הם טסים באוויר, מטפסים על קירות, נלחמים במפלצות – הם תמיד ינצחו ויגברו על כל המכשולים. מיהם גיבורי העל ומדוע הם שובים כל כך את דמיוננו? מה יש בהם שיכול ללמד אותנו גם על חיינו שלנו? בשנים האחרונות כובש ז'אנר גיבורי העל כל מסך, בכל פינה. בין אם זה קפטן  אמריקה, סופרמן, ספיידרמן, או איירון מן (שאין לו ממש כוחות על, אבל למה להתעכב על דקויות). כולם עסוקים בלנצח מפלצות ולהציל את העולם. למה אנחנו אוהבים אותם כל כך? מהו סוד המשיכה לגיבורי העל? למה אנו זקוקים בחיינו לדמויות גדולות מהחיים על מנת לשאת אליהן את עינינו? מה יש בהם, בגיבורי העל, שמשלהב כך את דמיונם של צעירים ומבוגרים כאחד? ניתן להגיד שאנו אוהבים את הפנטזיה, את האקשן הבלתי פוסק שנשפך עלינו בתלת מימד מהמסכים; אבל האם אין שם דבר נוסף אליו אנו כמהים? חצי אל, חצי בן אדם על מנת לחקור שאלה זו, נעזוב לרגע את גיבורי העל המודרניים ונחזור אחורה, לסוג נוסף של גיבורים בעלי כוחות על אנושיים, שהצילו את העולם והרגו מפלצות. בואו נחזור לדמויות אשר שלהבו מאז ומעולם את דמיונם של בני האדם – הגיבורים היווניים. אותם גיבורים מיתיים, דוגמת אכילס, הרקולס ותזאוס, היו חציים אדם וחציים אל. אימם היתה תמיד בת אנוש אבל אביהם היה אחד מאלי הפנתאון היווני. שילוב זה, בין בן אנוש לאל, הפך את הגיבור לדמות מיוחדת במינה. מצד אחד היו לו כוחות על-אנושיים, הוא היה חזק במידה בלתי אפשרית, לוחם עז, חכם וערמומי, ומצד שני, הוא היה כמונו, בני האדם הרגילים; חווה צער, אהבה, פחד, תשוקה וכל שאר הרגשות האנושיים, שאנו חווים ביומיום שלנו. המתח הזה, בין הרגש האנושי לכוחות האלוהיים – הוא זה שהופך את הגיבור לדמות מורכבת כל כך. מצד אחד אנו מעריצים את הכוח והעוצמה האלוהית של הגיבור, ומצד שני אנחנו מזדהים עם האנושיות שבו. מצד אחד היינו רוצים להיות חזקים כמוהו ואמיצים כמוהו, ומצד שני אנחנו רואים היכן הוא נופל, היכן הוא טועה, היכן (בדיוק כמונו) הוא נופל לכעס, לאנוכיות, לקנאה ואיך הוא מצליח, בעזרת כוחותיו, להתגבר על עצמו ולנצח במלחמה. גיבור לא מושלם הרקולס, הגיבור היווני, הוא דוגמה מובהקת לענייננו. הרקולס היה בנם של זאוס,  ראש האלים, ושל אלקמני, בת אנוש. הוא נחשב לגיבור האולטימטיבי, בעל כוחות על-אנושיים ורצון בלתי מתפשר להילחם ברוע. עם זאת, לאורך כל עלילותיו מתואר גם אופיו הרגשני וחוסר יכולתו לשלוט בזעם האצור בקרבו. מספרים שכאשר היה צעיר הוא נשא אישה ונולדו לו שלושה ילדים. הרה, אשתו של זאוס, אשר שנאה את הרקולס כיוון שהיה בנו של בעלה מחוץ לנישואים – שלחה בו זעם וטירוף כה חזקים עד אשר איבד עשתונותיו והרג במו ידיו את אשתו וילדיו. כאשר התעורר הרקולס מהתקף זעמו, ראה מה עשה והתאבל על כך בכל ליבו. על מנת לכפר על חטאיו הוא יצא לשרת את מלך מיקנה, ובשירותו ביצע שתים עשרה משימות גבורה עילאיות, אשר אודותן מסופר ברוב עלילותיו. אם כן, מי היה הרקולס? רוצח שפל, או גיבור נערץ? התשובה איננה לכאן או לכאן. האנשים שהעריצו את הרקולס, העריצו את יכולתו להרוג אריה במו ידיו, לנצח מפלצת ים מרושעת וללכוד איילה מקודשת בעלת קרני זהב, אבל בה בעת הם גם זיהו את אופיו האנושי וידעו שהוא אינו אל ואינו מושלם. הוא חטא והיה צריך לכפר על חטאיו. הוא טעה והיה צריך ללמוד איך לא לטעות שוב – הוא היה אנושי. גם מותו הוא מוות עם מוסר השכל. עם תום שתים עשרה המשימות, עטוף בתהילת עולם, נשוי לאישה חדשה, בגד בו ליבו האנושי והוא התאהב באחרת. הוא זכה בה ורצה לשאתה לאישה. אשתו הנוכחית, דיאנירה, שמעה זאת ושלחה לו כותונת כמתנה. על הכותונת היא מרחה שיקוי שנאמר לה שיחזיר את הרקולס לחיקה. ברגע שהרקולס לבש את הכותונת, היא נדבקה לעורו וגרמה לו ייסורי תופת; הוא בנה מדורה ושרף את גופו. נאמר שבאותו הרגע עלה הרקולס לשמים והתקבל כאל על ידי אביו זאוס. איזה סוף נורא לגיבור כה מהולל. איזו אכזריות! בוודאי שכך נראית הדברים אם מסתכלים עליהם ברמה השטחית. אך ברמה עמוקה יותר, מותו הוא סמל. הרקולס היה חצי אדם וחצי אל. למרות כל גבורתו, עדיין שלטו בו גם התשוקה, חוסר הרצון להסתפק במה שיש לו והאנוכיות – כל אותן תכונות אנושיות. ברגע ששרף את גופו הפיזי, הוא נפרד מרגשות אלה, והפך לאל במלואו; אל אשר עבר וחצה את הקיום האנושי, והוא משוחרר ממנו. אנו, כמובן, איננו הרקולס. אבל המתח הזה בין האדם לאל – הוא המתח שהופך את דמותו לנגישה לנו כל כך ואהובה עלינו. זהו אותו המתח הקיים גם בגיבורים המודרניים שאנחנו אוהבים כל כך. הם חזקים, הם מהירים, הם יודעים הכול ומנצחים את כולם, אבל בו בזמן הם כל כך אנושיים. הם נופלים, הם טועים, הם אוהבים, הם מקנאים, הם שונאים והחשוב מכל, הם לומדים שיעורים מהחיים. אנחנו כמהים לכוחותיהם ומזדהים עם כאבם. גם הגיבורים היווניים וגם המודרניים, משלהבים את דמיוננו ונוגעים בלבנו. אך יש סוד נוסף הקושר אותנו אליהם; ישנו שיעור נוסף שניתן ללמוד מהם. איזהו גיבור? המנצח את עצמו הגיבורים במיתולוגיה היוונית הם יותר מדמויות פיקטיביות שנועדו לגרום לנו הנאה. ניתן לקרוא את סיפוריהם גם כסמל; סמל לעולם הפנימי שלנו כבני אדם. בכל הפילוסופיות המסורתיות מתואר המתח בין חלקו הגבוה של האדם, אשר בא לידי ביטוי בערכים נעלים כמו נדיבות, חמלה, אהבה, נתינה, אומץ והקרבה למען הזולת, לבין החלקים הנמוכים המתבטאים בכל אחד מאיתנו דרך התשוקות, האגו, האנוכיות, הכעס, האכזריות, הקנאה ורבים אחרים. המתח בין שני החלקים קיים בכולנו – והשאלה היא, מאיזה חלק אנו פועלים. בכולנו יש יסוד נעלה ויסוד נמוך. כולנו כמו הגיבורים: בני אדם ובני אלים. כל התרבויות העתיקות הכירו את המתח הזה ואת שדה הקרב האמיתי של האדם, שדה הקרב הנמצא בתוך נפשנו. "איזהו גיבור?", שאלו חז"ל. מיהו הגיבור? זה שעושה מעשי גבורה? זה שמדגים את כוח שריריו? לא – "הכובש את יצרו". בודהה מכוון לאותו מקום בדיוק כאשר הוא מדבר על הלוחם. הוא אומר, "חזק מזה שמנצח מאות קרבות, הוא זה המנצח את עצמו". גם בודהה וגם חז"ל מצביעים על שדה הקרב הפנימי, שדה הקרב שבתוכנו. בשדה הקרב הזה אנחנו מנצחים ומפסידים, נופלים ואז לומדים להתרומם שוב ולהתחיל מחדש. זה שדה הקרב של הפילוסוף המתבונן על חייו ומנסה לחיות בכל יום נכון יותר, צודק יותר, נקי יותר מהאופן שבו חי אתמול. זה שדה הקרב שלנו. השדה שבו אנו נלחמים, לומדים וגדלים, יום יום. אנו זקוקים לגיבורים. אנו זקוקים להם לא רק על מנת שיבדרו אותנו, שימטירו עלינו אפקטים של תעופה ומהירות והרבה פופקורן בקולנוע. אנו זקוקים להם כדי לקבל השראה. הם סמל לאופן שבו אנו יכולים להתגבר על המכשולים בחיינו, גם אם הם מכשולים קטנים. הם מתארים את האופן שבו אנו יכולים לנצח את ה"אויבים" שלנו, האויבים הפנימיים. הם סמל לגיבור היומיומי, הפנימי, הגיבור שהוא אנחנו. לכן, בפעם הבאה שנראה אותם על מסכי הענק, בואו נזכור שהם רק סמל לאותם מאבקים קטנים אך משמעותיים, שאנו מנהלים מדי יום.

מעט מאוד מההבדלים בין בני האדם הם מולדים. רוב ההבדלים נובעים משוני בתרבות, בסביבה ובשפה. מבט על נורמות חברתיות, על הבניה תרבותית ועל האחווה האנושית שיכולה להיווצר למרות ההבדלים. לפני מספר שנים צפיתי בסרט התיעודי "בייביז" שיצר תומאס באלמס. הוא עוקב אחר השנה הראשונה לחייהם של ארבעה תינוקות ממונגוליה, יפן, קליפורניה ונמיביה. הסרט אינו מכיל קריינות, הוא נותן לתמונות לדבר בעד עצמן, ומציג את הניגוד העצום הקיים בין ארבע התרבויות הללו. מדהים לראות כיצד, תוך שנה אחת בלבד, חוו ארבעת התינוקות הללו חוויות שונות לחלוטין מהחיים על הפלנטה הזו, מה שללא ספק ישפיע רבות על הדרך שבה הם יבינו את העולם ויחיו בו. כולנו מובנים על ידי החינוך התרבותי שלנו, ותרבותנו משפיעה עלינו יותר ממה שנדמה לנו. לפי האנתרופולוגית האמריקאית רות בנדיקט: "ההבדלים המכריעים המבדילים בין חברות אנושיות ובין בני אדם אינם ביולוגיים. הם תרבותיים". הסביבה התרבותית שלנו מגדירה עבורנו מה נכון, מקובל, היגייני, נורמלי, מסוכן, בטוח, מנומס וכדומה. היא מפתחת את הטעם שלנו, היא מעצבת את הדעות שלנו, מחליטה מה נלמד ומה לא נלמד, היא משפיעה על סולם הערכים שלנו ומשפיעה על הדרך בה אנו חושבים, מרגישים ופועלים. ההבניה התרבותית שלנו היא מה שאנחנו מכירים, ובדרך כלל איננו מפקפקים בה. התרבות שלנו היא נקודת ההתייחסות שלנו לאופן שבו הדברים נעשים ב"דרך הנכונה". אנושי מאוד לחשוב שהדרך שבה למדנו משהו היא הטובה ביותר, ולשפוט דרכים אחרות לעשות משהו  לרעה. אבל כאן טמון פוטנציאל עצום לאי-הבנות ולקונפליקטים. כמו שהסרט "בייביז" מתאר טוב כל כך: אין רק דרך אחת ללדת, לגדל ילדים, לשמור עליהם וכדומה. יש דרכים רבות לעשות משהו, ולכולן יש היגיון וסיבה מאחוריהן. מה שתקף לנורמות תרבותיות שונות, תקף גם להיסטוריה. אנו נוטים לשפוט את העבר על פי הסטנדרטים הנוכחיים שלנו, ולחשוב שזה הדבר הנכון לעשות. עם זאת, כפי שמנסחת זאת בתמציתיות השורה הראשונה הבלתי נשכחת ברומן "המקשר" של ל"פ הארטלי: "העבר הוא ארץ זרה; הם עושים דברים אחרת שם." ללמוד לחשוב בעצמנו אם כך, איזו גישה עלינו לאמץ מול דבר שהוא שונה מאוד, ולעיתים קרובות מתנגש עם הנורמות שלנו? איך נוכל עדיין לחוש "מה נכון ומה לא נכון" – המצפן המוסרי שלנו, שהוא כל כך חשוב! – ועם זאת לא להפוך לשיפוטיים? אני חושב שנקודת פתיחה טובה תהיה להכיר בכך שליישב חילוקי דעות זו אכן משימה קשה מאוד, וגם לקבל את העובדה שזה ידרוש מאיתנו מאמץ אמיתי. כולנו נצטרך לפתח תחושת עצמי עמוקה ואותנטית, שאינה מרגישה מאוימת מהשונה. כולנו נצטרך ללמוד לחשוב בעצמנו, כדי שנוכל להתבונן על ההבדלים בעיניים רעננות וחסרות פניות. כולנו נצטרך להגדיל את היכולת שלנו לאהוב. וכולנו נצטרך לזכור שהרוב המכריע של ההבדלים בינינו הם מקריים לחלוטין, ושאילו היינו נולדים לנסיבות שונות, היינו חיים וחושבים אחרת לגמרי. כל אלה הם דברים שקשה להשיג, ונשאלת השאלה: מה יכול לעזור לנו לעשות את המאמץ הזה? יכולים להיות לכך שני מניעים: האחד הוא הכרח מוחלט, כיוון שהעולם שלנו הולך וקטן, ויש בו פחות מקום "לחיות ולתת לחיות". השני הוא אולי התקווה האידיאליסטית הטבועה בנפשנו, המתבטאת במילותיה של אודה לשמחה של שילר, שהונצחה בסימפוניה התשיעית של בטהובן: כוח הקסם שלַךְ מאחד מחדש / את כל מה שנפרד בגלל מנהגים / ותחת כנפייך העדינות / כל בני האדם הופכים להיות אחים. אני משוכנעת שיום אחד נבין כולנו שאנחנו חלק מאותה אנושות, ושתמיד היינו מאוחדים מעבר להבדלים הגזעיים, המיניים, התרבותיים, הדתיים, החברתיים והאחרים שלנו.

