לפני שבע שנים עבדתי בעבודה נפלאה, לפי פרמטרים רבים. היתה לי משכורת יציבה וטובה, בוסית שסמכה עלי ונתנה לי חופש אדיר בתפקידי, חברים ועמיתים שפרגנו ושאהבתי לעבוד איתם, שעות גמישות… אבל שני דברים היו חסרים – התלהבות ואתגר. מה שהתחיל כעבודה מאתגרת שנתנה לי חופש להמציא וליצור, נכנס לשגרה מעייפת וסדורה, שלא היתה בה שום התחדשות ושכל מה שהגיע לפתחי – כבר היה מוכר וידוע ולא הרגשתי שאני ממש מחכה ליום ראשון, כפי שקרה לי לא פעם בחיי.החלטתי שאני אוזרת אומץ ומנסה להתקבל לאחת מהמסגרות היוקרתיות לאנשי חינוך, ויחד עם עוד מאות (אם לא יותר) אנשים מוכשרים ומוצלחים, מנסה להגיע ולהתקבל לשנתיים של חממה מופלאה, שבה אוכל להמציא, ליצור ולהתרענן.
ידעתי שהמיון לא יהיה קל. ידעתי שמדובר בכמה חודשים טובים של שלבי מיון, בהם ינופו הרבה אנשים מוצלחים מהיעד הנכסף, ושעומדת לפני תחרות קשה.
עברתי שלב אחד בהתרגשות ופליאה, ועוד שלב, ועוד. ובהמתנה לתוצאות המיונים – ממש לאחר השלב האחרון, כשכבר מעטים נפגשו איתי ב"קו הגמר" – הייתי מתוחה ומרוטה, וכל בוקר עם היכנסי לתיבת המייל אחזו אותי חרדה והתרגשות בו זמנית.
התלוו לכך מסרים מהסביבה שאמרו ש"מוכשרת כמוני – ברור שתתקבל", ו"אם את לא תתקבלי – אז מי כן?!",
ובכל זאת – התשובה השלילית, המנומסת להפליא, הגיעה.
חייכתי, שידרתי החוצה ביטחון מהול בעצב, אך בתוך תוכי – כישלון גדול נפער. בור של ריק, של פחד, של חרדה, של "מה עכשיו?".
לא עזר שידעתי שסטטיסטית הסיכוי שלי היה נמוך ולא הרגיעה התמיכה שמיד באה מסביב ש"בכל מיון יש טעויות", ו"זה לא אומר עלייך כלום". ידעתי שזה לא אומר עלי כלום – ובכל זאת הרגשתי שנפלתי, נפלתי חזק, וזה כאב.
לא שלא נפלתי קודם. נכשלתי בעבר, וחלק מהכישלונות היו כואבים וצורבים. אבל משהו בכישלון הספציפי הזה, היה מהדהד מאחרים. היום, שנים לאחר מכן, אני מבינה שהכישלון הזה היה אכזר, אבל גם צפוי מראש, כמו חבר קרוב שכשאתה פוגש אותו אתה רואה את עצמך, ולאו דווקא ברגעים הפוטוגניים יותר…
הרומן שלי עם הכישלונות רק החל, ולא ידעתי אז עד כמה הוא יהיה בעל ערך.
כשהבנתי שאני לא מתקבלת לתכנית הנכספת, עברתי לנהל בית ספר ומאחר והיה זה בית ספר שונה בתוך עולם החינוך (של מחוננים ומצטיינים, וכזה שתכנית הלימודים בו מאוד מאוד גמישה) הרגשתי מהר מאוד את ההתלהבות, האתגר והקושי שמאוד חסרו לי בתפקידי הקודם.
אבל משהו בתחושת הכישלון לא הרפה, והיה לי ברור שזו חוויה שצריך ללמוד לעבוד איתה נכון.
על הפחד הגדול מכישלון
מאז שאנחנו קטנים אנחנו מפחדים להיכשל. אנחנו לומדים להשוות את עצמנו לאחרים (החל מהציורים התלויים על הלוח בגן, דרך המורה שמציינת את הכתב הכי יפה ועד לרשימת הציונים הכיתתית) ואנחנו מבינים שיש קולות חיצוניים שמעריכים אותנו ואת התפקוד שלנו, אל מול אחרים.
