המיתוס, כפי שעוסקים בו בתולדות הדתות, הוא סיפור מסורתי שמטרתו להציע בסיס לפעולות הטקסיות של בני האדם בכל זמן ובכל מקום בו הם נמצאים. יתרה מכך, נראה כי המיתוס יכול ואף מבקש להשפיע על כל צורות הפעולה והמחשבה שבעזרתן מבין האדם את עצמו כאינדיבידואל, וכחלק מהחברה ומהעולם.
כטקסט סימבולי, מזמין אותנו המיתוס לקריאה שהיא מעבר לרמת הפשט. זהו אחד המאפיינים הבולטים שלו, והוא המתחזק את אפשרות ההעברה שלו מעבר לזמן ולמקום נתונים. אילו קראנו במיתוס ברמת הפשט בלבד, ספק אם היינו מסוגלים למצוא בו רלבנטיות כלשהי לחיינו; אך כשאנו אומרים "דוד וגלית", "הרקולס" או "עקב אכילס", אנו מצליחים לרוב לשבץ אותם בשיח כבעלי משקל ועומק מעבר למלים הנושאות אותם. אנו מפעילים אותם כסמלים, המרחיבים את השיח בעוד הרבה מאוד מלים שאינן נאמרות בו. במלים אחרות, המיתוס מייצר סמלים "חוסכי מלים" המעשירים את השיח בדימויים מנטליים – ואלה יוצרים מעורבות אצל כל הצדדים בשיח, אם הם מכירים את המיתוס.
בתהליך החינוכי המתמשך שכל חברה מציבה בפני חבריה, הולך ונבנה מסלול. זרקור מטיל אור על דרך המעצבת את תודעתנו, מקשרת עבר לעתיד ובונה את תפיסת היכולת שלנו ואת תפיסת העתיד שלנו. הזרקור מכיל נורמות תרבותיות, חוקי ארץ ומוסר הנוטים להשתנות, ומעבר להם הוא מאיר אידאלים וערכים שהם בעלי תוקף מעבר לזמן נתון. אם ברצוננו להרים את ראשנו מעבר למחסום, שבר או בלבול, אם אנו רוצים להתלהב מהמסע שלנו על האתגרים שיש בו, אנו זקוקים למיתוסים ולסמלים. המיתוס מייצג את האפשרות של האדם להתעלות מעבר למציאות הפיזית והפסיכולוגית, אל הפוטנציאל האידאלי, המלא והאמיתי שלו, לשאוב ממנו כוח ולעבור מטמורפוזה, שינוי בלתי הפיך.
מוטיבים מיתיים נמצאים לא רק במיתולוגיות של עמים שונים אלא גם בסיפורי ילדים ובאגדות שונות. הנה שניים מהם, רלוונטיים תמיד, שיוכלו לסייע לנו לחיות את חיינו כמיתוס.
- הירידה אל השאול, אל לב הפחד, כמרכיב חיוני בהתפתחות:
עמי ותמי הם הנזל וגרטל והם מגולמים גם בסיפור על וסיליסה, המסופר ברוסיה, רומניה, יוגוסלביה, פולין ובכל המדינות הבלטיות. בכולם, נשלחים ילדים חסרי הכרה ביכולתם ובמהותם אל עבי היער. רק שם, בבית המכשפה הם מגלים את כוחם האמיתי ועם כוח זה הם שבים אל עולם בני האדם. לב היער האפל בסיפורי הילדים מזכיר את השאול אליו נחטפת פרספונה מיוון, לשם יורדת אינאנה משומר ומשם הן שבות לאחר שעברו שינוי בלתי הפיך, כאשר הן בעלות הכרה במהותן, ובעלות יכולת לפעול בגמישות וביציבות פנימית עם מחזורי החיים.
- המתח בין האנושי לחייתי באדם:
פינוקיו הוא בובת עץ השואפת להיות ילד אמיתי אך הוא מתגלגל קודם כל להיות חמור. מוטיב סמלי זה של התדרדרות אל החייתי חוזר בספרו של קפקא "הגלגול" ובסרט האנימציה היפני "המסע המופלא". ככל שידוע לנו, המוטיב המקורי הופיע ביצירה "מטמורפוזיס" או "חמור הזהב" שכתב אפוליאוס, פילוסוף, משורר ורטוריקן בן המאה השנייה לספירה. הספר מספר את סיפורו של לוקיוס, מכשף-חובב שהפך "בטעות" לחמור, ומסע הייסורים שעבר עליו עד שאיסיס, האלה המצרית, ריחמה עליו והפכה אותו שוב לאדם. גם בת הים הקטנה בספרו של אנדרסן שואפת לזכות בנשמה אנושית בת אלמוות, אך היא לומדת מהו המחיר שיש לשלם עבור שאיפה זו, ועל מה אסור לוותר.
