם בשעה שהחליט". וכך אכן קרה. מכאן הכל קרה די מהר, חפיפות בעבודה, ארגונים, מחליפים בדירה, אריזות ובירוקרטיה… אין זמן להתלבט או להתחרט, הכל מוכן.
דבר אחד ביקשתי מהעולם לפני היציאה למסע – ביקשתי לפגוש בו את עצמי. וכך באוגוסט 2014 מצאתי את עצמי עולה על מטוס לניו דלהי, הודו.
עד היום אני לא יודע לומר האם זה היה צעד חכם או טיפשי, אך מה שבטוח זה שאני שמח על כל החוויות שחוויתי בזכות אותה החלטה. לאחר הנחיתה עליתי מיד על טיסת המשך לעיר לה, אשר שוכנת במחוז לאדאק. העיר לה ממוקמת בגובה של 3,500 מטר מעל פני הים ועבור מי שרק יומיים לפני כן היה בתל אביב, המעבר החד בגבהים עלול להיות בעייתי. הטיסה עצמה הייתה קסומה, נוף הרי ההימלאיה פרוש מתחתינו, פסגות לבנות מבצבצות מבעד לעננים ומשרות שלווה עמוקה (שהייתי זקוק לה לקראת הנחיתה על מסלול נחיתה פצפון, מוקף הרים ענקיים מכל עבר; לא לבעלי לב חלש). הנחיתה עברה בשלום. חדר קטן המשמש כאולם נוסעים ושולחן רעוע המשמש כדלפק מכס וקבלה הבהירו שלמקום הזה לא מגיעים אלפי אנשים מדי יום. לאחר נסיעה קצרה בטנדר פתוח ורועש בתוך נוף הררי ועוצר נשימה הגעתי לגסטהאוס קטן וביתי. מצאתי את חדרי ומיד התחלתי לגשש בסביבה, מבקש ללמוד על המקום החדש שזה עתה הגעתי אליו, שהיה שונה כל כך מכל דבר אחר שהכרתי עד אז. הכל היה נהדר, אכלתי אוכל מקומי טעים, הסתובבתי בחצר, פגשתי כמה אנשים וכבר התחלתי לתכנן את המשך הסיורים שלי. השעות חלפו להן וערב התחיל לרדת, האוויר נעשה קריר ואפשר היה לחוש את השינוי העדין באנרגיה כשקרני השמש האחרונות נעלמו מאחורי ההרים הגבוהים. לפתע הבחנתי שאני מתחיל לחוש ברע, כאבי ראש וחולשה. עליתי לחדר לנוח. ככל שהזמן חלף התסמינים החמירו, חום גופי עלה לכמעט 40 מעלות, סחרחורות, בחילות… לקח לי רגע להבין מה קורה – מחלת גבהים.
ארבעה ימים וארבעה לילות קשים מאוד עברו עלי, לילות טרופים של שינה מלאת חלומות והזיות, גוף חלש וכואב, אבל עמוק בפנים ידעתי שזה בדיוק מה שביקשתי לעצמי. האירוע הזה הכריח אותי להתחבר ולהתכנס פנימה, להתמודד עם פחדים וחששות עמוקים שהציפו אותי ללא הרף. אט אט התחלתי לצבור כוחות מחודשים, התסמינים החלו להעלם וגופי התרגל לאוויר הדליל שבגבהים. יצאתי מזה עם הודיה ענקית בלב, הודיה לעולם אשר נענה לבקשתי כל כך מהר ובאופן מרשים למדי.