אף אחד לא זוכר שכשהוא למד ללכת – הוא למד מנפילה חוזרת ונשנית איך לייצב עצמו, ואיך להצליח שוב ושוב לעשות את הצעד הראשון. תארו לכם שאחרי הנפילה הראשונה היינו מחכים שנגדל מספיק כדי לנסות שוב…
אבל את הנפילות הקטנות, בין חברים ובין הקרובים לנו, אנו זוכרים היטב. אנחנו זוכרים את המבט ואת המשפט שנצרבים בנו עמוק עמוק, וגורמים לנו לרצות להימנע ככל האפשר מלחוות את זה שוב. לכן, אנו מעדיפים להיראות טוב, מאשר להיות אותנטיים ולא מושלמים.
היעדר האמפתיה למצבי קושי וכישלון, שהם כל כך טבעיים כשאנחנו פעוטות, וכל כך קשים ככל שאנחנו מתבגרים, עולה בקנה אחד עם העולם החברתי והחינוכי שבו אנחנו נמצאים. אנו רואים יותר ויותר ילדים (וגם מבוגרים), בעיקר בעידן הרשתות החברתיות, שעסוקים בתדמית שלהם ופחות לומדים כיצד לשתף, לפתוח את הלב, לתקשר קושי או להביע כאב. הכל בלחיצת כפתור של "לייק". אחוזי החרדה והדיכאון בקרב בני נוער וילדים מגיעים למספרים איומים, וכמורה וכמנהלת אני עומדת יותר ויותר מול משפחות והורים שפשוט לא יודעים מה עובר על הילד ואיך אפשר להגיע אליו…
הכל השתנה מסביב, השפה היא אחרת, הכלים שונים, ורק דבר אחד לא השתנה – הצורך שלנו להשתייך. הצורך שלנו באהבה.
אנחנו יוצרים סביבנו מגננות וחומות בצורות, רק כדי שלא יחדרו פנימה זרזיפי חוסר בטחון ותחושת אפסיות. אנחנו גדלים להיות עם מי שחושב כמונו, שנראה כמונו, שלא מעמת אותנו עם עוד דעות ומחשבות; אנחנו עוסקים במה שאנחנו טובים בו, לא מעזים (לרוב) לפתוח הכל ולהתחיל מהתחלה במשהו לא מוכר ולא ידוע; אנחנו בונים מרחב שבו נוכל להיות מי שאנחנו כבר, בלי להעז לבדוק מי אנחנו יכולים להיות…
הצורך בבטחון כל כך טבוע בנו, אבל האם אנחנו עוצרים לשאול את עצמנו בדרך – אם זה באמת מה שאנחנו רוצים? האם זה באמת מי שאנחנו?
לצלול לעומק הכישלון
באחת מחוויות המשבר שחוויתי בעבר התקוממתי כשכולם אמרו לי ש"הזמן מרפא", ושעוד רגע המחזור יחלוף ויגיע עידן חדש… אני הייתי בתוך הכאב, והוא צרב, כאב ולא הירפה. רציתי פתרון, רציתי שמישהו ייקח אותי ביד ויוביל אותי מחוץ לגוף, מחוץ לזמן, מחוץ לרגע הנוראי הזה, שנראה כאילו נמשך כנצח.
בודהא דיבר על הסבל שיש בחיים, ועל כך שהסיבה שבגללה אנו חווים סבל היא שאנחנו קשורים למופעים הזמניים של החיים – אנחנו מגדירים שמחה ועונג כאשר אנחנו אוהבים ונאהבים, כאשר אנחנו משיגים מה שרצינו, כאשר אנחנו בעלי רכוש שמשמח או מרגש אותנו.
אבל מה קורה כשאלה משתנים או מתפוגגים?
אני מניחה שכמוני, עוד אנשים מתאהבים וברגע שההתלהבות פגה והחיים ״קורים״, עולים הקשיים שבחיים משותפים, שהם לא כאלה רומנטיים ומפעימים. ואז, ברגעים האלה, אנחנו צריכים לתרגל את המחויבות, את החיבור, את האהבה ואת החמלה בתוכנו.
ככל שהצרימות והאירועים הללו, שקשים לנו, קטנים ומזעריים, כך קל לנו להתעלם מהם, לדלג מעליהם ולהמשיך הלאה. אבל מתישהו, באיזה רגע בחיים – הם מצטברים ומצטברים, עד שאנחנו חייבים לעצור.
