ברור שהפילוסופיה איננה רק עיסוק אינטלקטואלי. אך מה יכול פילוסוף לעשות בעולם עם אתגרים כה גדולים שאינם בתחום היכולת שלו? לדברי רונן חלבי, המנהל של אקרופוליס החדשה בישראל, זה דורש את האומץ לעשות משהו אחרת. אני כותב שורות אלו בתחילתו של חודש מרץ 2022. העולם טרם התאושש מהתמודדות עם מגפת הקורונה (התמודדות שכוללת גם את השאלה, שאחדים מתעקשים להמשיך לשאול: ״האם בכלל יש מגיפה?״ ואני מזכיר זאת רק כדי להצביע על המורכבות של התמודדות זאת) והנה נפתחה באירופה מלחמה בין רוסיה לאוקראינה. במקרה הזה, איש לא שואל האם אכן יש מלחמה, גם אם מכנים ומתארים אותה בצורה שונה במקומות שונים. מה שברור שוב, זה שיש סבל אנושי גדול ופגיעה בחפים מפשע. בזמנים כאלה ולא רק, עולות השאלות מה הקשר של הפילוסופיה לחיים? האם היא רלוונטית לשאלות הקיום הממשיות שלנו? האם לפילוסופיה יש מה לומר בסוגיות הבוערות של העולם? הפילוסופיה בדרך הקלאסית, הפילוסופיה שאנו באקרופוליס החדשה מבקשים לקדם בעולם, היא ללא ספק פילוסופיה יישומית, פילוסופיה לחיים. מכאן הכותרת שמלווה את המחזור המתחדש הזה של המחשבות הפילוסופיות שלי בשנים האחרונות. כלומר, מבחינתנו, ברור שהפילוסופיה אינה עיסוק אינטלקטואלי. למי שעוסק בה, הפילוסוף, אוהב החוכמה, יש אחריות לחיות כפילוסוף, בהתאמה למה שהוא חושב נכון וצודק ויפה בכל נסיבות החיים. הפילוסוף לא רוצה ולא יכול להתנתק מן העולם. אבל הוא גם באופן עקרוני לא מוכן לקבלו כפי שהוא, הפילוסוף רוצה, ללא לאות, לשפרו. מדוע? משום שלב העבודה הפילוסופית כרוך בהבחנה שהאדם רחוק ממימוש הפוטנציאל שלו, הוא חי חיים חלקיים (בבודהיזם המקור של הסבל נמצא בבערות של האדם) ולכך יש השלכות, עליו ועל העולם. נדמה שבימים בהם אנו חיים, ההשלכות הללו הולכות והופכות ברורות יותר, לצד אולי קליטה הולכת וגדלה של הפוטנציאל האנושי לעשות אחרת. מהן השלכות אלו? במבט מאוד כללי, הן קשורות למשבר אקולוגי עצום ומורכב שאנו בעיצומו, הן קשורות לחוסר היכולת שלנו לחלק את המשאבים שיש לנו על פני כדור הארץ בצורה צודקת, כך למשל במלחמה במגיפה, לא הצלחנו ברמת הניהול העולמי וכל מדינה עבדה עם הכוחות שלה פחות או יותר. ההשלכות מתבטאות גם בחוסר יכולת שלנו לחיות בשלום ובכל רגע נתון, מתגלגלים סכסוכים עקובים מדם שלעתים נדמה, שאין להם פתרון ובתוך כך אנו הולכים ומתחמשים בנשק בעל יכולת הרס עצום שעוד לא נראה על פני האדמה. (וכבר אמר מישהו, אקדח שמופיע במערכה הראשונה דינו להיות פעיל מתי שהוא…). המלחמה האחרונה המוזכרת רק מוסיפה המחשה ברורה וכואבת למצב. אם כן, מה יכול וצריך הפילוסוף לעשות בעולם עם אתגרים כה גדולים ובמרבית המקרים נראה שאינם בכלל בתחומי היכולת שלו לפעול? ברגעים כאלה לא פעם מתגנבת המחשבה, שאולי נכון שהפילוסוף יניח לעולם, אולי כדאי שיתכנס לעצמו, לתוך הקהילות שהוא מקיים וינתק את הקשר, למה שאינו יכול לשנות כאן ועכשיו ואולי יחכה לימים טובים יותר. אבל לא! אין הפתעה במצב העקרוני הזה, שבו נמצא הפילוסוף. זהו מצב מובנה וההתמודדות עמו, כלולה בלב העבודה הפילוסופית שלו. תפקידו של הפילוסוף לראות את האירועים מעבר לרמה הראשונית הנראית שלהם, מעבר למה שנראה היום במה שמכונה פוליטיקה ולשאול עצמו מה התפקיד והאחריות שלו במצב זה. מטרת הפילוסופיה בדרך הקלאסית לא הייתה אף פעם להושיע באופן אישי את המתרגלים שלה והיא תמיד ביקשה להיות חלק מהשפעה מיטיבה על העולם. במובן זה בשאלה האם להיות או לא להיות בעולם, כאמור התשובה היא חד משמעית. אבל איך להיות בעולם? מעבר לכל מה שפילוסוף באשר הוא, צריך לעשות כפי שהוא מחליט בתחומי האחריות שלו והקארמה האינדיבידואלית שלו, זה אומר למשל, שאולי יש פילוסופים כעת שמנסים להגן על הבית שלהם באוקראינה או במקומות אחרים בעולם, יש לו עבודה עקרונית, שמשותפת לכל הפילוסופים באשר הם. העבודה העקרונית הזאת קשורה למסע המתמשך שלו לעבוד עם כל נסיבות חיו ולהצליח לפעול באופן אנושי רחב ככל שהוא יכול. הפילוסוף מבקש להתעלות מעל האינסטינקטים החייתים, שמצויים בכל אחד מאתנו ורוצה להגיב לאירועי חייו אחרת. הוא מבקש להיות דוגמה לאנושיות אוניברסלית יותר, שמוקד ההזדהות שלה הוא מעבר להבדלים שקיימים ביננו, הבדלים של דת, גזע, מין ועוד. הפילוסוף מבקש לפעול עם יותר הכלה, חמלה ואהבה מתוך ראייה וקליטה של האחדות במציאות מעבר להבדלים השטחיים ״הנראים״. זאת משימה לא קלה כעת, בעולם שהוא יותר מפורד ומתגושש בינו ובין עצמו מאשר מחובר באחדות המכירה את הלב האנושי האחד. במובן הזה המשימה של הפילוסוף, כפי שהייתה תמיד, להיות בעולם אבל לא להסכים ללכת אחר זרמיו המרכזיים בכל מחיר ובאופן אוטומטי. יכול להיות, שאחדים מכם ישאלו כמה אפקטיבית העבודה הפילוסופית הזאת, העבודה של לקיחת האחריות האינדיבידואלית על מצבו של העולם. זאת שאלה לגיטימית. התפיסה הבסיסית של עבודה זו, רואה קשר בלתי ניתן לפרוק בין מצבו של היחיד, בין יכולתו להכיר עצמו ולסדר עצמו את המורכבות שלו, הפיזי הנפשי והרוחני שהוא ובין היכולת של בני אדם לחיות בהרמוניה צודקת בינם לבין עצמם ובינם לבין העולם והטבע, שאנו חלק בלתי נפרד ממנו. אפלטון בספרו הפוליטאה עוסק בקשר הזה שבין הצדק של היחיד ובין הצדק הקולקטיבי של המדינה והוא לא היחיד שעושה זאת. בכל מקרה, ברור לנוכח האירועים ההולכים ומצטברים לנגד עיננו בעולם, שאנו עושים משהו לא מספיק טוב ושהגיע הזמן להעז לעשות אחרת, או כפי שאלברט איינשטיין אמר, לא ניתן לפתור את הבעיות באותו האופן שיצרנו אותן. להיות פילוסוף היום בעולם שלנו, דורש העזה לעשות אחרת. לעשות אחרת בחיים האינטימיים שלנו כדי להיות מסוגלים להשפיע באמת השפעה שתוכל לעמוד בלחץ הנסיבות והזמן. לסיום דברי אני מצרף הודעה רשמית של אקרופוליס החדשה בעולם לנוכח המשבר החדש שהופיע וממשיך להתעצב לנגד עיננו. מסר מהארגון הבין לאומי אקרופוליס החדשה בשם אלפי שותפי הארגון הפזורים ביותר מחמישים מדינות בחמשת היבשות, הארגון הבין לאומי אקרופוליס החדשה מבקש להביע את תמיכתו ואת הסולידריות שלו עם הסבל שעובר על העם האוקראיני. הארגון דוחה כל שימוש בנשק ומבקש לקדם פתרון קונפליקטים בדרכי שלום. “העקרונות שלנו לטובת קידום האחדות בין בני האדם והעמים, מעבר להבדלים הנובעים מאמונות, תרבויות ושיטות פוליטיות, תקפים כעת יותר מתמיד", הצהיר הנשיא הבינלאומי קרלוס אדלנטדו. הוא הדגיש את המחויבות של אקרופוליס החדשה לאחד את המאמצים של שותפיה, במטרה לתמוך ולסייע לאלו שסובלים מהשלכות המלחמה שפרצה בין מדינות שכנות, ובמיוחד לאזרחים חסרי הגנה. במובן זה, המתנדבים של אקרופוליס החדשה, מהסניפים שלהם בכל העולם, משתפים פעולה עם ארגונים הומניטריים אחדים על מנת להקל במידת האפשר על המצב הקשה שמשפיע על אלפים רבים של פליטים, ברובם ילדים קטנים או אנשים מבוגרים. כפי שהצהיר המזכיר הכללי של האו"ם: ״האנשים התמימים הם אלה המשלמים את המחיר הגבוה ביותר במלחמות". אקרופוליס החדשה מקווה שהקונפליקט הזה ייפתר כמה שיותר מהר ושואפת שהשלום ישוב בהקדם האפשרי. כמו תמיד, נכון לראות שהתקווה היא אלמנט חשוב בחייו של אדם ושהמקור שלה הוא ביכולת של תפיסה, פשר וחוקיות רחבה וכוללת, שקיימת ועוד תצליח להיות מבוטאת בעולם שלנו. אבל פילוסופים אינם יכולים רק לחכות ליום הזה שיגיע. הפילוסוף צריך לפעול כעת בעולם, בכל מעגלי חייו כדי להיות מה שהוא מבקש שיהיה בעולם בבוא העת. מבט פילוסופי על העולם חושף את הסדר שקיים: אירועים שהם השלכות של הזהות של האדם באשר הוא, ביטוי של סדר העדיפות שלו הממשי בחיים ולמוכנות שלו לעשות אחרת. יש סדר, כבר קיים סדר, אבל אנו רוצים לשפרו לארגנו באופן משמעותי יותר בכיוון של טוב, וצדק ויופי ואמת. נעשה זאת בעולם, בעולם הזה, עכשיו, בתוך הנסיבות הקיימות ושעוד תגענה משום שזהו המסע הפילוסופי וכך היה מאז ומעולם. ואתם? היכן רוצים אתם להיות ממוקמים בדפי ההיסטוריה שנכתבת כעת? שלכם, רונן חלבי מנהל אקרופוליס החדשה בישראל

