סיפור אמיתי.
בספר "תבניות בדת השוואתית" מסביר מירצ'ה אליאדה, כי לכל ההגדרות שניתנו עד כה לתופעה דתית יש מכנה משותף אחד: כל הגדרה מבדילה את הקודש ואת החיים הדתיים מהחול ומהחיים החילוניים.
אך בבואנו להגדיר את הקדושה ניתקל בקושי תיאורטי ומעשי. השיטה המדעית תשלח אותנו לחפש את העובדות ואלה אינן קיימות בשום מקום. גם איסוף החומר כרוך בקשיים, מפני שהוא יהיה מבוסס בעיקר על "חוויית משתמש" ייחודית. ויחד עם זאת, החומר התיעודי שנאסף על ידי חוקרי דתות ואנתרופולוגים הוא בעל היקף עצום. בכל תיעוד נמצא התגלות כפולה: הירופניה, כלומר נוכחות של הקדושה – ומצבו של האדם ביחס לנוכחות זו. על אף שונות תרבותית וכרונולוגית, אומר אליאדה, ההתנסויות הדתיות הגדולות דומות לא רק בתוכנן אלא גם באופן ההבעה שלהן, ולכן הן אוניברסליות, כחוויה מכוננת זהות.
איך ניתן להתבונן על התאוריה במבט יומיומי, בלי מדע ובלי הלכה? מהי חוויה דתית או סנטימנט של קדושה? המגוון הוא אדיר ויכול לכלול התפעמות, תחושת אחדות; הסנטימנט הדתי יכול להתעורר בנו מול יצירת אמנות, ספרות, בארוחה מיוחדת, בשיח מלב אל לב, בטבע. אם מניחים לרגע בצד את הצורות השונות של החוויה הדתית ואת אנשי הדתות המכתיבים אותן, ואת החקירה המנטלית האם יש בכלל דבר כזה, ניתן להגיע לחוויה דתית גם אם מטיילים לבד בשטח פתוח, חונים ללילה, מדליקים מדורה ושוכבים מתחת חופת כוכבים.
החוויה הדתית שחוויתי אני בסופי השבוע של ילדותי כללה את הרכיבים הבאים: קודם היתה אימי מדליקה נרות שבת, מוקדם מהשעה היעודה, ואז היינו מתיישבות לצפות בסרט הערבי המרגש והמדמיע. לאחר מכן היה אבי מקדש, בוצע את החלה, מברך ואוכלים. בשבת בבוקר היה אבי יוצא ברגל אל בית הכנסת ומיד לאחר מכן נוסע ליפו, עם שלל קערות וסירים כדי לקנות פיתות טריות, פול, טחינה וחומוס מעוטר לפת מוחמצת. בבית היינו מצפים לו עם ביצים חומות וסלט טרי, כוסית עראק מהולה במים, ברכה קצרה ואחריה ארוחה משותפת, חגיגית ביותר מבחינתנו.
בבקרי שבת בהם אמי היתה בביקור קרובים בחו"ל, היינו אבי ואני ממשיכים אל ביתו של מסייה קאליס ביפו, בית ערבי רב קשתות מעל מרפסת גדולה. שניהם היו עוברים בחופשיות מצרפתית לערבית וחוזר חלילה ואני הייתי מוקסמת מעשרות החתולים המטופחים, מהקשתות ומהמעבר החופשי בין שפות. גם זה ציין חגיגיות של יום שבת שלא יכלה להתרחש בסתם יום חול, ואפילו לא סתם בכל יום שבת, אלא רק כשאמי נעדרה.
בחגים הייתי מבלה הרבה בבית הכנסת. בעזרת הנשים נפתחו ספרי תפילה אך רוב הנשים לא ידעו בדיוק היכן קוראים ומתי מעבירים דף. החלק המרגש ביותר היה ברכת הכוהנים שאבי היה מברך. את נעליו הסיר לפני הבימה, אחד מהמתפללים היה יוצק מים על ידיו לפני שהתכסה כולו בטלית בעוד כל הילדים הקטנים מצטנפים תחת כנפיו הרחבות והוא מברך. אל תסתכלי היתה אמי אומרת, אסור להסתכל, ולא הבנתי למה, זה היה מרגש מאוד להתבונן דווקא ולראות את אבי מכובד על ידי כל הקהילה שחוזרת אחריו מילה במילה.
