זה היה ביום קיץ, אחר הצהרים. היינו בבית ביתי, הכלב ואני. לפתע – החשמל בבית כבה. רעשי המסוקים בחוץ נשמעו לי מרחוק ונדמו לי כמו תרגיל או אירוע שקיים הרחק ממני. בגלל המזגן, החלונות היו סגורים, ומנעו מריחות השריפה להגיע אל אפי.
לכן, דווקא האינטרנט שפסק, והפריע לי להמשיך לעבוד, עורר אותי לקלוט שמשהו קורה.
פתחתי את הדלת וקלטתי – אנחנו כרגע בלב שריפה.
בהעדר שאר בני משפחה בבית (כולם מפוזרים: מי לעבודה בירושלים, ומי אצל חבר/משפחה בבילויי החופש הגדול), הדבר הראשון שעשיתי היה לקחת מזוודה קטנה, שנותרה מסוף השבוע בצפון וטרם פונתה, ולהתארגן לצאת מהבית.
מה הדבר הראשון שאת.ה לוקח.ת איתך מהבית בזמן שריפה?
מעניין כל נושא ההישרדות, האוטומטיות, שבה אנו פועלים. אצלי קרו שני דברים מעניינים: האחד, כל מה שיכל להיכנס והיה לידי כמו ערימת כביסה, שזה עתה יצאה מהמייבש וקופלה בבוקר, נדחפה למזוודה וכך מצאתי את עצמי עם ערימת ציפיות מקופלות, מגבות מטבח – דברים שלחלוטין היו מיותרים בכל הימים ששהינו מחוץ לבית.
השני, פעולה שעד עכשיו איני מבינה מדוע בחרתי דווקא בה, עברתי בכל אחד מחדרי הבית, וחשבתי על בני הבית שאינם, ואספתי עבור כל אחד את הדבר שיהיה להם הכי חשוב להציל.
לא חשבתי על כך, זו היתה פעולה אוטומטית, ואפילו מעוררת תהייה בתוך לחץ השעה. אבל כך קרה שהצלתי את קופת החסכון של הבת הגדולה, שמלאה בשטרות משעות על שעות של בייביסיטרים, את הנינטנדו של המרכזי (בלי מטען, הוא לא סלח לי על כך), ושאר פריטים משונים כמו הספר שבן זוגי קורא כעת, ואת חוברת לימודי הערבית (?!!!) שלי, שאגב נמצאת גם באינטרנט ואין שום סיבה להצילה. כפי שאמרתי, הישרדות. ללא שום מחשבה.
לאחר שנפגשנו והתאחדנו כל בני המשפחה, שהינו 3 ימים מחוץ לישוב שלנו, עד שיכולנו לחזור אליו. עלו שאלות לגבי מה הדברים שבחרתי לקחת לכל אחד מהם: מה זה אומר על אחד או אחר שדווקא זה מה שבחרתי לקחת; למה לא לקחת משהו פרקטי יותר; אבל דבר אחד נכח מאוד וזה עצם המחשבה על אדם. העצירה בלב ה״דרמה״ כדי לחשוב ולדמיין את בתי, את בני, את בן זוגי, אשר אינם איתנו באירוע, ולפנות להם את הזמן והמחשבה ולהביא להם משהו משלהם, התגלה כדבר משמעותי ובעל ערך, עבורם ועבורי גם יחד.
קטנות האדם מול כוחות הטבע
לא ארחיב בתיאור של שלבי הפינוי. הפחד והחרדה עולים ככל שיוצאים לעולם שבחוץ. זה לא רק העשן, השמש שבהקה באדום דיסטופי. היו שם רגעים מעוררי חרדה החל מהכלבים הרצים ברחבי הישוב ומחפשים את בעליהם, תושבים הנוסעים ברכביהם, אנשים שואלים לאן הולכים ויוצאים מהרכבים כדי לחפש מי יוכל לתת מענה. מלוות את כל אלו צעקות השוטרים חסרי האונים, חלקם מפנים אנשים לצד אחד של הישוב, אחרים מחזירים ליציאה השניה של הישוב. ואולי זה, הגרוע מכל, כי אין לאף אחד מידע לאן אפשר להתפנות.
באותו רגע הבנתי – לאף אחד אין מושג מה נכון לעשות. וכל זאת, אל מול נוף שהולך ומתכלה לנגד עיניך.
נזכרתי במשפט מקורס אמנות ימי הביניים, בשיעור על אדריכלות גותית: ״קטנות האדם מול גדולת האל״.
הטבע במלוא כוחו, ואנחנו כאן, קטנים ומפוחדים, מתרוצצים אנה ואנה, בלי לדעת לאן…
פונינו לקרחת יער (כן, יער… לא ברור), שבנסיעתי אליה בשיירת המכוניות, עלו וצפו בי כל אותן הכתבות על האסון בכרמל. ומחשבה אחת מציקה לי אני נוסעת לתוך יער בוער, בכביש ללא מוצא. אם ידלק כאן הכל, אנו אבודים. ובכל זאת – זו הדרך היחידה ושום דבר לא יעזור כרגע.
קטנות האדם, וחוסר בטחון אחד גדול.
הלב נפתח
עשרות, אולי מאות תושבים, משני ישובים שכנים, נפגשים בלב קרחת יער. כולם מביטים אל כיוון מגוריהם, מנסים להבין איפה בדיוק המסוקים מכבים, האם זה באזור הבית שאותו נשוב לראות רק בעוד ימים, או שאין לדעת מתי.
החרדה הגואה מתחלפת בתחושה אחרת – תחושת האחווה המשותפת.
אני זוכרת בבירור כיצד עלו ממני שני כוחות, מחד ההומור ומאידך האחריות.
