הפילוסופים מחפשים את החכמה, המיסטיקנים את האלוהים, המאוהבים מחפשים את האהבה והאמנים - מחפשים את ההרמוניה והיופי. היופי, מאחר שהוא נגיש לכל, הוא הדרך הטבעית לאחד בין כל בני האדם. פרק מתוך ספרו של פייר פאולין, "האמן, החולם והלוחם – גשר אל הבלתי נראה". מהי האמנות? יש שיאמרו שהיא מעין ביטוי אישי. לדעתי, אין להסתפק בכך. אפשר לתפוס את האמנות באופן רחב הרבה יותר – כצורת ביטוי המאפשרת להעביר באמצעות האישי, את מה שנמצא מעבר לאישי. כדי להבהיר את הרעיון, נחזור להגדרה המסורתית של הפילוסופיה כ"אהבת החכמה". החכמה הזו, האמת הזו, שהיא המנוע, המהות והמטרה של החיפוש הפילוסופי – אינה אישית כלל אלא אוניברסלית. הפילוסוף אינו מחפש דעה, כלומר אמת יחסית המשתנה מאדם לאדם ומזמן לזמן. החכמה הפילוסופית היא מהות. היא קיימת בפני עצמה, בין אם הצלחנו לרכוש את האמצעים על מנת לתפסה ובין אם לאו. פתגם צרפתי אומר, "בלילה כל החתולים אפורים"; כלומר, ייתכן שלא נבחין בלילה בין גווניה העדינים של פרוות החתול, אך המגבלה האישית שלנו וחוסר יכולתנו לקלוט את מה שיש, אינם משנים כלל את העובדות: הגוונים קיימים גם אם אנו לא מסוגלים לראותם. ובדיוק כפי שגוני פרוות החתול קיימים ללא קשר לדעה שלנו, כך גם האמת הפילוסופית קיימת, ללא כל קשר למחשבות שלנו ולתפיסתנו את העולם. לכן מדובר באמת אב טיפוסית. אב טיפוס זה, בהיותו אוניברסלי, חייב להיות נוכח בכל דבר שקיים. זהו מה שהפילוסופים מגדירים כ"חכמה", הפוליטיקאים כ"צדק", והמיסטיקנים כ"אלוהים". המאוהבים של כל הזמנים מוצאים אותו באהבה, והאמנים מזהים אותו בתוך היופי. האור, כשהוא נוגע בנו, כבהירות מנטלית או כקרן אור המפזרת את העננים, גורם לנו להתקרב אל היופי. הגיאומטריה של הצורות, המקצב והאיזון של הצלילים, היחסים של ניגודים והשלמות של הצבעים בינם ובין עצמם, כל אלו הם גילויים שונים של ההרמוניה, שהיא העיקרון המוביל של היופי. האמן הוא זה שבעבודתו הופך את הבלתי נראה לנראה. הוא חושף את היופי בכך שהוא נותן ברוחב לב את השראתו ואת כשרונו לשירות הכלל. הוא עושה זאת כמתווך, למען אלה שעדיין לא פתחו את ליבם לקלוט את האור באופן ישיר. הצודק, האמיתי, הטוב והיפה אינם עקרונות שונים; הם "גשרים" שונים, בעזרתם אותו אבטיפוס יחיד ואוניברסלי מתבטא. היכולת להכיר באב הטיפוס האוניברסלי הזה היא חלק טבעי ובלתי נפרד של ההכרה האנושית. אין אדם שאינה קיימת בו היכולת להכיר באחד מאמצעי הביטוי של אבטיפוס זה: הצודק, האמיתי, הטוב או היפה. לכן, החיפוש הפילוסופי הוא נגיש לכולם. אך לפני שהאדם יוכל להתחיל את מסעו על השביל התלול, עליו להרגיש את הצורך, כלומר עליו "לסבול" מספיק על מנת להיות מסוגל להקריב את הנוחות שלו, ולקחת אחריות על עצמו במבוך החיים. זהו רק שלב אחד וצעד הכרחי על דרך התפתחות ההכרה. כולנו עברנו, או נעבור יום אחד, את השלב הזה. האמנות היא גשר המאחד בין בני האדם לא יכול להיות יותר יופי מאשר אמת בעולם, היות שמדובר בביטויים שונים של אותו הדבר. עם זאת, נדמה לי שלרובנו קל הרבה יותר לתפוס ולהבין את המהות האחת כאשר היא מתבטאת בצורה של יופי מאשר בצורה של צדק. כפי שטענתי בתחילת הספר, הפוליטיקה (שאמורה לבטא צדק) כבר מזמן אינה נתפסת כמדע קדוש – כזה המאפשר ביטוי לאב הטיפוס, דבר שמעולם לא הייתה צריכה להפסיק להיות. לעומתה, היופי, מאחר שהוא נגיש לכל, הוא הדרך הטבעית לאחד בין בני האדם. הזדהות עם היופי מאפשרת להכיר גם באחר, תוך כיבוד ההבדלים וזיהוי המשותף. הכרה ביופי מאפשרת לבני אדם שגדלו בתרבויות שונות לחלוק את הדבר המהותי ביותר ולהכיר בעצמם כ"יפים". לא משנה באיזה גשר נבחר על מנת להתקרב לאב הטיפוס – יופי, צדק או כל דבר אחר – התקרבות זו תדרוש מהאדם לשנות את עצמו כדי לחלוק את מהותו של אב הטיפוס בתוכו. זהו מחיר ההתבוננות שעל כולנו לשלם. הוא דורש שראיית הצדק תאפשר לנו לחנך את עצמנו ואת האחרים בצורה טובה יותר, שההשתנות שנעבור עבור היופי תהפוך אותנו, בהכרח, למוארים יותר ושהמחיר אותו נשלם עבור ההתקרבות לחכמה יהפוך אותנו לפילוסופים. אב הטיפוס אינו נמצא בתנועה. הוא אינו משתנה. הוא לעולם לא ירד אלינו כמעין חסד עליון. האדם הוא זה שצריך להגיע אליו. לשם כך נבראנו. זה תפקידנו על פני האדמה: לפסוע בשביל האנכי שיאפשר לנו, בהגיענו לגבהים ובהתעלותנו מעל העננים, להרהר באור שהוא מהותנו ולהרגיש את עצמנו באמת כאחים במשפחת בני האדם – האחווה האנושית.

התקופה המיוחדת בה אנו נמצאים מדגישה את אחדות הגורל הקושרת בין כולנו, מאפשרת לנו לעצור ולהתבונן על השיח שלנו - עם אלוהים ועם עצמנו. התיישבתי לכתוב על אלוהים, עד 900 מילים לבקשת העורכת. מאיפה מתחילים? מי יקרא את הכתבה ועל איזה עצב חשוף אני עלולה בטעות לדרוך,  לקומם, לעורר גיחוך, ציניות ואולי אפילו משטמה? איך נושא כל כך עדין ואינטימי נתון למניפולציות כל כך חזקות, לסקטורים שלמים שמוכנים להרוג ולהיהרג עבורו, לזרמים דתיים קיצוניים שניכסו אותו לעצמם? ומה לי הקטנה יש בכלל להגיד…? אז החלטתי לספר על אלוהים שלי, מתוך תקווה להתחבר כמה שיותר לאלוהים שלכם. יש לכם אחד כזה? לאלוהים שלי אין שם אחד ולא שמות רבים, אין לו מין או צורה, אפילו לא זאת המתבקשת של האיש הזקן עם הזקן הארוך, אין לו דת ולא לאום, ואף לא פנקס שבו הוא רושם את מעשיי הרעים ומצקצק בלשונו כי גמרתי לו את כל הדיו. אני מדברת איתו מאז שאני זוכרת את עצמי, בקול רם לפעמים, שואלת שאלות, מתווכחת, מתלהמת, אפילו מדברת בבוטות, וגם צוחקת איתו המון. יש לו חוש הומור נפלא. זו מערכת היחסים המשמעותית ביותר שקיימת בחיי ולמדתי, כמו בכל מערכת יחסים בריאה, לא לצפות לשום דבר ובטח לא לנסות לשנות אותו בהתאם לציפיות שלי. כי אמנם כתוב שאלוהים ברא את האדם בצלמו, אבל לפעמים נדמה שאנחנו בראנו אותו בצלמנו, כלומר בהתאם לדמות שאנו רוצים שתתקיים ושתספק את הרצונות והחשקים שלנו. היחסים שלנו ידעו עליות ומורדות, קירבה הדוקה, אהבה שעולה על גדותיה וגם זרות מנוכרת. באחד הריבים היותר מרשימים שלנו, כשהדברים הגיעו לכדי משבר קולוסאלי, הטחתי בפניו: “אם אני הגעתי לכזה מצב ולכזאת תהום, זה סימן שאתה לא קיים!". הוא נשאר שלו ורגוע ושלח אותי למיטה, קודחת מחום, הוזה ומעורפלת עם וירוס מהגיהינום, עד שאחרי ארבעה ימים, בעודי מקיאה את נשמתי מעל האסלה, נשאתי עיניי השמיימה והתחננתי "אוקיי, הבנתי. אתה כאן. אפשר להפסיק עכשיו?”, והוא הפסיק, והיה שקט גדול, והבנתי, כאן בתחתית הכל נמצא והכל קיים, גם כאן יש אמת ואלוהים. החברה שהערצתי והייתי כרוכה אחריה, זו שפגעה והתייחסה אלי בזלזול, לימדה אותי לפתח ציר פנימי יציב, חזק, לא תלוי ועצמאי משלי. החבר שבגדתי באמונו, לימד אותי על האנוכיות שקיימת בי, על החולשות שלי ועל איזה אדם אני כן רוצה להיות. הילד/הבעל שלי, שלעיתים מטריף את דעתי, עד כדי כך שהייתי מוכנה לתרום אותו לויצ"ו, לימד אותי על נתינה ואהבה ללא תנאי. האמא הנוקשה שלא הרעיפה עלי חום ואהבה, לימדה אותי להתחשל נוכח החיים, ולא לצפות לשום דבר חיצוני ש"ירים" אותי, אלא לדעת להרים את עצמי ולדעת מה אני מחפשת בבני האדם המקיפים אותי. הטראומה הקשה שקרתה לי לימדה אותי על הכוחות שיש בי להתמודד מול מצבים בלתי אפשריים. כל נסיבות חיינו, כל הבחירות שלנו, אינן מקריות, הכל חלק מהתוכנית הגדולה, והכל נכון, צודק ויפה עבורנו. לפעמים אני מדמה את התוכנית האלוהית למשחק "פינבול״ (pinball) גדול, שולחן גדול ועליו משורטט מסלול מנקודה  A ל-B. אנחנו (הכדור), נשלחים על ידי קפיץ מתוח לחלל העולם, אמורים להגיע ל-B,  אבל אם אנחנו מעיזים לסטות מהמסלול המתוכנן, והכדור שלנו מתחיל להידרדר לתהומות הנשייה, אנחנו מקבלים בומבה מהחיים שמחזירה אותנו מיידית למסלול. את ה"בומבה" הזאת אפשר לפרש כסטירה מהחיים או כמתנת אהבה גדולה של אלוהים. הפירוש הוא שלנו. אם אנחנו בוחרים להתכחש לקיומו של אלוהים, זה רק בגלל שאנחנו לא יכולים להוכיח אותו מדעית או לפצח את הסוד שהוא, על ידי ההיגיון. לא ניתן להוכיח אמונה וידיעה פנימית עמוקה על ידי מחקר מנטלי. מורה חכם אמר לי פעם שאלוהים אף פעם לא מסתיר את פניו מאיתנו, זה אנחנו שבוחרים לא לראות אותו. אנו דורשים לדעת איפה הוא היה בשואה, ואם היה – כיצד זה שאיפשר את השמדת עמו? יחיאל דינור, הידוע בשם הספרותי שבחר לעצמו, ק. צטניק, היה ניצול שואה, ששרד את התופת והגדיר אותה כ"שואה קוסמית", ואת אושוויץ, מחנה הריכוז בו שהה, כ"פלנטה אחרת", כזאת שיצר השטן, בהיעדר האלוהים. בעקבות טיפול תרפויטי שעבר בעזרת סמי הזיה שנים מאוחר יותר, התרחש אצלו מהפך תודעתי. באחת מהזיותיו הוא ראה ״קצין אס.אס״ עומד בשער של אושוויץ ומפהק, והחיזיון הזה עורר בו תגובת שרשרת: אם הוא מפהק – הוא עייף – אם הוא עייף – הוא אדם – אם הוא אדם ואני אדם – הייתי יכול לעמוד כאן במקומו ולמלא בדיוק את אותו תפקיד. בחיזיון נוסף הוא ראה את השם המפורש כתוב בשמי אושוויץ, והבין, אלוהים היה נוכח כל הזמן. כל אלה גרמו לו לשנות את תפיסתו ולקבוע: "אושוויץ, לא השטן יצר (אותה) ולא האלוהים, אלא אני ואתה, האדם". לכן אולי השאלה המתבקשת היא לא "היכן היה אלוהים", אלא "היכן היה האדם". אלוהים נמצא כל הזמן, אפשר לומר שהוא פשוט נמצא במישור אחר, נקרא לו אחדות. הוא נשאר שם ולא נכנס למישור הנפרדות והכאוס שיוצר האדם. שם שוכנים הסבל, האכזריות, הגזענות, הבדלנות, האלימות, המטריאליזם… מה יש לאלוהים לחפש פה? ומה יש לנו? כל המסע שלנו תכליתו הוא להתקרב לאותה אחדות, לראות את הריבוי, את הנפרדות, להכיר בה ולפעול לצמצום שלה. קודם כל בתוכנו. קל מאד לצקצק ולהצביע עליה מבחוץ: "הנוער של היום… איפה הערכים?”, “השחיתות הפוליטית… בן גוריון היה מתהפך בקברו". כמה קשה להסתכל ולראות אותה מבפנים. כמה קשה לראות את קצין האס.אס החבוי בתוכנו, שלעיתים מתפרץ ומתייחס בחוסר סובלנות, חוסר חמלה וחוסר אנושיות לאחר. להאמין באלוהים זה לדעת שיש כיוון, להכיר בכך שיש סדר, תכלית, שהדברים אינם שרירותיים וכאוטיים, שיש יד מכוונת, שאנחנו לא לבד. מה שהופך אותנו לבני אדם הוא הידיעה שיש אלוהים. ניסח זאת יפה המשורר המודרני, מוקי: "אין לי שום ספק בך אתה בי ואני בך רק אל תיתן לי לשכוח" הבה נחדל מלהטריד את אלוהים בזוטות – להתפלל שנכסה את המינוס, שנמצא אהבה, שנקבל העלאה, שהפקק ייגמר… בואו נטריד אותו בשאלות החשובות באמת –  מה התפקיד שלי בעולם הזה, לשם מה הגעתי לכאן, מהו צדק עבורי, איך אני יכול להיות בן אדם יותר טוב, יותר חומל ואוהב. אני בטוחה (ויודעת) שלשאלות האלה יש לו זמן, ושהוא עונה. * מאמר זה פורסם בגיליון הסתיו 2015, וכעת אנו מפרסמים אותו שוב, ברוח תקופה זו.עיצוב: עפרה בהרב