אנחנו מוצפים במידע מכל עבר, והדרך הקלה להתמודד איתו היא להסתמך על תבניות המחשבה, התפיסות והדעות המוקדמות שלנו. אבל כמו שלימד אותנו סוקרטס, הדרך לגשת אל הידע, היא בהבנה שלמעשה, אנחנו לא יודעים דבר. זו שאלה ששאל הפיזיקאי והפילוסוף אטיין קליין את תלמידיו כשהם לעגו לאנשים שחושבים שכדור הארץ שטוח. אנחנו יודעים שכדור הארץ הוא עגול, כדור כמעט מושלם, זו עובדה מדעית. וקל יותר לומר את זה מאחר שהיינו בחלל וראינו אותו. אם לא היינו רואים אותו פיזית והיינו צריכים להשתמש בדמיון, השאלה היתה אחרת.  התבוננות בעקמומיות כדור הארץ,  בשינוי צללי השמש בקווי רוחב שונים, או בתנועות הכוכבים והפלנטות לאורך עונות השנה, יכולים גם הם לתת לנו רמזים ולאפשר לנו לבנות רעיון, מודל של כוכב הלכת שלנו ושל צורתו. כדי להתחיל בתהליך זה, עלינו לשאול את עצמנו שאלות, על האמונות שלנו, התפיסות וההרגלים שלנו. הדברים שאנו עושים מבלי לחשוב עליהם, הדברים שהמוח שלנו עושה כמעט ללא מאמץ. לחשוב נגד המוח הפילוסוף גסטון בשלאר אמר שעלינו לחשוב נגד המוח שלנו, מה שנשמע מנוגד לאינטואיציה. אבל כוונתו היא שעלינו להתנגד למחשבות הראשונות שלנו, אלה שמגיעות מהר, ואפשר לומר, בלי לחשוב. כל כך הרבה דברים קורים בחברה המודרנית שלנו, וקשה לקחת את הזמן לחשוב וללמוד כל נושא. ברוב המקרים אנו מקשיבים למילים ולמחשבות של אחרים, אותם אנו מכנים מומחים. אבל לא כל המומחים שווים, וחלקם עלולים ליפול לנטייה לתת עצות ודעות בעניינים  שמחוץ לידע שלהם. כשמישהו אומר: "אני לא מומחה, אבל…", עלינו להתייחס לכל משפט שיגיע אחר כך בערבון מוגבל. המגיפה הנוכחית היא דוגמה טובה לאנשים שמקשיבים למגוון רחב מאוד של "מומחים" וש"עושים מחקר משלהם". זה מראה שמידע הוא מסובך, ושקשה להמיר אותו לידע מבלי לעשות כמה טעויות בדרך. משהו יכול לקרות כשאנחנו מגלים נושא ויש לנו אשליה שאנחנו יודעים מספיק כדי לחוות דעה נחרצת לגביו: הוא נקרא אפקט דאנינג-קרוגר, על שם שני הפסיכולוגים שגילו את התופעה. אפקט דאנינג-קרוגר מתפוגג כאשר ככל שלומדים יותר לעומק נושא מסויים, מבינים יותר ויותר, ממש כמו סוקרטס, שאנחנו לא יודעים כלום. כאן אנחנו מדברים יותר על תודעה מאשר על ידע. היכולת שלנו להיות מודעים לגבולות שלנו, לחוזקות ולחולשות שלנו היא משהו שצריך לעבוד עליו. האחריות שלנו היא להישאר ערניים להיות מודעים למה שאנחנו יודעים ולא יודעים, זו אחריות שלנו כפילוסופים. מדי פעם עלינו לשאול את עצמנו "איך אני יודע את מה שאני חושב שאני יודע?". זה יחזיק אותנו ערניים. אנחנו לא יכולים לדעת כל דבר על כל נושא, אבל אנחנו יכולים בענווה לדעת מתי אנחנו לא יודעים. החיפוש אחר הידע והיחס שלנו אליו הוא איזון מתמיד בין שכנוע, ספק ואמונה. יש לנו את הזכות לשאול כל שאלה ואת הכוח להפוך אותה למסע שלנו. ישנה שמחה אמיתית בגילוי ובחשיפת מסתרי הטבע; זה מה שמשאיר אותנו צעירים בלב.