הכאב והסבל שלנו גדולים כל כך שאי אפשר עוד להמשיך וללכת כאילו כלום לא קרה.
לפעמים אנחנו מבינים שאנו נמצאים בסבל כי לאורך זמן אנחנו לא שמחים (כדוגמת העבודה בתחילת המאמר). אבל לפעמים קשה לנו להבחין בסבל, כלפי חוץ נראה שאנחנו ממש ממש בסדר, ואז השיעור מופיע בתור "בור" גדול שאנחנו נופלים לתוכו, "מכה" קשה של החיים שמחייבת אותנו לעצור ולראות מה קרה.
השהייה והיכולת שלנו להסכים לפגוש בכישלון, בכאב, בהחמצה הזו שלנו – הן האתגר, זהו השיעור. שם אנחנו צריכים לגלות אומץ! לא בכך שלא נפחד מהכישלון – אלא בכך שנתעמת עם הפחד הקמאי הזה וניפגש עם הכישלון שלנו פנים אל פנים.
"יציאה למסע רוחני, כמוה כעלייה לסירה קטנה והפלגה אל רחבי האוקיינוס בחיפוש אחר יבשות לא־נודעות. עם התרגול בלב שלם מגיעה ההשראה, אך במוקדם או במאוחר נפגוש גם בפחד. כשנגיע לאופק, כך אנו סבורים, ניפול מקצה העולם. כמו כל מגלי העולם, גם אנחנו נמשכים לגלות מה מחכה שם, בלי לדעת עדיין אם יש לנו האומץ לעמוד בפניו." (מתוך: "כשהדברים מתפרקים", פמה צ׳ודרון, הוצאת פראג).
להיכשל ולהעז לספר לחבר׳ה
זה דבר אחד להיכשל ולעשות את התהליך הזה עם עצמי, להרים את עצמי למעלה ולהמשיך ולתפקד, אבל זה דבר אחר לגמרי לחלוק בכישלון עם אחרים.
כשהחלה תופעת ה-MeToo# ועלו ברשתות שיתופים רבים על חוויות של פגיעות מיניות (על הקשת הרחבה שבהן), שיתפתי גם אני באירוע קטן אך קשה מתקופת האקדמיה – הטרדה שחוויתי ממי שהיה מנחה התזה שלי. זה היה אירוע קטן ושולי ביחס למה שעלה אז לשיתוף, אבל דווקא בגלל שלא היה דרמטי כל כך – עבורי היה זה שיעור גדול מאוד – לא לקחת את הבושה עלי.
לא לראות באירוע הזה כ"כישלון" שלי (כפמיניסטית עירנית שתמיד רואה הערות והטרדות כאלה למרחקים, והפעם פספסה, ובענק, הסתובבתי עם הרבה הלקאה עצמית ותחושת כישלון) אלא לראות אותו בתוך הקשר, ולא פחות מכך – לראות בכאב יכולת להרחיב את הלב, לחבר ולהתחבר לכאב של נוספות ונוספים. היכולת להיפתח ולשתף, להודות בכישלון, בפגיעות ובאכזבה, ולספר על כל אלה בגאווה ובאומץ – היתה חוויה מפעימה ומיוחדת ובאופן מבלבל – מחזקת מאוד.
לעומת אירועי כישלון הקשורים בקריירה ובלימודים, כאן תחושת הכישלון היתה אישית, פנימית, רגשית ונפשית. זה לא היה עניין של מה בכך (וזה מקור כוחם של שיתופי MeToo#) לשתף אנשים שאני מכירה וגם כאלו שלא בדבר כל כך אינטימי, אבל היה כוח ממגנט וחזק לקרוא שיתופים (שחלקם לא היו פשוטים כלל), לראות ולחוות ש"את כמו כולם".
כשמשתפים אותנו בכאב ומספרים לנו על תהליך קשה שחבר/מכר עובר, אנחנו מיד מרחיבים את הלב, מקשיבים, מייעצים, מכילים. כמה קשה לנו לעשות את אותו הדבר עבור עצמנו. כשאנחנו מספרים לעצמנו על תחושת ההחמצה או הכישלון – מיד עולים ההלקאה העצמית והאשמה, אי ההצלחה ואי המסוגלות.