התיישבתי לכתוב על אלוהים, עד 900 מילים לבקשת העורכת. מאיפה מתחילים? מי יקרא את הכתבה ועל איזה עצב חשוף אני עלולה לדרוך בטעות? לקומם? לעורר גיחוך, ציניות ואולי אפילו משטמה? איך נושא עדין ואינטימי כל כך נתון למניפולציות חזקות כל כך, לסקטורים שלמים שמוכנים להרוג ולהיהרג עבורו, לזרמים דתיים קיצוניים שניכסו אותו לעצמם? ומה לי, הקטנה, יש בכלל להגיד? אז החלטתי לספר על אלוהים שלי, מתוך תקווה להתחבר לאלוהים שלכם כמה שיותר. יש לכם אחד כזה? לאלוהים שלי אין שם אחד ולא שמות רבים, אין לו מין או צורה, אפילו לא זאת המתבקשת של איש זקן עם זקן ארוך. אין לו דת ולא לאום, ואף לא פנקס שבו הוא רושם את מעשיי הרעים ומצקצק בלשונו כי גמרתי לו את כל הדיו. אני מדברת איתו מאז שאני זוכרת את עצמי, בקול רם לפעמים. שואלת שאלות, מתווכחת, מתלהמת, אפילו מדברת בבוטות, וגם צוחקת איתו המון. יש לו חוש הומור נפלא. זו מערכת היחסים המשמעותית ביותר שקיימת בחיי, ולמדתי, כמו בכל מערכת יחסים בריאה, לא לצפות לשום דבר ובטח לא לנסות לשנות אותו בהתאם לציפיות שלי. כי אמנם כתוב שאלוהים ברא את האדם בצלמו, אבל לפעמים נדמה שאנחנו בראנו אותו בצלמנו, כלומר בהתאם לדמות שאנו רוצים שתתקיים ושתספק את הרצונות והחשקים שלנו. היחסים שלנו ידעו עליות ומורדות, קרבה הדוקה, אהבה העולה על גדותיה וגם זרות מנוכרת. באחד הריבים היותר מרשימים שלנו, כשהדברים הגיעו לכדי משבר קולוסאלי, הטחתי בפניו: “אם אני הגעתי למצב כזה ולתהום כזאת, סימן שאתה לא קיים!”. הוא נשאר שלו ורגוע ושלח אותי למיטה, קודחת מחום, הוזה ומעורפלת עם וירוס מהגיהינום, עד שאחרי ארבעה ימים, בעודי מקיאה את נשמתי מעל האסלה, נשאתי עיניי השמימה והתחננתי "או.קיי, הבנתי. אתה כאן. אפשר להפסיק עכשיו?”, והוא הפסיק, והיה שקט גדול, והבנתי. כאן, בתחתית, הכול נמצא והכול קיים, גם כאן יש אמת ואלוהים. החברה שהערצתי והייתי כרוכה אחריה, זו שפגעה והתייחסה אליי בזלזול, לימדה אותי לפתח ציר פנימי יציב, חזק, לא תלוי ועצמאי משלי; החבר שבגדתי באמונו לימד אותי על האנוכיות שקיימת בי, על החולשות שלי ועל איזה אדם אני רוצה להיות. הילד או הבעל שלי, שלעתים מטריף את דעתי, עד כדי כך שהייתי מוכנה לתרום אותו לויצ"ו, לימד אותי על נתינה ואהבה ללא תנאי; האמא הנוקשה, שלא הרעיפה עליי חום ואהבה, לימדה אותי להתחשל נוכח החיים, ולא לצפות לשום דבר חיצוני ש"ירים" אותי, אלא לדעת להרים את עצמי ולדעת מה אני מחפשת בבני האדם המקיפים אותי; הטראומה הנוראית שקרתה לי לימדה אותי על הכוחות שיש בי להתמודד מול מצבים בלתי אפשריים. כל נסיבות חיינו, כל הבחירות שלנו, אינן מקריות, הכול חלק מהתוכנית הגדולה, והכול נכון, צודק ויפה עבורנו. לפעמים אני מדמה את התוכנית האלוהית למשחק "פינבול" גדול (כמו אלה שהיו ממוקמים בבריכות השחייה), שולחן גדול ועליו משורטט מסלול מנקודה A ל–B והכדור, כלומר אנחנו, נשלחים על–ידי קפיץ מתוח לחלל העולם, אמורים להגיע ל-B. אבל אם אנחנו סוטים מהמסלול המתוכנן, והכדור שלנו מתחיל להידרדר לתהומות הנשיייה, אנחנו מקבלים "בומבה" מהחיים שמחזירה אותנו מיד למסלול. את ה"בומבה" הזאת אפשר לפרש כסטירה מהחיים או כמתנת אהבה גדולה של אלוהים. הפירוש הוא שלנו. אם אנחנו בוחרים להתכחש לקיומו של אלוהים, זה רק מפני שאנחנו לא יכולים להוכיח אותו מדעית או לפצח את סוד קיומו על–ידי ההיגיון. לא ניתן להוכיח אמונה וידיעה פנימית עמוקה על–ידי מחקר מנטלי. מורה חכם אמר לי פעם שאלוהים אף פעם לא מסתיר את פניו מאיתנו, זה אנחנו שבוחרים לא לראות אותו. אנו דורשים לדעת איפה הוא היה בשואה, ואם היה – כיצד איפשר את השמדת עמו? יחיאל דינור, הידוע בשם הספרותי שבחר לעצמו, ק. צטניק, היה ניצול שואה ששרד את התופת והגדיר אותה כ"שואה קוסמית" ואת אושוויץ, מחנה הריכוז שבו שהה, הגדיר כ"פלנטה אחרת", כזאת שיצר השטן, בהיעדר האלוהים. שנים מאוחר יותר, בעקבות טיפול תרפויטי שעבר, בעזרת סמי הזיה, התרחש אצלו מהפך תודעתי. באחת מהזיותיו הוא ראה קצין אס.אס עומד בשער של אושוויץ ומפהק, והחיזיון הזה עורר בו תגובת שרשרת: אם הוא מפהק – הוא עייף – אם הוא עייף – הוא אדם – אם הוא אדם ואני אדם – הייתי יכול לעמוד כאן במקומו ולמלא בדיוק את אותו תפקיד. בחיזיון נוסף הוא ראה את השם המפורש כתוב בשמי אושוויץ, והבין, אלוהים היה נוכח כל הזמן. כל אלה גרמו לו לשנות את תפיסתו ולקבוע: "אושוויץ – לא השטן יצר (אותה) ולא האלוהים, אלא אני ואתה, האדם". לכן, אולי השאלה המתבקשת היא לא "היכן היה אלוהים", אלא "היכן היה האדם". אלוהים נמצא כל הזמן; אפשר לומר שהוא פשוט נמצא במישור אחר, שנקרא לו אחדות. הוא נשאר שם ולא נכנס למישור הנפרדות והכאוס שיצר האדם, שם שוכנים הסבל, האכזריות, הגזענות, הבדלנות, האלימות, המטריאליזם. מה יש לאלוהים לחפש פה? ומה יש לנו? כל המסע שלנו תכליתו היא להתקרב לאותה אחדות – לראות את הנפרדות שקיימת בינינו, להכיר בה ולפעול לצמצום שלה, קודם כל בתוכנו. קל מאד לצקצק ולהצביע עליה מבחוץ: "הנוער של היום… איפה הערכים?”, “השחיתות הפוליטית… בן גוריון היה מתהפך בקברו". כמה קשה להסתכל ולראות אותה מבפנים. כמה קשה לראות את קצין האס.אס החבוי בתוכנו, שלעתים מתפרץ על האחר ומתייחס אליו בחוסר סובלנות, חוסר חמלה וחוסר אנושיות. להאמין באלוהים זה לדעת שיש כיוון, להכיר בכך שיש סדר, תכלית, שהדברים אינם שרירותיים וכאוטיים, שיש יד מכוונת, שאנחנו לא לבד. מה שהופך אותנו לבני אדם הוא הידיעה שיש אלוהים. ניסח זאת יפה המשורר המודרני, מוקי: "אין לי שום ספק בך אתה בי ואני בך רק אל תיתן לי לשכוח". הבה נחדל מלהטריד את אלוהים בזוטות, להתפלל שנכסה את המינוס, שנמצא אהבה, שנקבל העלאה, שהפקק ייגמר. בואו נטריד אותו בשאלות החשובות באמת, כמו: מה התפקיד שלי בעולם הזה, לשם מה הגעתי לכאן, מהו צדק עבורי, איך אני יכול להיות אדם טוב יותר, חומל ואוהב יותר. אני בטוחה (ויודעת) שלשאלות האלה יש לו זמן, ושהוא עונה.

כמה ספרים מונחים כעת על שידת הלילה שלכם, ממתינים להיקרא? וכמה ספרים ממתינים ברשימת הקריאה שלכם? קריאה בספרים היא דבר נפלא, אבל התשוקה לידע שקיים בהם, כידע תאורטי בלבד, לא תוסיף לנו חוכמה. רק תירגול יומיומי של התובנות שמצאנו בספרים, יכול להפוך את חוכמתם לחלק מחיינו אני מודה: אני אוהב לחפש ידע. אני קורא הרבה, וגם אוגר הרבה יותר ספרים ממה שאני באמת יכול לקרוא… אני ביבליומאני. תומס פרוגנל דיבדין דיבר על ה"נוירוזה" הבדיונית הזו שמעוררת רצון אובססיבי לאסוף ספרים. אך יש לזה מילה יפנית מרתקת יותר: Tsundoku, שבעצם קשורה לאגירת ספרים, שרבים מהם לעולם לא ייקראו. אנחנו פשוט מאפשרים לספרים האלה להיערם על מדפי הספרים שלנו. קראתי על המונח היפני הזה לפני כמה חודשים, בדיוק כשהרוח הפילה ערימת ספרים שהיו מונחים בצורה מדאיגה, על הרצפה. דברי המורה שלי באקרופוליס החדשה הדהדו בליבי: "חפש חוכמה… אבל חיפוש בלבד לא יעזור, עד שיימצאו תשובות, יתגלמו ויחיו. כשאדם מסוגל לחיות בחיי היומיום את מה שלמד, הידע שלו הופך לחוכמה חיה, ולא רק לאינטלקט פשוט". הרגע הזה עורר בי התבוננות פנימית. אספתי ספרים על רוחניות מאת מורים עכשוויים לפילוסופיה של הינדואיזם, בודהיזם טיבטי, זן בודהיזם, שירה רוחנית, פסיכולוגיה, מיתולוגיה, טיולים, וסיפורת עטורת שבחים הקשורה למצב האנושי. עם זאת, קראתי רק מחצית מהספרים שאספתי. לא רק שהמוח שלי מוקסם מבחינה אינטלקטואלית מהרוחניות ומהמוח האנושי, אלא אני גם מחפש תוקף והערכה מאחרים סביבי, על סמך הדיון המילולי במושגים הללו. המוח החושב הזה, האינטלקט שלי, לא הפך לאוסף המושגים המפלצתי; הוא לא היה אלא כוס, מלאה עד אפס מקום. ברור שכמה מהאמיתות הבסיסיות שלמדתי הוטמעו במעשיי בחיי היומיום, כך שהשאיפה שלי לידע לא הייתה לגמרי לשווא. גם צריכה של ידע היא צריכה קטע קטן מספר הדאו של לאו דזה נשמע לי הגיוני יותר כעת: "כשהכד מלא עד סופו, עם כל תזוזה קטנה יישפכו מים / השחז חרב עד שיא חדותה והיא תישבר בקלות / כשהאולם מלא בזהב ואבני חן בעל הבית יהיה עסוק בשמירה במקום לנוח / עושר, כבוד ותארים מעלים גאווה, גאווה היא זרע לאסון למצוקה / כשהושלמה המלאכה והושגה הצלחה, דרך הדאו היא לפרוש במנוחה". רודולף שטיינר אמר: "מי שמחפש ידע גבוה יותר חייב ליצור אותו בעצמו. הוא חייב להחדיר אותו לנפשו. זה לא יכול להיעשות על ידי לימוד; זה יכול להיעשות רק דרך החיים. מי שרוצה, אם כן, להיות תלמיד בעל ידע גבוה יותר חייב לטפח באדיקות את חיי המסירות הפנימיים שלו. בכל מקום בסביבתו ובחוויותיו עליו לחפש מניעים של הערצה והשראה". זה הבהיר לי שעלי להשתמש במוח החושב כדי לחפש ולשאול שאלות ולצרוך ידע. אבל זה גם הבהיר שדווקא בהתמודדות עם האתגרים והמכשולים בחיי היומיום, בהרמוניה, באדיבות ובהבחנה, אפשר למצוא את הראיה האמיתית לכך שהידע הפך לחוכמה ונטמע בהוויתי. מסורות מצביעות על כך שלאדם יש גישה לתודעה האובייקטיבית הגבוהה יותר, שהיא בלתי מוגבלת על ידי זמן ומרחב, ולכן אינה מונעת על ידי התניה או דעה, אלא מונעת על ידי אמת, יופי וטוב. מכאן שאין בעיה בחיפוש אחר ידע. אבל את התשובות האמיתיות אפשר לחשוף על ידי שימוש במוח החושב, רק אם נעסוק במה שנמצא מעבר למוח החושב. זה, אולי, המפתח לאינטליגנציה העולה מתוך תובנה וניסיון אמיתיים. להתנסות, לחוות, להרגיש כך, לאחר עונת חיים של אגירה וצריכת ספרים, החלה עונה של התבוננות פנימית על איך לחיות את התורות בצורה טובה יותר. זה מצריך מאמץ ומשמעת אבל זה מעצים ביותר, כי זה הקל על הפעולות שלי והתגובות שלי למצבי היומיום. בצניעות, ניסיתי להפוך להיות התורות הללו, במקום רק להשֹביע את עצמי בידע או לזרוק ציטוטים חכמים בשיחה. תובנות שקראנו בספר יכולות להפוך לחלק מחיינו רק על ידי התנסות ביישומן במסע חיינו. איננו צריכים להיות תלויים בדעות או בעצות של אחרים; אנחנו בהחלט יכולים לקחת את החוויות שלהם כהשראה טובה, אבל בסופו של דבר עלינו להתנסות ולממש זאת בעצמנו. אני מבין שהמוח החושב לעולם לא יפסיק "לחפש" ידע. אבל הבנתי גם שאפשר להשתחרר מהתלות, ומההזדהות איתו. הפגנת ידע, פלפולים אינטלקטואלים ושנינות אינם בהכרח סימנים לחוכמה אמיתית. הפשטות, הענווה, חוסר הפחד לנסות, היכולת ללמוד מכישלון וחמלה כנה הם שמצביעים על חוכמה אמיתית. ההרפתקאות שעוד ממתינות לנו לכן, כשאני לומד להתמודד עם ה-Tsundoku שלי, אני מוקיר את הספרים שלא נקראו, כי הם ידרשו ממני התנסויות חדשות, כדי לחקור באופן מעשי שאלות חדשות; הם מבטיחים לי את האקסטזה של התגלות עתידית, וחיים שעדיין לא נחקרו. מכאן שמסע החיים יכול להפוך לשילוב של הלימוד עם מחשבה ופעולה, במקום להציג לראווה את האינטלקט רק בשביל לזכות באישור מאחרים. בסופו של דבר מבינים שהחיים אינם נמצאים בידע – אלא בהפיכה של הידע לדרך חיים. "קול הדממה" של הלנה פטרובנה בלוואצקי קובע זאת בצורה פואטית: "אינך יכול ללכת בדרך, מבלי שהפכת לדרך עצמה".