סיפור אמיתי על הילדה שהייתי, המגלה את הכוח הפנימי חברה טובה מספרת לי על ביתה בת ה-9 ששני בני כיתתה החזיקו את ידיה, בהפסקה, בשעה שבן שלישי הטיח בה כדורי בוץ.  לא מדובר במקום מסתור כלשהו, אלא לאור צהריים, בהפסקה, במסגרת המוסד החינוכי. איפה היו כולם? מה עלה בדעתם של הילדים האחרים שעמדו והסתכלו? זה מפחיד. משתק. ומזכיר לי לצערי חוויות מבית הספר היסודי. גם אני הייתי "ילדה טובה", עדינה ומחונכת שלא מבינה איך יכול בכלל להיות רוע כלשהו בעולם. למה שמישהו ירצה להרביץ או לבזות מישהו אחר סתם כך? וככל שלא הבנתי זאת כך הרביתי לחטוף: משיכות בצמה, הושטת רגל להכשלה וכדומה. לא כל הזמן, אבל כל פעם כזו נצרבת בלב כחותם של בושה. גם זה עניין מתמיה, למה בושה? מה כבר עשיתי? למה לא שאיפה לנקמה למשל? אולי מפני שלא היה בי את היצר הזה, נקמה לא התעוררה אף פעם. רק צער, עצב, בדידות. שנות בית הספר היסודי חלפו כך או אחרת ומרגע שנוסף כלב למשפחה שלנו, גבר הביטחון שיש סדר בעולם. יש אהבה אינסופית שאינה תלוייה בדבר. אני לא לבד בעולם. אך זו לא היתה נקודת ההיפוך. בקיץ של גיל 12 הגיעו לשכונה שני בנים, אחים, דודי וארז. הם עשו עלייה מקנדה, דיברו רק אנגלית ודהרו על אופני ספורט בשכונה. שניהם חביבים ומנומסים, בני תרבות אחרת. היו להם חגורות בקרטה והם התאמנו בכיף על רחבת הדשא מתחת לבית הורי. הייתי היחידה בשכונה שדיברה אנגלית שוטפת ומייד התחברתי אליהם ושימשתי דוברת ומתרגמת. התחושה היתה נפלאה. היתה לי יכולת ייחודית שהקנתה לי קרבה לשני ילדים שכולם נשאו עיניים אל אופני הספורט שלהם, ושלא חשבו לרגע מה אפשר לעשות כדי להציק למישהו. צפיתי מוקסמת באימונים היומיומיים שלהם, עד ששאלו אותי אם ארצה שיאמנו אותי. גיל 12 נשמע אולי כמו גיל נעורים, אך אני הייתי עדיין כמעט חסרת מודעות מגדרית, בחוויה שלי. טיפסתי על עצים, בניתי בתי עץ, ואימי לא פעם רטנה שאף אחד לא ירצה להתחתן איתי עם כאלה סימנים כחולים ושריטות בברכיים. מה שלא הדאיג אותי כלל. אבל בכל זאת, לא חוויתי כלל קרבה פיזית כלשהי מילדים או "זרים". ועוד לתת למישהו לנסות להכשיל אותי או להניף אותי מעל הכתף? מרצוני החופשי? לא הגיוני ולא אפשרי. אבל דודי וארז לא ויתרו. בעדינות, במסירות, בתנועות איטיות מדגימות, נסכו בי ביטחון. למדתי לעוף באויר מעבר לכתף של "תוקף" ולנחות כמו שצריך, להתבצר על רגלי ולא ליפול לקרקע בהכשלה. זו היתה חוויה מדהימה של שייכות, קבלה ועוצמה. גיליתי את נוכחותי הפיזית, ואת כוחי. הפחד התכווץ לפינה אפילה ולא הפעיל אותי יותר. וזו עדיין לא היתה נקודת ההיפוך. כי ביטחון ומיומנות נרכשו, אך טרם הועמדו למבחן. בכתה ז ישבנו בשיעור. הילדה שישבה לפני היתה חזקה פיזית ונפשית וגם דורסת, כך לפחות חוויתי אותה. היא הסתובבה אלי באמצע השיעור, לקחה טוש חדש שלי בלי לבקש רשות, צבעה משהו בדף שלה ולא החזירה.  טופפתי באצבעי על גבה ולחשתי, תחזירי. היא התעלמה. טופפתי שוב והיא קראה בקול, המורה היא מציקה לי. לפתע בלי שום התראה ניצת בי זעם. קמתי ממקומי, ניגשתי אליה ומשכתי מידה את הטוש שלי, וחזרתי לשבת. אפילו המורה היתה המומה. לקוראים הצעירים אומר שזה לא היה מקובל לקום  ולנוע בכיתה ללא קבלת רשות. חכי אחרי בית ספר, סיננה אותה ילדה. הופתעתי לגלות שזה לא מפעיל אותי. לא התעורר בי פחד. אני אחכה, סיננתי חזרה. ובאמת, לא התכוונתי ללכת לשום מקום. היא כנראה העבירה את המסר לכל הכיתה. בסיום הלימודים התעכבתי מעט יותר מהרגיל בכיתה, כביכול בארגון התיק שלי, אך גם בתמיהה פנימית, מה בעצם הולך לקרות עכשיו ואיך אתמודד. כשירדתי אל הרחבה שמול המזכירות, כל ילדי הכיתה כבר היו שם, ממתינים למחזה. הנחנו את התיקים בצד ונעמדנו זו מול זו. כהרף עין סגר עלינו מעגל מעודד צמא אקשן ודם. איכשהו, באופן לא ברור, פגשתי את עצמי אחרת. הייתי חלק מהמחזה, שייכת לסיפור, ללא אשמה או בושה וללא פחד.  היא אחזה בכתפי וניסתה לדחוף אותי בעודה מקללת ומאיימת. מיסמרתי רגלי לרצפה, אחזתי בכתפיה והדפתי אותה בכוח. היא היתה בשוק וחזרה אלי ביתר עוז אוחזת בכתפי ומתכוונת להדוף חזק יותר. העברתי רגל מאחורי ברכה והפלתי אותה לארץ. התכופפתי והתיישבתי עליה, מחזיקה לצדדים את ידיה הפשוטות. היא לא יכלה לזוז. הקללות והטענות הפכו למרמורים וזעקות קורבן. המעגל צמא הדם הכתיר אותי בשאגות, הרים אותי על רגלי, הניף את ידי מעלה והכריז על סיום הקרב. זו היתה הפעם האחרונה בה נאלצתי להתמודד פיזית ולהגן על עצמי. לא נפרץ בתוכי גבול, לא נעשיתי צמאת דם ואקשן, לא חיפשתי לריב כדי לשחזר את חוויית הניצחון. הייתי מליאת פליאה וכמעט לא מאמינה שמה שקרה אכן קרה. למיטב זכרוני גם לא נותרנו בריב. אפשר לומר שנקודת ההיפוך היתה מבחינתי, שהתקרקעתי באותו אירוע, ושנשמתי, נשמת פייה מעופפת וחולמת הסכימה להתגשם. יש שיאמרו, קצת מאוחר, אבל מוטב מאוחר מאשר… אז מהו השיעור הפילוסופי שניתן לחלץ מכך? אי אפשר להימנע מהניסיון, מהמפלה, מההתרוממות מעפר ומהניסיון החוזר ונשנה למצוא ואף ליצור מרחב להתגשמות.  כל צלקת שנצרבה בבשרינו, פיזית ונפשית, היא עדות ותקווה לכך שהעזנו להשמיע את קולנו, לקחת את מקומנו ולהשתנות.

ברור שהפילוסופיה איננה רק עיסוק אינטלקטואלי. אך מה יכול פילוסוף לעשות בעולם עם אתגרים כה גדולים שאינם בתחום היכולת שלו? לדברי רונן חלבי, המנהל של אקרופוליס החדשה בישראל, זה דורש את האומץ לעשות משהו אחרת. אני כותב שורות אלו בתחילתו של חודש מרץ 2022. העולם טרם התאושש מהתמודדות עם מגפת הקורונה (התמודדות שכוללת גם את השאלה, שאחדים מתעקשים להמשיך לשאול: ״האם בכלל יש מגיפה?״ ואני מזכיר זאת רק כדי להצביע על המורכבות של התמודדות זאת) והנה נפתחה באירופה מלחמה בין רוסיה לאוקראינה. במקרה הזה, איש לא שואל האם אכן יש מלחמה, גם אם מכנים ומתארים אותה בצורה שונה במקומות שונים. מה שברור שוב, זה שיש סבל אנושי גדול ופגיעה בחפים מפשע. בזמנים כאלה ולא רק, עולות השאלות מה הקשר של הפילוסופיה לחיים? האם היא רלוונטית לשאלות הקיום הממשיות שלנו? האם לפילוסופיה יש מה לומר בסוגיות הבוערות של העולם? הפילוסופיה בדרך הקלאסית, הפילוסופיה שאנו באקרופוליס החדשה מבקשים לקדם בעולם, היא ללא ספק פילוסופיה יישומית, פילוסופיה לחיים. מכאן הכותרת שמלווה את המחזור המתחדש הזה של המחשבות הפילוסופיות שלי בשנים האחרונות. כלומר, מבחינתנו, ברור שהפילוסופיה אינה עיסוק אינטלקטואלי. למי שעוסק בה, הפילוסוף, אוהב החוכמה, יש אחריות לחיות כפילוסוף, בהתאמה למה שהוא חושב נכון וצודק ויפה בכל נסיבות החיים. הפילוסוף לא רוצה ולא יכול להתנתק מן העולם. אבל הוא גם באופן עקרוני לא מוכן לקבלו כפי שהוא, הפילוסוף רוצה, ללא לאות, לשפרו. מדוע? משום שלב העבודה הפילוסופית כרוך בהבחנה שהאדם רחוק ממימוש הפוטנציאל שלו, הוא חי חיים חלקיים (בבודהיזם המקור של הסבל נמצא בבערות של האדם) ולכך יש השלכות, עליו ועל העולם. נדמה שבימים בהם אנו חיים, ההשלכות הללו הולכות והופכות ברורות יותר, לצד אולי קליטה הולכת וגדלה של הפוטנציאל האנושי לעשות אחרת. מהן השלכות אלו? במבט מאוד כללי, הן קשורות למשבר אקולוגי עצום ומורכב שאנו בעיצומו, הן קשורות לחוסר היכולת שלנו לחלק את המשאבים שיש לנו על פני כדור הארץ בצורה צודקת, כך למשל במלחמה במגיפה, לא הצלחנו ברמת הניהול העולמי וכל מדינה עבדה עם הכוחות שלה פחות או יותר. ההשלכות מתבטאות גם בחוסר יכולת שלנו לחיות בשלום ובכל רגע נתון, מתגלגלים סכסוכים עקובים מדם שלעתים נדמה, שאין להם פתרון ובתוך כך אנו הולכים ומתחמשים בנשק בעל יכולת הרס עצום שעוד לא נראה על פני האדמה. (וכבר אמר מישהו, אקדח שמופיע במערכה הראשונה דינו להיות פעיל מתי שהוא…). המלחמה האחרונה המוזכרת רק מוסיפה המחשה ברורה וכואבת למצב. אם כן, מה יכול וצריך הפילוסוף לעשות בעולם עם אתגרים כה גדולים ובמרבית המקרים נראה שאינם בכלל בתחומי היכולת שלו לפעול? ברגעים כאלה לא פעם מתגנבת המחשבה, שאולי נכון שהפילוסוף יניח לעולם, אולי כדאי שיתכנס לעצמו, לתוך הקהילות שהוא מקיים וינתק את הקשר, למה שאינו יכול לשנות כאן ועכשיו ואולי יחכה לימים טובים יותר. אבל לא! אין הפתעה במצב העקרוני הזה, שבו נמצא הפילוסוף. זהו מצב מובנה וההתמודדות עמו, כלולה בלב העבודה הפילוסופית שלו. תפקידו של הפילוסוף לראות את האירועים מעבר לרמה הראשונית הנראית שלהם, מעבר למה שנראה היום במה שמכונה פוליטיקה ולשאול עצמו מה התפקיד והאחריות שלו במצב זה. מטרת הפילוסופיה בדרך הקלאסית לא הייתה אף פעם להושיע באופן אישי את המתרגלים שלה והיא תמיד ביקשה להיות חלק מהשפעה מיטיבה על העולם. במובן זה בשאלה האם להיות או לא להיות בעולם, כאמור התשובה היא חד משמעית. אבל איך להיות בעולם? מעבר לכל מה שפילוסוף באשר הוא, צריך לעשות כפי שהוא מחליט בתחומי האחריות שלו והקארמה האינדיבידואלית שלו, זה אומר למשל, שאולי יש פילוסופים כעת שמנסים להגן על הבית שלהם באוקראינה או במקומות אחרים בעולם, יש לו עבודה עקרונית, שמשותפת לכל הפילוסופים באשר הם. העבודה העקרונית הזאת קשורה למסע המתמשך שלו לעבוד עם כל נסיבות חיו ולהצליח לפעול באופן אנושי רחב ככל שהוא יכול. הפילוסוף מבקש להתעלות מעל האינסטינקטים החייתים, שמצויים בכל אחד מאתנו ורוצה להגיב לאירועי חייו אחרת. הוא מבקש להיות דוגמה לאנושיות אוניברסלית יותר, שמוקד ההזדהות שלה הוא מעבר להבדלים שקיימים ביננו, הבדלים של דת, גזע, מין ועוד. הפילוסוף מבקש לפעול עם יותר הכלה, חמלה ואהבה מתוך ראייה וקליטה של האחדות במציאות מעבר להבדלים השטחיים ״הנראים״. זאת משימה לא קלה כעת, בעולם שהוא יותר מפורד ומתגושש בינו ובין עצמו מאשר מחובר באחדות המכירה את הלב האנושי האחד. במובן הזה המשימה של הפילוסוף, כפי שהייתה תמיד, להיות בעולם אבל לא להסכים ללכת אחר זרמיו המרכזיים בכל מחיר ובאופן אוטומטי. יכול להיות, שאחדים מכם ישאלו כמה אפקטיבית העבודה הפילוסופית הזאת, העבודה של לקיחת האחריות האינדיבידואלית