״מוזיקה צריכה להצית באדם אש״. מאחורי מילים אלו חבוי סיפור חייו של בטהובן, אחד מגדולי המלחינים בכל הזמנים, אשר יותר מכל חי את המסר הזה במלואו. מהי אותה אש אליה מתכוון מטהובן ומהו המסר המשתקף בסיפורו? בטהובן נפטר לפני כמעט 200 שנה, ולמרות זאת הוא רלוונטי היום יותר מאי פעם. הוא הכיר בכוחה המשפיע של המוזיקה – הכוח לעצב ולחנך את האדם לאורם של הערכים האוניברסליים האנושיים. סיפור חייו, המשתקף באופן מובהק ביצירתו, נוגע במיתוס ההרואי של האדם-הגיבור, הנאבק במחסומים חיצוניים ופנימיים כדי למצוא ולממש את ייעודו בעולם. מאמר זה לא יעסוק במוזיקה שכתב אלא במסע אשר עבר, שבזכותו העניק לאנושות מתנות נפלאות כל כך. בתרבויות רבות ניתן למצוא את מיתוס הגיבור בצורות שונות. חוקר המיתוסים הנודע ג׳וזף קמפבל1, הציג מבנה סכמטי בעל שלבים עקרוניים שהגיבור עובר במסעו: היציאה – הגיבור נתון בעולמו המוכר, וגם אם נקרא לצאת להרפתקה, הוא מסרב. בשלב זה הפוטנציאל שלו עדיין רדום, והוא מונע ממניעים אנוכיים ואישיים יותר. החניכה – כאן הגיבור חוצה את הסף אל הלא נודע ופוגש באתגרים הגדולים של חייו. הוא נאלץ לרדת לשאול, למעמקים, ומתמודד עם משבר גדול, שבמהלכו הוא מגלה כוחות פנימיים. החזרה – הגיבור חוזר לעולם הרגיל לאחר שנולד מחדש, ומשתמש בכוחותיו לטובת הזולת. ילדות ונעורים – היציאה למסע לודוויג ואן בטהובן נולד בעיר בון שבגרמניה ב-16 בדצמבר 1770. בילדותו סבל מהזנחה ומהתעללות פיזית ונפשית. אביו נהג לכלוא אותו במרתף ולחייב אותו להתאמן בפסנתר במשך שעות רבות ללא הפסקה, מתוך תקווה שילדו הצעיר יתגלה כ"ילד פלא" כפי שהיה מוצרט. העובדה שהצליח לצאת מתקופת ילדותו ולהמשיך לאהוב מוזיקה, היא בבחינת נס. כשהיה בטהובן בן 22, הגיע לווינה והשתקע בעיר, במטרה ללמוד מטובי המוזיקאים ולממש את עצמו כפסנתרן וכמלחין. בתקופה זו של חייו המוקדמים, רוב חבריו ומכריו השתייכו ל"בונים החופשיים”. באותם ימים היה זה ארגון צעיר, והושם בו דגש על טיפוח והפצת רעיונות וערכים כמו שוויון, אחווה אוניברסלית וחופש. למרות שלא ידוע בוודאות על השתייכותו של בטהובן עצמו לארגון, ההשפעה שספג מחבריו היתה רבה, והדיה ניכרים היטב בפרק המסיים את הסימפוניה התשיעית, למילות ה"אוֹדֶה לשמחה" המפורסמת של שילר. בהשפעת הבונים החופשיים, התגבשה תפיסת עולמו המוסרית והרוחנית של בטהובן. הוא האמין בטוב הבסיסי שקיים באדם, וראה באמנות כלי חשוב ומהותי היכול לקדם את האחווה, השמחה והחופש. התבגרות – החיפוש אחר ה"אני האותנטי" בין המאה ה-18 למאה ה-19, החלה להתעורר באירופה התודעה האינדיבידואלית של האדם, אשר התבטאה ברצון להתנער מערכי השמרנות – ערכים שתייגו את האדם לפי מעמדו החברתי-כלכלי, ואשר נשלטו על ידי מוסדות הדת והמונרכיה. בטהובן עצמו היה אינדבידואליסט, שמעולם לא היה תלוי באיש ואף נחשב למוזיקאי העצמאי הראשון בהיסטוריה של המוזיקה המערבית. למרות שהיה ממעמד פשוט, הוא לא איפשר שיתייחסו אליו כאל פחות ערך. אופיו האסרטיבי גרם לבני האצולה לכבד אותו ולראות בו שווה להם. הוא סירב להיחשב כמי שבא לשעשע תמורת תשלום, אלא התעקש להביא את עצמו ואת האמנות שלו כפי שהם. למאבקו להישאר עצמאי ובלתי תלוי היה מחיר. אנקדוטה מפורסמת מספרת כיצד ביקש ממנו הנסיך ליכנובסקי – מפטרוניו הקבועים, לנגן בפני אורחים בטירתו, שהיו קצינים מצבאו של נפוליאון. בטהובן סירב כיוון שהתאכזב וחש נבגד כשנפוליאון הכריז על עצמו כקיסר (ואף קרע את שמו מעמוד השער של הסימפוניה השלישית שלו, הארואיקה – שבמקור הוקדשה לו). הנסיך התעקש ובטהובן נעל עצמו בחדר וסירב לצאת. הנסיך שבר את הדלת, ובטהובן יצא בזעם אל הקור והגשם. הוא שלח לנסיך מסר: "נסיך! מה שהינך – הינך במקרה ומתוקף זכות לידתך. מה שהנני – הנני בזכות עצמי. תמיד היו ותמיד יהיו אלפי נסיכים. אך יש רק בטהובן אחד". הנסיך לא נשאר חייב, וביטל את הקצבה השנתית הנדיבה של בטהובן, שאפשרה לו להתרכז בעיקר בהלחנה. ישנן אנקדוטות רבות כמו זו, שמראות את הטבע האימפולסיבי והגס באישיותו של בטהובן. הוא תואר לא פעם כמי שאינו שולט בכעסו ומתקשה בניהול מערכות יחסים ובתקשורת אנושית בסיסית. מאידך, בטהובן העניק לנו מתנות נפלאות של יופי שמימי, המהדהדות בנצח. כיצד ניתן ליישב את הסתירה הזו? נגיע לכך בהמשך. יצירותיו הגדולות של בטהובן, המשקפות את הכפפת הרצון האישי בפני מטרה נעלה יותר – לא היו יכולות להיוולד לו היה בטהובן ממשיך לפעול מתוך מניעים אישיים. היה עליו להתעורר למשימה רחבה יותר, שדרשה ממנו להתעלות מעבר לגסות ולגעת בגבהים של נשמתו. התעלות זו מתוארת בצורות שונות בפילוסופיה הקלאסית, בתרבויות ובדתות רבות. זהו לבו של מיתוס הגיבור – התהליך האלכימי של