מאמר על הזמני, הנצחי והבחירה שלנו בהבנת השאלה ״מהו האדם״. פלורנס נייטינגל (1820-1910),  מייסדת מקצוע הסיעוד המודרני, מוכרת לרבים כ"הגבירה עם המנורה", מפני שנהגה לעבור בלילות בין מיטות החולים ולבדוק לשלומם. היא לא הייתה רק "אחות רחמניה", אלא היוותה דמות מעוררת השראה ופורצת דרך בתחום הסיעוד, ההיגיינה וקידום מעמד האישה. על שמה נקראת השבועה אותה נושאות אחיות חדשות עד ימינו. כהוקרה לפועלה מצוין יום הולדתה כיום הסיעוד הבינלאומי. נייטינגל הייתה פעילה פוליטית, שפעלה ללא הרף על מנת לשפר את מצבם של החולים, ולא נתנה לביקורות להרתיע אותה. היא יצאה כנגד המוסכמות החברתיות דאז ולא פחדה לבטא ולקדם את מה שהאמינה בו.  בזכות אומץ ליבה, השתפרה רמת הטיפול בחולים לאין שעור. נייטינגל נולדה למשפחה בריטית עשירה ומיוחסת. מגיל צעיר נמשכה אל מקצוע הסיעוד, מתוך תחושת שליחות וייעוד. בחירתה במקצוע זה הייתה למורת רוחם של הוריה מאחר שהוא נחשב באותה עת למקצוע נחות שאינו מתאים לאישה במעמדה. בנוסף להיותה אחות, למדה נייטינגל סטטיסטיקה ושילבה בין הידע הסטטיסטי לבין הידע והתצפיות שצברה בזמן טיפול בחולים. מתוך שילובם של שני תחומים אלה נולד מקצוע הסיעוד המודרני. באמצע המאה ה-19 היה מצב הרפואה שונה בתכלית מזה המוכר לנו כיום. בתי החולים השתייכו, על פי רוב, למנזרים, והתנאים התברואתיים בהם היו מחפירים. מקצוע הרפואה היה נחלתם של גברים בלבד, והנזירות שטיפלו בחולים, עשו כמצוות הרופאים, כשהן נשענות על תפילות ונסיון ספוראדי. למרות ההבנה כי קיימים זיהומים, והם מדבקים, עדיין לא הכירו בעובדת קיומם של חיידקים כמחוללי מחלות. תאוריה נפוצה באותה תקופה הייתה שהמחלה קשורה ב"התקררות" ועל כן נהגו לסגור ולחמם את חדרי החולים כדי שלא ייכנס קור. נייטינגל הייתה הראשונה שדיברה  על אוורור חדרי החולים, הראשונה שטענה ואף הוכיחה סטטיסטית כי קיים קשר הדוק בין שיפור התנאים התברואתיים לבין סיכויי ההחלמה של המטופלים. היה חשוב לה להוכיח זאת באופן כזה שתוכל לגייס את סיוע הממשלה לשיפור התנאים. פרסומה העיקרי בא משירותה כאחות במלחמת קרים. הדיווחים על מצבם הקשה של הפצועים במלחמה הביאו את נייטינגל לצאת בהתנדבות לתורכיה בראש משלחת של 38 אחיות מתנדבות, אותן הכשירה בעצמה. המשלחת יצאה ב-21 באוקטובר 1854 אל המפקדה האנגלית באישורו של סידני הרברט, שהיה אז שר המלחמה הבריטי. מצבם של החולים במרפאות הצבאיות בטורקיה היה קשה מאוד: צוותי המרפאות עבדו מסביב לשעון, מבלי לקבל תמיכה מדרגים גבוהים יותר. היה מחסור בתרופות ורמת ההיגיינה הייתה נמוכה. נייטינגל וצוות המתנדבות שאיתה ניקו ואירגנו את המרפאות מחדש, אך  למרות המאמצים שהשקיעו, שיעור התמותה בבית החולים המשיך לעלות, חיילים רבים יותר מתו בבית החולים מאשר בשדה הקרב. תנאי האוורור הירודים, הצפיפות, חוסר ההיגיינה ומערכת הניקוז הגרועה של הביוב החמירו את מצבם של הפצועים. רק במרץ 1855, כמעט חצי שנה לאחר בואה של נייטינגל, דאגה משלחת מטעם הממשלה הבריטית לאוורור, ושיעורי התמותה צנחו. נייטינגל האמינה כי שיעורי התמותה הגבוהים נגרמו על ידי תנאי תברואה ירודים, ובפרט- תזונה גרועה ועייפות של החיילים. כשחזרה לביתה, לבקשתה של המלכה ויקטוריה, כתבה נייטינגל את מסקנותיה והגישה אותם לוועדה המלכותית לבריאות הצבא. אף על פי שלא הורשתה להשתתף בוועדה, בשל היותה אישה, היא עצמה כתבה את דוח הוועדה, שכלל נתונים סטטיסטיים מפורטים, ואף הייתה שותפה ביישום מסקנותיו. הדוח הביא לארגון מחדש של כל המערך הרפואי הצבאי ולייסודו של בית ספר צבאי ללימודי רפואה. כך  הפכה נייטינגל להיות האישה הראשונה שתרמה לבריאות הציבור באופן כה משמעותי. מדובר בהישג יוצא דופן, בהתחשב בעובדה שבאותה תקופה החזיקו הגברים בכל עמדות הכוח. סיפרה של נייטינגל "רשימות על טיפול בחולים" (1860) מכיל תובנות יוצאות דופן ומעוררות השראה אודות הקשר בין מחלה לסבל, כמו גם הנחיות קונקרטיות לטיפול בחולים. לפניה, לא היה קיים ספר כה מפורט, המבוסס על ניסיון  עשיר של טיפול סיעודי מקצועי. לדבריה, "כל מחלה בתקופה מסוימת של קיומה היא למעשה תהליך של תיקון, שאינו מלווה תמיד בסבל; זהו מאמץ של הטבע לתקן תהליך של הרעלה או ריקבון, אשר התמשך לאורך שבועות, חודשים, לפעמים שנים לפני כן, מבלי ששמנו לב אליו. במעקב אחר מחלות, הן בבתים פרטיים והן בבתי-חולים ציבוריים, מתגלה למתבונן המנוסה, מעל לכל ספק, העובדה שתסמינים הגורמים סבל, אשר בדרך כלל נחשבו כהכרחיים ומתלווים תמיד למחלה, לעתים קרובות לא הופיעו בעקבות המחלה ובגללה, אלא בגלל סיבה אחרת לגמרי – בשל מחסור באוויר צח, באור השמש, בחום, או בשקט, בשל אי שמירת הניקיון, או מתזונה לקויה, או בגלהטוב ברופאים-מאמר של שחרל כל אחת מהסיבות האלה לחוד. התהליך המתקן אשר יצר הטבע ואשר אנו מכנים אותו בשם מחלה, נעצר ופעולתו הושהתה בגלל חוסר כלשהו בידיעה או בתשומת לב בכל השטחים שהזכרנו למעלה, וכתוצאה מכך מופיעים כאבים, סבל, או הפסקה של התהליך הרפואי שהוחל בו". נייטינגל נטלה את הסיכון שלא יקבלו את דבריה, שיתנגדו לה, ינדו אותה, יאשימו אותה בכפירה, או שפשוט יתעלמו. כל זה לא עצר אותה מללחום על האמת, למען טובתם של החולים. היא חשה כי אין ביכולתה לעמוד מנגד, כשהיא רואה את הבורות, חוסר היעילות, הדוגמטיות וצרות המחשבה בה נהגו אז בחולים. בכך דמתה  לגיבורים רבים בהסטוריה, שסיכנו עצמם למען אידיאל של צדק, אמת, אנושיות ורווחת אחרים. בדומה למשל המערה של אפלטון, נייטינגל היא זו שהעיזה לצאת מ"המערה", מהחשיכה והבורות הרפואית ששלטה בכיפה, לגילוי אמיתות מהפכניות לתקופתה, והעזה גם לחזור ל"מערה", מתוך מחויבות לעזור לסובלים, גם אם יושבי המערה לא תמיד קידמו את פניה בברכה. נייטינגל לא ויתרה ופעלה במשך כל חייה להעניק לחולים אור ואויר נקיים, מים צלולים של חכמה ומעשיות, גישה רפואית של יעילות וחמלה, ובעיקר סללה דרך ונתנה השראה לכל מי שמאמין באידיאל אנושי, ומוכן להלחם ולהקדיש את חייו למענו. בכך היא מהווה דוגמא לכולנו. ביבליוגרפיה: "הסטטיסטיקה שהצילה חיים – סיפורה של פלורנס נייטינגל", http://www.sci-princess.info/archives/225 פלורנס נייטניגל, אתר ויקיפדיה.