על מצבו של העולם. זאת שאלה לגיטימית. התפיסה הבסיסית של עבודה זו, רואה קשר בלתי ניתן לפרוק בין מצבו של היחיד, בין יכולתו להכיר עצמו ולסדר עצמו את המורכבות שלו, הפיזי הנפשי והרוחני שהוא ובין היכולת של בני אדם לחיות בהרמוניה צודקת בינם לבין עצמם ובינם לבין העולם והטבע, שאנו חלק בלתי נפרד ממנו. אפלטון בספרו הפוליטאה עוסק בקשר הזה שבין הצדק של היחיד ובין הצדק הקולקטיבי של המדינה והוא לא היחיד שעושה זאת. בכל מקרה, ברור לנוכח האירועים ההולכים ומצטברים לנגד עיננו בעולם, שאנו עושים משהו לא מספיק טוב ושהגיע הזמן להעז לעשות אחרת, או כפי שאלברט איינשטיין אמר, לא ניתן לפתור את הבעיות באותו האופן שיצרנו אותן. להיות פילוסוף היום בעולם שלנו, דורש העזה לעשות אחרת. לעשות אחרת בחיים האינטימיים שלנו כדי להיות מסוגלים להשפיע באמת השפעה שתוכל לעמוד בלחץ הנסיבות והזמן. לסיום דברי אני מצרף הודעה רשמית של אקרופוליס החדשה בעולם לנוכח המשבר החדש שהופיע וממשיך להתעצב לנגד עיננו. מסר מהארגון הבין לאומי אקרופוליס החדשה בשם אלפי שותפי הארגון הפזורים ביותר מחמישים מדינות בחמשת היבשות, הארגון הבין לאומי אקרופוליס החדשה מבקש להביע את תמיכתו ואת הסולידריות שלו עם הסבל שעובר על העם האוקראיני. הארגון דוחה כל שימוש בנשק ומבקש לקדם פתרון קונפליקטים בדרכי שלום. “העקרונות שלנו לטובת קידום האחדות בין בני האדם והעמים, מעבר להבדלים הנובעים מאמונות, תרבויות ושיטות פוליטיות, תקפים כעת יותר מתמיד", הצהיר הנשיא הבינלאומי קרלוס אדלנטדו. הוא הדגיש את המחויבות של אקרופוליס החדשה לאחד את המאמצים של שותפיה, במטרה לתמוך ולסייע לאלו שסובלים מהשלכות המלחמה שפרצה בין מדינות שכנות, ובמיוחד לאזרחים חסרי הגנה. במובן זה, המתנדבים של אקרופוליס החדשה, מהסניפים שלהם בכל העולם, משתפים פעולה עם ארגונים הומניטריים אחדים על מנת להקל במידת האפשר על המצב הקשה שמשפיע על אלפים רבים של פליטים, ברובם ילדים קטנים או אנשים מבוגרים. כפי שהצהיר המזכיר הכללי של האו"ם: ״האנשים התמימים הם אלה המשלמים את המחיר הגבוה ביותר במלחמות". אקרופוליס החדשה מקווה שהקונפליקט הזה ייפתר כמה שיותר מהר ושואפת שהשלום ישוב בהקדם האפשרי. כמו תמיד, נכון לראות שהתקווה היא אלמנט חשוב בחייו של אדם ושהמקור שלה הוא ביכולת של תפיסה, פשר וחוקיות רחבה וכוללת, שקיימת ועוד תצליח להיות מבוטאת בעולם שלנו. אבל פילוסופים אינם יכולים רק לחכות ליום הזה שיגיע. הפילוסוף צריך לפעול כעת בעולם, בכל מעגלי חייו כדי להיות מה שהוא מבקש שיהיה בעולם בבוא העת. מבט פילוסופי על העולם חושף את הסדר שקיים: אירועים שהם השלכות של הזהות של האדם באשר הוא, ביטוי של סדר העדיפות שלו הממשי בחיים ולמוכנות שלו לעשות אחרת. יש סדר, כבר קיים סדר, אבל אנו רוצים לשפרו לארגנו באופן משמעותי יותר בכיוון של טוב, וצדק ויופי ואמת. נעשה זאת בעולם, בעולם הזה, עכשיו, בתוך הנסיבות הקיימות ושעוד תגענה משום שזהו המסע הפילוסופי וכך היה מאז ומעולם. ואתם? היכן רוצים אתם להיות ממוקמים בדפי ההיסטוריה שנכתבת כעת? שלכם, רונן חלבי מנהל אקרופוליס החדשה בישראל

כמו כל פרידה בחיים שלנו, גם פרידה מהמרכז של אקרופוליס בירושלים, היא הזדמנות להסתכל על כל הטוב ולהיוולד מחדש, למרות הכאב, למרות המרחק... אבן ה״מזרח״ היתה מותקנת בבתים, בקיר המזרחי המסמן את הכיוון לירושלים, על מנת לכוון את התפילה לכיוון של בית המקדש. שלטי ״מזרח״ נמצאו בבתי כנסת עתיקים, ובבתים יהודיים מסורתיים ברחבי העולם, גם אם הכיוון לירושלים לא היה מזרח אלא (בשל מיקום גיאוגרפי) לכיוון דרום. ״המזרח״ הפך להיות מושא לתקווה, לגעגוע, לחיפוש אל עבר ירושלים – שהיא לא (רק) עיר, אלא מסמלת את ירושלים של מעלה. סמל לקדושה.ואני? אני בכלל מגיעה מבית חילוני.גדלתי בקיבוץ, ללא שום זיקה דתית ואפילו כשסבתא רבא שלי החליטה שהיא תורמת מכספה ורוכשת ספר תורה גדול ויקר לקיבוץ – עלתה ביקורת רבה בקרב בני המשפחה, כ י״מה לנו ולספר תורה?״…אבל מזה 15 שנה שאני לומדת בירושלים. ולמרות היותי חילונית, משהו מה״ירושלים של מעלה״ הזו – נגע ונכנס לי לעצמות וללב.איכשהו, ה׳ירושלים׳ הזו, שתפסתי אותה רוב נערותי וצעירותי כעיר של מחלוקות, דחיסות, לכלוך ואבן, כזו שסוגרת עלי עד שאין אוויר לנשום – הפכה להיות מקום יקר ואינטימי שבו אני נושמת אחרת.החיים ותלאותיהם הלא צפויים הביאו אותי לגור ליד ירושלים, לעבוד בירושלים ובתור תלמידה פילוסופית – להצטרף לסניף הירושלמי של אקרופוליס החדשה. וכך גיליתי את ״המזרח״ שלי. לצד הפילוסופיה, ואולי בגלל שאני לומדת פילוסופיה כזו, המבקשת להתחכך עם המציאות והרחובות (מלוכלכים ודחוסים ככל שיהיו) שבה – למדתי אט אט לאהוב את האזורים העדינים והרגישים בעיר (מכירים את צילומי האריחים במדרחוב הקטן ההוא, שיוצא מאגריפס?); את ״חדרי הפלאות״ של העיר (מהנסן דרך המפעל ועד בית אליאנס, שלפעמים ישיבה בחצר שבו הזכירה לי שלא צריך הרבה כדי להתפלא); היערות הקטנים שבאמצע העיר שנתנו לי להרגיש שאני בלב הטבע; את המקומות שבהם יכולתי להעלם ולהיכנס לתוך סיפור אלמותי (יש כל כך הרבה…. האהוב עלי הוא חצר סרגיי); את בתי הקפה שהם כל כך שונים מאלה שבתל אביב – הם כמעט משפחתיים… לאט לאט – למדתי לנשום. כן, גם בתוך האבן. אור כבה בירושליםבימים אלה, אחרי כמעט 23 שנים, המרכז של אקרופוליס החדשה בירושלים נסגר.כאדם הרפתקן, כמי שחיה את החיים כמסע פילוסופי רב תלאות – אני יודעת שהכל בסדר.שאמשיך ללמוד במרכז אחר, שלא אחדל להיות הפילוסופית שאני, שהדרך מתמשכת, ארוכה ומפותלת ואין לדעת לאילו הזדמנויות מרגשות ומפעימות אזכה מהשינוי הזה.אבל בכל זאת – אני (ואנחנו) בלב רגע כואב וקשה של פרידה. פרידה מבית.וכמו כל שינוי, כל עזיבה ופרידה, בין אם מאדם ובין אם ממקום, מפגישה אותנו עם הפחדים הגדולים והכואבים שלנו – הפחד מהמוות. הפחד להישאר לבד.זה לא מוות אישי-אישיותי, אבל יש כאן מקום שהיה מרכזי בחיי – ואיננו עוד. לא באותה הצורה. לא עם אותם האנשים. לא באותם הקירות, הספרים והתמונות.בדרך כלל אני טובה בפרידות. אני יודעת להגיד את הדברים הנכונים, להוציא את השיר המתאים, יש לי פלייליסט נפלא בספוטיפיי ששמו ״תוגה מתוקה״ שאני יודעת שאבכה בו עד כלות. אני גם מכירה את הצורך שלי להתפרק, להתנתק וגם להיאסף. בדרך כלל בסדר הזה, לרוב לא הרבה זמן.אבל מול הפרידה הזו – אני עומדת שותקת.זו לא רק פרידה שלי, למקום אחר. זה סיום של תקופה. של מקום שהוא מקום יקר לכל כך הרבה אנשים. ובאמת שתכננתי לרקוד את הפרידה הזו! דמיינתי את כל האנשים הטובים שנפגשו בסניף שלנו למשך כל כך הרבה שנים – נפגשים. דמיינתי את הבית הזה מלא בזכרונות ובחיבוק של יחד. תכננתי שיהיה שמח.אבל תכנונים מחד ומציאות לחוד. ואני מבינה שאני בשבר. אני צריכה להיות בו, אני לא יכולה להאיץ ממנו.לא נראה שהוא מתאחה. לא בקרוב. ה״מזרח״ הפרטי שליהמאמר הזה תוכנן להיות מאמר שכותרתו לקוחה מפיטר פן: ״למות, זו תהיה הרפתקה נהדרת״. רציתי לכתוב על הכוח של המפגש עם הלא ידוע, עם העמימות והפחדים של הסיום והסגירה, שהם כמו מוות – ואיך לראות אתם, פילוסופית, כהרפתקה.התחלתי את המאמר הזה ארבע פעמים. התחלתי ומחקתי. משהו בו לא היה אותנטי, לא ממש קרה.  ואז נזכרתי בטקסט נפלא של מיכאל וולפה היקר, סביב יצירה שהלחין ששמה ״מזרח״. וחשבתי על כך – שכל אחד מאיתנו, מאלה שהיו ועברו בסניפי ירושלים השונים – תמיד יהיה להם איזה ״מזרח״ כזה שאפשר להיזכר בה, לשאוף אליו, להיזכר.אני צריכה למצוא את ה״מזרח״ שלי –להטביע אותו בקיר הפנימי של הלב, למצוא בתוכי איזו אבן ״מזרח״ שבה ״אעלה את ירושלים על ראש שמחתי״, שאזכר בשיעורים הגדולים שלמדתי ב-15 השנים האחרונות שאני כאן, שאתחזק ואתמלא בהם.באותם אנשים טובים שהיו איתנו לאורך הדרך, שגם אם עזבו ופנו לכיוונים אחרים – כל מפגש אקראי איתם ברחוב הופך לחיבוק גדול שמחזיר שנים אחורה וממלא את הלב.באותם רגעים עמוקים של עמידה ביערות ירושלים, מול זריחה, כשהלב מתרחב.במעברי סניפים רבים (סניף ירושלים עבר מספר דירות ושכונות בעיר) שזימנו לי להכיר את העיר בכל כך הרבה רבדים – מהאנשים, דרך בתי הקפה המקומיים שהפכו לבית לפני/אחרי שיעור, ועד לקשרים שאפשר ליצור עם שכונה, רחוב ומקום.בהתנדבויות הרבות שערכנו והזכירו כמה אנשים טובים טובים שותפים לכך שיהיה פה קצת יותר טוב ויחד.באפשרות הנדירה כל כך לדבר על פילוסופיה ואחדות, דווקא במקום של מאבק ושל זהות מורכבת.ובעיקר – על כך שהירושלים הזו שלמדתי לאהוב, ולהיות חלק ממנה, והיא חלק ממני – היא גם ירושלים של מטה – זו עם כל כך הרבה (יותר מדי) אנשים, כאב ומורכבות. שמתקיימים בה זו זמנית נפרדות ואחדות, חיבור וניתוק, דחיסות ונשימה, קיצוניות וגם הרבה אהבה ודמיון.וחלק ממני גם אותה ירושלים של מעלה – זו שאני מתפללת אליה ללא מלים, זו שמזכירה שיש בי את האפשרות לכוון מעבר לכל אלה, לחבר את האבן עם הרוח, לראות את האופק והזריחה, אי שם, מהיכן שלא יהיה.