מיד עברתי בין המכוניות והתושבים, עם סוכריות צמחים שהיו בתיקי, וחילקתי לאנשים. שיחות על ״מה הצלת״ הפכו להיות ״שוברות קרח״ של ממש, הסיטו לרגע את המבט מהשמיים המעושנים והמסוקים הרבים הסובבים אותנו.
ראיתי את השכנה הנרגנת שהיתה לי לפני כמה שנים, ובאתי לשוחח עמה ולשמוע ממנה על דאגותיה, ולפתע כל התחושות שעולות לי כל פעם כשאני רואה אותה ״על השביל״, התחלפו בחום ושותפות. פגשתי בתלמידותיי ושוחחתי עמן על השיעור הגדול שאפשר ללמוד משריפה כזו, באיזה קורס שלא יהיה, ומצאתי כמה קל לחזור להיות ״מורה״ שמשוחחת ומשתעשעת ברעיונות מופרכים, שמעלים חיוך…
אגב, לא עלה בדעת אף אחד מאיתנו לקחת בקבוק מים, משהו לאכול, או בגד חם ללבוש.
מי ידע שנבלה יחד בלב היער בתוך שריפה שהולכת וגדלה, שלוש וחצי שעות…
הטלפונים מגיעים. אנשים מתקשרים ללא הרף, שואלים ומתעניינים איך הולך, ואיך הבית.
מי יודע… ימים אחרי האירוע ממשיכות ההודעות ״איך הבית שלכם?״ ואני בסבלנות עונה ״כשאגיע אליו, אדע״.
״יכל להיות הרבה יותר גרוע״; ״טוב שככה זה נגמר״; ״תראי, הכל יצמח שוב״
כל המשפחה מאוחדת, אנחנו גרים בדרום אצל הוריי, מחכים לקבל את האות לשוב. כשאני חוזרת עם הילדים בדרך הארוכה (יותר מהרגיל) לירושלים, הלב מתחיל לדפוק במהירות ככל שאנחנו מתקרבים, מחכים לראות מה יעלו המראות. בן זוגי וחברותיי כבר מכינים אותי למראות הקשים של היערות שמקיפים את הישוב שלנו ומהווים, בעיני, את הנוף הכי יפה בארץ. אני שואלת את הילדים: ״תרצו לעלות בדרך הפחות קשה או זו שרואים בה הכי הרבה נזקים מהשריפה״ והגדולה עונה בחכמה: ״בדרך הקשה, ככה נוכל לראות אותה פעם ראשונה יחד״.
אנחנו נוסעים והלב נשבר. נסיעה בתוך בית קברות לעצים ולטבע. השריפה במימדי ענק. הנוף והכניסה לישוב נראים ערומים ושבורים.
כבר כל כך הרבה אנשים יודעים שאנחנו בין המפונים, שאני כל הזמן מקבלת הודעות ״נו, איך הישוב? איך הבית?״. אין לי מלים לתאר את זה. רק בכי וגרון חנוק שלא יכול לתאר את גודל הפגיעה.
ואז מתחילים לעודד ולחזק: ״יכל להיות הרבה יותר גרוע״; ״טוב שככה זה נגמר״; ״תראי, הכל יצמח שוב״.
הכל נכון. אבל כשאני נוסעת בין גדמי העצים, הלב ממשיך לרטוט ואין לי שום נחמה. אנשים עשו את זה. אנשים. הם עשו את זה מתוך כאב, מתוך מצוקה.
כל מה שאני נוסעת דרכו זה נוף כואב שמזכיר כמה האירוע הזה הרבה יותר חקוק וחזק מכפי שהוא. אירוע של בחירה נואשת.
הכוח הפנימי שמתחת לאפר
עברו חודשיים. צמחים מתחילים ללבלב לצד גזעים שרופים. הנוף עדיין דיסטופי, עצוב וכואב, אבל עם השלמה. אני עדיין מריחה ריחות של עשן, למרות שברור לי שזה לגמרי פסיכולוגי. ״זה מה שזה״, אני אומרת לעצמי, ״ועם זה יש לעבוד כרגע״.
בתקופה הזו קראתי מאמר שבו מדובר על הזהות של האדם, שמתעצבת בתוך רגעי הקושי והפחד, הכאב והחרדה, כמעין גחל פנימי שממשיך לפעם ולבעור ומדי פעם צריך לחפש אותו כדי להדליק את האש הפנימית הנמצאת בכל אחד מאיתנו. אש שהיא לא כוח מכלה, אלא כוח מעורר, מזכיר, מחזק. אש שמחממת את הלב.
אני מחפשת מתחת לאפר שבחוץ, מתחת לאפר שבפנים, מתחת לקושי שלי, של האישיות שלי, שעסוקה בכאב ובפחד, ומוצאת את הגחל הזה.
הגחל שפגשתי לרגע בלב קרחת יער, כשהכל בוער סביב: היכולת לראות אנשים. לראות את הפנים של השוטרים והכבאים בזמן הפינוי, ולהגיד להם תודה. היכולת לראות את השכנים ולזהות בהם את המבט הפוחד שיש גם לי כרגע, להצליח לראות מעבר לו.
להאמין שאפשר ויכול להיות אחרת. וגם היכולת לראות את עצמי. פוחדת, נרעדת, אבל עם הרבה אהבה וידיעה שיש עוד הרבה מעבר לכל אלה. ואת הפחד הזה לקחת יד ביד, ולנסוע דרך גדמי העצים, עם לב פתוח ואוהב וללחוש להם מרחוק ובלב ״יש בכם עוד הרבה מעבר לקליפה שרופה, תמשיכו״.