מחשבות ותובנות בעקבות שיח עם ד״ר צילה זן-בר צור אודות אחווה, עזרה הדדית וכוחה של קהילה לרפא, לאהוב ולהיות שם עבורנו ברגעים המכוננים של החיים. לא לנשים בלבד. כשהייתי בהיריון הראשון הרגשתי שאני על גג העולם. חיים חדשים החלו לנבוט בתוכי ואני למדתי על כל אחד משלבי ההתפתחות של העוברית, ואפילו כתבתי לה יומן שתקרא כשהיא תהיה בהריון עם הילד הראשון שלה, כמו התחלה של מסורת העוברת מאם לבתה. הרגשתי שאני עוברת תהליך משמעותי, אך לא ממש היה לי עם מי לחלוק אותו. שתי הסבתות שלי כבר לא היו בחיים, אחותי היתה עסוקה עד מעל הראש בטיפול בילדים קטנים ואמי לא ממש שיתפה בתהליכים שעברו עליה. אז כתבתי, ושיתפתי את הבת שתהיה לי… לאחר הלידה חזרתי הביתה עם בעלי והתינוקת החדשה שלנו. הייתי אישה עצמאית, סמכתי על עצמי שאסתדר, וגם רציתי לחוות את חלום חיי המשפחה הצעירה. מהר מאד הבנתי שאפשר לקרוא, ללמוד ולתכנן דברים משמעותיים, אבל ברגע האמת הם מתבררים כאחרים. את הדברים המשמעותיים אנחנו חווים ולומדים מהחיים. לא ממש עיכלתי את הרעיון שאני אימא, שיש לי ילדה ושזה לכל החיים. לא ממש הבנתי מה זה אומר, או למה אני בוכה? ולמה היא בוכה? ואיך זה שאני לא יודעת מה לעשות כדי שהיא תפסיק, ואני כל הזמן עייפה… מהר מאד את תחושת הביטחון והוודאות שהיתה לי עד אז בחיים, החליפה תחושת חוסר אונים; את תחושת הבטן המלאה, החליפה תחושה של ריקות וערגה לחיים שהיו בתוכה… לא הספקתי לעשות שום דבר ובכל פעם שהתיישבתי לאכול, היא היתה בוכה. כבר לא רציתי לאכול. הקילוגרמים נשרו מגופי ומהר מאד משקלי ירד מתחת למשקל שהיה לפני ההיריון. אלו לא היו החיים שתכננתי או דמיינתי לעצמי, ובטח לא אלה שהכרתי לפני כן. כלפי חוץ, הכל היה בסדר. בפנים היה לי קשה, אבל לא יכולתי להתלונן, כי מה זה בעצם היה אומר עלי כאישה? כאימא? הזיכרון הזה עלה בתוכי כששוחחתי עם ד"ר צילה זן-בר צור, חוקרת ומלמדת פולקלור ומגדר באקדמיה, מרצה על תרבויות שבטיות על דרך המשי ומנחה טקסים במעברי החיים. פגשנו אותה כדי לשוחח על תפיסת הנשיות והביטויים הפולקלוריים שלה אצל נשים יהודיות יוצאות אפגניסטן בישראל, נושא הדוקטורט שלה. ד"ר זן-בר צור שיתפה בחוויית החזרה שלה הביתה לאחר הלידה הראשונה: "נשמעה דפיקה בדלת והנה זו סבתא שלי שבאה אלי הביתה עם שני סלים גדולים ואמרה שהיא באה להיות איתי במשך ארבעים יום. אמרתי לה לא, לא, סבתא, יום אחד מספיק, והיא הסתכלה עלי במין חמלה כזאת ואמרה שהיא לא צריכה שאני אארח אותה ואטפל בה, אלא שהיא באה לטפל בי. מאוחר יותר הבנתי שבעולם שממנו היא באה ארבעים יום לאחר הלידה האישה לא היתה לבד. אחת היתה שומרת עליה, אחרת מטפלת בתינוק ומביאה לה אותו להנקה. היתה מי שמבשלת לה אוכל מזין, זו שעושה לה עיסויים בשמנים, וגם מי שמעודדת את רוחה…". היום אני חושבת לעצמי שזה בדיוק מה שהייתי צריכה אז. הנשים הללו אולי לא למדו או קראו בספרים, אבל נדמה שהן ידעו בדיוק מה יולדת צריכה. ד"ר זן-בר צור, ילידת ישראל, גדלה אמנם בבית סבתה, שם חוותה את הפולקלור הנשי של יהודיות יוצאות אפגניסטן, אך דווקא חוויות ההורות הראשוניות שלה הולידו בתוכה את הרצון לחקור את אותם מקורות נשיים. היא מתארת את החיים הקשים של הנשים אותן ראיינה: "הן חיו בחברה פטריארכלית שמרנית בה האישה לא התחתנה מתוך בחירה, אלא מתוך שידוך שהיה מעין עסקה, והיא היתה צריכה לשרת את חמותה, את בעלה, את חמה וילדיה… מעמדן השתנה רק אחרי גיל המעבר, שאז הן יכלו לכהן במלאכות הנפש והרוח, בתפקידים כמו: יועצת, פותרת חלומות, מרפאה, רוקחת, מיילדת, מקוננת ומיילדת את הנשמה. בשלב הזה הן יצרו קואליציות נשיות, ובין היתר גם ניהלו את הטקסים הנשיים, כמו "טקס הנזיד הלבן" לאישה בגיל המעבר, ה"טוצ'יאק" שהיה מעגל נשים שבטי שאיפשר לנשים לדבר בצורה פתוחה וכנה… עבור נשים אלה המטבח לא נועד רק כדי לבשל אוכל, אלא גם רעיונות, והוא שימש כמרחב להזנה רוחנית ולריפוי מקומות פצועים. המטבח, החמאם והמקווה היו המרחבים הטרנספורמטיביים". כדי להמחיש זאת, משתפת זן-בר צור בסיפור מכונן מחיי סבתה. "בעבר משפחות חיו בחצר המשותפת, וקיר המטבח בחצר נקרא 'הקיר הנשי', עליו יכלה האישה להביע את עצמה באמצעות סמלים. לאחר 16 שנות נישואין במהלכם לא הצליחה סבתי להתעבר, היא תלתה את נפת הקמח שלה על הקיר כדי לומר שהיא סיימה את תפקידה ושסבא יכול לקחת לו אישה אחרת. אם גבר היה מוריד את הנפה וקונה חדשה, זה היה אומר שהוא הולך להביא אישה חדשה. אם הוא הוריד אותה אך לא קנה חדשה, הוא ביקש גישור, יש על מה לדבר… סבא שלי הוריד את הנפה ואת שק הקמח של סבתא, ניפה קמח, לש בצק ואפה ממנו לחם, מעשה מאד לא שגרתי לגבר בחצר. בכך הוא אמר: 'אני מאמין שהרחם שלך יתמלא ויצור חי ייאפה שם'. אמא שלו תלתה על הקיר ערסל בו פירות מיובשים, ובכך אמרה לכולם שהיא מאמינה שכלתה שתביא פירות מתוקים. סבתא בכתה מאד, בכי שאגרה בתוכה שנים ארוכות. לאחר זמן מה היא ילדה את ילדתה הבכורה, ואחר כך את אבי. לאורך שנים, בט"ו בשבט היא היתה מכינה ערסל ובו פירות מיובשים, לזכר אותה מחווה שעשתה עבורה חמותה". לכאורה, החיים שלנו במאה ה-21 רחוקים מאוד מחייהן של אותן יהודיות יוצאות אפגניסטן. אנחנו חופשיות לבחור את חיינו – לרכוש השכלה, להרוויח כסף ולהיות עצמאיות מבחינה כלכלית, לבחור האם להתחתן ועם מי, האם להביא ילד לעולם, עם מי ומתי, לממש את עצמנו בקריירה ועוד. למרות זאת, אם נודה באמת, בצמתי חיים משמעותיות וברגעים של משבר וקושי, מרביתנו לבד. לעתים אנו מאמינות שהקושי הוא רק אצלנו ושומרות אותו בין ארבעת קירות ביתנו. התרחקנו מהאימהות והסבתות שלנו, כי נדמה לנו שאין הן יכולות להבין את עולמנו ולכן גם לא להיות שם עבורנו. היום, לא רק שאין לנו מטבח משותף או טקסים, כל אישה חיה את חייה לבדה. החיים שלנו הם פער מתמיד בין הצרכים הרגשיים שלנו למציאות אינדיבידואלית אינטנסיבית בודדה. מחקרה של ד"ר זן-בר צור שופך אור על החשיבות בשיתוף הנשי, המפגיש כל אחת מאתנו עם סיפור שהיא יכולה למצוא בתוכה, עם געגוע לשבטיות נשית עתיקה, לחיבור הבין-דורי… כל אלה מאפשרים לנו להעיר בתוכנו את הדברים שלא תמיד יש להם מילים, לרכך בתוכנו את המעברים והמשברים, לאפשר ריפוי. חוויית הקושי שלי לאחר הלידה הראשונה נחקקה בתוכי וליוותה אותי במשך שנים. הבנתי שהזמן שבו ערסלתי את בתי היה הזמן שבו הייתי הכי זקוקה לערסול בעצמי, לעטיפה אוהבת ודואגת שתאפשר לי לרגע להיות מונחת ולנשום בתקופת המעבר הזאת. לאחר מספר שנים בחרתי להתנדב בארגון "אם לאם", במסגרתו אימהות ותיקות מלוות נשים אחרי לידה. רציתי להיות עבור אישה אחרת מה שהיה כה חסר עבורי באותם ימים. כולנו עוברות חוויות די דומות במסע החיים, ורב המשותף בינינו מאשר המבחין ומבדיל. לכן, חשוב שנזכור שכל אחת יכולה להיות כתף בעבור מישהי, ובאותו הזמן גם לקבל כתף ממישהי אחרת. היא לא חייבת להיות מהמשפחה הביולוגית שלנו, זו יכולה להיות כל אישה שאנו פוגשות בדרך: השכנה, החברה, או אפילו זו שהכרנו באופן אקראי בתור בסופרמרקט. אנחנו יכולות גם ליצור בעצמנו את המעגלים הנשיים התומכים שלנו, את המקומות המיוחדים שמאפשרים לנו ביטוי, בהם אנו יכולות להיות עטופות ולקבל עזרה, וגם להיות שם בעבור אחרות. זה חשוב ומשמעותי לנו כנשים אינדיבידואליות, אך חשוב עוד יותר בעצם היותנו שייכות למשפחה גדולה יותר, משפחת בני האדם, בה לנו כנשים ישנה אחריות גדולה יותר – כשאנחנו מרפאות את עצמנו, לא רק שאנחנו מאפשרות לעצמנו להיות מי שאנחנו, אלא אנו גם מעבירות את הריפוי הזה לילדינו, לבני משפחותינו, לקהילות ולחברות בהן אנו חיים… לאנושות כולה! רינה בן עמי * הכותבת הינה חברה במכון הרמס – מכון אנתרופולוגי בינלאומי החוקר את המורשת הלא חומרית של תרבויות, בעבר ובהווה.

אם נתבונן על עצמנו כעל תזמורת, מה תוכל התבוננות זו ללמד אותנו על חיינו? איזה צלילים מרכיבים אותנו? תוקפניים, חזקים, עדינים, או מעוררי השראה? איזה כלים מנגנים בתוכנו ומהו תפקידם? ומה יכול תפקידו של המנצח על התזמורת ללמד אותנו על חיינו שלנו? בתרבות של ימינו, כאשר אנו מדברים על ״לנצח בחיים״, אנחנו בדרך כלל מתכוונים להצלחה שלנו בעבודה, בתחום הזוגי, כמה כסף יש לנו, או את מי ניצחנו, על מי גברנו והרבה פעמים מודדים את ההצלחה וה״ניצחון״ שלנו ביחס לאחרים. אך האם יש משמעות נוספת ליכולת להיות ״מנצחים״ בחיים שלנו? משמעות הקשורה יותר לפילוסופיה – האהבה וההתקרבות לחכמה, זו המבקשת מהאדם ומאפשרת לו להביט פנימה, אל תוך עצמו, על מנת לנצח משהו אחר שאינו חיצוני אליו? האם קיים דבר כזה? אלו הן שאלות פילוסופיות אותן אנו מבקשים לחקור. בתפיסה פילוסופית, אמנות איננה רק היכולת לשיר, לרקוד או לנגן, אלא זו היכולת של האדם להתחבר, דרך האמנות, לאמנות החיים, לבטא בחיי היומיום את מה שהיינו רוצים לראות בהם. זו היכולת להיעזר במתנות ובמעלות שיש באמנות על מנת לבדוק היכן קיימות המעלות הללו בחיינו או היכן היינו רוצים לבטא אותן יותר. אם כך, האם יש קשר בין אמנות לבין היכולת לנצח בחיינו? על מנת לחקור את השאלה הזו, נבחן תחילה את משמעותו של המנצח על התזמורת. בתוכנו קיים ניגון פנימי משמעות המילה לנצח (to conduct) הינה – להוביל, להנהיג, ובעולם הפיזיקה הכוונה היא גם להוליך אנרגיה או חשמל, שני היבטים מעניינים חשובים שעוד ניגע בהם וקשורים לתפקידו של המנצח. לעתים נדמה, שהמנצח לא עושה הרבה אלא רק מנפנף בידיו, ועולה השאלה – אם כל אחד מחברי התזמורת יודע את התפקיד שלו – מדוע יש צורך במנצח? זו שאלה מעניינת וחשוב שנשאל אותה גם בהקשר הפנימי, של הניגון הפנימי שמתרחש בתוך כל אחד מאיתנו. נסו רגע לדמיין שכל אחד מאיתנו הוא תזמורת שמהווה עולם קטן. בכל אחד מאיתנו יש את החלק של הכינור שמנגן צלילים נוגים, את החלק של הצ׳לו שמנגן צלילים עמוקים, את החצוצרה שמתריעה ואפילו את המשולש הקטן שפורט על החלקים העדינים. כל אחד הוא עולם ומלואו, מלא צלילים וקולות שממלאים אותנו בכל רגע נתון. הקולות הללו קיימים גם מחוצה לנו, אבל הם בעיקר בתוכנו, ובכל רגע נתון כל אחד מהכלים רוצה לקבל ביטוי ולהגיד את מה שיש לו לומר. וכאן בדיוק נכנס תפקידו החשוב של המנצח. המנצח הוא בעל הראייה הגבוהה ביותר, הוא זה אשר רואה את התמונה הגדולה ונותן את הכיוון של המוזיקה, את הכיוון של התזמורת. אם נשתמש במושגים מתוך עולם הפילוסופיה, המנצח הוא בעל ההכרה הגבוהה ביותר בתזמורת, הוא זה