מאמר על הזמני, הנצחי והבחירה שלנו בהבנת השאלה ״מהו האדם״. הזמן מתקדם בכיוון אחד בלבד, מהעבר אל ההווה. הוא זורם בקצב שנקבע מראש, ואנו יכולים למדוד אותו בשניות, דקות, חודשים, שנים, מאות, מילניומים… וגם בפרקי זמן גדולים יותר כפי שנראה בציביליזציות עתיקות, כגון ״השנה ה-X הגדולה״ (עידן) במערב אשר אורכה מעט יותר מ-24,000 שנים או מושג ה״יוגה״ בהודו העתיקה שארוך אפילו יותר. לנו אין שליטה על קצב הזמן. בין אם הזמן משנה את קצבו, ושניה הנמדדת היום אינה שניה שנמדדה בעבר הרחוק, או איננה השנייה שתימדד בעתיד, אין לנו אפשרות לקלוט שינויים כאלו, כי אין בידינו נקודת יחוס מחוץ לזמן. חיינו מתקיימים בתוך ה״זרם״ של הזמן. לפיכך, מרגע הולדתנו, אנו מתחילים תהליך ש להתקדמות לכיוון המוות שאי אפשר לעצרו. בטיבט אומרים כי המטרה העליונה אותה ניתן להשיג בחייו של אדם הינה לדעת כיצד למות. ב״בהגוודגיתא״1, אחד המיתוסים המפורסמים בהינדואיזם, כתוב ש״כל מה שנולד ימות, רק מה שאינו נולד, יישאר לנצח״. במבט ראשון, נראה כי עלינו לחיות חיים בהתפתחות קווית – מהלידה ועד המוות. אך יש משהו מעבר לזה… כפי שמוצאים בתרבויות המסורתיות, אשר הביאו לנו את הבהגוודגיתא ואת ספר הדיאלוגים המפורסם של אפלטון2, בו הוא מדבר על נצחיות הנשמה. להלן נבחן שני מושגים אלו. נצחיות הנשמה במושג זה הכוונה היא שחלק מאיתנו, הנשמה, הינו נצחי, משמע לא נולד ולא ימות. כפי שברור לנו שגופינו הפיזיים נולדים ומתים, כך גם ברור שלא ניתן לחבר את הנשמה לעצם פיזי זה או אחר. אך היכן נגמר המימד ה״פיזי״ של היקום? האם הוא מכיל את האנרגיה שלנו? האם התחושות שלנו, הרגשות שלנו היום ״פיזיים״ או ״רוחניים״? והיכן נמקם את האינטלקט שלנו, הרעיונות שאנחנו מעלים ושולחים? אפלטון מיקם את כל אלו במימד ה״מוחשי״ של היקום, מימד בו דברים חולפים, דברים חיים ומתים, לעומת המימד המופשט אשר הינו המישור הטבעי לביטויים של אבי טיפוס נצחיים. חלוקה זו מאפיינת בדרך כלל את תרבויות המזרח, למרות השימוש במושגים שונים. על פי תרבויות אלו האינטלקט ה-KAMA MANAS בסנסקריט (שמשמעו המנטל של התשוקות, דהיינו, הצד המנטלי של האנרגיה הרגשית, התשוקות, המנטל המושפע מהרגשות) אינו חלק מהנשמה הנצחית וכמותו גם הרגשות, האנרגיה הביולוגית שנמצאת מסביבנו ומחייה את גופינו הפיזיים. כל אלו נולדים ומתים, אך הם אינם הנשמה. ובכן – מהי הנשמה? היא מוגדרת כאותו חלק מאיתנו שלא נולד, שתמיד היה, ואשר מתחבר לגופינו הזמני המתבטא במישורי הקיום השונים: הגוף הפיזי, האנרגטי, הרגשי והמנטלי. הסתכלות זו תופסת את האדם כ״ישות מורכבת״, זמני ונצחי גם יחד, שילוב ״רוחני״ ו״חומרי״ כאחד. רובנו אינו נמצא בהכרה לנוכחות של הנשמה בתוכנו, ועל כן אין לנו אפשרות אחרת אלא להזדהות עם החלק הזמני שבנו, אותו החלק שנולד ושימות. כל עוד הנשמה נשארת מושג אינטלקטואלי, או רגע בלתי מוגדר, הזהות האמיתית שלנו נותרת סמויה, ואיננו יכולים להיות בהכרה לגבי הנצחיות שבתוכנו. לאלו העוברים תהליך של התפתחות ההכרה, והמסוגלים ״לחוות״ את נשמתם, ניתנת האפשרות לבחור: להזדהות עם החלק הנצחי שבהם, או להיכנס למוות הבלתי נמנע. כשאנו מתאחדים עם הנשמה שלנו, החלק החומרי שבנו מקבל מעין אופי של בגד שאנחנו לובשים בבוקר ופושטים בערב. עם או בלי הבגדים, אנחנו ממשיכים להיות ולחיות. גם אובדן הבגדים לא משפיע על מהותנו: כמו שאנו יכולים להחליף בגדים, כך אנו יכולים להחליף את גופנו – וזו בעצם תמצית תורת ״גלגול הנשמות״. במטרה להבין זאת היטב, עלינו לבחון את מושג הזמן. מחזורים בטבע הזמן אינו לינארי כפי שהוא נתפס בידי רובנו. אפילו אם זה נכון שהזמן לא חוזר על עצמו, ושהעבר אינו קופץ ומתערבב בהווה, הרי שזמן זורם במחזורים. למשל, בשנה אחת תתקיימנה תמיד אותן העונות על מאפייניהן הדומים. האביב עם אנרגיית החיים השופעת שלו המשפיעה על כולנו: צמחים, בעלי חיים ובני אדם, ואולי אף יותר מאלו, כאלה שאינם גלויים לנו, כולם מושפעים מהאביב. העצים גדלים ומצמיחים שוב עלים ופרחים; בעלי החיים ובני האדם רגישים יותר לצורך הפיזי והנפשי באהבה; זו אנרגיה במתפרצת מתוכנו החוצה. הקיץ הינו שיאה של אותה האנרגיה.למעשה, לפי המסורת המערבית העתיקה של החניכות – האביב והקיץ קשורים ל״מיסתורין הקטנים״ מפני שהם מאפשרים לנו לגלות את חוקי הטבע וביטוייהם. במשך שישה חודשים אלו, אנרגיית החיים זורמת מהעולם הבלתי נראה לעולם הנראה, בדיוק כפי שהזרע מוצא את דרכו מתחת לאדמה אל האוויר הפתוח. ומן הצד השני, סתיו וחורף קשורים למוות ול״מיסתורין הגדולים״, שמטרתם אינה עוד להיות בהכרה לחוקי הטבע, אלא לא לאבד את ההכרה לאחר ה״מוות״ הסמלי של החוקים, כאשר הכל, כביכול, מת. בחורף העצים מאבדים את עליהם, חלק מבעלי החיים ישנים שנת חורף במחילותיהם, ולבני האדם נטייה גדולה יותר להתכנס פנימה לתוך עצמם ובבתיהם, ולחוות פעולות מופנמות יותר, יחסית לקיץ, למשל לימודים פילוסופיים. שנה אחרי שנה, זרימת האנרגיה הזו חוזרת על עצמה. כל אביב יביא להתעוררות הטבע, כל סתיו יכריז על מותו הזמני במישור הנראה של המציאות. מחזוריות הזמן מתקיימת בכל ביטוייו: ממחזור השאיפה-נשיפה ועד למחזור הלידה-מוות שנקרא ״גלגול נשמות״. למעשה, תהליך גלגול הנשמות אינו אלא המחזור הטבעי של הנשמה, אשר ״מתהווה״ באביב שלה, בעולם הנראה, מתקשרת לגוף חדש ואישיות חדשה (מהרמה פיזית ועד לאינטלקטואלית) ומאוחר יותר, בחורף שלה, עוזבת את הגוף וחוזרת לעולם הבלתי נראה. מי אנחנו ניתן להגדיר את הנשמה הנצחית והמחזוריות של הזמן, אבל השאלה נשארת תמיד – האם אנחנו הנשמה שלנו או גופנו? האם אנחנו נצחיים או זמניים? האם נולדנו בחיים האלה, או אולי אנחנו מבוגרים הרבה יותר מהאישיות שלנו? לדעתי התשובה תהיה שונה לגבי כל אחד מאיתנו, על כל אדם לבחור את דרכו. בהתחלה, לפחות בגלגולים הראשונים, נוכחות הנשמה אינה מורגשת באופן ברור, והאינטלקט נתפס כאמצעי הגבוה ביותר להבנה. אדם כזה יגדיר את עצמו, בדרך כלל, כמכלול של גוף, אנרגיה, רגשות ואינטלקט. כל הווייתו זמנית ומושפעת מחוק הלידה והמוות. לאדם כזה נצחיות אינה אלא פרי דמיונו או מושג פילוסופי, מכיוון שאין בחוויותיו מרכיבים נצחיים בתוכו. אבל ככל שעובר הזמן, הוגלגולים חולפים, משהו בתוכנו ״זוכר״ ואין זהו זכרון הגלגולים הקודמים, המועלה להכרה באמצעות טכניקות שונות, אשר מהוות סימן לסקרנות יותר מיטוי לרוחניות אמיתית, ועל כן אינן מומלצות. אלא זכרון זה הוא מעין ״נוסטלגיה״. נוסטלגיה לנצחיות. למשהו אחר, שהוא מואר יותר, צודק יותר, עתיק יותר ואולי אמיתי יותר מהמציאות הזמנית שלנו. כאשר זה קורה, האדם הנו כמו לוחם העומד בין שני צבאות, ועליו להחליט במי להילחם. האם יהיה כאדם ״זמני״ אשר אולי מאמין שיש לו נשמה נצחית, או כנשמה אשר התהוותה בכדור הארץ בתוך אישיות זמנית? בשני המקרים על האדם לפעול באינטליגנציה בתוך היום יום, ולהגן על האישיות שלו: להאכיל נכון את גופו הפיזי, לספק רגשות איכותיים לגופו הרגשי ורעיונות טובים לאינטלקט שלו. יהיה עליו ללמוד לנהוג באחריות, באתיקה וביושר בחברה אנושית ובתוך הכרתו האישית. אבל המטרה הסופית אינה דומה, משום שמטרת הנשמה אינה יכולה להיות זהה למטרת האישיות. האחת היא נצחית, והשניה – זמנית. לאדם שמזדהה עם האישיות שלו, הזמן תמיד עובר מהר מדי. אדם כזה ינסה תמיד להשיג בחיים אלו את מטרתו הסופית, מכיוון שבמציאות שלו יש לו זמן מוגבל, והזדקנות משמעה קללה. אדם כזה ינסה ״להישאר צעיר״ בכל מחיר, והבריאות הפיזית תעמוד בראש סדר עדיפויותיו, לפני בריאות הרוחנית. המוות יראה לו כמו הסוף של הכל. לעומת זאת, האדם אשר יזדהה עם נשמתו, עבורו הנצח יהפוך למציאות. בבית הספר של פיתגורס ביוון העתיקה, החניכים נשאלו אם יש להם נשמה. התשובה היתה ״לא״ – מפני שלפיתגוריאנים האדם הינו נשמתו, ולפיכך לא יתכן ש״יש לו״ נשמה. יש לו גוף, ולא נשמה. לאדם כזה יש את הנצח. הוא יודע שגופו הפיזי מוגבל וימות, כמו כל שאר הדברים המוחשיים, וכמו רגשותיו ומחשבותיו. אבל כפי שנאמר, עובדה זו לא תשפיע עליו יותר מאשר הסרת הבגדים שלבש במהלך היום לקראת שנת הלילה ובחירת בגדים חדשים למחרת. חיים מתוך הכרת הנצחיות הינם תנאי להשגת התפתחות רוחנית אמיתית, מכיוון שהמטרה שלנו הופכת למטרת נשמתנו והיא התפתחות ההכרה. כל זה לא רק כדי להבין, אלא כדי להשיג את ייעודנו כיחידים וכחלק מהאנושות והיקום כולו. הכרה שכזו בנצחיות הייתה הישגם העיקרי של כל בתי הספר העתיקים לפילוסופיה בסגנון הקלאסי. בתי ספר אלו אפשרו לכל המחפשים באמת להיות בהכרה לנצח, להשיג אותו, ובכך ליצור קשר חדש עם הזמן – לחיות בתוכו מבלי לתת לו להובילם. גם הבחירה שלנו פשוטה – לבחור באין זמן או לבחור בנצח. 1  בהגוד גיתא כפי שהיא, שרי שרימד א. צ׳. בהקתיודאנתה סואמי פרבהופאדה, הוצאת נאמנות ספרי בהקתיודאנתה, 2016 2 כתבי אפלטון, בתרגום י וסף ג. ליבס, הוצאת שוקן, 2018