השינוי הפנימי והמרת הלב – התעוררות לטבע נצחי ורוחני בתוכנו, אשר בהדרגה מוביל ומעצב את חיינו. טבע זה מונע מתוך נדיבות, רצון לגעת בערכים נצחיים ולבטא אותם בעולם. כך הופכת אישיותו של האדם להיות כלי, מרכבה לכוחותיו הפנימיים. אולם כדי שאדם יוכל להתאחד עם העצמי הגבוה שלו – עליו לגבש זהות אינדיבידואלית. כדי שתיוולד הכרה עצמית נדרש חיכוך, כפי שגזעי העץ מתחככים זה בזה כדי ליצור אש. הכוח הפנימי של בטהובן כמשרתם של כוחות אנושיים גדולים חייב אותו להתמודדות הגדולה מכל, ולמבחן הגורלי עבור הגיבור – ויתור על ההזדהות עם סבלו האישי. הירידה לשאול – והלידה מחדש סביב גיל 30 הגיע בטהובן למסקנה הבלתי נמנעת, ממנה ניסה להימלט ואותה ניסה לא פעם להכחיש – הוא הלך ואיבד את השמיעה שלו. היתה זו מכה קשה עבורו כמוזיקאי, שגאוותו בחוש השמיעה שלו הפכה למבוכה גדולה. אנשים חשבו אותו ליהיר ומתנשא, כאשר התעלם מהם מפאת חרשותו. הוא בודד עצמו בהדרגה מהחברה, והתכנס בכאבו ובסבלו. שמיעתו אכן הידרדרה, אך באופן איטי, וכפי שקורה לעתים קרובות החרדה מהבעיה חמורה יותר מהבעיה עצמה. כראייה, במשך יותר מעשור הוא המשיך להופיע כפסנתרן, ותקשר עם סביבתו הקרובה. בקיץ של שנת 1802 החריף והידרדר מצבו הפיזי והנפשי של בטהובן בעוצמות שלא ידע קודם ובעצת רופאיו הוא פרש למספר שבועות לכפר ההבראה הייליגנשטט בפאתי וינה. משם כתב לשני אחיו את המסמך המפורסם והמרגש ביותר בחייו – צוואת הייליגנשטט: "אתם, אשר חושבים או אומרים שאני מרושע, עקשן או מיזנתרופ, עד כמה אתם טועים לגביי. אינכם יודעים את הסיבה הנסתרת אשר גורמת לי להיראות כך בעיניכם. עוד מילדותי, ואילך, ליבי ונפשי היו מלאים בתחושה העדינה של הרצון הטוב, ונטיתי לעבר הגשמת דברים גדולים… …עוד מעט מזה והייתי מסיים את חיי – הדבר היחיד שעצר מבעדי היה האמנות שלי. שכן אכן נראה לי בלתי אפשרי לעזוב את העולם הזה לפני שסיימתי את כל היצירות שחשתי דחף להלחין. הסבלנות, עליי לבחור בה כעת כמדריכתי וזאת אכן עשיתי… אולי אשתפר, אולי לא. אני מוכן. נאלצתי להפוך לפילוסוף כבר בשנתי ה – 28.  זה לא קל, ועבור האמן זה קשה בהרבה מכל אדם אחר. אלוהים הגדול המשקיף אל תוך נשמתי הפנימית ביותר, אתה רואה לתוך לבי ואתה יודע שהוא מלא באהבה לאנושות וברצון לעשות טוב." צוואת הייליגנשטט מסמלת את התחתית אליה שקע בטהובן בדכאונו – עד כדי ששקל לשים קץ לחייו. זוהי נקודת המפנה במסע, שממנה אפשר רק לעלות… וכך אכן עשה. הוא בחר להתמסר לייעודו, על אף מצבו האישי. הוא סרב לסיים את חייו, לפני שמשימתו תושלם למרות הסבל הגדול שחווה. החרשות הביאה אותו לניתוק מהחברה, אולם בתוך הבדידות והשקט מכל קול חיצוני – נגלה אליו קולו הפנימי. משהשלים עם גורלו – המוזיקה השמיימית החלה להישמע באזניו הפנימיות יותר מאי פעם. באופן אירוני, הוא שמע כעת בבירור את מוזיקת הספֵירות וניצת בו דחף עז לגבש אותה לצלילים – בעוד שאר העולם היה חירש לה. בעשור שלאחר מכן הגיע שטף אדיר של יצירות מופת, שאין רבות כדוגמתן בתולדות המוזיקה. עד 1812 נכתבו הסימפוניות מספר 2 עד 8, הקונצ'רטי לפסנתר מס' 4 ו-5, הקונצ'רטו לכינור, האופרה "פידליו”, שלוש רביעיות המיתרים "רזומובסקי" ושפע של סונטות לפסנתר ויצירות אחרות. פינאלה בתחילת הדרך, היה על בטהובן לבנות את אישיותו האינדיבידואלית, זו שמאוחר יותר תתגבש ותזדהה עם הרוחני והנצחי. כוח הרצון, הוא שאיפשר לו לפרוץ דרך ולבסס את מעמדו כמלחין מקובל ומוערך בחברה הוינאית של תחילת המאה ה-19. ואז, בלב החשכה האפלה מכל – בשיאה של ההתמודדות הנפשית הקשה בחייו – הוא גילה את כוח האהבה. האנרגיה המחייה של האהבה נולדה כאור בוהק בלב החורף, ורוממה מעלה את המניעים הפנימיים שלו. לאחר שהשלים עם גורלו, הוא ביטא את השפע האמנותי והיצירתי שקלט מעולמות עליונים ביצירות המוזיקליות שכתב. כוח הבריאה והאהבה שהוא תיעל, דרש צורות מוזיקליות רחבות, מורכבות ועצמתיות יותר כדי לבטא את הערכים והאידאות הגדולות הללו של כוח רצון, אומץ, גבורה, אהבה, חכמה, אחווה ושמחה. כתוצאה מכך, הוא הוביל שינויים שקידמו את עולם הצורות המוזיקליות באופן חסר תקדים. זו הסיבה שבטהובן מתואר כמהפכן הן באפיו והן במוזיקה שלו. המוזיקה של בטהובן מלאה באש – מלהיטה, דרמטית, מעוררת, הרואית, בלתי מתפשרת. האש אליה מתכוון בטהובן, ניתן עתה לראות, אינה בהכרח אש הרגשות והמחשבות שלנו, אלא יותר מכל – האש הניצתת בנשמת האדם כאשר הוא נאבק למלא את ייעודו בעולם. כאשר מצא מטרה רחבה יותר, למרות כל מה שעבר בחייו הקשים, הוא התגבר על יצריו –  לטובת היצירה, ובכך הוא היה גיבור. לא מושלם ונטול פגמים, אלא מי שמצליח לכבוש את הטוב והיפה בתוכו. אולי נוכל ללמוד מכך שיעור גם על חיינו אנו – במקום לחפש להיאבק בקשיים של אישיותנו, נוכל להרים מבטנו מעלה ולפעול למען מטרה נשגבת. לכולנו הפוטנציאל להיות גיבור, בכל רגע של התעלות, של מאמץ להגשים את ייעודנו למרות טלטלות החיים. זוהי מורשתו של מלחין גדול, אמן ופילוסוף. מי יתן ונדע להקשיב למסר שלו. 1   ג׳וזף קמפבל, הגיבור בעל אלף הפנים, הוצאת בבל, 2013 * המאמר נכתב לכבוד חגיגות 250 שנה להולדתו של בטהובן. הוא מבוסס על רעיונות מתוך הספר: David Tame, Beethoven and the spiritual path. Theosophical Publishing House, 1994 עיצוב: שירה משולם חזקיה, ליטל כספין