חלק מלספר על הכישלון שלי ולשתף בו אחרים – קשור ליכולת שלי לקבל גם חמלה, הכלה, הקשבה ומעל הכל – ליכולת שלי לתמלל ולשים את האירוע כפי שהוא "על השולחן", ולבחון אותו ממרחק מה.
לקבל באהבה גם את החלק החלש שבי, החלק הנזקק, הלא יודע… דווקא במקום שבו אני הכי קטנה וחלשה, במקום שאין לי מושג איך לצאת ממנו – דווקא שם, מהמקום הזה, לפתוח את הלב ולהכניס אחרים לחלל המורכב הזה.
מתוך אותה חוויה אישית, ומהיותי אשת חינוך, היה לי ברור שעל שיתוף בכישלונות צריך לדבר, לשתף, ובמובן מסוים – גם לחנך.
אחרי שנה שלמה שבה חקרתי עם תלמידיי (מחוננים, כך שהם לא מורגלים בכישלונות, ובוודאי שלא בשיתוף אודותם) את נושא הכישלון, נחשפתי לעולם שלם של ערבי ״Fuck Up Night״ – במהלך הערב עולים לבמה, מול קהל, אנשים מוצלחים, שהגיעו לעמדות בכירות או עושים תפקידים חשובים, ומספרים על כישלון מהדהד מחייהם או מעבודתם.
הם לא מתארים איך קמו ממנו, ולא איך הצליחו למרות הכל. הם מתארים את הכישלון בלבד, ואת התחושה שהוא הטביע. מדהים לראות איך ערב כזה, עם מאות אנשים, הופך להיות חלל אינטימי אנושי.
כפרויקט סיום לקורס שלי, תלמידיי התבקשו להפיק ״ערב כישלונות״ שכזה. במאמץ כביר התלמידים גייסו חמישה דוברים (כמעט בלתי אפשרי לגייס אנשים שיספרו על כישלון!) ששיתפו בהתרגשות על חוויות הכישלון שלהם, ומה שנשאר באולם במהלך הערב היה לא פחות מאהבה והתרגשות.
לא משנה אם הכישלון היה משפחתי, אישי, מקצועי או חברתי – כולם – ילדים ומבוגרים כאחד – פגשו בו את עצמם.
כמה חסר לנו לשמוע איך הכישלון הוא טבעי, כמה הוא חלק מהדרך.
סרטי טבע מופלאים רבים מתארים איך בעלי החיים ממשיכים שוב ושוב, ללא עצירה, להיות מי שהם, ואילו אנו מתחבטים ומתלבטים ומשנים כיוון, מחפשים ללא הרף אחר הפתרון שיביא לנו את האושר.
ההתמדה והיציבות הם שני כוחות שבתרבויות שונות דיברו עליהם כמרכיבים הכרחיים בחיפוש של האדם אחרי מי שהוא, אחרי האושר.
יציבות איננה תקיעות, היא לא הישארות במקום. כדי להיות יציבים עלינו לנוע כל הזמן, כי הדרך משתנה כל הזמן, אבל המטרה או הכיוון הם אחד. היציבות היא בדברים שחשובים לי, במקומות שבהם אני יכולה להיות יותר אני (ופחות מי שאני אמורה להיות, בעיני אחרים).
אלה הם המקומות שבהם אני צריכה להתייצב ואליהם לשאוף, ואז הכישלון נכנס לפרספקטיבה אחרת לגמרי.
כי מהו הכישלון אז?
במפתח הפנימי הכישלון הוא לא עצירה בקריירה או אי קבלה לתכנית נכספת, הוא גם לא אכזבה מאדם כזה או אחר או חוסר היכולת שלי לסלוח לאדם שפגע בי – הכישלון פירושו לא להיות נאמנה לעצמי, למה שחשוב לי, למי שאני באמת.
החיים יסחפו אותנו והשיעורים ימשיכו להגיע – אצטרך לפגוש את הכישלון פעם נוספת, גם בעתיד, זה ברור, זהו חוק טבע. החורף לא מפסיק בגלל שהפרחים פרחו באביב אחרי חורף קשה קודם.
השאלה היא רק – האם אפגוש אותו כשאני המומה וחבולה מעצם הגעתו, או יציבה וזקופה, יודעת שהוא יגיע ומוכנה לקראתו, באהבה גדולה ולב פתוח ורחב.
אני כאן.
הכישלון יגיע ואני אעבור בתוכו ודרכו.
ומה זה אם לא הצלחה.