כיצד סיפור ילדים דמיוני מזכיר לנו את כוחה של הקשבה, ומזמין אותנו להתמודד עם שאלות מהותיות על הזמן ועל מה שחשוב בחיים. אהבתי לקריאה טבועה בי מאז ומתמיד. באחד העיתונים הקודמים כתבתי שהספרים מביאים לי התרגשות והתפעמות, המלווים בדמיון והזדהות עם גיבורי הספר אשר עוברים מסעות במדינות זרות, פוגשים דמויות דמיוניות או לא. הספרים מביאים אותי להרהור מנקודת מבט אחרת הן על עצמי והן על העולם. נמשכתי תמיד לספרי הילדים, שבהם היה מסר עמוק ומשמעותי עבורי כבוגר, יחד עם התמימות של הילד. מומו היא ילדה קטנה שהגיעה לחיות לבדה בשרידי אמפיתאטרון הממוקם בפאתי העיר. לא ידוע מהיכן הגיעה, מי הם בני משפחתה או מהו גילה. אנו יודעים שלא היה לה דבר משלה. כל רכושה, בגדיה, נעליה הם אוסף דברים שמצאה או קיבלה במתנה. מדבריה במפגש עם אנשי העיר, משתמע שחייתה בבית יתומים, ממנו ברחה ואליו לא רצתה לחזור. כך מתחיל מסעה של מומו בעיר, עם חברים שונים ומיוחדים, עם אויבי העיר, שרוצים להשתלט על הזמן ועם צבה בשם קסיופאה ואדון הורה (בלטינית שעה) שעוזר ומכוון אותה להציל את העיר. זהו סיפור שקשור למציאות היומיומית שלנו. הסיפור משקף את המציאות מנקודת מבט אחרת, שאיתה אנו יכולים להתמודד ביתר קלות. זה מזכיר מיתוס – דיבור של אמת המועבר כסיפור. מומו ידעה להקשיב. רק להקשיב. לא שאלה, לא אמרה דבר, אלא ישבה והקשיבה. מתוך ההקשבה נולדו בתוך האנשים הפתרונות, העצות והמחשבות הנדרשות להם. "אך מה שהיטיבה מומו לדעת מאין – כמוה היה להקשיב. אפשר שיאמרו אחדים מקוראינו: הלא אין בזה שום דבר מיוחד, הן כל אחד יודע להקשיב!" (עמוד 16). הקשבתה משמשת לגישור בין אנשים שרבו, לאירגון המשחקים המופלאים לילדים שבאו להיות בקרבתה, וחברה טובה לבפו מנקה הרחובות וגיגי מדריך התיירים. שני אנשים אלו היו דמויות משמעותיות למומו. בפו – שתקן ומבוגר, מתמיד בעבודתו וחושב תמיד על הצעד הקרוב הבא, לא מפנטז על מטרה רחוקה אליה אולי לא נגיע. גיגי, לעומתו, צעיר ודברן, תמיד מציע את שירותי ההדרכה שלו, שכללו אוסף מאורעות בדויים, תאריכים ושמות שלא הולמים את המציאות. הוא מציג את הטענה שאף אחד לא יכול להגיד מה האמת, ושהכתוב בספרים יכול להיות בדיה. הוא מצליח לעורר באנשים את הדמיון. בתוך המציאות של חייה מופיע צל גדול, המשפיע גם על תושבי העיר. הצל הגדול הוא אותם אנשים אפורים   שהקפידו שלא ישימו לב לפעילותם, שחיו בלי להתבלט בקרב האנשים. כל רצונם היה ללכוד את נפשם של האנשים ולזכות בזמן שלהם, כי הזמן הוא חיים. הם נראים דומים זה לזה, בלבוש אפור, מגבעת נוקשה, מזוודה קטנה וסיגר קטן בעל ריח מוזר. כאשר הם מופיעים, מגיעה גם צינה. יש להם שיטה: הצעה לפתוח חשבון בבנק הזמן, שבו יאגרו האנשים את הזמן הנחסך. ואיך אפשר לחסוך זמן? בפשטות, על ידי עשיה יעילה. יותר דברים, בקצב מהיר יותר ובפרק זמן קצר יותר. לחילופין, הפסקת העיסוק בדברים חסרי תועלת. אולם בעיר הגדולה ההיא, הפתרון גרם לסדרים חדשים שהפכו את המציאות לאחרת. לדוגמא, הספר, שרגיל לדבר עם לקוחותיו בעת התספורת ובכך מצא את ההנאה והשמחה בעבודתו, מיעט לדבר וסיים את התספורת בזריזות אך בעצבנות, חוסר סבלנות וקרירות. רווח של יעילות וחסכון בזמן על חשבון הסיפוק שבעבודה. גם ניתוק של קשרי חברה והתנדבות נחשבו בעיניהם פעילויות של בזבוז זמן. האנשים האפורים מנסים לשכנע את כולם כי הזמן הנחסך יאגר לרשותם, ויהיה זמין להם בזקנתם, אולם למעשה הם גונבים את הזמן של האנשים. האנשים האפורים אורבים למומו ומנסים ללכוד את נפשה. אך היא, באמצעות רגישותה והאינטואיציה שלה, לא מאפשרת להם. הם מנסים להוכיח לה, שאושר יכול להיות מושג על ידי הגדלת הנכסים החומריים שיש לה, בעזרת בובה מדברת הם מנסים לשכנע את מומו לרצות אותה, יחד עם אוסף עצום של בגדים, וגם בובה חבר שיהיה לה. אבל לשאלת האדם האפור על מה עוד חסר לבובה המושלמת, עונה מומו, כי אי אפשר לאהוב אותה, אבל היא אוהבת את החברים שלה. כל העושר והרכוש לא מאפשרים את האהבה. בתשובה זו, מומו גרמה לאדם האפור מבוכה, והיא חודרת דרך כל ההגנות שהיו עליו. האיש האפור היה לפניה ללא כל מסיכה וכסות מערפלת ואז דיבר איתה על צורת הפעולה של האנשים האפורים, מה מטרתם ואיך הם עושים זאת. כך מומו, ואנו איתה, מגיעים להכרה באמת. בחלק האחרון של הספר, מומו יוצאת למסע כנגד האנשים האפורים, זהו מסע של התמסרות ואומץ. היא רוצה להחזיר את השמחה והתקשורת האנושית בין אנשי העיר. להרגשתה, התהליך של חסכון בזמן גרם לחבריה להתנתק ממנה, לחיות חיים אומללים של מירוץ להתייעלות וחוסר בזבוז זמן. סיפורה של מומו טומן בחובו מסרים לחיי היומיום שלנו, גם אם לא נראה קשר ברור ביננו לבין גיבורי העלילה. קראתי לראשונה את הספר בבגרותי, ועלו בי שאלות הקשורות לחיי. מי הם אותם אנשים אפורים? מי הוא מסטר הורה? האם יש בי הזדהות עם מומו? מי היא מומו? מומו מייצגת אותנו, את הרצון שלנו לחיות על פי מי שאנו באמת. לפעמים הרצון שלנו אינו עולה בקנה אחד עם הרצון של האנשים האפורים, שמנהלים את הזמן שלנו, גוזלים מאיתנו את חדוות החיים והמשמעות העמוקה שלנו. מומו מנסה בכל כוחה לשמור על הגוון המיוחד שלה במערכת החברתית של החיים. היא מסתפקת במועט, כי זה מה שהיא צריכה, מקשיבה לכולם כי זו אחת המעלות הגדולות שלה. היא מקשיבה לתחושותיה לא ללכת בעקבות ההבטחות של האנשים האפורים. היא מנסה לחיות את חייה בצורה המיטבית עבורה. מנקודת מבט חיצונית נראה כי מומו הולכת כנגד הזרם, אבל ההליכה הזו נועדה לשרת את החברה ואת יעודה. אפלטון דיבר במשל המערה על קיומנו ועל ראית מציאות דרך מסננים שממסכים את ההכרה שלנו. טענתו היתה כי האנשים חיים בתוך מערה, כבולים מבלי יכולת תזוזה וכל מה שהם רואים הם צללים של המציאות שנמצאת מחוץ למערה. אם נסתכל בצורה דומה על העלילות של מומו, נוכל להשוות את העיר כמערה שהרצון של האנשים האפורים הוא שליטה בכולם דרך מיסוך המציאות בצורה של השקעת זמן הפנאי והתייעלות במאגרי הבנק. כך אנו נשלטים בידי האנשים האפורים אשר נוטלים את המשמעות של חיינו. מומו עומדת בפני מצוקה גדולה של העיר, והיא מרגישה את הצורך לצאת כנגדו, לעזור ולפתור. ההגיון יכול להסביר שילדה קטנה אינה יכולה להתמודד ולמגר את האנשים האפורים. אין לה את היכולות הנדרשות לעשות את המעשה הזה. מומו פועלת למען כל תושבי העיר מתוך אינטואיציה עמוקה המהדהדת בתוכה ומבקשת ממנה לפעול, על אף האתגרים. כל גיבורי הסיפור יכולים להיות המרחב של חיינו. יש בתוכינו את מומו, את האדונים האפורים, את הצבה קסיופאה ואת אדון הורה. אנו צריכים להיות בהכרה שכולם נמצאים בתוכינו, ואנו יכולים לנווט אותם כדי להגיע לסוף העלילה כמו שאנו רוצים לדמיין. האם אנו רוצים לנווט את חיינו לחסכונות אבודים, האם אנו רוצים לצאת למסע הלא נודע? הכל תלוי בנו. בסיום הקריאה של הספר, נולדה בי הכרה עמוקה, שאני שמח בחלקי. איני צריך להיגרר למרוץ המטורף של השגת היעילות ועצירת בזבוז הזמן. אני בוחר לחיות את החיים במלואם, לצאת למסעות שבהם אוכל להתמודד עם האתגרים והקשיים ולזכות בתחושת העוצמה מתוך הנסיון שנרכש בכל צעד שעשיתי. אני מאחל לכולנו לצאת למסע הגדול הזה בכל יום ויום, לשמוע את הקול הפנימי שבתוכינו ולהענות לו. להתמסר ולקבל את העזרה שהחיים מביאים לנו. ותמיד לזכור שמומו חיה ומהדהדת בתוכנו. "לא היה זה העיקר להספיק הרבה ככל-האפשר בזמן מועט ככל-האפשר. כל אחד היה יכול להקדיש לכל ענין את כל הזמן הנחוץ והראוי לו, שכן מעתה הלא היה זמן די והותר." (עמוד 216).