מהי התנהגות אנושית? אין ספק שבכולנו טבועה היכולת לדאוג לזולת, לפעול בדאגה ובאמפתיה, לתרום מעצמנו בנדיבות ולשתף פעולה. מצד שני, במאות האחרונות הולכות ונפוצות הרבה יותר התנהגויות ודרכי חשיבה אגואיסטיות, אינטרסנטיות ואנוכיות. כדי להגדיל את השפעתו של האלטרואיזם, עלינו לטפח אותו בתוכנו ולתרגל אותו בכל תחום של חיינו בספר "אלטרואיזם: המדע והפסיכולוגיה של טוב הלב", מביא מתיו ריקרד שני ציטוטים, המבטאים את כל מה שרע בעולמנו. הראשון הוא אמירה של סטיב פורבס, איל ההון האמריקאי, בראיון ברשת פוקס בנוגע לעליית מפלס האוקיינוסים. הוא אמר: "לשנות את מה שאנחנו עושים רק כי משהו עומד לקרות בעוד מאה שנה זה, הייתי אומר, מוזר מאוד". הציטוט השני שייך לראש חברת הבשר הגדולה ביותר בארה"ב, אשר הביע את אותה גישה אגוצנטרית, ביתר פתיחות: "מה שחשוב הוא שאנחנו מוכרים את הבשר שלנו. מה שיקרה בעוד חמישים שנה זה לא ענייננו". שתי ההצהרות הללו הן דוגמאות לחשיבה הנפוצה של האדם האינדיבידואליסטי, האינטרסנטי, מה שנקרא רציונלי – ותוצאה של יותר מ-200 שנה של קידום אינדיבידואליזם כעמדה פילוסופית, מוסרית, חברתית ופוליטית. הפילוסופיה של האינדיבידואליזם גורסת שהצרכים של כל אדם חשובים יותר מהצרכים של החברה או של הקבוצה כולה. היא שואפת לחופש מכל סוג של חובות המוטלות על ידי מוסדות דתיים, חברתיים או ממשלתיים ודורשת שלפרט תהיה הזכות לקדם את האינטרסים שלו, ללא צורך להתחשב באינטרסים של החברה. מה נשאיר אחרינו לדורות הבאים? האינדיבידואליזם הולך יד ביד עם האמונה שכל המעשים, המילים והמחשבות שלנו מונעים מאנוכיות. השקפה זו הפכה לסוג של דוֹגמה, עד כדי כך שאפילו לפעולות האלטרואיסטיות ביותר מיוחסת מוטיבציה אנוכית. מדענים, פסיכולוגים ופילוסופים רבים טוענים שאין דבר כזה אלטרואיזם טהור. עם זאת, אין ספק שלרוב האנשים כן אכפת מרווחתם של הדורות הבאים ואינם רוצים להשאיר כוכב לכת מזוהם ועני למי שבא אחרינו. אין גם ספק שלאורך ההיסטוריה בני אדם הפגינו יכולת מדהימה לשיתוף פעולה, טוב לב, נדיבות, נכונות לתרום לטובת הכלל על חשבונם, אמפתיה, חמלה וחוסר אנוכיות עד כדי הקרבה עצמית מוחלטת. בניגוד למה שנראה כהסתערות בלתי פוסקת של חדשות מזעזעות שמוצגות לעתים קרובות בכותרות בתקשורת, מחקרים רבים מראים שכאשר מתרחשת אסון טבע או טרגדיה אחרת, עזרה הדדית מתבטאת יותר מאשר "כל אדם לעצמו", שיתוף מתבטא יותר מאשר בזיזה, רוגע יותר מבהלה, אכפתיות יותר מאדישות, אומץ יותר מפחדנות. טוב לב הוא פוטנציאל טבעי אפילו לפני 1.8 מיליון שנה הדגמנו את היכולת לטפל זה בזה, כפי שמוכיחה גולגולת קדומה שהתגלתה באתר דמניסי בגאורגיה: לגולגולת הייתה רק שן ניבית אחת, לאחר שאיבדה את השיניים האחרות מוקדם מאוד. עם זאת, האיש הצליח לחיות עד גיל 45 וברור שכדי לשרוד כל כך הרבה זמן, הקבוצה היתה חייבת לטפל בו ואחרים לעסו את האוכל עבורו. אין באמת ספק שיש לנו פוטנציאל טבעי ומולד לטוב לב. יש גם אינספור דוגמאות לאמפתיה, שיתוף פעולה והקרבה עצמית בין בעלי חיים: צב שמחזיר צבים אחרים לעמוד על רגליהם, קוף שמציל את חברו המחושמל, דולפינים שמגנים על בני אדם מכרישים, בבונים שמצילים אנטילופה מנמר, דרור שמחייה דרור נוסף המחוסר הכרה – פשוט היכנסו לאינטרנט ותראו בעצמכם את עשרות הדוגמאות. לכולנו יש בחירה הנקודה היא לא האם ניתן להוכיח את קיומו של אלטרואיזם מעל לכל ספק או לא. כוונה מטבעה היא בלתי אפשרית להוכחה – איך אפשר "להוכיח" שמישהו פעל ללא כוונות אנוכיות? הנקודה האמיתית היא שאנחנו, בני האדם, יכולים לבחור אם אנחנו רוצים לפעול בצורה אנוכית או לא אנוכית. לכולנו יש את הבחירה לחשוב רק על עצמנו או גם על אחרים. כפי שניסח זאת מרטין לותר קינג: "כל אדם צריך להחליט אם הוא ילך באור של האלטרואיזם היוצר או בחושך של האנוכיות ההורסת". אנוכיות נמצאת בלבן של רוב הבעיות שאנו מתמודדים איתן כיום. רק הנכונות שלנו לפעול מתוך אחריות והתחשבות באינטרסים של "האחר" או "הכלל" תאפשר לנו לפתור את הבעיות הללו. טיפח הפוטנציאל המולד שלנו לאלטרואיזם הפך להכרח.