במסע היום-יומי שלנו, רבים מאיתנו יהרהרו בתוכם פנימה במשמעות החיים, בייעוד הספציפי להם, אך מעטים בלבד יהיו מוכנים לרדת אל השאול, לוותר על המוכר והמוגבל כדי לפתוח פתח להרפתקה פנימית וחיצונית. מעטים בלבד יהיו מוכנים להכיר במאבק היום-יומי בין החייתי לאנושי בכל אחד מאיתנו, ולשלם את המחיר המלא עבור השתנות בלתי הפיכה.
כל שינוי, פרידה, פירוק או מעבר, צפויים להפגיש אותנו עם לב הפחד ועם יצר ההישרדות שהינו חייתי ביסודו ומשותף לנו ולבעלי החיים. רגשות מסוכסכים, תחושות פחד ומחשבות דאגה עשויים להציף ולהפריד אותנו ממשאבי הרוח שלנו, דווקא כאשר אנו זקוקים להם ביותר. המיתוס מזמין אותנו להתעלות אל מעבר לרגשות ולמחשבות הזמניים, שהנם תלויי מצב חיצוני נתון, ולהגשים את המהות האנושית האישית שלנו במציאות חיינו. הגיבור בתוך כל אחד מאיתנו מתבקש להקריב את תחושת הקרבנות והעוול, על מנת להתקרב אל עצמיותו האמיתית.
אך האם כל אחד מהקוראים במיתולוגיות השונות יכול לחיות את המיתוס? מהם הכלים שצריך הקורא על מנת לעבוד עם המיתוס כסיפור מכונן?
מעבר לריכוז, כוונה והרהור פנימי נדרשת יעילות בעולם המציאות. נדרשות פעולות יום-יומיות ומעשיות המוּנעות מאקטיביות פנימית ומניעוֹת שינוי מעשי. כאן המקום להבחין בין דמיון ככוח בורא מציאות, לבין הפנטזיה שהיא "עולמון" הקיים במציאות אחרת. הקריאה במיתוס יכולה להיות מעין בריחה אל הפנטזיה, אל מקום אחר וזמן אחר, לרגע קט. הפנטזיה תספק הפוגה רגעית ולא יותר; אך בעזרת הדמיון היוצר ועל-ידי פענוח סמלים וחשיבה אנלוגית, ניתן ליצור גשר בין המיתוס לבין המציאות וליילד מתוכנו את הגיבור אשר נועדנו להיות. הדמיון החופשי מבטא תעוזה. במקום להובילנו לחלימה בהקיץ ולדיבור סרק, הוא גורם לנו לפעול באופן ער ומלהיב. ההבדל בין קריאה פנטסטית לבין קריאה עם דמיון הוא ההבדל בין להיות גיבור לרגע אחד בהרהור פנימי לבין להיות הגיבור היום-יומי בפועל.
בראגה1 מציג במאמרו שלוש תפיסות הקשורות למושגים אלה של דמיון ופנטזיה. התפיסות נעות בין הדמיון כחלום, כפנטזיה מתעתעת וכחולשת הנפש – לדמיון ככוח יוצר רב תושייה כפי שהוא נתפש על ידי פילוסופים ופסיכואנליטיקאים. הפער בין התפיסות הוא הפער שבין אשליה לבין מציאות שאפשר לפעול בה עם היגיון חדש, תוך התחברות לאב הטיפוס. העבודה הפנימית האקטיבית עם המיתוס מחוללת ומניעה את הנפש, בדומה לאופן בו האינסטינקטים החייתיים של הישרדות ורבייה מפעילים את התחושות והרגשות הנמוכים בנו. בעוד שהנמוכים מערבלים ומסחררים אותנו במערבולת, הגבוהים מעצימים ומחזקים את העמידות שלנו בפני מערבולות רגשיות ומנטליות.
