אנשים רבים מתאמנים כיום באמנויות לחימה שונות, ורבים עוד יותר מתעניינים בנושא, מבקשים לנסות, אך אינם בטוחים במה לבחור.
השאלה היא מה מוביל אותנו, מה אנו רוצים להשיג מסוג זה של תרגול. אנשים שונים מחפשים דברים שונים, ורבים אף אינם יודעים מה הם בדיוק מחפשים. כל אדם צריך לחפש את אמנות הלחימה המתאימה לו ביותר, את מה שיכול לקדמו בכל שטחי חייו.
אמנות לחימה איננה אלימות
חלק מהאנשים שמגיעים ללמוד אמנות לחימה מעוניינים להיות מסוגלים להגן על עצמם. אנו חיים בעולם בו האלימות הולכת וגוברת, ואנו נתקלים בביטוייה כמעט מדי יום. אבל חשוב להבין שלא ניתן לנצח אלימות בעזרת אלימות. כאשר אדם נמצא בסיטואציה אלימה, כאשר הוא מותקף או עומד להיות מותקף, פעולה אלימה, גם אם מקורה בפחד וברצון טבעי ולגיטימי להתגונן, רק תוסיף לאלימות ותעצים את התגובה של הצד התוקף. רק אדם השולט בעצמו יצליח לנטרל סיטואציה אלימה מבלי לדרדר את המצב עוד יותר.
במקרים אחרים אני נתקלת באנשים אשר מתאמנים באמנות לחימה כדי "לשחרר אגרסיות", אך האם תהליך זה אכן עוזר להם? שהרי האגרסיות מטבען חוזרות ולכן תמיד יש צורך באימון נוסף. האם לא יהיה זה יעיל יותר לנסות לגרום לכך שלא נהיה אגרסיביים מלכתחילה, מאשר לנסות "לשחרר" משהו שמפריע לנו ושאין לו מקום בהתנהלות היומיומית שלנו? לצד האגרסיות אנו פוגשים גם בחוסר ריכוז, חוסר שקט, חוסר ביטחון ועוד תכונות והרגלים שאיננו אוהבים בעצמנו, ושעוצרים אותנו מלהתקדם.
הפילוסופיה שמאחורי התרגול
הפילוסופיה אותה אנו מתרגלים באקרופוליס החדשה מקורה בתרבויות שונות מהמזרח ומהמערב, והיא מלמדת אותנו שעל האדם להכיר תחילה את עצמו, זהו הצעד הראשון בדרך. עליו להכיר את עצמו לא כדי לחפש תירוצים לשאלה מדוע הדברים הם כפי שהם, אלא כדי שיוכל להתחיל לכוון את עצמו ולשלוט בחייו. על האדם לגלות מהן החולשות שלו אותן הוא רוצה לתקן ומהן תכונותיו החזקות שבעזרתן יוכל להתקדם.
אנשים רבים טוענים שאין להם קואורדינציה, או שאינם גמישים. הם מחזיקים בדעות שונות על עצמם ופעמים רבות אינם מודעים מתי וכיצד התגבשו הדעות הללו במחשבתם, ועד כמה הן מגבילות אותם.
באמנות הלחימה הפנימית לא קיימת מטרה להביא את כולם לרף אחיד או ליכולת מוגדרת. המטרה היא לאפשר לכל אדם לקחת צעד קדימה, מהמקום בו הוא נמצא כרגע, לפתח את יכולותיו ולבטא את הפוטנציאל שלו.
שקט, שליטה, מרכז
אנו חיים בחברה מוחצנת מאוד. המציאות היומיומית שלנו מכילה רעש רב, גירויים רבים, אטרקציות, פרסומות המשכנעות אותנו לקנות מוצרים שאין אנו באמת זקוקים להם. בשלב מסוים לחלק מאיתנו חסר השקט, הקול של הלב, שהולך לאיבוד בתוך סביבה זו. מתחילות להתעורר שאלות כמו, מה אני רוצה? מה חשוב לי? כיצד אני רוצה לחיות את חיי? האם אני בוחר להוסיף אלימות, או לא להתנגד לה? האם אני מבכר להמשיך לחיות את חיי תוך כדי אובדן שליטה והיטלטלות בין אירועים שמסיטים אותי וקובעים את מהלך חיי, או שמא עלי להתחיל לחפש את הציר, המרכז היציב שממנו אוכל לפעול ואליו אוכל תמיד לחזור, גם כאשר אירועים חיצוניים מנסים לשבש את דרכי?
הדימוי איתו אנו עובדים באימון הוא עין הסערה של סופת ההוריקן, מסביב הכל סוער והרוחות עזות, אך במרכז קיים השקט. אל השקט הזה אנו מכוונים את עצמנו, מתוכו אנו שואפים לפעול.
מהמרכז הזה נוכל להגיב וליזום, אך בצורה נכונה, ללא אלימות, עם שליטה, עם ראייה שלמה של עצמי ושל הסיטואציה.
כל מה שצריך הוא מידה של רצון ושל התמדה, בעזרתם מרחיב האדם את גבולותיו ואת יכולותיו כפי שהוא מכיר אותן היום, כדי להיות מחר קצת יותר. קצת יותר נכון, קצת יותר טוב, קצת יותר מאושר.