האם יכול להיות שהמצב הטבעי שלנו הוא אהבה? האם יכול להיות שאנו עצמנו היחידים המונעים מאיתנו לחיות בתוך האהבה? מהם המחסומים הללו? פחד להיפגע, להתאכזב? פחד לגלות שאיננו מושלמים? לאורך עשרות, מאות ואלפי השנים האחרונות היו לאהבה "כ­והנים” רבים – מרטין לותר קינג, אמא תרזה, ג'לאל א–דין רומי, בודהה, ועוד רבים מספור, מוכרים יותר ופחות – כולם אמרו אהבה, לימדו אהבה, כתבו, שרו, התפללו ועמלו כדי להעיר בבני זמנם את האהבה. אלפי שנים חלפו, אך נראה שאהבה עדיין חסרה בעולם. האם אהבה היא רגש? כימיקלים במוח שלנו? האם לא מאוחר מדי לשנות את העולם? במסורות עתיקות מכל העולם, האהבה הייתה תמיד כוח הקיים ללא קשר לאדם או לרגשותיו. לפי המסורות האלה, האהבה היא אחד מחוקי הטבע הבסיסיים המניעים את העולם – ויותר משהאהבה מתקיימת בתוך האדם, האדם מתקיים בתוך האהבה. אחד מכוהני האהבה של כל הזמנים אמר פעם: "כאשר אני מדבר על אהבה, אינני מדבר על איזו תגובה רפה ורגשנית. אני מדבר על אותו כוח שכל הדתות הגדולות ראו בו את העיקרון המאחד העילאי של החיים. בדרך כלשהי, אהבה היא המפתח הפותח את הדלת המובילה למציאות המוחלטת" (מרטין לותר קינג). מאות שנים לפני כן, כתב דאנטה ב"קומדיה האלוהית": "אהבה היא הכוח המניע את השמש והכוכבים". אני חושב שזו לא מטאפורה. אם נביט על האהבה כעיקרון של הטבע, נבין שאהבה היא כוח המושך דברים נפרדים להתאחד. עבורנו, בני האדם, אהבה היא חוויה של משיכה פיזית או רגשית, אבל כמו כוח המשיכה הפועל גם על האדם וגם על כל היקום, אולי גם חוויית המשיכה האנושית פועלת על כל חלקיק בקוסמוס? האם ייתכן שכוח המשיכה שאנו מכירים כחוק בסיסי של פיזיקה הוא למעשה הביטוי של כוח האהבה בתוך החומר? השקפה כזו עשויה לעזור לנו להבין את דברי החכמים העתיקים שלימדו שכל היקום מלא באהבה. אז מדוע היא כה חסרה? לפי תפיסה זו, שהיא עתיקה אבל אוניברסלית, כל שעלינו לעשות כדי לחזק את האהבה בעולם הוא ללמוד כיצד לתת לה ביטוי. האהבה איננה זו שחסרה, אלו אנחנו שחסרים אותה, כאשר איננו נותנים ביטוי לאהבה. אולי לא לשווא כותב לנו אריך פרום בספרו "אמנות האהבה" כי עלינו ללמוד כיצד לאהוב. למרות כל החכמה שלנו ועל אף כל היכולות המרשימות שלנו, נותרנו בני אדם לא מושלמים, ויש לנו עוד הרבה מה ללמוד. כולנו מכירים את העיקרון הבסיסי האומר שאם רצונך להיות אהוב, עליך ראשית כל להיות אוהב, להעניק אהבה. הסופר לב טולסטוי משתף אותנו בתובנותיו וכותב: "יותר ממה שאנחנו אוהבים אנשים על הטוב אשר עשו לנו, אנו אוהבים אותם על הטוב אשר עשינו להם". זוהי תפיסה מהפכנית ונראה לי שדי בהבנה עמוקה שלה כדי לפתור מחצית מבעיות העולם. רוצים עוד אהבה בחיים? עשו טוב לאחרים. ככל שאנו משקיעים ומעניקים יותר לאנשים (ולבעלי–החיים, לצמחים ולדוממים) שסביבנו, גדלה היכולת שלנו לחוש אהבה. אנו גדלים ככלי קיבול לאהבה הקיימת מסביב, וכך מכילים בתוכנו יותר אהבה. האם יכול להיות שהמצב הטבעי שלנו הוא אהבה? האם יכול להיות שאנו עצמנו היחידים המונעים מאיתנו לחיות בתוך האהבה? מהם המחסומים הללו? פחד להיפגע, להתאכזב? פחד לגלות שאיננו מושלמים? האם זו הסיבה שאנו מחפשים תדיר להיות צודקים יותר מן האחרים? האם הביקורת המופנית היום כלפי כל האנשים הסובבים אותנו היא רק קיר שמגן עלינו, אבל בו–בזמן מהווה גם מחסום לאהבה? מצד אחד אנו רוצים לאהוב ולהיות נאהבים, ובו–בזמן אנו שולחים החוצה קוצים כדי להרחיק את כל מי שעמו עלינו לפתח קשרי אהבה. כתשובה שמעבר לזמן עונה לנו רומי: "אהבה היא הדת שלי. כל לב עבורי הוא מקדש". האם יש תקווה לאנושות שלנו ללא אהבה? האם זה באמת משנה אם נגיע לכוכבים אחרים? אם יהיו לנו מחשבים מהירים יותר? אם נחיה חיי נצח? כל עוד ההתפתחות הטכנולוגית שלנו תעלה על ההתפתחות האנושית שלנו, הטכנולוגיה שלנו תאיים להרוס אותנו. הטכנולוגיה יכולה רק להעצים את מי שאנחנו – היא כלי בידינו. שאלת עתידנו נשארה כשהייתה – לא מה הם האמצעים העומדים לרשותנו, אלא מי אנחנו? "יום אחד, אחרי שנדע לשלוט ברוח, בגלים, בגאות ובשפל ובכוח הכבידה, נרתום את האנרגיה של האהבה לצרכינו. ואז, בפעם השנייה בתולדות העולם, האדם יגלה את האש" (פייר טיילר דה שרדן, האבולוציה של הצניעות). כולנו רוצים לאהוב יותר, אבל כשזה מגיע למפגש היומיומי האמיתי שלנו עם אנשים, זה לא תמיד עובד. אילו רק האנשים סביבנו היו "קשובים יותר", "יעילים יותר", "אחראיים יותר", היה זה פשוט יותר לאהוב אותם. אך זו לא הדרך. חישבו כמה ריבים ומלחמות החלו במטרה לשנות את האדם האחר באופן שנראה לנו. האם אפשר בכלל לשנות אנשים אחרים? בוודאי שנוכל להשפיע על אחרים על–ידי דוגמה אישית, על כן דרך האהבה מציעה לנו להתחיל בשינוי של עצמנו. העולם מלא באהבה ועדיין היא חסרה. מה היה קורה אם כולם היו מפסיקים לנסות לקבל אהבה והיו מתחילים לתת אהבה? האם אז הייתה חסרה אהבה למישהו בעולם?