אשר רואה את הדברים מגבוה, ממעוף הציפור. הוא זה אשר מכיר את מכלול הצלילים, יודע מתי לתת סימן לכל כלי להיכנס ומאזן את הכלים בכל רגע נתון. המנצח הוא זה אשר אוהב את המוזיקה, אוהב את הצלילים ורואה בהם חלק בלתי נפרד ממנו, המשך ישיר שלו, בדיוק כפי שהוא אוהב כל כלי וכלי בתזמורת ורוצה שהוא ינגן ויכוון את עצמו למקום ההרמוני ביותר עבורו. מתוך האהבה הזו, המנצח מסוגל לראות את התמונה הגדולה יותר – כיצד לתת לכל כלי להתבטא ומתי וכיצד לאזן את כל הצלילים השונים לכדי מנגינה אחת הרמונית ומלאה יופי. הבה נשאל את עצמנו – האם גם בתוכנו קיים מנצח שכזה? האם גם בנו קיים חלק אשר יש בו את היכולת לתת את הכיוון לכל הקולות הקיימים בנו? חלק שרואה את הדברים מנקודת מבט גבוהה יותר, השייך לחלק הגבוה יותר שקיים בנו? הפילוסופיה אומרת לנו שכן, בכולנו נמצא החלק הזה, המנצח, אשר תפקידו לנצח ולכוון את הכלים המנגנים, אותם החלקים שבנו, כל אחד בתפקידו שלו, ברגע הנכון והמדויק עבורו. כמו המנצח אשר תפקידו הוא לקלוט את הרעיון של המוזיקה בשלמותה ולהעביר דרך עצמו את הרעיון הזה לשאר נגני התזמורת, כך גם תפקידו של החלק הגבוה שקיים בנו, לאפשר לנו לחבר את כל החלקים שבנו יחדיו לכדי כיוון אחד, גבוה יותר מסך חלקיו. המנצח הוא זה אשר מעביר חשמל, כמו בהגדרה המילונית, או במקרה שלנו, מעביר את האור דרכו על מנת שכל אחד מחברי התזמורת יוכל להתחבר לאור הזה ולהאיר את עצמו. גם לחלק זה שקיים בנו יש את היכולת, אם נדע להתחבר אליו, להאיר את כל שאר החלקים. ללמוד להקשיב לניגון הפנימי אם כך, מה זה מבקש מאיתנו? איך נצליח להתחבר למנצח שבנו? היוונים דיברו על "דע את עצמך"; על מנת לדעת את עצמנו ולכוון את עצמנו למקום בו אנו רוצים להיות, עלינו קודם כל להתחיל להקשיב לקול הפנימי שנמצא בתוכנו, אותו אנו לרוב לא מזהים, או לא תמיד נותנים לו להתבטא. עלינו ללמוד להקשיב לצלילים השונים המתנגנים בנו, בכל רגע וסיטואציה ולארגן אותם, לסדר את התזמורת הפנימית שבנו. אם נקשיב טוב, נגלה שהמנצח הפנימי שבנו תמיד שם, מוכן למלא את תפקידו. האם אנחנו מזהים אותו ונותנים לו למלא את הייעוד שלו, את התפקיד שלו? כולנו יכולים להזדהות עם רגעים בחיים בהם עולים בתוכנו הרבה קולות וקשה לנו לדעת למי לתת את ההובלה. אך אם נקשיב ונזהה את המנצח הפנימי וניתן לו להוביל ולכוון את התזמורת, נגלה שטמון שם חופש מאוד גדול ומנגינה מיוחדת והרמונית המבקשת להתנגן. אם כך, להיות מנצחים בחיים לא מתייחס ליכולת שלנו להשיג דברים חיצוניים או לנצח מישהו או משהו, אלא ליכולת שלנו לנצח את עצמנו, להשיג את ההרמוניה הפנימית היכולה להתקיים כאשר כל חלק באישיות שלנו מקבל את מה שהוא צריך ואת מה שהוא יכול לתת. גם לכל אדם סביבנו יש ניגון פנימי משלו רובד נוסף להתבוננות בנושא היא ההבנה שבנוסף לכך שכל אחד בפני עצמו מאיתנו הוא תזמורת, כל אחד מאיתנו הוא גם כלי בתוך תזמורת גדולה יותר מעצמנו, שהיא החברה והעולם. לכל אחד יש את הצליל שלו, מיוחד וייחודי, וכל כלי אחראי על האיכות וההרמוניה של נגינת התזמורת כולה. על ידי כך שכולנו נדע לכוון את הכלי שלנו לעבר משהו גדול יותר, יפה יותר, טוב יותר, כך תושג ההרמוניה הכוללת. אבל ההרמוניה הגדולה תגיע רק מהיכולת של כל אחד מאיתנו להכיר את התזמורת הקטנה שלו או שלה כדי להתחבר למנגינה הגדולה יותר של החיים. שני הפנים הללו קיימים בחיים שלנו ושניהם טומנים בחובם את ההזדמנות לתרגל את הרחבת ההכרה שלנו, ההזדמנות לתרגל את היכולת לראות בכל דבר אשר מגיע לחיינו כשיעור היכול לעזור לנו לצמוח, היכולת להיעזר במה שמגיע כדי להכיר את עצמנו יותר. במובן הזה האמנות היא עשירה ומלאה בהזדמנויות להתחבר ליופי, להרמוניה ולאהבה, הזדמנות להתחבר לחלק הגבוה והנעלה יותר שבנו, הזדמנות להיות המנצחים של חיינו. הדר וינרב

אחת ל-12 שנים נחגג בהודו פסטיבל קומבה-מלה, "פסטיבל הכד", הכינוס הרוחני הגדול ביותר בעולם שבו אנשים מבקשים לעצור לרגע את זרם החיים הרגיל של העשייה החיצונית ולהתחבר פנימה. היציאה למסע איני יודע מה משך אותי לעזוב את המוכר והידוע, לארוז את המוצ'ילה והמצלמה ולטוס להודו כדי להשתתף בפסטיבל קומבה מלה. אני מניח שהשילוב בין פילוסוף להרפתקן הוא מה שעורר בתוכי את הקריאה הפנימית לצאת למסע… רק כשהגעתי לעיר אללהבד התחלתי לקלוט את מימדי האירוע. היו בפסטיבל כ-150 מיליון משתתפים, שהגיעו מכל קצות תת היבשת ההודית ומהעולם כולו. כהרפתקן ומוביל מסעות בעולם, יצא לי לחוות חוויות מיוחדות ועוצמתיות רבות, לראות אריות צדים זברות באפריקה, קרחונים באנטרקטיקה, נזירים בהימלאיה – אך תופעה אנושית כזאת לא ראיתי מימיי. הקומבה מלה היא ההתקבצות האנושית הגדולה ביותר בעולם, שמימדיה הם מעבר לכל דמיון. זוהי "מכה" של ההינדים. עלייה לרגל מה משך את כולם לאירוע? מה הם מייחלים למצוא שם? המשתתפים בפסטיבל אינם תיירים, הם עולי רגל; זהו מסע רוחני קולקטיבי. למשך 50 יום, עשרות מילוני בני אדם באים להשתתף בחגיגת הקיום האנושי, ולהעמיק את הלימוד והניסיון שלהם ב"סאנאט דהרמה", החוכמה הנצחית. לפי תפיסתם, חוכמה זו נותנת פתרון לכל אספקט של החיים – פיזי, חברתי, תרבותי או רוחני. זהו למעשה מסע של חיפוש אחר האמת, החיצונית והפנימית. זהו מסע שיודעים היכן נכנסים אליו, אך לא איך יוצאים ממנו; מסע טרנספורמטיבי. כפילוסוף המאמין שהאמת והחוכמה אינן שייכות לאף אחד, ושדווקא הלימוד ההשוואתי בין פילוסופיות ודתות שונות הוא כלי נהדר להתקדם בדרך הרוחנית, שמחתי על ההזדמנות לחקור ולחוות את נקודת המבט ההינדואיסטית לחיפוש אחר טבע המציאות. בקומבה מלה נפגשים ה"סאדוהים", הפרושים הקדושים, ואיתם גם הגורואים, המורים הרוחניים והמאסטרים מכל הזרמים ומכל פינות הודו. הם חולקים את הידע שלהם, הניסיון שלהם והשקפת העולם שלהם אחד עם השני. כולם עוסקים בשאלות המהותיות של הקיום – מי אני? מה הייעוד שלי? מהי המציאות? ואיזה תרגולים יכולים לעזור לי לעשות את הצעד הבא שלי בדרך? אותם מורים רוחניים גם פותחים את דלתותיהם לציבור, שבא לקבל מהם ברכות, שיעורים וטיפים למסע הרוחני (ובני המזל יקבלו גם הזדמנות לעשות איתם סלפי). חלק ממורים אלו חיים כל החיים במערות או בהרי ההימלאיה ועסוקים במדיטציות ותרגולים רוחניים עמוקים, רחוק מעין הציבור. לא ניתן לפגוש אותם בשום נסיבות אחרות למעט בקומבה מלה. אם תשאלו אותם מדוע הם לא יוצאים כל השנה ממקומות המסתור שלהם הם יאמרו לכם שאין טעם לצאת החוצה, כי האמת נמצאת בפנים. קדושים אלו משפיעים על מיליוני הודים, ורבים מאמינים שהם מכוונים את האנושות כולה. שוק פתוח של רוחניות הקומבה מלה הוא מקום מצוין למי שמחפש משמעות, מורה ודרך. יש בפסטיבל היצע אינסופי של אפשרויות וגישות להגיע לאמת. זה כמו גלגל שמרכזו הוא האלוהים והחישורים שלו הם הדרכים השונות להגיע אליו. יש דרך אחת והרבה שבילים, כמו שוק פתוח של רוחניות. כל אדם רשאי לבחור את הדרך, המורה והטקסטים הקדושים שמתאימים לו. כולם מכבדים את כולם. אין הפרדה בין הקאסטות השונות וכולם רשאים לטעום ממעיין החוכמה. האירוע כולו הוא בסימן של כבוד הדדי, סובלנות והרמוניה בין הניגודים. בעיניים מערביות עבור התייר המערבי, זוהי חוויה מטלטלת ולא תמיד מובנת. אנחנו עסוקים רוב חיינו במענה לצרכים קיומיים וחומריים, בהישגיות חיצונית, ביוקרה כלכלית ובהכרה חברתית ופתאום אנו נחשפים למקום בו כל האנשים מרוכזים במסעם הפנימי, ביעד רוחני שאינו ניתן למדידה בשום אמצעי חומרי. הקומבה מלה הוא מפגש המוני של אנשים שמבקשים לעצור לרגע את זרם החיים הרגיל של העשייה החיצונית ולהתחבר פנימה. התרבות ההודית מאז ומתמיד נתנה מקום גם לאי עשייה, שאצלנו במערב נתפסת כפסולה, כמילה נרדפת לעצלנות ובטלנות. אך ההודים מבינים שהחיים הם לא רק בחוץ, ושישנם גם חיים פנימיים… רבים מאורחי הפסטיבל הם פרושים הודים. תופעת הפרישות כמעט בלתי נתפסת מנקודת המבט המערבית, לפיה האדם נמדד בהתאם למה שהוא עושה ומה שיש לו. כאן בקומבה מלה ניתן לפגוש אנשים רבים, בני כל הגילים, שבחרו לעזוב את כל הקשרים החומריים שלהם, הרכוש, הפרנסה, המעמד החברתי ולפעמים אפילו את בגדיהם ואת שמם ולצאת למסע של נדודים לאורך נתיבי הקדושה השונים בהודו, בחיפוש אחר ה"אני" האותנטי והנצחי שמעבר לכל המסכות והסמלים החומרים. חלקם משוטטים עירומים כביום היוולדם, שיערם סבוך בצמות וראסטות וגופם מכוסה באפר של שריפת המתים ובאבק דרכים. אלו הנזירים הלוחמים, הסגפנים האדוקים ביותר. הם ויתרו על כל תשוקות הגוף, הנוחות והחומר. הם מתריסים נגד כל סדר חברתי מקובל. כל מה שאנו, אנשי המערב, משתוקקים אליו, הוא בעיניהם חסר משמעות. העירום המוחלט מעיד על כך שאין להם רכוש ומסמל את התעלותה של הנפש על צורכי הגוף. הם מאמינים כי גופם הוא הבגד של נשמתם ואין צורך בבגדים נוספים שרק יפריעו לנשמה להתבטא. זה אולי קיצוני מדי עבורנו, אנשי המערב, אך האם אנחנו לפחות מנסים מדי פעם לעצור את מרוץ החיים השגרתי ולצאת לרגע מהמסגרת, מהמטריקס, מהפרדיגמות עליהן גדלנו וחונכנו, לשאול שאלות ולהטיל ספק במובן מאליו? מיתוס נקטר הנצחיות רגע השיא של הפסטיבל הוא הטבילה הקדושה בנהר הגנגס. טקסטים הודים עתיקים מדברים על סיפור מיתולוגי אשר נתן לפסטיבל את שמו. הסיפור מספר על מאבק בין האלים לשדים באחיזה על נקטר האלים, המעניק חיי נצח. במהלך מרדף שמיימי במטרה לגנוב את הכד עם נקטר האלמוות, טִפטפו מתוך הכד ארבע טיפות של משקה האלים בארבעה מקומות שונים ברחבי הודו והפכו מקומות אלו למקומות קדושים.  