מה יש לנו לתת אם לא את מי שאנחנו? אני מתנדבת באקרופוליס בפרוייקט שנקרא ״אמץ קשיש״ בשיתוף עם העמותה לקידום החינוך בתל אביב-יפו. אחת לשבוע אני משוחחת בטלפון עם ניצולת שואה ועם אדם חולה, כבר יותר משנה. עבורי הם כמובן לא סתם אישה ניצולת שואה ואדם חולה, בשבילי הם כמו סבתא ודוד, הקשר שלנו אמיתי ועמוק. השיחה נמשכת לפעמים רבע שעה ולפעמים שעה ואנחנו מדברים על החיים, על השבוע שעבר עלינו, על העבר הרחוק, על החדשות היומיומיות ועל מה לא. לפעמים אני מהרהרת מה אני באמת נותנת להם, האם אני יכולה ללמד אותם משהו, ללמד אותם ״לדוג״ או שאני רק נותנת להם אתנחתא רגעית מהבדידות ומהחולי? אני מאמינה שללמד זו הנתינה הטובה ביותר, ללמד מישהו להתחזק מתוכו ובעצמו, ״להדביק״ אותו בכוחות שיש לך, ולא ליצור תלות או לתת למישהו כוח רק לרגע. במובן מסוים, ללמד ולתת זה אותו דבר, כלומר, ללמד מתוך נתינת דוגמה אישית והוכחה שאפשר. מה יש לנו לתת אם לא את מה שיש לנו? לתת את מי שאנחנו? אני יכולה להתאמץ לתת אהבה ושמחה, אבל אם אין לי אותם בתוכי האם אני באמת יכולה להעביר אותם למישהו אחר? אני לא מאמינה שאנחנו באמת יכולים לתת מה שאין לנו. וכשאנחנו טובים יותר (אוהבים, שמחים ושלמים) אנחנו מלמדים אחרים להיות טובים יותר. אז זה מה שאני עושה… אני לא מדברת איתם על אהבה, או על שמחה או על בריאות אלא מנסה להיות את זה. אני לא מרגישה שאני מעניקה להם משהו, ובטח שלא מלמדת או מחנכת, אני נותנת להם את מי שאני. אני מפתחת אהבה, שמחה ובריאות שלא תלויים בדבר. כלומר כן תלויים בדבר, אבל לא בדבר חיצוני. זו הדרך הפילוסופית – להיות במקום לדבר, לפעול במקום להטיף. אני מחזקת את האהבה שלי לעצמי ולחיים בלי תנאים, בלי משא ומתן ובלי אגו. גיליתי שלפעמים אני שואפת להיות משהו אחר או כמו מישהו אחר ולכן אני עושה עבודה מתמשכת על אהבה והערכה של מי שאני – כי אני אני, אחת ויחידה ומיוחדת. זה דבר שבהחלט כדאי לאהוב ולהעריך. מתרגלת לקבל בשמחה את ה״חבילה״ שקיבלתי מהחיים, את מי שאני ואת כל מה שהחיים מזמנים לי, כי הם מזמנים אותם רק לי. מחזקת בתוכי את תחושת הבריאות ללא תלות במגבלות הפיזיות שלי, שמה אור על הכוח הפנימי שלי שלא תלוי ביכולות הביצוע שלי. שמחה בכל דבר שהחיים מזמנים לי באמצעות סקרנות, תחושת הודיה ורצון, למרות ובזכות כל מה שיש לי – ויודעת שאני זה לא היכולות שלי, מה שיש לי או מה שאין לי, אלא משהו עמוק הרבה יותר, שהוא ״אני״. אני מקווה להדביק בזה את סבתא שלי ואת דוד שלי. הם יחידים ומיוחדים, הם משמעותיים בעולם, אני יודעת את זה על עצמי ועליהם, אני רואה את זה ואני הווה את זה.

לכבוד יום כדור הארץ אנו מציעים גישה פילוסופית לשאלות יומיומיות בנושא תזונה, כלכלה ואקולוגיה. כיצד חקלאות אורגנית נתמכת קהילה יכולה לשנות את חיינו? חול אפור, קשה וגבשושי, נפרש מאופק עד אופק, אותו חוצים בקווים ישרים שבילי עפר כבושים תחת גלגלי מכונות. גזעי עצים נטולי עלים, משחירים בלהט השמש. אפיק נחל כמעט יבש, מימיו עכורים. אין נפש חיה. לא ציפור, לא דבורה, לא נמלה. אין פשר למצב, גם אין פתרון. אדוני הארץ המשיכו הלאה. קצרה היריעה מלהסביר את היקף הנזק האקולוגי הנגרם לאדמה, למים, לאוויר ולמארג החיים, על ידי אורח החיים המודרני. רשימה קצרה זו נועדה רק לשפוך אור על האמת הפשוטה, שלכל פעולה יש השלכות, בהלימה מלאה לחוקי הטבע. אלו שמכירים את חוקי הטבע מסוגלים לבנות את העתיד. חוקי הטבע לא נגמרים במקום בו מתחילים הכבישים והמדרכות. האדם עצמו כפוף לאותם חוקים, חרף ניסיונותיו ארוכי השנים להתכחש להם ולהתנתק מהשפעותיהם. אין זה משנה היכן נזרע, בכמה מים נשקה ובאיזה דשן נשתמש – מזרע של אפרסקים צומח תמיד עץ של אפרסקים… חווה אקולוגית היא יותר מאשר שיטת גידול תוצרת חקלאית. זהו ניסיון לשחזר את מערכת היחסים ההרמונית שהתפתחה במשך אלפי שנים בין בני האדם ובינם לבין הטבע הסובב אותנו, באמצעות הידע והאמצעים המודרניים שברשותנו. מזון אורגני – למען הבריאות של כולנו לפי מחקרים רבים, ירקות אורגניים אינם מזינים יותר מירקות אחרים. הכשל הבסיסי במחקרים הללו הוא הגישה המבודדת, המשווה באופן צר בין שני חלקי פאזל (מלפפון מול מלפפון), תוך התעלמות מהמכלול. הגישה האקולוגית מזמינה אותנו להרחיב את המבט מהפרט אל הכלל. דשן כימי אמנם מזין מאוד את הצמחים, אך גורם לדילול ושחיקת האדמה ולזיהום מקורות המים. חומרי ההדברה הכימיים אמנם הורגים ביעילות את המזיקים, אך פוגעים בכל מארג החיים בשטח החקלאי. הורמונים והנדסה גנטית אמנם מגדילים את התוצרת, אך מגדילים גם את דילול האדמה ולמעשה מחייבים שימוש בכמויות הולכות וגדלות של דשן כימי וחומרי הדברה. זוהי תכנית עבודה אנוכית וחסרת עתיד. ככל שמגדלים יותר, צריך יותר דשן. ככל שיש יותר תוצרת, יש יותר מזיקים. ככל שמשתמשים ביותר הדברה כימית, מתפתחים מזיקים עמידים יותר. ככל שמשתמשים ביותר דשן והדברה כימיים, פוריות האדמה יורדת וחוזר חלילה. זהו מעגל קסמים הורס. בחווה אקולוגית תכנית העבודה מכבדת את התכנית של הטבע. החלפה עונתית של גידולים באותו שטח אדמה בונה את פוריות האדמה, משום שכל צמח זקוק לחומרים מסוימים ומייצר חומרים אחרים. דשן מפיקים מחומרים אורגניים שאינם נחוצים עוד – עלים וגזם, קליפות ושאריות – בתהליכים טבעיים המעשירים את המגוון הביולוגי. גידולים מעורבים מצמצמים את הנזק של מזיקים ומושכים את אויביהם הטבעיים, שהופכים להיות חלק בלתי נפרד מחיי החווה. כך משנה לשנה פוריות האדמה גדלה ומארג החיים מתחזק. זהו מעגל קסמים בונה. השוק החופשי – מישהו תמיד משלם את המחיר נסו לדמיין את עצמכם מגיעים לסופר, למדף המלפפונים, ומגלים סחורה דלה ומכוערת. מיד עולה תחושת אכזבה צורבת. מתוך הרגל, נמשיך לחנות הבאה בחיפוש אחר סחורה טובה יותר שתספק את דרישתנו. כדי לספק את הדרישה לפירות וירקות איכותיים וזולים לאורך כל השנה, רשתות השיווק הופכות עולמות. הסחורה נשמרת במקררים ימים ארוכים עד שהיא מגיעה למדפים. חלק מהסחורה נמכרת במחירי הפסד, כדי למשוך לקוחות, אבל חלק במחירים מופקעים. עשרות אחוזים מהסחורה מתקלקלת או נותרת ללא קונים ונזרקת. סחורה נקטפת לפני הבשלה, כדי להקדים את הופעתה על המדפים, ולעיתים נשמרת בקירור במשך שנה שלמה, עד תחילת העונה הבאה. ירקות ופירות עוברים חיטוי ועיקור בדרכים מגוונות כדי להאריך את זמן המדף. הבעיה העיקרית היא התלות האימתנית של החקלאים, הפעם ברשתות השיווק. בשל הסיכונים הרבים הכרוכים בחקלאות, כתוצאה מפגעי אקלים, מזיקים ושינויים מהירים במחירי השוק, רשתות השיווק לוקחות על עצמן את הסיכון ורוכשות מהחקלאים את כל היבול במחירים מצחיקים. חקלאי המעוניין לגדל בהיקף גדול לא מסוגל למכור בעצמו טונות רבות של מלפפונים ובשל הרווחיות הנמוכה במכירה לרשתות השיווק הוא נאלץ לחפש דרכים להגדיל אף יותר את התוצרת. השימוש בדשן כימי, חומרי הדברה, מיכון כבד וכוח אדם זול הולך ועולה. במקרים מסויימים רשתות השיווק ותעשיית המזון מכתיבות לחקלאי באילו זרעים ואמצעים להשתמש ואף מלוות כספים לחקלאים בתמורה לחוזים ארוכי טווח. כך, התחרות ה"חופשית" בין הרשתות יוצרת תלות מלאה בשיטות הגידול והשיווק המודרניות. בעשרות השנים האחרונות החלו להתפתח מחדש מודלים נוספים לשיווק התוצרת החקלאית, באופן שתומך בשיטות גידול ושיווק אקולוגיות. חקלאות-נתמכת-קהילה מאפשרת לאזן מחדש את המשוואה. משפחות ועסקי מזון הבוחרים להרחיב את המבט ולקחת אחריות על המצב, מאמצים משק חקלאי באמצעות סל שבועי או נאמנות צרכנית. ככל שהקהילה התומכת גדלה החקלאי יכול להגדיל את היבול שלו, תוך שהוא מקבל תמורה נאה עבור עבודתו, שהיא זולה כמו רשתות השיווק אך רווחית יותר עבור החקלאי. כך החקלאי מקבל ״רשת בטחון אנושית״ שמבינה את מערכת היחסים בינינו לבין הטבע. החקלאי מצידו, שואף לגדל מגוון גדול של ירקות ופירות, כדי לתת מענה רחב לדרישות הקהילה. הקהילה מצידה, מתמודדת יחד עם השינויים העונתיים ופגעי מזג האוויר. הקהילה לומדת להעריך מעבר למראה החיצוני את הטריות, הריח והטעם של התוצרת. אקולוגיה פילוסופית – אדם-חברה-עולם מאמר קצר זה לא נועד כדי לענות על כל השאלות, אלא להיפך; להתחיל לשאול שאלות עמוקות על הרגלי הצריכה ואורח החיים המודרניים של כל אחד מאיתנו. מובן כי ההצעות המובאות כאן מחייבות את החברה כולה – חקלאים, משפחות, עסקים – להתחיל לחשוב ולפעול אחרת. כאשר אמת המידה היחידה היא רווח במובן הפרטי והכספי של המילה, אז הרווח תמיד מגיע על חשבון מישהו או משהו אחר. הגישה האקולוגית מזמינה אותנו להרחיב את המבט ולקלוט שהמישהו האחר הזה הוא בסופו של דבר אנחנו עצמנו, או הדורות שיבואו אחרינו. ככל שנדע, כפרטים וכחברה, להכיר את חוקי הטבע ולפעול לפיהם, כך נבטיח את עתידנו. אל לנו לחכות שלא תהיה עוד ברירה. בואו ניצור אלטרנטיבה חברתית-סביבתית בת-קיימא. אדמה שחורה, תחוחה ורכה, מציצה מבין צמרות עצים, תחת שמיכה של עלים ירוקים, ביניהם מתפתלים שבילי גזם חומים. עצים גאים, ענפיהם משחקים ברוח, ניחוח פרחיהם ופירותיהם נישא למרחקים. אפיק נחל גועש, מימיו הצלולים מנצנצים בשמש החמה. ציפורי מים שולות דגים בנחל, ציפורי שיר מקננות בין ענפי העצים, דבורים מרקדות מפרח לפרח, נמלים עמלות בין הרגבים, אוספות זרעים לימות החורף. צליל פעמונים קורא לזורעים ולקוצרים לשוב הביתה. אדוני הארץ כאן כדי להישאר.

