גילוי אישי מרתק במסגרת התנדבות בסטף , חושף כיצד בפעולה פשוטה ופרקטית, ניתן להדק את הקשר שבין האדם לעולם ולחוות המשמעות הפילוסופית של פעולת ההתנדבות. תיקון קטן של העולם החיצוני יכול להיות תיקון גדול לחוויית כוחות של האחד.
כפילוסופים, אנחנו חוקרים את היחסים בינינו לבין הסביבה שבה אנו חיים, הסביבה האנושית, וגם האקולוגית. אנחנו מנסים ללמוד מכך על עצמנו ועל התפקיד שעלינו למלא בעולם. המשפט הזה עשוי להישמע פשטני או יומרני, אם נדמיין את עצמנו כחוקרים במעבדה סטרילית שבוחנים תוצאות ניסוי מאחורי זכוכית ומשקפי מגן, או מטיפים אותו מעל במות להמונים, ובסוף היום חוזרים לביתנו המוגן והבטוח. זה לא המקרה. באקרופוליס החדשה אנו מתרגלים פילוסופיה כדרך של עשייה, ולא של לימוד תיאורטי. שדה המחקר שלנו הוא החיים עצמם, החיים שלי, לא של מישהו זר ומרוחק. את הניסויים, המוצלחים וגם המוצלחים פחות, אנחנו מתרגלים על עצמנו בעצמנו, אבל גם בעזרת אנשים נוספים כמונו ויחד איתם אכנה את המחקר הזה כסוג של הרפתקה, כמו כניסה לשדה ניסויים שבו אנו זורעים את ההבנות הכי משמעותיות בחיינו, משקים ומטפחים אותן, מבלי לדעת איזה פרי הן יצמיחו, מתי ואם בכלל.
העשייה הזו מבוטאת הלכה למעשה בפעילויות של קבוצת המתנדבים שלנו. פעילויות אלו הן תחנות בתוך שדה הניסויים. מטרתן כפולה, לסייע לחברה ולסביבה שבה אנו חיים, היכן שאנו מזהים צורך, וגם לבטא דרך עשייה פשוטה זו את הערכים, את הייעוד, ואת המהות של האדם בעולם, ללא תלות בכבוד או תודה, פשוט מפני שזה תפקידו. התרגול הכפול הזה מסייע לי לבחון אם ההבנות שאיתן הגעתי לשדה הן דשן שיסייע לזרעים לנבוט ולגדול, או רק נורמות חברתיות או דעות אישיות שאין להן אחיזה בקרקע, והן אינן מסייעים לשדה שלי לפרוח.
אז מהו תפקידו של האדם? מהו התפקיד שלי? ומהו ביחס למערכת האקולוגית הגדולה הנקראת כדור הארץ? זוהי שאלה רחבה כל כך עד כי נדמה שאנו הולכים בתוכה לאיבוד, ונדמה כי אין קשר בינה לבין קשיי היום-יום שאנו צולחים. עם זה – כמו שאומרים – אי אפשר ללכת למכולת, אי אפשר להצליח בבחינה או לקבל קידום בעבודה. מה הקשר ביני לבין ניצול עובד במפעל בגדים בבנגלדש? או ביני לבין עתיד יערות הגשם באמזונס? אתגרי היום-יום משכיחים מאיתנו את שותפות הגורל והתלות ההדדית, וגורמים לנו לאבד את ההכרה למציאות רחבה יותר, כזו שגורמת לנו לא רק לשאול את השאלות המשמעותיות, אלא גם להעז ולעשות צעד קטן ואמיץ בניסיון לתת להן מענה.
צעד קטן כזה עשינו קבוצת מתנדבים של אקרופוליס החדשה ביום חורף שמשי בפברואר האחרון באתר הסטף, והצטרפו אלינו מתנדבים חדשים שפגשו אותנו לראשונה במקום. יצאנו לפעולה קטנה וצנועה שבמהלכה סייענו לשפץ ולשחזר קיר של טרסה חקלאית עתיקה, שהזמן וכוחות הטבע פירקו. הגענו עם אפס ידע או כישורים בבניית קירות, אבל עם לבבות מלאים בנתינה. בדיוק בגלל זה את העבודה וההסברים המקצועיים הקדמנו עם הנחיה לנסות למצוא בתוך העבודה של בניית הקיר תשובות לשאלות שמעסיקות אותנו, לחפש את הקשר לחיינו, לטבע הפורח סביבנו ולחוקי הטבע הפועלים על כולנו. כלומר, לנסות לראות אם ניתן למצוא הקבלות בין בניית הקיר לדרך שבה אני בונה את חיי. מה גורם ליציבות ומה לטלטלות? מה כדאי להשאיר ומה עליי להסיר?