במקומות אלה נאספים עשרות מליוני בני אדם, כדי לרחוץ במי הנהר הקדושים ולגעת ולו לרגע אחד בחיי הנצח. הם מבקשים לשחזר את הסיפור המיתולוגי של מציאת נקטר הנצחיות, בחייהם שלהם. המאבק בין האלים לשדים הוא כמובן תיאור סמלי של כוחות הפועלים בתוך כל אדם. מאבק בין כוחות הטוב לרע, בין החלק החייתי באדם לחלק האלוהי באדם, בין האישיות הזמנית לנשמה הנצחית אותה מסמל הנקטר. זהו הקרב הפנימי המתאר את הדרמה הקובעת אלו כוחות ישלטו על חיינו. החיבור לנשמה הנצחית עולי הרגל מאמינים שטבילה בנהר בזמן מיוחד זה, תוך התכוונות מלאה והקפדה על כללים מסוימים, מבטיחה טיהור של כל החטאים והתקרבות לגאולה. הם מאמינים שהם טובלים בנקטר עצמו. זהו רגע של טיהור המזמין אותנו להשאיר מאחור את מה שלא משרת אותנו יותר ולהתחדש. הטבילה מאיצה את הקרב הפנימי ומסייעת לאדם לעשות בתוכו תהליך אלכימי, להתמיר את ההזדהות שלו מהאישיות הזמנית ומהתשוקות הנמוכות לנשמה הנצחית ובכך לטעום מנקטר האלמוות. מטרת טקס הטבילה היא להעיר בתוך האדם את הנצחיות שבו, הפוטנציאל שלו, הטבע האלוהי שלו – זהו הנקטר. הטבילה בנהר מי הנצח נותנת לנו הזדמנות ייחודית להתקרב לשחרור מהחיים בני התמותה הללו, לאחד את נשמתנו עם האחדות הנצחית. השראה לחיות חיים רוחניים בעולם החומרי בו אנו כלואים. היא עוזרת לנו לטהר עוד קצת את הכובד והלכלוך של עולם החומר, בתקווה לזכות בטהרה. כך הופך מפגש הנהרות ל"מכבסה" ענקית של חטאי ההודים, במסגרת הפסטיבל הדתי הגדול בעולם. הכנות לרחצה לפני מועד הרחצה הקדושה, ההתרגשות בשיאה, אף אחד לא ישן בלילה וכולם עוסקים בהיטהרות והתבוננות פנימית עמוקה כדי להגיע לטקס הטבילה מוכנים ככל האפשר. עולי הרגל ממלמלים מנטרות, מדליקים קטורת ומדקלמים שירה קדושה. עם זאת, כולם יודעים שעומק החוויה בנהר יהיה רק שיקוף של רמת הטוהר של המאמין בתוך נהר החיים השגרתי וההכנה הטובה ביותר היא לחיות נכון את חיי היום יום. הראשונים להיכנס לנהר הם מסדר "הסאדוהים העירומים". החיזיון של מאות נזירים עירומים, מגודלי שיער, בעלי מבט פראי, אפר על גופם, חמושים בחרבות וכידונים, רוקדים בטירוף את דרכם לנהר, נראה כמו סצינה משחר האנושות. המוני עולי הרגל מפנים את דרכם לנזירים המפחידים מתוך כבוד ויראה, כאילו פרסו עבורם שטיח אדום המוביל אל גדת הנהר. הנזירים נעמדו על סף הנהר מוכנים לרגע המכונן לו חיכו 12 שנים. הם נראים כמו לוחמים ברגע של ריכוז לפני היציאה לקרב. קרני השמש הראשונות החלו לעלות באופק ונראה כאילו הזמן עצר מלכת… הם החלו בטקס תפילה קצר ופתאום נשמעה קריאת קרב של אחד ממנהיגי המסדר וכולם החלו להסתער בטירוף אל הנהר כלוחמים בשעת הקרב, תוך שאגות רמות, שירה פראית והנפת חרבות באוויר. צהלות הקרב מיד התחלפו בצהלות של שמחה ובטקסי טיהור המתרחשים על פי אותם כללי טקס הנהוגים מאות שנים. כולם התאחדו עם המים הקדושים, עם הנצח. הטבילה ההמונית כשהשמש עלתה ניתן היה לראות את מיליוני עולי הרגל העומדים בתור הגדול, הצפוף והדחוס ביותר שראיתי מימיי. הם התכוננו ללכת בעקבות הסאדוהים ולרחוץ בנהר הקדוש. הם דחפו ונדחפו וקיבלו מכות מהשוטרים שניסו נואשות להשליט סדר בבלגן. כולם נדחפו לכיוון המים וגם אני ביחד איתם, אין לאן לברוח. נתתי לזרם האנושי להוביל אותי, הצפיפות הלכה וגדלה והבנתי שאני מובל לתוך המים כנגד רצוני. התמסרתי כאילו זהו רצון האלים ותוך שניות ספורות מצאתי את עצמי בתוך המים, עם כל ציוד הצילום שלי. בהתחלה זה היה די מבהיל, אך מהר מאוד הבנתי שנכנסתי לתוך מקדש מיימי הומה אדם. ההמון טבל בנהר בזה אחר זה כמו בסרט נע, צעירים, מבוגרים, משפחות שלמות. בכל פינה ניתן היה לראות מישהו עושה טקס אישי של טהרה, בסופו טעם את מי הנהר, כאילו טעם מהנקטר עצמו. אי אפשר לתאר את הברק בעיניים של עולי הרגל, הדבקות, האמונה, השלווה הפנימית. כאילו התאחדו עם נשמתם ושכחו את כל תלאות החיים. מיד לאחר הטקס, הקודש והחול מתערבבים וכולם מתחברים לילד שבתוכם ומתחילים להשפריץ מים לכל כיוון. כל כך הרבה תום, פשטות ומשמעות. האווירה רוויה ביראת כבוד, הודיה ומסירות לדרך, לחוכמה הנצחית. למרות ההמונים שגודשים את הנהר, יש משהו אישי מאוד ברגע הטבילה. זה מרגיש כמו סרט בו כולם גם צופים וגם שחקנים. צילמתי ללא הפסקה, עד שעלה בתוכי קול שאמר לי שהגיע הרגע לקחת חלק בטקס ולא רק להיות צופה. סגרתי את המצלמה, הרמתי אותה גבוה בידיים, עצמתי עיניים, הרפיתי את השרירים ברגליים ואיפשרתי לגופי לצלול לתוך המים. כל גופי, כולל הראש שלי, בתוך המים ורק ידיי שאוחזות במצלמה מחוץ למים. ברגע אחד הרעש של ההמון הפך לדממה. כמה שניות שהרגישו כמו נצח. הרגשתי כמו טיפה שחזרה לאוקיאנוס. יצאתי מהמים וחשתי כאילו אני כבר לא אותו אדם, נפלו המחיצות ביני לבין כל הסובבים אותי. הרגשתי חלק ממשהו גדול ממני, תחושה עמוקה של אחדות ושל טוהר. כאילו טעמתי לרגע את נקטר הנצחיות. עידן צ'רני

מחלות מסתוריות פוקדות את אוכלוסיית הדבורים על פני כל כדור הארץ. איזה שיעורים יקרים מפז (או מדבש) יכולות הדבורים ללמד אותנו? ומה נוכל לעשות על מנת לסייע להן ולהפחית את הסכנה להיעלמותן? "אם הדבורים ייעלמו מעל פני האדמה, לאדם ייוותרו רק ארבע שנים לחיות". הגילוי המדהים הזה, המיוחס לעתים קרובות לפיזיקאי וחתן פרס נובל, אלברט איינשטיין, פוקח את עינינו לנחיצותן של הדבורים – כמו, אולי, כל מין ומין – באיזון העדין של חיים בתלות הדדית. ההצהרה לעיל נאמרה בהקשר של "הפרעת קריסת המושבות (CCD)", מחלה מסתורית שפגעה בכוורות דבורי הדבש בארה"ב ובאירופה. על מנת להבין כמה חשובות הדבורים לעצם קיומנו, עלינו לצלול עמוק יותר למה שהופך אותן למיוחדות כל כך. הן מגוונות אך לכולן מטרה משותפת בגדול, קיימות שבע משפחות של דבורים (נראה ששבע הוא מספר מפתח, המהדהד בצבעי הקשת, תווי המוזיקה, ימי השבוע וכן הלאה) – כל אחת מהן עם אלפי מינים תחת כנפיה. משפחת דבורי הדבש כוללת שבעה מינים. דבורי הדבש הן אאוסוציאליות, כלומר כל מושבה מורכבת מדבורת רבייה אחת ואלפי דבורים פועלות. דבש אינו רק מתוק בטעמו, יש לו גם סגולות רפואיות. למצרים הקדמונים, ליוונים ולרומאים היו דרכים לרדות דבש ולאחסנו במיכלים אטומים, שכן דבש הוא אולי המזון היחיד שאינו מתקלקל. הדבש העתיק ביותר שנמצא אי פעם היה עדיין אכיל לאחר 5,000 שנים. המגוון אצל הדבורים דומה לזה של בני האדם במובן מסוים – גם אנחנו מורכבים מגזעים שונים. עם זאת, למרות שאנו עשויים להתייחס להבדלים בינינו – של גזע, דת, מעמד חברתי, קהילה, מגדר, אפילו קבוצת הכדורגל שאנו אוהדים – בסופו של יום, כולנו בני אדם. לכן, מבחינת האבולוציה של המין שלנו, כולנו הולכים לאותו כיוון גם אם איננו מבינים זאת. מטרה משותפת, אולי; משהו שמניע אותנו לקלף שכבה אחר שכבה של הדברים החיצוניים לנו, כדי לחשוף את היהלום הזוהר של מי שאנו עמוק בתוך נשמתנו. הן יודעות להסתגל, אך חשופות לסכנות דבורים הסתגלו והתפתחו במשך מיליוני שנים. החוקרים יודעים זאת מדגימות מאובנות של דבורים שנשתמרו בשרף של עצים או שהפכו כעת לאבני חן יקרות למחצה. דגימת דבורה כזו נמצאה מאובנת בפיסת ענבר בת 100 מיליון שנה ממיאנמר. העובדה שנראה שרוב צורות החיים התפתחו עם הזמן מלמדת אותנו שאף צורה אינה סופית, מושלמת ככל שתראה; תמיד יש מקום לשיפור. כולנו נמצאים בתהליך. כבני אדם, עברנו דרך ארוכה, אבל אולי יש דרך ארוכה עוד לפנינו – ולמה לא לצפות להרפתקה? כך נוכל להיות טובים בהרבה ממה שאנו כעת! עם זאת, לא כל הסתגלות היא אידיאלית, במיוחד כאשר היא נגרמת על ידי נסיבות שנכפו על ידי האדם. אם שמעתם את המושג "דבורה קטלנית", הוא מתייחס למין שנוצר על ידי הובלה וערבוב של דבורים לא-ילידיות אגרסיביות מאוד מאפריקה, עם אלו שבאירופה, על מנת להוליד דבורים טובות יותר. דבורי הדבש האירופיות שגודלו באופן סלקטיבי להיות צייתניות, אימצו עד מהרה את המאפיינים של דבורי הדבש האפריקאיות, שהיו אגרסיביות הרבה יותר, כנראה כמנגנון הגנה מפני טורפים. הניסוי נכשל ומלכות הדבורים שוחררו בטעות והתפשטו לחלקים מדרום אמריקה וארה"ב. מוזיאון כדור הארץ קובע, "הסיפור של 'הדבורים הקטלניות' מדגים את ההשלכות הדרמטיות של הזזת מינים ברחבי העולם מבלי להתחשב בסיכונים". אנו מבינים שהטבע הוא עצום, אינטליגנטי ונפלא – מעבר ליכולת התפיסה או התיאור שלנו. אבל כאשר האדם מתערב בטבע ומנסה לתמרן אותו לטובתו שלו, מתרחשות טעויות – ובסופו של דבר אנו חיים עם ההשלכות. הן יודעות את ייעודן וחיות חיים בעלי משמעות התמונה השכיחה ביותר של דבורים במוחנו היא של "הדבורים העסוקות" שמזמזמות, אוספות צוף ומכינות דבש. אבל לסוגים שונים של דבורים יש מטרות שונות. דבורים בודדות (המהוות למעלה מ-75% מאוכלוסיית הדבורים) בונות קנים עליהם הן מגינות, מטילות בהם ביצים ומגדלות לבדן את צאצאיהן. לפעמים, הן מתות עוד לפני הופעת הצאצאים. עזיבתן נראית רבת חן, כאילו הן יוצאות לאחר שמילאו את תפקידן – ומאפשרת לנו להבין עד כמה אנחנו נאחזים במה ש"שלנו!" ברכושנות עזה, כאילו האנשים שאנו אוהבים יהיו שלנו לנצח. אילו יכולנו לאמץ את אצילותן של הדבורים הבודדות, היינו יכולים להמשיך הלאה מבלי להיאחז במה שאנו מחשיבים למורשת שלנו. לאחר שמילאנו את חלקנו בשרשרת החיים, אנו יכולים להשאיר לאחרים לקדם את היתר – להעביר את השרביט, בידיעה שיש אחרים בעלי יכולת ממש כמונו, אם לא יותר, להמשיך בעבודה שהתחלנו. לעומת זאת, ישנם טפילים שמשאירים לאחרים לעשות את כל העבודה. הם מטילים את הביצים בקנים של אחרים, וכאשר זחל הטפיל הזה בוקע, הוא מכוון להרוג את צאצאיו של המארח ולצרוך את האבקה שנועדה עבורם. קרב הישרדות מתחיל. מה שאנחנו יכולים לקחת מזה, אולי, הוא שאנחנו צריכים אתגרים כדי לצמוח. נסיבות שנראות קשות יכולות להיות בדיוק הדבר הדרוש לנו כדי לזנק גבוה יותר מהמכשול שלפנינו. אלה שאנו תופסים כ"אנשים קשים" יכולים להיות בדיוק היריבים שגורמים לנו להשחיז את החרבות, להתכונן לקרב ולפגוש את "האויב" חזיתית. אולי זו הסיבה שבגללה הרוע קיים בעולם. סת אתגר את אוסיריס, ואוסיריס ניצח והפך לאלוהי השאול. מארה אתגר את הבודהה – והבודהה התעורר לכוחות מעבר לכל דמיון. חירשות ועיוורון אתגרו את הלן קלר. השלטון הזר קרא תיגר על מהטמה גנדי. הרשימה אינסופית. כל אחד מהם נמתח למלוא גובה רוחו והפך למישהו שללא הקשיים אולי מעולם לא היה פורח להיות. מידע מעניין נוסף על דבורים, הוא שהן פועלות על פי חלוקת עבודה ייחודית. בכל קן קיימת היררכיה שבתוכה לכל אחת יש תפקיד – למשל, חלקן מטילות ביצים, אחרות מחפשות מזון. לתפקיד של כל אחת יש מטרה כפולה: לעזור להן לצמוח, ולהועיל לכוורת. כפי שאמר מרקוס אורליוס: "מה שטוב לכוורת, טוב לדבורה". כחברה של בני אדם, כאשר אנו מובלים על ידי אנשים שנועדו לחשוב על טובת הכלל על פני האינטרסים האישיים שלהם, יש סיכוי גבוה יותר שנפתח את הפוטנציאל הפנימי שלנו להיות טובים וצודקים, בהשראתם. מושבות דבורים חדשות מתחילות כאשר נקבה יחידה בונה קן ומטילה בו ביצים. גם אנחנו צריכים מישהו שיזרע עבורנו את הזרע ויתחיל מושבה חדשה בצורה דומה. אלו המורים שלנו; מנהיגים; חלוצים שפותחים נתיבים חדשים. אנו מוגנים על ידי מנהיגים כאלה, ניזונים מניסיונם, ולאחר מכן אנו מקבלים השראה לעוף וליצור קן על העץ הבא שבו בני אדם