בקיץ הקודם לבשתי לבן והתפללתי. עמדתי תחת החופה, עם זה שבחר בו ליבי ועיניי היו עצומות. התפללתי לטוב. על פי היהדות, ברגע החופה מתקרבת השכינה אל בני הזוג ומקשיבה לתפילתם. מה שעולה מהחיבור שבין השניים נשזר למסר שמגיע ישר אליה. במסורות עתיקות רבות, במקביל לחתונה הפיזית בין בני הזוג מתרחשות שתי חתונות נוספות – האחת, בין הגבר לבין הפן הנשי שבתוכו, והשנייה בין האישה לפן הזכרי שבתוכה. בכך מהווה החתונה הזדמנות לבריאה של השלם, מחוץ לנו ובתוכנו. בדאואיזם, למשל, מדברים על האנרגיה הזכרית, היאנג, ועל האנרגיה הנקבית, היין, שמשלימות זו את זו, נולדות זו מזו, ותמיד מכילות בתוכן משהו ממהותה של האנרגיה השנייה. יין ויאנג ביחד, יוצרים את השלם, הדאו.
לידה, חתונה ומוות – טקסי מעבר מאגיים
על פי מסורות שונות, חתונה היא אחד משלושת המעברים הדרמטיים ביותר בחייו של אדם. השניים האחרים הם הלידה והמוות. ושוב, למרות נטייתנו לראות את שני אלה האחרונים כרגעים מוחלטים של טוב מול רע, אור מול חושך, גם כאן מדובר רק בתנועה, בשינוי, בהתחלפות אנרגיה אחת באחרת. שלושת האירועים הם הזדמנות ל"לידה מחדש": הלידה הפיזית היא לידה לחיים, החתונה – לידה לחברה, והמוות הוא לידה לעולם הבא. יש אפשרות לעבור את הלידה והמוות עם הכרה מסוימת, אבל לפי הכתובים שעסקו במסתורין של התרבויות השונות, הדבר מצריך עבודה יומיומית ותרגול במהלך חיים שלמים של ריכוז ועבודה פנימית של הרחבת ההכרה. מבלי לזלזל בחשיבות התרגול של העבודה הפנימית הזו, דווקא המעבר המתרחש כשאנחנו יחסית "ערים" – טקס הנישואין – הוא הזדמנות לחוות "לידה מחדש" באופן יותר מודע. במילים אחרות, במקום להיות טרודים רק בסידור של הקייטרינג ובמוזיקה שמשמיע הדיג'יי, אפשר להשתמש בטקס הנישואין לצורך רוחני, אם חווים אותו עם הכרה. רגעים נדירים בחייו של אדם הינם כאלה שמאפשרים לו לעצור לרגע את זרימתו של הזמן הלינארי, זמן החול, וכמו "לפתוח סוגריים" ולהתחבר לנצח, לזמן קדוש. טקס, שמאופיין בחוקים קבועים, הוא רגע כזה. חזרה על אותו סדר עניינים, בצורה ערה, בהכרה, עם תשומת לב, עם חיבור פנימה, גורמת לאיזה קסם להתרחש, מה שבתרבויות קדומות יותר נקרא מאגיה.
להשתתף בבריאה, לחוות רגע של נצח
לרגע אחד הטבע כולו משתף פעולה, מאזין לתפילה, ומאותו רגע משהו השתנה, מכאן מתחילה דרך חדשה. אדם דתי מקיים טקס כזה מתוך אמונה, ואולי גם מתוך הרגל או חינוך. אדם חילוני עשוי לבחור שלא לקיים טקס כזה מתוך אי אמונה, ואולי גם כן מתוך הרגל מחשבתי מסוים או חינוך. החכמה היא לזהות את האפשרות, ברגעים מסוימים בחיים, להשתמש בכלים של תרבות או של דת כדי להתחבר לאמת שבתוכנו, זו שלא שייכת לשום דת, ולאף תרבות אין בעלות עליה, ועם זאת כל החכמים שחיפשו אי פעם את האמת הזו דיברו עליה ועטפו אותה בצורה ספציפית על מנת שבני האדם יוכלו לחיות אותה. טקס הנישואין, ככל טקס, הוא כלי ולא מטרה; חבויה בו הזדמנות לחוות לרגע נצח, ואחריו אמנם לשוב לזמניות, אבל להיות באיזה אופן פנימי ועמוק – שונים.