האמת היא שממש לא ידענו מה נגלה תוך כדי התהליך, מה שהפך את כל החוויה למופלאה עוד יותר. השמש האירה לנו פנים לאחר שבוע של גשמי ברכה, והשקדיות מסביב היו בשיא פריחתן. הילדים שהגיעו עם הוריהם בנו בית לחלזונות, משום שגם הם היו זקוקים למחסה מפני הרוחות, ו"הגדולים" אספו אבנים קטנות וגדולות שנפלו מהטרסה הישנה והחזירו אותן לפי סדר למקומן החדש. ההנחיה הראשונה והחשובה ביותר שקיבלנו ממומחה בניית הטרסות, הייתה: "הכי חשוב לאסוף אבנים קטנות, והרבה! זו המשימה הכי נחוצה". התפלאנו, שהרי כל אחד יכול לאסוף אבנים קטנות, גם דבורה בת ה-80 וגם טלה בת ה-4. לתומנו הגענו עם התפיסה שהגברים החסונים יהיו אלו בחזית העשייה, והנשים והילדים ישחקו בצד ויסייעו מעט. אבל לשמחתנו התבדינו מהר מאוד. איש לא נשאר מובטל. לכל אחד ואחת מאיתנו, בכל גיל ומין, היה תפקיד משמעותי בבניית הקיר. לא רק שהאבנים הקטנות נחוצות לבניית הקיר, הן גם החלק החשוב, אלו שגורמות לכך שקיר הטרסה יאריך ימים. בחזית היו האבנים הגדולות, אלו שאנו רגילים לראות כאבנים שבונות את מערכת קירות הטרסה העתיקה, שפרוסה בהרים ובגבעות של אזור הרי ירושלים, אבל בעורף קיר האבנים הגדולות הונחה רצועה רחבה של אבנים קטנות, עד קטנות מאוד, שתפקידן לעצור את סחף האדמה וזרימת המים, כדי למנוע התפרקות של כל הקיר.
זיק של גילוי ניצת בלב, ואור קטן ממלא את חלל החזה. תוך כדי שאנחנו אוספים את האבנים, אנחנו מסייעים זה לזה להיזכר בהנחיה ולקלוט מה היה לנו פה. הגילוי שלכל אבן ואבן ישנה משמעות, מהדהד. האבן הקטנה חשובה באותה מידה כמו האבן הגדולה. כל פעולה שלנו, שמוסיפה סדר ויציבות לעולם, היא משמעותית, גם של אחרון האנשים. זוהי אינה אמירה פשטנית ויומרנית כעת, זו תובנה שגילנו יחד תוך כדי עבודה משותפת, כתף אל כתף, שכם אל שכם, ילדים וזקנים, ערבים ויהודים, אשכנזים ומזרחים, צברים ועולים מאתיופיה. הגענו עם לב פתוח ואוהב, עם מצרכים שנדיר למצוא ב"מכולת החיים", והצבנו במרכז העבודה ביטויים של ערכים, כגון נדיבות, סובלנות ואחווה, על חשבון התמקדות בהבדלים שבינינו. כל אחד ואחת מאיתנו יכול לעשות שינוי; כל אחד ואחת מאיתנו עושה שינוי וכל אחד ואחת מאיתנו יכול לעשות שינוי שיבנה מציאות יציבה יותר, טובה יותר, צודקת יותר, יפה יותר. זו לא פנטזיה או משפט ריק מתוכן, זוהי דרך חיים של תרגול תשומת לב, היזכרות ונתינה.
את סיכום היום ערכנו בפיקניק משותף, ושיתפנו זה את זה בחוויות המיוחדות של היום. גם המתנדבים שהגיעו בפעם הראשונה חלקו תובנות יפות מאוד, שניבטו בתוכם תוך כדי תהליך הבנייה המשותף. "שדה הניסויים" שנכנסנו אליו עם חוסר ידיעה, הצמיח גם פרי, בדמות שיר יפה שאחד המתנדבים כתב בהשראת הפעילות והקריא לנו בסיום. זה היה "ניסוי" מוצלח, שהצמיח גבעולים ועלים של אחווה ונתינה שנחרטו בלבבות המשתתפים.
המחקר במעבדת השדה ממשיך בכל יום ובכל שעה. שאלות ממשיכות להישאל: מי אני? מה תפקידי בתוך העולם? האם אצליח לגרום לשינוי? האם הגעתי לכאן כדי לשלוט? להיטמע? להתבונן מהצד? לשמור על העולם? ואולי אף אחד מאילו וכולם ביחד?
הטבע והחיים מפזרים עבורנו שלל רמזים שמסייעים לנו בפענוח החידות. כל שעלינו לעשות הוא להיות בתשומת לב ולא להחמיץ את ההזדמנויות לגילוי. פשוט, אבל לא פשוט, לכן אנו מתרגלים זאת יום-יום יחד עם חברים ומורים שמסייעים לנו לראות את הדרך.
"בתוך תוכי אני מכיל
את יסודות השמש והגשם
ראשית זרע עם שורשים תופחים
בהדרגתיות מבקיע עצמי דרך קליפתי
דוחף מטה דרך האדמה
השורש שלי הביתה נועד
ענף, עלה והנה אני".
(מתוך השיר "זרע הוא כוכב", סטיבי וונדר)