ברור שהפילוסופיה איננה רק עיסוק אינטלקטואלי. אך מה יכול פילוסוף לעשות בעולם עם אתגרים כה גדולים שאינם בתחום היכולת שלו? לדברי רונן חלבי, המנהל של אקרופוליס החדשה בישראל, זה דורש את האומץ לעשות משהו אחרת. אני כותב שורות אלו בתחילתו של חודש מרץ 2022. העולם טרם התאושש מהתמודדות עם מגפת הקורונה (התמודדות שכוללת גם את השאלה, שאחדים מתעקשים להמשיך לשאול: ״האם בכלל יש מגיפה?״ ואני מזכיר זאת רק כדי להצביע על המורכבות של התמודדות זאת) והנה נפתחה באירופה מלחמה בין רוסיה לאוקראינה. במקרה הזה, איש לא שואל האם אכן יש מלחמה, גם אם מכנים ומתארים אותה בצורה שונה במקומות שונים. מה שברור שוב, זה שיש סבל אנושי גדול ופגיעה בחפים מפשע. בזמנים כאלה ולא רק, עולות השאלות מה הקשר של הפילוסופיה לחיים? האם היא רלוונטית לשאלות הקיום הממשיות שלנו? האם לפילוסופיה יש מה לומר בסוגיות הבוערות של העולם? הפילוסופיה בדרך הקלאסית, הפילוסופיה שאנו באקרופוליס החדשה מבקשים לקדם בעולם, היא ללא ספק פילוסופיה יישומית, פילוסופיה לחיים. מכאן הכותרת שמלווה את המחזור המתחדש הזה של המחשבות הפילוסופיות שלי בשנים האחרונות. כלומר, מבחינתנו, ברור שהפילוסופיה אינה עיסוק אינטלקטואלי. למי שעוסק בה, הפילוסוף, אוהב החוכמה, יש אחריות לחיות כפילוסוף, בהתאמה למה שהוא חושב נכון וצודק ויפה בכל נסיבות החיים. הפילוסוף לא רוצה ולא יכול להתנתק מן העולם. אבל הוא גם באופן עקרוני לא מוכן לקבלו כפי שהוא, הפילוסוף רוצה, ללא לאות, לשפרו. מדוע? משום שלב העבודה הפילוסופית כרוך בהבחנה שהאדם רחוק ממימוש הפוטנציאל שלו, הוא חי חיים חלקיים (בבודהיזם המקור של הסבל נמצא בבערות של האדם) ולכך יש השלכות, עליו ועל העולם. נדמה שבימים בהם אנו חיים, ההשלכות הללו הולכות והופכות ברורות יותר, לצד אולי קליטה הולכת וגדלה של הפוטנציאל האנושי לעשות אחרת. מהן השלכות אלו? במבט מאוד כללי, הן קשורות למשבר אקולוגי עצום ומורכב שאנו בעיצומו, הן קשורות לחוסר היכולת שלנו לחלק את המשאבים שיש לנו על פני כדור הארץ בצורה צודקת, כך למשל במלחמה במגיפה, לא הצלחנו ברמת הניהול העולמי וכל מדינה עבדה עם הכוחות שלה פחות או יותר. ההשלכות מתבטאות גם בחוסר יכולת שלנו לחיות בשלום ובכל רגע נתון, מתגלגלים סכסוכים עקובים מדם שלעתים נדמה, שאין להם פתרון ובתוך כך אנו הולכים ומתחמשים בנשק בעל יכולת הרס עצום שעוד לא נראה על פני האדמה. (וכבר אמר מישהו, אקדח שמופיע במערכה הראשונה דינו להיות פעיל מתי שהוא…). המלחמה האחרונה המוזכרת רק מוסיפה המחשה ברורה וכואבת למצב. אם כן, מה יכול וצריך הפילוסוף לעשות בעולם עם אתגרים כה גדולים ובמרבית המקרים נראה שאינם בכלל בתחומי היכולת שלו לפעול? ברגעים כאלה לא פעם מתגנבת המחשבה, שאולי נכון שהפילוסוף יניח לעולם, אולי כדאי שיתכנס לעצמו, לתוך הקהילות שהוא מקיים וינתק את הקשר, למה שאינו יכול לשנות כאן ועכשיו ואולי יחכה לימים טובים יותר. אבל לא! אין הפתעה במצב העקרוני הזה, שבו נמצא הפילוסוף. זהו מצב מובנה וההתמודדות עמו, כלולה בלב העבודה הפילוסופית שלו. תפקידו של הפילוסוף לראות את האירועים מעבר לרמה הראשונית הנראית שלהם, מעבר למה שנראה היום במה שמכונה פוליטיקה ולשאול עצמו מה התפקיד והאחריות שלו במצב זה. מטרת הפילוסופיה בדרך הקלאסית לא הייתה אף פעם להושיע באופן אישי את המתרגלים שלה והיא תמיד ביקשה להיות חלק מהשפעה מיטיבה על העולם. במובן זה בשאלה האם להיות או לא להיות בעולם, כאמור התשובה היא חד משמעית. אבל איך להיות בעולם? מעבר לכל מה שפילוסוף באשר הוא, צריך לעשות כפי שהוא מחליט בתחומי האחריות שלו והקארמה האינדיבידואלית שלו, זה אומר למשל, שאולי יש פילוסופים כעת שמנסים להגן על הבית שלהם באוקראינה או במקומות אחרים בעולם, יש לו עבודה עקרונית, שמשותפת לכל הפילוסופים באשר הם. העבודה העקרונית הזאת קשורה למסע המתמשך שלו לעבוד עם כל נסיבות חיו ולהצליח לפעול באופן אנושי רחב ככל שהוא יכול. הפילוסוף מבקש להתעלות מעל האינסטינקטים החייתים, שמצויים בכל אחד מאתנו ורוצה להגיב לאירועי חייו אחרת. הוא מבקש להיות דוגמה לאנושיות אוניברסלית יותר, שמוקד ההזדהות שלה הוא מעבר להבדלים שקיימים ביננו, הבדלים של דת, גזע, מין ועוד. הפילוסוף מבקש לפעול עם יותר הכלה, חמלה ואהבה מתוך ראייה וקליטה של האחדות במציאות מעבר להבדלים השטחיים ״הנראים״. זאת משימה לא קלה כעת, בעולם שהוא יותר מפורד ומתגושש בינו ובין עצמו מאשר מחובר באחדות המכירה את הלב האנושי האחד. במובן הזה המשימה של הפילוסוף, כפי שהייתה תמיד, להיות בעולם אבל לא להסכים ללכת אחר זרמיו המרכזיים בכל מחיר ובאופן אוטומטי. יכול להיות, שאחדים מכם ישאלו כמה אפקטיבית העבודה הפילוסופית הזאת, העבודה של לקיחת האחריות האינדיבידואלית על מצבו של העולם. זאת שאלה לגיטימית. התפיסה הבסיסית של עבודה זו, רואה קשר בלתי ניתן לפרוק בין מצבו של היחיד, בין יכולתו להכיר עצמו ולסדר עצמו את המורכבות שלו, הפיזי הנפשי והרוחני שהוא ובין היכולת של בני אדם לחיות בהרמוניה צודקת בינם לבין עצמם ובינם לבין העולם והטבע, שאנו חלק בלתי נפרד ממנו. אפלטון בספרו הפוליטאה עוסק בקשר הזה שבין הצדק של היחיד ובין הצדק הקולקטיבי של המדינה והוא לא היחיד שעושה זאת. בכל מקרה, ברור לנוכח האירועים ההולכים ומצטברים לנגד עיננו בעולם, שאנו עושים משהו לא מספיק טוב ושהגיע הזמן להעז לעשות אחרת, או כפי שאלברט איינשטיין אמר, לא ניתן לפתור את הבעיות באותו האופן שיצרנו אותן. להיות פילוסוף היום בעולם שלנו, דורש העזה לעשות אחרת. לעשות אחרת בחיים האינטימיים שלנו כדי להיות מסוגלים להשפיע באמת השפעה שתוכל לעמוד בלחץ הנסיבות והזמן. לסיום דברי אני מצרף הודעה רשמית של אקרופוליס החדשה בעולם לנוכח המשבר החדש שהופיע וממשיך להתעצב לנגד עיננו. מסר מהארגון הבין לאומי אקרופוליס החדשה בשם אלפי שותפי הארגון הפזורים ביותר מחמישים מדינות בחמשת היבשות, הארגון הבין לאומי אקרופוליס החדשה מבקש להביע את תמיכתו ואת הסולידריות שלו עם הסבל שעובר על העם האוקראיני. הארגון דוחה כל שימוש בנשק ומבקש לקדם פתרון קונפליקטים בדרכי שלום. “העקרונות שלנו לטובת קידום האחדות בין בני האדם והעמים, מעבר להבדלים הנובעים מאמונות, תרבויות ושיטות פוליטיות, תקפים כעת יותר מתמיד", הצהיר הנשיא הבינלאומי קרלוס אדלנטדו. הוא הדגיש את המחויבות של אקרופוליס החדשה לאחד את המאמצים של שותפיה, במטרה לתמוך ולסייע לאלו שסובלים מהשלכות המלחמה שפרצה בין מדינות שכנות, ובמיוחד לאזרחים חסרי הגנה. במובן זה, המתנדבים של אקרופוליס החדשה, מהסניפים שלהם בכל העולם, משתפים פעולה עם ארגונים הומניטריים אחדים על מנת להקל במידת האפשר על המצב הקשה שמשפיע על אלפים רבים של פליטים, ברובם ילדים קטנים או אנשים מבוגרים. כפי שהצהיר המזכיר הכללי של האו"ם: ״האנשים התמימים הם אלה המשלמים את המחיר הגבוה ביותר במלחמות". אקרופוליס החדשה מקווה שהקונפליקט הזה ייפתר כמה שיותר מהר ושואפת שהשלום ישוב בהקדם האפשרי. כמו תמיד, נכון לראות שהתקווה היא אלמנט חשוב בחייו של אדם ושהמקור שלה הוא ביכולת של תפיסה, פשר וחוקיות רחבה וכוללת, שקיימת ועוד תצליח להיות מבוטאת בעולם שלנו. אבל פילוסופים אינם יכולים רק לחכות ליום הזה שיגיע. הפילוסוף צריך לפעול כעת בעולם, בכל מעגלי חייו כדי להיות מה שהוא מבקש שיהיה בעולם בבוא העת. מבט פילוסופי על העולם חושף את הסדר שקיים: אירועים שהם השלכות של הזהות של האדם באשר הוא, ביטוי של סדר העדיפות שלו הממשי בחיים ולמוכנות שלו לעשות אחרת. יש סדר, כבר קיים סדר, אבל אנו רוצים לשפרו לארגנו באופן משמעותי יותר בכיוון של טוב, וצדק ויופי ואמת. נעשה זאת בעולם, בעולם הזה, עכשיו, בתוך הנסיבות הקיימות ושעוד תגענה משום שזהו המסע הפילוסופי וכך היה מאז ומעולם. ואתם? היכן רוצים אתם להיות ממוקמים בדפי ההיסטוריה שנכתבת כעת? שלכם, רונן חלבי מנהל אקרופוליס החדשה בישראל