בבגרותי נסעתי לניו יורק ללימודים עם בן זוגי וילדתנו בת הארבע. זה היה סוג של טירוף, סיכון גדול, ללא עבודה מובטחת מראש, ללא חסכונות רבים, ומבלי שהכרנו אף אדם שיכול היה לעזור. בחודשיים הראשונים למד בן זוגי שלושה ימים בשבוע ושלושה ימים נוספים עבד כמתדלק בתחנת דלק, מרחק שעתיים נסיעה לכל כיוון. יום אחד כשטיילנו במנהטן חלפנו על פני מבנה גדול ומרשים שעליו השלט המפורזל United Synagogue. נכנסנו ולקחנו חוברת ובה מיקומם של כל בתי הכנסת הרפורמים בניו יורק וסביבותיה שיש בהם תכניות לימוד בעברית. מה זה "רפורמים" שאלנו את עצמנו, אבל התביישנו לשאול בקול, שמא יחשבו שאיננו ראויים.
למחרת כבר עמדתי בקרן רחוב סואנת מאוד, עם הרבה מטבעות בכיסי, והתקשרתי מהטלפון הציבורי למספרים השונים. כך הגעתי לברני סילברסטין. הצגתי את שנינו ואת יכולתנו ללמד עברית והוא גילה התלהבות. כבר בטלפון פירט את האפשרויות ואת השכר הנאה בצידן. לאורך השיחה הייתי נרגשת מאוד ולבי הלם. ראיתי את ההזדמנות ומצד שני לא ידעתי האם נימצא ראויים לה, מבחינת זהותנו הדתית. לקראת סיום השיחה אמרתי לו בקול רועד, "עלי לומר לך משהו עוד לפני שניפגש, אני לא דתייה". מה שהתכוונתי לומר הוא, שאני לא לובשת שמלה או חצאית, לא מכסה את הראש ונוסעת בשבת. "האם את מאמינה באלוהים?", שאל ברני ללא היסוס. "כן", השבתי. "אם כך", הודיע לי, "את דתייה. מה שאת מתכוונת לומר הוא שאינך אורתודוקסית". כך, בגיל 26 נחשפתי לראשונה להגדרה שהיתה חדשה לי וכשניסיתי לנתח בתוכי מי אני במובן הדתי, לא ידעתי לומר לעצמי.
כמה שנים לאחר מכן הצטרפתי לסגל המורים של בית ספר יומי קונסרבטיבי. ידעתי כבר הרבה יותר על ההבחנות בין הזרמים השונים, כולל דקויות בתפילה כמו "מחייה המתים" (קונסרבטיבי ואורתודוקסי) לעומת "מחייה הכל" (רפורמי). ידעתי לזמר את ברכות השחר, עמידה, גבורות, לשיר את ברכת המזון ועוד. בית הכנסת שבתוך בית הספר היה שמיימי. הספסלים, עשויים עץ זית, ניצבו בצורת V אל מול הבימה. צוהר לשמיים נפתח מעל מיקומו של הבעל-קורא, והאקוסטיקה היתה מופלאה. מבעד לחלונות הגדולים נשקפו עצי חורש טבעי ירוק עד. החלל המעוצב היה קדוש והקרין על כל מי שנכנס אליו, גם תלמידים מיוזעים אחרי הפסקת צהריים.
לימדתי את כיתה ב' והילדים קיבלו את ספר התורה רק בכיתה ג' והתחילו ישר מתולדות אברהם – היהודי הראשון. בסוף השנה הראשונה עלתה שאלה, האם אעלה עם תלמידיי לכיתה ג' או אתחיל מחזור חדש עם כיתה ב'. כדי להכריע בעניין, קרא לי המנהל לשיחה וביקש לברר סוגיה.
"האם את יכולה ללמד תורה?", שאל. "כמובן", השבתי ללא היסוס. "אני מכירה היטב את החומר. לאורך שנות הלימוד בבית הספר היסודי והתיכון למדנו פעמיים את כל הרצף, מבראשית, וחוץ מזה, הייתי מורה בעצמי בארץ ולימדתי תנ"ך." "ואיך את מלמדת תורה?", שאל המנהל בתבונה, "מה זה בשבילך?" ואני השבתי בלי לחשוב הרבה, "ההיסטוריה של עם ישראל."
זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי שאלה כזו וששמעתי בתוכי תשובה זו. לא היתה לי תשובה אחרת.
"אם כך – זה לא יתאים", פסק המנהל, "תתחילי מחזור חדש של כיתה ב׳."