אחרים מחכים לבקוע אל המטרה שלהם. לשתף את מה שקיבלנו, בענווה, כמיטב יכולתנו, כדוגמה לאדם שיכול לגדול, להיות פחות מושפע מציפיות חיצוניות ויותר מונע משאיפה פנימית לדעת מי אנחנו באמת ומה המטרה שלנו בחיים. אנו יודעים שבמרקם העצום הזה של זמן ומרחב, מה שאנו בוחרים לעשות היום יכול להשפיע על הדורות הבאים – ולכן זוהי אחריות גדולה שאנו נושאים, לבחור נכון עבור הכוורת המקיימת את כולנו. הן מטפחות יחסים הדדיים של קבלה ונתינה אבקת פולן היא המקור העיקרי לחלבון לדבורים, וכשהן מנערות פרחים במחושיהן כדי שהפרח ישחרר את האבקה שלו, היא נדבקת לגופן ואז הן נושאות אותה בחזרה לכוורת. דבורים גם צורכות שמנים פרחוניים ומוצצות צוף מפרחים. לפיותיהן התפתחו צורות שונות, על סמך הפרחים אותם הן מעדיפות. עם זאת, לא מדובר בתהליך חד כיווני של צריכה. דבורים הן מהמאביקים הגדולים ביותר על פני כדור הארץ והן חיוניות להישרדותם של יבולים רבים. פירות, ירקות, אגוזים, תבלינים וקפה תלויים בדבורים כדי לשמור עליהם. דבורים אפילו נקראות על סמך הגידולים שהן מאביקות, כמו דבורי דלעת, דבורי אוכמניות, דבורי תפוח וכן הלאה. העיקרון הזה של סימביוזה בטבע מעורר השראה. שום צורת חיים אינה לוקחת בלבד; כולם נותנים גם כן. עצים קולטים אור שמש והזנה מהאדמה, ומעניקים לנו חמצן. לווייתנים מעוררים אוקיינוסים כאשר הם עולים אל פני השטח כדי לנשום, וממריצים את החיים הימיים כך שתמיד יש מספיק מזון למינים אחרים, בעומקים שונים של האוקיינוס. השמש מעניקה לנו אור וחום בלי סוף, ומחזיקה את כוכבי הלכת יחד בחיבוק אוהב. כפי שאמר חפיז ברהיטות: "השמש אף פעם לא אומרת לכדור הארץ 'אתה חייב לי'. ראו מה קורה עם אהבה כזו – היא מאירה את כל השמים". בעוד שלכל מין אחר נראה שיש מה להציע לשאר המערכת האקולוגית, מה איתנו? מה אנחנו מציעים לעולם המופלא הזה שנותן לנו כל כך הרבה? אולי הדבר המשמעותי ביותר שאנו יכולים לעשות הוא להעביר על פני הזמן את פניני החוכמה ועקרונות החיים שזכינו לגלות. אוצרות של חוכמה שנותנים לנו תובנות לגבי מי אנחנו ומה המטרה שלנו, בבריאה המפוארת הזו שנקראת חיים. הן משמרות את מה שיש לו ערך למרות שאנו מכירים בחשיבותו של כל מין ומין, אולי אנחנו עדיין לא מיומנים מספיק בזיהוי הערך של שימור אוצרות טבע כאלה. כמה מהאיומים הגדולים ביותר על הישרדות הדבורים כמין, הם חומרי הדברה, הובלה למרחקים ארוכים של מושבות דבורים ושחיקת בית הגידול הטבעי שלהן. במילים אחרות, האדם. אולי אפשר למצוא פתרונות להפחתת הסכנה לדבורים, כמו בניית גנים של פרחי בר, כפי שמייעץ מוזיאון כדור הארץ. עם זאת, ייתכן שתידרש לנו חוכמה רבה יותר כדי למצוא פתרונות להפחתת הסכנות להישרדותו של האדם – לא רק בגוף, אלא יותר מכך, ברוח. להבטיח שהערכים הנעלים ישרדו את האנוכיות ואת האינטרסים הבדלניים. להפסיק לפלג ולהתחיל לאחד אנשים. להבטיח שהחינוך יוליד מאיתנו את החוכמה האמיתית שכבר קיימת בגרעין ההוויה שלנו. הן תמיד מוצאות את הדרך הביתה מעניין גם לראות כיצד דבורים בונות קנים במגוון מקומות, תוך שימוש בסוגים שונים של חומרים. יש דבורים קרקעיות החופרות באדמה בעומק של עד 10 מטר. יש דבורי עצים, העושות את בתיהם בענפים ובגבעולים. דבורים נגריות המתמחות בקינון בשולי בתים, ברפתות ובסככות, ודבורים אדריכליות הבונות קנים עצמאיים משרף, בוץ, אבנים, סיבי צמחים ופרוות בעלי חיים. דבורי דבש בונות קנים בחללים ובשקעים של עצים או במחילות נטושות  של מכרסמים. והודות לזיהום מעשה ידי אדם, הדבורים מייצרות כעת את הקנים שלהן גם מפלסטיק וקשיות. זה מראה לנו שאולי אנחנו יכולים להיות ידידותיים יותר לסביבה בגישה שלנו לחומרי הבנייה שאנו בוחרים לבתים שלנו. כך, מגדלי זכוכית גבוהים המכניסים אור יום, זקוקים למיזוג אוויר רציף ומשאירים טביעת רגל פחמנית גדולה. נכון שבתים רבים יותר פונים לאנרגיה סולארית לחימום, אבל אולי אפשר לעשות הרבה יותר, עם בחירה מודעת ולא בעקבות טרנדים כברירת מחדל, ללא כל התחשבות בהשפעתם על הסביבה. בעיקר מכיוון שבית הוא דבר שחשוב לנו מאוד – זהו מקום בטוח ומוגן בו אנו מגדלים את הצעירים שלנו, ולא משנה מאיזה זן אנחנו. ובכל זאת, כבני אדם, בשלב מסוים, חלקנו מבינים שהבתים החומריים שלנו מאכלסים רק את גופנו. אולי יש בית אחר, פחות חומרי, שמשהו בתוכנו משתוקק לחזור אליו, מתישהו. נראה שהתנהגות הדבורים מהדהדת את החיפוש והחזרה הזו. כשהדבורים יוצאות לחפש מזון, הן צריכות להיות מסוגלות לחזור לקן הנכון. כדי ללמוד את הדרך חזרה הביתה, הן טסות "טיסת התמצאות", טסות סביב הקן ועוקבות אחר כל קשת ולולאה שהן עושות ומאחסנות אותם בזיכרון שלהן. הן גם לומדים את ציוני הדרך הקרובים ביותר, כדי להיות מסוגלות למקם מחדש את הקן שלהן עם החזרה. עבורי זהו סימן לתחושה שיש לחלק מאיתנו, שיש בית אמיתי שאליו אנו שייכים ומשתוקקים לחזור אליו… מה שאפלטון מכנה "היזכרות של הנשמה" – המזכירה לנו את הבית שהמסורות מתייחסות אליו כאלוהים או כמקור או כחיים. כדי שנוכל לחזור לזה, נצטרך ללמוד לנווט את הדרך חזרה. מה שיכול לעזור לנו מאוד הם מפות הדרכים שהשאירו פילוסופים שונים לאורך הדורות, שמראות לנו את הדרך חזרה למקור שלנו. סנגיטה לייר

סיפור אמיתי על הילדה שהייתי, המגלה את הכוח הפנימי חברה טובה מספרת לי על ביתה בת ה-9 ששני בני כיתתה החזיקו את ידיה, בהפסקה, בשעה שבן שלישי הטיח בה כדורי בוץ.  לא מדובר במקום מסתור כלשהו, אלא לאור צהריים, בהפסקה, במסגרת המוסד החינוכי. איפה היו כולם? מה עלה בדעתם של הילדים האחרים שעמדו והסתכלו? זה מפחיד. משתק. ומזכיר לי לצערי חוויות מבית הספר היסודי. גם אני הייתי "ילדה טובה", עדינה ומחונכת שלא מבינה איך יכול בכלל להיות רוע כלשהו בעולם. למה שמישהו ירצה להרביץ או לבזות מישהו אחר סתם כך? וככל שלא הבנתי זאת כך הרביתי לחטוף: משיכות בצמה, הושטת רגל להכשלה וכדומה. לא כל הזמן, אבל כל פעם כזו נצרבת בלב כחותם של בושה. גם זה עניין מתמיה, למה בושה? מה כבר עשיתי? למה לא שאיפה לנקמה למשל? אולי מפני שלא היה בי את היצר הזה, נקמה לא התעוררה אף פעם. רק צער, עצב, בדידות. שנות בית הספר היסודי חלפו כך או אחרת ומרגע שנוסף כלב למשפחה שלנו, גבר הביטחון שיש סדר בעולם. יש אהבה אינסופית שאינה תלוייה בדבר. אני לא לבד בעולם. אך זו לא היתה נקודת ההיפוך. בקיץ של גיל 12 הגיעו לשכונה שני בנים, אחים, דודי וארז. הם עשו עלייה מקנדה, דיברו רק אנגלית ודהרו על אופני ספורט בשכונה. שניהם חביבים ומנומסים, בני תרבות אחרת. היו להם חגורות בקרטה והם התאמנו בכיף על רחבת הדשא מתחת לבית הורי. הייתי היחידה בשכונה שדיברה אנגלית שוטפת ומייד התחברתי אליהם ושימשתי דוברת ומתרגמת. התחושה היתה נפלאה. היתה לי יכולת ייחודית שהקנתה לי קרבה לשני ילדים שכולם נשאו עיניים אל אופני הספורט שלהם, ושלא חשבו לרגע מה אפשר לעשות כדי להציק למישהו. צפיתי מוקסמת באימונים היומיומיים שלהם, עד ששאלו אותי אם ארצה שיאמנו אותי. גיל 12 נשמע אולי כמו גיל נעורים, אך אני הייתי עדיין כמעט חסרת מודעות מגדרית, בחוויה שלי. טיפסתי על עצים, בניתי בתי עץ, ואימי לא פעם רטנה שאף אחד לא ירצה להתחתן איתי עם כאלה סימנים כחולים ושריטות בברכיים. מה שלא הדאיג אותי כלל. אבל בכל זאת, לא חוויתי כלל קרבה פיזית כלשהי מילדים או "זרים". ועוד לתת למישהו לנסות להכשיל אותי או להניף אותי מעל הכתף? מרצוני החופשי? לא הגיוני ולא אפשרי. אבל דודי וארז לא ויתרו. בעדינות, במסירות, בתנועות איטיות מדגימות, נסכו בי ביטחון. למדתי לעוף באויר מעבר לכתף של "תוקף" ולנחות כמו שצריך, להתבצר על רגלי ולא ליפול לקרקע בהכשלה. זו היתה חוויה מדהימה של שייכות, קבלה ועוצמה. גיליתי את נוכחותי הפיזית, ואת כוחי. הפחד התכווץ לפינה אפילה ולא הפעיל אותי יותר. וזו עדיין לא היתה נקודת ההיפוך. כי ביטחון ומיומנות נרכשו, אך טרם הועמדו למבחן. בכתה ז ישבנו בשיעור. הילדה שישבה לפני היתה חזקה פיזית ונפשית וגם דורסת, כך לפחות חוויתי אותה. היא הסתובבה אלי באמצע השיעור, לקחה טוש חדש שלי בלי לבקש רשות, צבעה משהו בדף שלה ולא החזירה.  טופפתי באצבעי על גבה ולחשתי, תחזירי. היא התעלמה. טופפתי שוב והיא קראה בקול, המורה היא מציקה לי. לפתע בלי שום התראה ניצת בי זעם. קמתי ממקומי, ניגשתי אליה ומשכתי מידה את הטוש שלי, וחזרתי לשבת. אפילו המורה היתה המומה. לקוראים הצעירים אומר שזה לא היה מקובל לקום  ולנוע בכיתה ללא קבלת רשות. חכי אחרי בית ספר, סיננה אותה ילדה. הופתעתי לגלות שזה לא מפעיל אותי. לא התעורר בי פחד. אני אחכה, סיננתי חזרה. ובאמת, לא התכוונתי ללכת לשום מקום. היא כנראה העבירה את המסר לכל הכיתה. בסיום הלימודים התעכבתי מעט יותר מהרגיל בכיתה, כביכול בארגון התיק שלי, אך גם בתמיהה פנימית, מה בעצם הולך לקרות עכשיו ואיך אתמודד. כשירדתי אל הרחבה שמול המזכירות, כל ילדי הכיתה כבר היו שם, ממתינים למחזה. הנחנו את התיקים בצד ונעמדנו זו מול זו. כהרף עין סגר עלינו מעגל מעודד צמא אקשן ודם. איכשהו, באופן לא ברור, פגשתי את עצמי אחרת. הייתי חלק מהמחזה, שייכת לסיפור, ללא אשמה או בושה וללא פחד.  היא אחזה בכתפי וניסתה לדחוף אותי בעודה מקללת ומאיימת. מיסמרתי רגלי לרצפה, אחזתי בכתפיה והדפתי אותה בכוח. היא היתה בשוק וחזרה אלי ביתר עוז אוחזת בכתפי ומתכוונת להדוף חזק יותר. העברתי רגל מאחורי ברכה והפלתי אותה לארץ. התכופפתי והתיישבתי עליה, מחזיקה לצדדים את ידיה הפשוטות. היא לא יכלה לזוז. הקללות והטענות הפכו למרמורים וזעקות קורבן. המעגל צמא הדם הכתיר אותי בשאגות, הרים אותי על רגלי, הניף את ידי מעלה והכריז על סיום הקרב. זו היתה הפעם האחרונה בה נאלצתי להתמודד פיזית ולהגן על עצמי. לא נפרץ בתוכי גבול, לא נעשיתי צמאת דם ואקשן, לא חיפשתי לריב כדי לשחזר את חוויית הניצחון. הייתי מליאת פליאה וכמעט לא מאמינה שמה שקרה אכן קרה. למיטב זכרוני גם לא נותרנו בריב. אפשר לומר שנקודת ההיפוך היתה מבחינתי, שהתקרקעתי באותו אירוע, ושנשמתי, נשמת פייה מעופפת וחולמת הסכימה להתגשם. יש שיאמרו, קצת מאוחר, אבל מוטב מאוחר מאשר… אז מהו השיעור הפילוסופי שניתן לחלץ מכך? אי אפשר להימנע מהניסיון, מהמפלה, מההתרוממות מעפר ומהניסיון החוזר ונשנה למצוא ואף ליצור מרחב להתגשמות.  כל צלקת שנצרבה בבשרינו, פיזית ונפשית, היא עדות ותקווה לכך שהעזנו להשמיע את קולנו, לקחת את מקומנו ולהשתנות.