סוף סוף יכולתי לצאת מחדרי ולטייל בעיר הקסומה, מגלה שבילים נסתרים המובילים למקדשים קטנים, הרים מבצבצים מכל עבר, דגלי תפילה מתנופפים ברוח. נדמה היה שהעיר מצליחה לשמור על הרמוניה עם הטבע הפראי שסביבה, וכך גם האנשים. השמש שקעה והחל להחשיך, אך עדיין הייתי רחוק מהגסטהאוס ומחוץ לסביבה של העיר והאורות. צעדתי באיטיות עד שהחושך תפס את מקומו. תחושה נינוחה ובטוחה עטפה אותי, הלכתי ברוגע, שקוע במחשבות. ואז, לרגע אחד הרמתי את מבטי לשמיים. קשה לתאר את המחזה שנגלה לעיני, מיליוני כוכבים בוהקים בתוך הלילה השחור, מרגישים כה קרובים, כמעט במרחק נגיעה, שביל החלב חוצה את השמיים. הרגשתי שזו הפעם הראשונה בחיי שראיתי כוכבים אמיתיים.
באותו הרגע, ידעתי שבחרתי נכון.
מחשבות על בדידות הבליחו בראשי לעיתים קרובות, טיילתי לבד וחששתי שיהיה לי קשה לפגוש ולהכיר אנשים לאורך הטיול. אך העולם שוב לא אכזב וזימן לפתחי הזדמנויות רבות לפגוש את עצמי דרך המפגשים הרבים ומשני החיים שחוויתי עם אנשים מיוחדים. אחד מהמפגשים האלו היה במסעדה קטנה, עם ישראלית בשם ליטל וזוג מדרום אפריקה, בשם פרנס וליה. החיבור בנינו היה מהיר וטבעי. החלטנו לצאת ביחד לטיול מחוץ לעיר, נסיעה של שמונה שעות במעלה ההרים המושלגים. התקדמנו קדימה ולמעלה על גבי כביש צר ומפותל, בצידי הדרך כפרים מלאים בירוק שוכנים למרגלות ההרים, לפנינו מחזה מרהיב של עננים אשר מכסים אט אט את האופק, ונראה היה שאנו מתקדמים אל עבר הלא נודע… לבסוף הגענו למקום כה קסום, עד שבחוויה שלי הוא נתפס כמקום שנמצא מחוץ לזמן ולמרחב. אגם כחול-טורקיז אדיר ממדים שהתפרש עמוק אל תוך שטחה של טיבט. הנוף שליווה את המסע שלנו, האנשים שלצידי, החוויות שמאחורי, כל אלו התחברו יחדיו וגרמו לי להרגיש משהו אחר, מישהו אחר… התחלתי להבין שבמשך שנים רבות התהלכתי בעולם מבלי באמת להרגיש. ושם, על האדמה הקרירה התיישבתי והבטתי באגם אשר בעוצמתו האינסופית עזר לי לפתוח את הלב, להתמסר לתחושות, לא לחשוב, לא לנתח. בכי של אושר חתם את הרגע המיסטי שנחקק בזיכרוני ובליבי לעולמים.
הטיול-מסע שלי המשיך עוד כמעט שנה בה חוויתי אין ספור חוויות ומפגשים מיוחדים שהשפיעו עלי רבות. ברגע מסוים הרגשתי שהמסע שביקשתי לצאת אליו הגשים את ייעודו והיה ברור לי שהגיע הזמן לחזור. לא חזרתי מהמסע הזה "מואר" ולא הפכתי להיות נזיר מתבודד, אך כן חזרתי שונה. למדתי להכיר את עצמי, למדתי שיש בעולם עוד רבדים רבים שהיו נסתרים מעיני. במובן מסוים החזרה מהמסע הייתה יריית הפתיחה למסע חדש ומופלא – מסע ההיכרות שלי עם עצמי.
מאז עברו חמש שנים, שבהן אני ממשיך את המסע הפילוסופי שהתחיל אי שם ליד אותו אגם כחול-טורקיז נפלא (ואולי בעצם עוד לפני…).
הפילוסופיה לימדה אותי לא לקבל את המציאות כמובנת מאליה, שיש לי יכולת לשנות ולהשתנות, להעז לעצור הכל ולשנות כיוון. היא לימדה אותי שהמסע האמיתי נמצא בפנים, בחיבור שלי אל עצמי ולא אי-שם במרחקים, אלא כאן ועכשיו.