בזמנו לא הבנתי את החלטתו. לא נפגעתי כי הערכתי אותו מאוד וגם כי בעיקר הופתעתי. הסתירה שחוויתי בין תפיסתי את יכולתי ללמד לבין תפיסתו את חוסר ההתאמה שלי, פתחה לי דלת למחקר פנימי. והוא צדק כמובן.
כשסיימנו את הלימודים והתכוננו לחזור ארצה כולם שאלו, למה? לא טוב לכם כאן? עכשיו אפשר לעשות קצת כסף סוף סוף. ההחלטה לחזור לא היתה הגיונית, לא קשורה לאיזו חקירה מנטלית של אפשרויות לכאן או לכאן. משהו אחר עמד שם, סוג של התחייבות פנימית. אבל למה? שאלו המורים בבית הספר. מצאתי את עצמי אומרת, "בגלל טרומפלדור. היתה לו זרוע יחידה והוא היה גיבור חידה".
זו לא תשובה הגיונית וגם לא דתית. אבל כן היה בה איזשהו סנטימנט פנימי של הנשגב שהוא בלתי מובן אבל נוכח וקורא מבפנים לעשות משהו כנגד ההיגיון הפשוט.
בהמשך הדרך, יכולתי למצוא בתורה ובתנ"ך את אבות הטיפוס, את הגיבורים המיתיים ואת החווייה הדתית שאינה נתונה למרות של זרם דתי כלשהו. ההיסטוריה של עם ישראל נמצאת בהרבה כתבים אחרים. כי כאשר אברם נענה לציווי “לך לך מארצך, וממולדתך, ומבית אביך אל הארץ אשר אראיך", (בראשית י”ב), האם אפשר לצמצם את המסר הזה לנקודת מבט היסטורית? הרי זה ציווי אדיר. מה מתוך ציווי מכונן זה קיים בבסיס ההוויה הישראלית, מאז ועד היום? עד כמה, עד עצם היום הזה, אנו מוכנים ללכת, לנוע, לעזוב מקום מוכר חיצונית ופנימית כדי לגלות משהו חדש, שאין לו שם או תואר, אך כשמגיעים אליו יודעים אותו.
עד לאחרונה, ניתן היה לראות ללא מאמץ עד כמה נוכח מאפיין זה בהווייתנו החומרית. הוויה של חול. היזמות וההמצאה הן מאפיינים מאוד חזקים בישראליות. יש לא מעטים שהיו ועודם מוכנים לעשות "לך לך" מאיזור הנוחות של מקום עבודה אחד, על מנת ליזום משהו, לפתח, ללכת יומם וליל בארץ לא זרועה כדי להגיע להצלחה המיוחלת. והדורות הקודמים של ראשית הציונות, הרי הלכו להם אל הארץ המובטחת, מארצם, ממולדתם מבית אביהם, כדי לאחוז טוריות, להכות במעדרים, להיכוות בשמש הלוהטת ולהכות פה שורש. אם לתמצת ולהכליל, עולים מההיסטוריה ומהמיתוס גם יחד, מאפיינים של התמסרות לרעיון, אפילו לאידאל, גם אם הוא עמום, נכונות ללכת דרך ארוכה במאמץ רב, ויכולת לסמוך על כך שיום יבוא ונגיע.
אך מה עם הסנטימנט הדתי? מה עם אהבת המיתוס והגיבורים? מה עם יכולתנו לתפוס את עצמנו כשלוחות של אבות טיפוס וגיבורים המעצבים את חיינו ואת הווייתנו פנימה? גיבורים הכובשים את יצרם ולא מכפיפים אחרים לתשוקותיהם בכוח, במעמד או בכסף?
מהמקום ממנו אני מתבוננת כיום, נראה כי הגבולות בין הזרמים בדת מיטשטשים והקצוות הם אולי התבדלות אל מול הכלה.
יותר בני אדם בוחרים באופן משמעותי ועמוק לעצב להם טקסים וסמלים. לעצב ולבנות משפחות ושבטים, להמציא חגיגות. הסנטימנט הדתי הוא כוחה הייחודי של האנושות. הוא הנותן לנו "כנפי רוח" שיכולות לשאת אותנו ממצבי חיים מאתגרים, כמו זה המתמשך בחצי השנה האחרונה.
בתוך האתגרים הרבים אנו עדים למופעים של אחווה, רעות, שותפות גורל, עזרה הדדית ונתינה. כל אלה מקרבים אותנו אל חוויות מכוננות של מהות אנושית אוניברסלית, שטקסים, סמלים וסנטימנט דתי הם לב החוסן שלה.