כל אחד מהקוראים יכול להיות ארג'ונה, תזאוס או דוד, בתנאי שהוא מצויד במפתח הנכון. הגיבור המיתי אינו בן גיל מסוים ואין לו מראה ספציפי, וכאן גם היתרון של הקריאה או ההקראה לעומת הסרט. בקריאה, הכוח המדמה מתפתח במופשט והיחיד משתתף בבניית הסמל. הסרט גוזל אפשרות זו מהיחיד ומפגיש אותו עם פנטזיה – עולמון שיש בו הכל אבל יש לחזור ממנו אל המציאות, קטנים כשנכנסנו. מעבר לכך, צריך לבחור להיות גיבור, לזהות ולהחיות את הגיבור הפנימי, לפני שמקבלים את ההכרה החיצונית, ולא להפך.
אז איך ומתי מתחילים ללמוד להשתמש בסמלים? התחלנו כבר מזמן, באופן די טבעי. "חפץ המעבר", הדובון או השמיכה של הילד הצעיר, יוצר עולם ביניים לילד הנפרד לראשונה מהוריו, ומשמש מעין דלת סתרים שדרכה הוא יכול להציץ, להיזכר ולהתחזק. החפץ מעניק תמיכה סמלית ומסייע לפתח את הדמיון ואת התפיסה שיש בעולם יותר אפשרויות מאשר הנראה לעין. בהמשך מתפתח משחק ה"כאילו", בו חפץ אחד מייצג במקומו חפץ אחר. המאפיינים הכלליים של משחק הם מתח ואי-ודאות. האם ננצח? האם זה יתגשם? מאפיינים אלה קיימים גם במיתוס. לכל משחק יש כללים ואם הם מופרים מתמוטט העולם כולו. כך יוצאים עמים למלחמה. כך חוזר על עצמו סיפור הבריאה. ההתמוטטות מאפשרת התחלה של סדר חדש. אם נתבונן בילדים המערימים קוביות משחק זו על זו, נוכל לזהות את רוח המשחק והשמחה בניסיון לגבור על הארעיות ולבנות מגדל "שראשו בשמיים". בהתרגשות ובמתח הם מצפים לרגע בו יתמוטט המגדל ובאותה רוח של משחק וצחוק יתחילו לבנות מחדש.
מה קורה לאחר מכן? אולי שוכחים שאפשר לשחק. נראה שכמבוגרים שכחנו או הותרנו מאחור, את היכולת הטבעית לזהות בהתמוטטות המגדל הזדמנות להתחלה חדשה. רצינות יתר, כובד ראש והזדהות יתר עם החומרי מושכים אותנו למערבולת רגשית ומנטלית הסובבת סביב העבר, גם אם לא היה בו הכל, במקום להשתחרר ולהתחיל הרפתקה חדשה.
גיבור המיתוס יוצא למאבק מהותי נגד דרקון ובכך משחזר מאבק ארכיטיפי אשר מרכיב את תוכנם של טקסי החניכה וההתבגרות בתרבויות השונות. דרקון זה אינו מסתתר במערה רחוקה או בתוך אגם נסתר ביער. הוא נמצא במחשבותינו וברגשותינו, בפער שאנו חווים בין פנים וחוץ, בתחושות ניכור וניתוק הפותחות פער בינינו לבין החום האנושי, האחווה והרעות שהיינו רוצים לחוות. המאבק בדרקון מאפשר גישור על הפער ואת איחודו של האני עם אב הטיפוס שהוא הפוטנציאל המלא שלו. באמצעות איחוד זה נוצר "הטבע האלוהי" של הגיבור, שהוא נקודת המוצא וגם התוצאה הסופית של המאבק נגד הדרקון. שלב השיא של מיתוס הגיבור ומיתוס הלידה מחדש הוא המפגש המיסטי בין האני לבין העצמי. ממפגש זה יוצא אני חדש, מחוזק במאפיינים של גיבור היוצא בשמחה להרפתקת חייו היום-יומית.
1. Braga, C. "Imagination", "Imaginaire", "Imaginal". Three Concepts for Defining Creative Fantasy. Current Topics in Religious Studies. JSRI, 16. Spring 2007
לקריאה נוספת:
ויניקוט, ד. ו. משחק ומציאות. הוצאת עם עובד, 1995
מיי, ר. הזעקה למיתוס. הוצאת שמעוני, 1991
נוימן, א. (1948). האדם המיסטי. הוצאת רסלינג, 1948
פינקולה אסטס, ק. רצות עם זאבים. הוצאת מודן, 1997
קרייטלר, ש. הפסיכולוגיה של הסמלים. הוצאת פפירוס, 1986
רייס מנוחין, ג'. משחק בחול על פי תורת יונג. הוצאת אח"י, 1993
Ricoeur, P. The symbols of Evil. Boston, 1967