המסורת נתפסת פעמים רבות כדבר שמרני, המבקש להשאיר אותנו בעבר ולא לצעוד קדימה אל העתיד. אבל המסורת היא כמו שורשי העץ של כולנו. היא הניסיון המצטבר של האנושות כולה; האם לא כדאי שנאזין לה? המילה מסורת, Tradition, מגיעה מצירוף המילים הלטיניות Trans ו-Dare שפירושו: להעביר, למסור. היא מתייחס להעברת חוויה הנמצאת בבסיסה של כל ציביליזציה מבוססת. אולם כיום, מסורת הפכה לשם נרדף למשהו מיושן שאיננו רלבנטי, לא יותר משריד מעניין מהעבר שיוכנס למוזיאון. אף על פי כן, המסורת היא כוח חי ורב פנים, אשר אינו רק נחוץ, אלא הוא חיוני לפיתוח ולקיימות של הציביליזציה האנושית. מדוע חשובה המסורת? הבה נסתכל על כמה דוגמאות. הורות, למשל, אינה חידוש. אלפי דורות של הורים אנושיים גידלו ילדים על הפלנטה הזו, ובכל זאת כיום, כל הורה נדרש להמציא מחדש את הגלגל. הדעות על חינוך שונות מאדם לאדם, ומדי כמה שנים יש ספר או שיטה חדשים באופנה המתיימרים להכיר את הנוסחה הנכונה לגידול ילד בריא, מצליח ומאושר. אך בסופו של דבר,  מתחת לכל המילים הללו, איש אינו יודע דבר בוודאות. לפיכך, כל הורה מנסה לעבוד עם מעט הגיון בריא, ובאופן כללי לפעול על פי דעה מלומדת שאיתה הוא מזדהה, או פשוט עושה מה שכולם עושים. ניסוי וטעייה הוא הסגנון החדש של הורות. אבל מה קרה לחוויה של אלפי דורות של הורים? חברות באו והלכו, ציביליזציות הגיעו לשיא ושקעו תחת גלי הזמן. ועדיין, כל פוליטיקאי היום מנסה לבנות חברה מאפס, עם רפורמות ומהפכות חדשות שיחזיקו מעמד בדיוק עד שיגיע הפוליטיקאי הבא עם הרפורמות שלו. קִדמה ושינוי הם סגנון המנהיגות החדש, שכן חברות העבר מוצגות לעתים קרובות כשמרניות, פרימיטיביות, אוטוקרטיות ובורות. ועדיין, אלו הן הציביליזציות שהשאירו לנו את הפירמידות ואת סטונהנג', את הרפובליקה של אפלטון ואת קובץ החוקים הרומי, ואפילו את המילים בהן אנו משתמשים. היכן הניסיון של אלפי המנהיגים, הפוליטיקאים והחכמים שהובילו את החברות האנושיות שלנו משחר האנושות? כל אמן מרגיש היום צורך להמציא מחדש את החוקים והמשמעות של האמנות. מקוריות וחדשנות הפכו לסגנון האמנות החדש. ומה יוצא לנו מזה? מַשְתֵנוֹת מצוירות, חפצי מתכת מעוותים, רעשים מכניים בלתי מזוהים. ועם זאת, אנשים עדיין מתפעלים מדוד של מיכאלאנג'לו, מפסלי פרעה של לוקסור ומהפרתנון היווני, מאות ואלפי שנים לאחר יצירתם. היכן תהיה האסלה של דושאן או יצירות המופת לכאורה של ג'קסון פולוק בעוד כמה מאות שנים מהיום? איפה נמצא ניסיונם של אלפי האמנים והגאונים שהעבירו את אב הטיפוס של היופי מדור לדור? כשנוסעים ממקום אחד למשנהו, שימושי מאוד להחזיק מפה המתוכננת על ידי אנשים שבעבר כבר חצו את אותו מסלול. אין זה אומר שאנשי העבר ידעו הכול, ושעלינו לדבוק בצורות הישנות ללא קשר לתועלת שבהן או לרלבנטיות שלהן. אבל אל לנו גם לזרוק את כל מה שהעבר טומן בחובו, רק כדי לעשות את הדברים בדרך שלנו. ההרפתקנים תמיד ימצאו דרכים לא ממופות שיש עוד לגלות. החיים עוסקים באיזון. גם לחדשנות בכל מחיר וגם לשימור בכל מחיר אין ערך. בעזרת יכולת הבחנה אינטליגנטית נוכל לחלץ את המועיל והחכם מהעבר, ולהפוך אותו לחלק מההווה והעתיד שלנו, כי מה שחכם הוא תמיד חכם. המסורת היא כמו שכבות הפירמידה של הציביליזציה האנושית, שנבנו בלבנים של ניסיון; חכם יהיה להשתמש בה כבסיס לשכבות החדשות שמוטל על הדור שלנו לבנות. אחרת, אנו לא רק מזלזלים במאמצים שעשו אלה שבאו לפנינו, אלא גם לא נשאיר שום דבר עבור מי שיבואו אחרינו. גלעד זומר (מנהל אקרופוליס החדשה בארה״ב התיכונה)

מאמר על הזמני, הנצחי והבחירה שלנו בהבנת השאלה ״מהו האדם״. הזמן מתקדם בכיוון אחד בלבד, מהעבר אל ההווה. הוא זורם בקצב שנקבע מראש, ואנו יכולים למדוד אותו בשניות, דקות, חודשים, שנים, מאות, מילניומים… וגם בפרקי זמן גדולים יותר כפי שנראה בציביליזציות עתיקות, כגון ״השנה ה-X הגדולה״ (עידן) במערב אשר אורכה מעט יותר מ-24,000 שנים או מושג ה״יוגה״ בהודו העתיקה שארוך אפילו יותר. לנו אין שליטה על קצב הזמן. בין אם הזמן משנה את קצבו, ושניה הנמדדת היום אינה שניה שנמדדה בעבר הרחוק, או איננה השנייה שתימדד בעתיד, אין לנו אפשרות לקלוט שינויים כאלו, כי אין בידינו נקודת יחוס מחוץ לזמן. חיינו מתקיימים בתוך ה״זרם״ של הזמן. לפיכך, מרגע הולדתנו, אנו מתחילים תהליך ש להתקדמות לכיוון המוות שאי אפשר לעצרו. בטיבט אומרים כי המטרה העליונה אותה ניתן להשיג בחייו של אדם הינה לדעת כיצד למות. ב״בהגוודגיתא״1, אחד המיתוסים המפורסמים בהינדואיזם, כתוב ש״כל מה שנולד ימות, רק מה שאינו נולד, יישאר לנצח״. במבט ראשון, נראה כי עלינו לחיות חיים בהתפתחות קווית – מהלידה ועד המוות. אך יש משהו מעבר לזה… כפי שמוצאים בתרבויות המסורתיות, אשר הביאו לנו את הבהגוודגיתא ואת ספר הדיאלוגים המפורסם של אפלטון2, בו הוא מדבר על נצחיות הנשמה. להלן נבחן שני מושגים אלו. נצחיות הנשמה במושג זה הכוונה היא שחלק מאיתנו, הנשמה, הינו נצחי, משמע לא נולד ולא ימות. כפי שברור לנו שגופינו הפיזיים נולדים ומתים, כך גם ברור שלא ניתן לחבר את הנשמה לעצם פיזי זה או אחר. אך היכן נגמר המימד ה״פיזי״ של היקום? האם הוא מכיל את האנרגיה שלנו? האם התחושות שלנו, הרגשות שלנו היום ״פיזיים״ או ״רוחניים״? והיכן נמקם את האינטלקט שלנו, הרעיונות שאנחנו מעלים ושולחים? אפלטון מיקם את כל אלו במימד ה״מוחשי״ של היקום, מימד בו דברים חולפים, דברים חיים ומתים, לעומת המימד המופשט אשר הינו המישור הטבעי לביטויים של אבי טיפוס נצחיים. חלוקה זו מאפיינת בדרך כלל את תרבויות המזרח, למרות השימוש במושגים שונים. על פי תרבויות אלו האינטלקט ה-KAMA MANAS בסנסקריט (שמשמעו המנטל של התשוקות, דהיינו, הצד המנטלי של האנרגיה הרגשית, התשוקות, המנטל המושפע מהרגשות) אינו חלק מהנשמה הנצחית וכמותו גם הרגשות, האנרגיה הביולוגית שנמצאת מסביבנו ומחייה את גופינו הפיזיים. כל אלו נולדים ומתים, אך הם אינם הנשמה. ובכן – מהי הנשמה? היא מוגדרת כאותו חלק מאיתנו שלא נולד, שתמיד היה, ואשר מתחבר לגופינו הזמני המתבטא במישורי הקיום השונים: הגוף הפיזי, האנרגטי, הרגשי והמנטלי. הסתכלות זו תופסת את האדם כ״ישות מורכבת״, זמני ונצחי גם יחד, שילוב ״רוחני״ ו״חומרי״ כאחד. רובנו אינו נמצא בהכרה לנוכחות של הנשמה בתוכנו, ועל כן אין לנו אפשרות אחרת אלא להזדהות עם החלק הזמני שבנו, אותו החלק שנולד ושימות. כל עוד הנשמה נשארת מושג אינטלקטואלי, או רגע בלתי מוגדר, הזהות האמיתית שלנו נותרת סמויה, ואיננו יכולים להיות בהכרה לגבי הנצחיות שבתוכנו. לאלו העוברים תהליך של התפתחות ההכרה, והמסוגלים ״לחוות״ את נשמתם, ניתנת האפשרות לבחור: להזדהות עם החלק הנצחי שבהם, או להיכנס למוות הבלתי נמנע. כשאנו מתאחדים עם הנשמה שלנו, החלק החומרי שבנו מקבל מעין אופי של בגד שאנחנו לובשים בבוקר ופושטים בערב. עם או בלי הבגדים, אנחנו ממשיכים להיות ולחיות. גם אובדן הבגדים לא משפיע על מהותנו: כמו שאנו יכולים להחליף בגדים, כך אנו יכולים להחליף את גופנו – וזו בעצם תמצית תורת ״גלגול הנשמות״. במטרה להבין זאת היטב, עלינו לבחון את מושג הזמן. מחזורים בטבע הזמן אינו לינארי כפי שהוא נתפס בידי רובנו. אפילו אם זה נכון שהזמן לא חוזר על עצמו, ושהעבר אינו קופץ ומתערבב בהווה, הרי שזמן זורם במחזורים. למשל, בשנה אחת תתקיימנה תמיד אותן העונות על מאפייניהן הדומים. האביב עם אנרגיית החיים השופעת שלו המשפיעה על כולנו: צמחים, בעלי חיים ובני אדם, ואולי אף יותר מאלו, כאלה שאינם גלויים לנו, כולם מושפעים מהאביב. העצים גדלים ומצמיחים שוב עלים ופרחים; בעלי החיים ובני האדם רגישים יותר לצורך הפיזי והנפשי באהבה; זו אנרגיה במתפרצת מתוכנו החוצה. הקיץ הינו שיאה של אותה האנרגיה.למעשה, לפי המסורת המערבית העתיקה של החניכות – האביב והקיץ קשורים ל״מיסתורין הקטנים״ מפני שהם מאפשרים לנו לגלות את חוקי הטבע וביטוייהם. במשך שישה חודשים אלו, אנרגיית החיים זורמת מהעולם הבלתי נראה לעולם הנראה, בדיוק כפי שהזרע מוצא את דרכו מתחת לאדמה אל האוויר הפתוח. ומן הצד השני, סתיו וחורף קשורים למוות ול״מיסתורין הגדולים״, שמטרתם אינה עוד להיות בהכרה לחוקי הטבע, אלא לא לאבד את ההכרה לאחר ה״מוות״ הסמלי של החוקים, כאשר הכל, כביכול, מת. בחורף העצים מאבדים את עליהם, חלק מבעלי החיים ישנים שנת חורף במחילותיהם, ולבני האדם נטייה גדולה יותר להתכנס פנימה לתוך עצמם ובבתיהם, ולחוות פעולות מופנמות יותר, יחסית לקיץ, למשל לימודים פילוסופיים. שנה אחרי שנה, זרימת האנרגיה הזו חוזרת על עצמה. כל אביב יביא להתעוררות הטבע, כל סתיו יכריז על מותו הזמני במישור הנראה של המציאות. מחזוריות הזמן מתקיימת בכל ביטוייו: ממחזור השאיפה-נשיפה ועד למחזור הלידה-מוות שנקרא ״גלגול נשמות״. למעשה, תהליך גלגול הנשמות אינו אלא המחזור הטבעי של הנשמה, אשר ״מתהווה״ באביב שלה, בעולם הנראה, מתקשרת לגוף חדש ואישיות חדשה (מהרמה פיזית ועד לאינטלקטואלית) ומאוחר יותר, בחורף שלה, עוזבת את הגוף וחוזרת לעולם הבלתי נראה. מי אנחנו ניתן להגדיר את הנשמה הנצחית והמחזוריות של הזמן, אבל השאלה נשארת תמיד – האם אנחנו הנשמה שלנו או גופנו? האם אנחנו נצחיים או זמניים? האם נולדנו בחיים האלה, או אולי אנחנו מבוגרים הרבה יותר מהאישיות שלנו? לדעתי התשובה תהיה שונה לגבי כל אחד מאיתנו, על כל אדם לבחור את דרכו. בהתחלה, לפחות בגלגולים הראשונים, נוכחות הנשמה אינה מורגשת באופן ברור, והאינטלקט נתפס כאמצעי הגבוה ביותר להבנה. אדם כזה יגדיר את עצמו, בדרך כלל, כמכלול של גוף, אנרגיה, רגשות ואינטלקט. כל הווייתו זמנית ומושפעת מחוק הלידה והמוות. לאדם כזה נצחיות אינה אלא פרי דמיונו או מושג פילוסופי, מכיוון שאין בחוויותיו מרכיבים נצחיים בתוכו. אבל ככל שעובר הזמן, הוגלגולים חולפים, משהו בתוכנו ״זוכר״ ואין זהו זכרון הגלגולים הקודמים, המועלה להכרה באמצעות טכניקות שונות, אשר מהוות סימן לסקרנות יותר מיטוי לרוחניות אמיתית, ועל כן אינן מומלצות. אלא זכרון זה הוא מעין ״נוסטלגיה״. נוסטלגיה לנצחיות. למשהו אחר, שהוא מואר יותר, צודק יותר, עתיק יותר ואולי אמיתי יותר מהמציאות הזמנית שלנו. כאשר זה קורה, האדם הנו כמו לוחם העומד בין שני צבאות, ועליו להחליט במי להילחם. האם יהיה כאדם ״זמני״ אשר אולי מאמין שיש לו נשמה נצחית, או כנשמה אשר התהוותה בכדור הארץ בתוך אישיות זמנית? בשני המקרים על האדם לפעול באינטליגנציה בתוך היום יום, ולהגן על האישיות שלו: להאכיל נכון את גופו הפיזי, לספק רגשות איכותיים לגופו הרגשי ורעיונות טובים לאינטלקט שלו. יהיה עליו ללמוד לנהוג באחריות, באתיקה וביושר בחברה אנושית ובתוך הכרתו האישית. אבל המטרה הסופית אינה דומה, משום שמטרת הנשמה אינה יכולה להיות זהה למטרת האישיות. האחת היא נצחית, והשניה – זמנית. לאדם שמזדהה עם האישיות שלו, הזמן תמיד עובר מהר מדי. אדם כזה ינסה תמיד להשיג בחיים אלו את מטרתו הסופית, מכיוון שבמציאות שלו יש לו זמן מוגבל, והזדקנות משמעה קללה. אדם כזה ינסה ״להישאר צעיר״ בכל מחיר, והבריאות הפיזית תעמוד בראש סדר עדיפויותיו, לפני בריאות הרוחנית. המוות יראה לו כמו הסוף של הכל. לעומת זאת, האדם אשר יזדהה עם נשמתו, עבורו הנצח יהפוך למציאות. בבית הספר של פיתגורס ביוון העתיקה, החניכים נשאלו אם יש להם נשמה. התשובה היתה ״לא״ – מפני שלפיתגוריאנים האדם הינו נשמתו, ולפיכך לא יתכן ש״יש לו״ נשמה. יש לו גוף, ולא נשמה. לאדם כזה יש את הנצח. הוא יודע שגופו הפיזי מוגבל וימות, כמו כל שאר הדברים המוחשיים, וכמו רגשותיו ומחשבותיו. אבל כפי שנאמר, עובדה זו לא תשפיע עליו יותר מאשר הסרת הבגדים שלבש במהלך היום לקראת שנת הלילה ובחירת בגדים חדשים למחרת. חיים מתוך הכרת הנצחיות הינם תנאי להשגת התפתחות רוחנית אמיתית, מכיוון שהמטרה שלנו הופכת למטרת נשמתנו והיא התפתחות ההכרה. כל זה לא רק כדי להבין, אלא כדי להשיג את ייעודנו כיחידים וכחלק מהאנושות והיקום כולו. הכרה שכזו בנצחיות הייתה הישגם העיקרי של כל בתי הספר העתיקים לפילוסופיה בסגנון הקלאסי. בתי ספר אלו אפשרו לכל המחפשים באמת להיות בהכרה לנצח, להשיג אותו, ובכך ליצור קשר חדש עם הזמן – לחיות בתוכו מבלי לתת לו להובילם. גם הבחירה שלנו פשוטה – לבחור באין זמן או לבחור בנצח. שלכם, פייר פאולין, מייסד אקרופוליס החדשה בישראל