מפגש בין חלונות, בזמן סגר, עם רחל. אישה מדהימה, שלימדה אותי קשר אנושי מהו. על הצורך הבסיסי לפגוש את האחר במעגלי הזמן והחיים ולחיות יחד. כמה שברירי ועוצמתי וכמה חמקמק. זה היה עוד אחד מאותם רגעים בנאליים של היום יום. אלו שנדמה שכבר עשינו מיליון פעם. לא רגעי הזוהר, אלו של ההרגל. הכביסה. מטלה עתיקת יומין, מציקה והכרחית. מצאתי, שדווקא בהרגל הזה יש אלמנטים פילוסופים מכיוון שהם דורשים תשומת לב, מאמץ, מיון, סדר ואסתטיקה. מעל לכל הם דורשים שהות ותכנון, דיוק ואינטליגנציה בחלל ובזמן כדי לייצר זרימה תקינה (חשבו על התרגול הזה בהגיעכם לסל הכביסה בפעם הבאה). התקופה הייתה ימי הסגר והכביסה הייתה בריחה ובקשה לעוגן של שפיות ויציבות. כעת זה אולי מעלה חיוך, אבל אז, אלו היו רגעי החסד שלי. התנועות האוטומטיות הללו, הפכו למעין טקס. פעולה שיש בה גם מן הצורך וגם רגע של קדושה. וכמו שמידי פעם, משאלותינו מתגשמות, מבלי שהבנו איך ולמה, פגשתי בה לראשונה. רחל, שכנתי הטובה ממול היא קשישה למראה, מרובת קמטים וגוף רזה, ניצבת בחלון הישן. היא תולה סמרטוט ישן ומטלית אבק ואני שתי מכונות של בגדי זאטוטים ומשפחה. עינינו נפגשו, מחייכות ומיד התחלנו לשוחח. היא ידעה שמתגוררת כאן משפחה עם ילד, לפי תחלופת הכביסה והפרחים באדנית. זה הזכיר לה את ילדיה, כשגידלה אותם בגפה, אי שם באמצע המאה הקודמת ונזכרה בכביסות הרבות שעשתה ביד בצעירותה. כשהחלון הרעוע בחדרה נפתח, ניתן היה לראות את ה"ונטילטור" הישן מסתובב מבעד לווילונות התחרה העילאיים שנהגה בצעירותה לרקום.  אמרה שאין לה מזגן, כי זה נורא יקר ואין בזה כל צורך כי הונטילטור עובד "מצוין". רחל חייכה תמיד, פניה חרושות הקמטים שיוו לה מראה מפואר של גברת. רחל  שיתפה אותי בגילה, מכאוביה הפיזיים והרגשיים, עברה התעסוקתי, המשפחתי וסיכמה בכך שהיא שמחה על חייה. לשאלתי מי לצדה היום, נאנחה ואמרה שבגילה ילדיה אינם לידה. כל אחד מהם גר ב״רילוקיישן״ (זה בחוץ לארץ היא הסבירה…) ביבשת אחרת. הם "עושים חיל" כלשונה בקריירה במחשבים, שאיננה מבינה עד הסוף.  בתוגה אמרה, שנכדיה גדלים מול עיניה ואחת לשבוע מדברים בזום שמסדרת לה המטפלת. ראיתי בעיניה את כמיהתה להמשיך את השיח, התמלאתי קירבה וליבי נפתח. שיתפתי פעולה והתמסרתי לכל שאלותיה. רחל עשתה מאמץ להמשיך לעמוד ולשמוע מבעד לחלון.  סיפרתי עלינו כל מה שרצתה לדעת. היא מצידה סיפרה שמזה כמה שנים כמעט ואינה יוצאת מהבית ונשמרת עוד יותר מאז הקורונה. אבל מקפידה "לקבל קצת שמש מהחלון וזה נהדר כי גם כך אין יוצא ואין בא”. לפעמים סתם שתקנו והיא פשוט הביטה בי תולה כביסה מלאת נחת. אני מדמיינת לי איך נראתה בגילי ועם הילדים ואיך ביתה מבפנים. רחל ואני חיפשנו זו את זו בחבלים. בכל שעה ביום בה נכנסתי לאמבטיה, המבט הלך לשם, לחבלים ולחלון, באוטומטיות, בתקווה למצוא אותה. כל שיחה הסתיימה בכך שנזמין אותה אלינו פעם לארוחת שישי או חג – ולבסוף היא התרצתה והסכימה. חג הפסח הגיע אך רחל אושפזה למשך חודשיים. כשחזרה מצבה הבריאותי החמיר וניכר היה שהיא סובלת ומתקשה לעמוד, רזה יותר וחיוורת. היא שיתפה אותי בכל הריבים בקשר המר עם המטפלת, שלדבריה מתייחסת אליה כאילו כבר מתה ועושה בבית, כבשלה. "נותנת לי להרגיש זרה בבית שלי מזה למעלה מ-60 שנה” עיניה התמלאו עלבון והשפלה. המילים כמו חדרו לליבי. אולי אלו אוזניי ״הטיפוליות״, אך נדמה שמעל לכל, כבודה נרמס כשביקשה יחס אנושי ואוהב מול חוסר האונים, הבדידות והתלות של הזקנה. חברנו כך זו לזו בחיבור עדין. בכביסה המשכנו להיפגש, כאילו קבענו בבית קפה או מסעדה. ציפיתי תמיד לבואה והיא לי. לפעמים נדמה היה לי שכמעט בכוחה האחרון, תלתה כל יום מעט מלבניה וסמרטוט האבק שמתנופף ברוח רק כדי להגיד שלום. כך ידעתי שהיא מרימה דגל של נוכחות וניצחון, כמו התגברה במשהו על מכאוביה ואומרת לעצמה ולעולם – אני כאן! ואני- יכולתי להתחיל את היום עם חיוך שקט והודיה. הרגשתי שרחל חודרת לליבי. רחל הפכה לחלק ממשפחתי, מהנוף ומהיום יום. הכביסה הפכה מ״מטלה״ למשהו קסום ורגע של ביחד. הפוגה אנושית וציפיה פשוטה למפגש של עיניים טובות. גם אם התוכן היה קשה או מכביד – מסיפורי החלוציות והמלחמות, עצם השיחה מילאה אותי בחום וזיכרון של געגוע. מן קשר של פעם. בני נדב, שכבר שמע אודותיה והספיק להכיר אותה, דרך אותם החבלים.   כך בשיחה בלב פתוח ביניהם, סיפר לה בפשטות וברצינות גמורה וענה לכל שאלותיה על חבריו, על קורותיו בביה”ס, חוויותיו מסופ״ש, כפי שילד בן 9 בעל דמיון יכול. בסוף השיחה, הצהיר שהוא רוצה שנאפה לה עוגה כדי שנביא לה בשבת הקרובה. רחל שמחה מאוד ומיד הסכימה. נדב רץ לחדרו והביא את הפנקס, ששמור בדרך כלל לרשימות מכולת, מקרי בלשות וחקירות מדעיות. רחל מיד הבינה את גודל המעמד ושיתפה פעולה. היא נתנה לו את כתובתה המדויקת והסבר מפורט כיצד להיכנס לבניין. סיכמנו שנבוא בשבת הקרובה. אחרי יומיים, הוצב שלט של תמ"א בפתח הבניין של רחל. הופתעתי וחיפשתי אותה  כדי לקבל עוד פרטים. אבל היא לא היתה. רחל גם לא נראתה בבוקר שלמחרת. ביתה היה חשוך והתריסים היו מוגפים. הדבר הדאיג אותי והחסרתי פעימה – שיתפתי את בני משפחתי בדאגתי לרחל. השבת הגיעה, אמרתי לנדב שהיא איננה, אולי הלכה לביה"ח לעוד טיפול ונשארה. אולי תחזור בעוד כמה ימים. חיכינו. ובכל פעם כשנכנסתי הביתה כששער החניה נפתח בלילה, או מוקדם בבוקר כשיצאתי לעבודה, מבטיי, באופן אוטומטי, חיפשו אותה בין החבלים – אך לשווא. רק סמרטוט האבק הכתום המרובע והקטן מתנופף לו ברוח ללא דורש. החלטתי לחפש אותה. הייתי נחושה למצוא אותה. ניסיתי בטלפון הנייד שנתנה לי, התקשרתי לבתי חולים. אפילו בדקתי בחברה קדישא. אך הכל לשווא.  רחל הייתה ופשוט נעלמה. הכל נדמה שקפא: התריס נותר פתוח (שלא כהרגלה של רחל).  אף אחד לא הגיע לפרוק את הדירה, אין מודעת אבל או מידע לשכנים, אין זכר למטפלת. חדר השינה שלי מביט לעבר וילון התחרה שלה שנותר בגפו, ורק הונטילטור מבצבץ כעדות לחיים שהיו פה עד לא מכבר. חודשים עברו בחידה, ואותו סמרטוט כתום דהוי על החבל מבקש גאולה, יחד איתי, מחפש תשובה. תחילה חשדתי בתמ״א כבכוח רשע שלקח אותה ממני, ללא כל אזהרה. אחר כך חשבתי, שאולי העבירו אותה דירה והיא בטוב במקום בטוח, מקבלת יחס חם בבית אבות או דיור מוגן. אולי כך אני רוצה לקוות. שהיא תזכה לימים של עדנה, אהבה, כבוד ואור בסוף חייה. עד עכשיו, איני יודעת מה עלה בגורלה של רחל האהובה. אך אני יודעת, בוודאות, שהיא הייתה עבורי מורה גדולה. גם אם דרך חבלים, ביד המקרה, או ברגעים הבנאליים של היום-יום שניים נפגשים, יש שם הזדמנות יקרת ערך של גורל משותף. חיים משותפים. הקשר ביני לבין רחל היה מנשמה לנשמה, מלב ללב. זאת אני יודעת. גם אם לא יצא לנו פיזית לגעת או לחבק, או אפילו לבקר בבית זו של זו, היה מפגש אנושי.  היה קשב, מבט חם, הליווי לצד החיים בעיניים טובות של המשכיות ומשמעות – היא לי ואני לה.  למה כולנו זקוקים, אם לא לזה? היות ועד היום לא היה שינוי בחיצוני, נותרתי ללא רחל בחיי, אבל עם מספר שאלות פתוחות, חלקן קיומיות. רחל העניקה לי תזכורת לכך שכולנו קשורים באמת. בקשר בלתי נראה ועדין של אנושיות, רצון בסיסי בכבוד, אהבה, שייכות ורצון בחיים של תוקף ומשמעות אצל האחר. זה גרם לי לתהות – כמה כאלו הזדמנויות יש מסביבנו לתקשורת מקרבת ואיננו רואים אותם ככאלה? כמה המופע הזה, של ה״אני״ כפי שאני מכירה אותו כעצמי, הוא זמני. כמה שברירי וחולף. היום את/ה כאן ומחר את/ה אינך. לא טוב או רע, זה מה שזה וזה הגלגל. כולנו יודעים זאת אך לא קולטים. ומה אנחנו עושים עם הזמן? האם יעבור עלינו ביעף עד שנקטף? האם נדע להיקשר ולהיפרד? האם נדע לא להחמיץ הזדמנויות? האם לנצח נהיה כה טרודים במחר או באתמול? ומה לגבי החיים עצמם? האם נסיים עם טעם מר של החמצה או מיצוי והוקרה על מה שיש והיה? האם ניתן להאיץ את התהליך האנושי בינינו ולא לבזבז את הזמן? האם נתאמץ לנצור את  הרגעים הקטנים של היום-יום, ברחל ביתך הקטנה,  ולומר עליהם בסוף כל יום תודה? ובמילים אחרות – האם כולנו קולטים שכולנו רחל? האם כולנו בתוכה? רחל ושכמותה, כמונו, עוד רגע אחד בזמן. הלוואי, שנדע לדייק את עצמנו לנוכח הכרה הזו ונחפש כיצד להשאיר חותם בעל ערך. רגע לפני שנלך. מאמר זה מוקדש לך רחל אהובה, באשר תהי, ברוכה את. שלך, רעות