נדמה שהפחד הקמאי ביותר של האדם הוא הפחד מהמוות. ועם זאת, אין עוררין על כך שכולנו נמות, ביום מן הימים. סיפורה של הרופאה שחוללה מהפכה ביחסו של העולם המערבי לגוססים, לחולים ולבני משפחותיהם, ושינתה את הדרך בה אנו מתייחסים אל המוות "אין מקריות בחיים, אפילו לא נסיבות הלידה שלנו, והדברים שאנחנו תופסים כטרגדיות למעשה אינם טרגדיות כלל, כי אנחנו יכולים לבחור להתייחס אליהם כאל הזדמנויות לגדול, ואז ניווכח לדעת שהם בעצם אתגרים שאנו עשויים להזדקק להם כדי לשנות את חיינו". ("המוות חשוב לחיים", אליזבט קובלר-רוס). ד"ר אליזבת קובלר-רוס (2004-1926) היתה פסיכיאטרית שווייצרית-אמריקאית מהפכנית בתחומה. היא פעלה בתקופה מטריאליסטית, שבה שלטו שיטות הרפואה האקדמיות, ועם זאת העזה לפתח תפיסה רוחנית, הומנית והוליסטית לגבי הטיפול באדם החולה. במוסדות הרפואה זו היתה מהפיכה. פרפרי הנשמה קובלר-רוס נחשפה למוות לראשונה במהלך מלחמת העולם השנייה, עת עבדה במחנה פליטים ליד ציריך. עם תום המלחמה, ב-1945, ביקרה במחנה ההשמדה מיידנק, כשהיא בת 19 בלבד.  היתה זו חוויה מכוננת עבורה, שגרמה לה זעזוע עמוק. במהלך הסיור שערכה במחנה הבחינה בציורי פרפרים שציירו ילדים על קירות הצריפים בהם הוחזקו בלילה האחרון לחייהם. היא תהתה מה פירוש הסמל הזה ולמה בחרו הילדים לצייר דווקא אותו. שנים לאחר מכן, בעקבות חוויות מיסטיות שחוותה, דיברה קובלר-רוס על סמליות הפרפר: "לזכרם של הילדים באושוויץ ובמיידנק אנחנו משתמשים במודל של הגולם והפרפר. אתם כמו פקעת הגולם של הפרפר. פקעת הגולם היא מה שאנחנו רואים בראי – רק משכן זמני של האני האמיתי שלכם. כשפקעת הגולם ניזוקה ללא תקנה, אתם מתים ופקעת הגולם, שנוצרה מאנרגיה פיזית, תשחרר – באופן סמלי – את הפרפר… החלק הנצחי שבכם ישוחרר מהקונכייה הפיזית שלכם. מה שאתם קוברים או שורפים הוא לא אתם, זו רק פקעת הגולם". קובלר-רוס ידעה שתהליך המוות כרוך בסבל עבור החולה ובני משפחתו, ולכן לימדה שהסבל הזה מהווה גם הזדמנות לגדילה ולהתפתחות אישית ורוחנית: "כל קושי הוא הזדמנות שניתנת לכם, הזדמנות לגדול. צמיחה היא המטרה היחידה של הקיום בעולם הזה. לא תוכלו לגדול אם תשבו בגן פרחים יפה ומישהו יגיש לכם אוכל מדהים על מגש כסף. אבל אם אתם חולים, אם אתם סובלים, אם חוויתם אבדות ובכל זאת אתם לא טומנים את הראש בחול, אלא מאמצים את הכאב ולומדים לקבל אותו, לא כעונש או כקללה, אלא כמתנה שיש לה מטרה מאוד מאוד מסוימת – אז אתם גדלים". לדעת למות, לדעת לחיות כשסיימה קובלר-רוס את לימודי הרפואה, נסעה לניו-יורק בעקבות עבודתו של בעלה. היא התמסרה לעבודתה בבית החולים ושם נחשפה לטיפול הניתן בבית החולים למאושפזים הגוססים, וליחס למשפחותיהם. הם היו "מוקצים", איש כמעט לא שוחח איתם או נגע בהם, ובוודאי לא הייתה הכרה בצרכים הרגשיים שלהם ושל משפחותיהם, או הכנתם לקראת המוות. הטיפול היה פיזי-תרופתי בלבד, והתבסס על מחקרים רפואיים. היא כתבה: "הידע עוזר, אבל ידע לבדו לא יכול לעזור לאף אחד. אם לא תשתמשו בלב שלכם ובראש שלכם ובנשמה שלכם, לא תוכלו לעזור לאף אחד. בכל שנות העבודה שלי עם חולים למדתי, שגם אם הם סכיזופרניים כרוניים, ילדים הסובלים מפיגור קשה או חולים גוססים, לכל אחד יש מטרה. כל אחד יכול ללמוד מכם או להיעזר בכם, אך גם להפוך למורה שלכם". כך החלה קובלר-רוס לעבוד עם חולים סופניים, מבוגרים וילדים כאחד. לדבריה, חולים סופניים מלמדים אותנו לא רק על תהליך המוות, אלא גם איך לחיות כך שלא יוותרו דברים לא פתורים עבורנו. בעקבות עבודתה הממושכת עם ילדים ומבוגרים, היא זיהתה חמישה שלבים שחווה אדם חולה, או אדם הקרוב למוות שלו עצמו, או של היקר לו. השלבים אותם היטיבה לתאר הינם: הכחשה, כעס, התמקחות, דכאון וקבלה. קובלר-רוס הצביעה על כך שהיחס של החברה המערבית למוות הינו יחס של הכחשה, התעלמות, חוסר קבלה ובהלה. לדבריה אנשים נמנעים לדבר על המוות, מתוך הנחה ילדותית ש"אם לא מדברים על זה – זה לא קיים". כרופאה וכאדם, יחס זה היה בלתי נתפס עבור קובלר-רוס, והיא החלה להנהיג נורמות חדשות לפיהן ניתנה אפשרות לחולה הסופני להיות מטופל גם בביתו, להיות שותף להחלטות אודות טיפולים, מינון התרופות, משככי הכאבים שהוא מקבל, תוך מתן ליווי רגשי לו ולבני משפחתו. את מודל הטיפול הזה, המהפכני לזמנו, היא החלה להפיץ בבתי חולים, בתי אבות, הוספיסים, ובקרב מוסדות רווחה לקשישים. "אני חושבת שהמתנה הגדולה ביותר שקיבלתי מהחולים הייתה ההבנה שיש משהו מעבר לתרופות, מעבר לטיפולים חשמליים ומעבר למדע הרפואה. שבעזרת אהבה ואכפתיות אמיתיים אפשר לעזור לאנשים רבים מאד להחלים". מסע הפרידה מן החיים קובלר-רוס ראתה במוות חלק מן החיים, חלק ממסע עצום ואינסופי של האדם, וחינכה דורות של מטפלים ומטופלים לראות בו מלווה קבוע, המעורר בנו דווקא את הצורך למצוא משמעות, להחליט על סדרי העדיפויות, לא לבזבז זמן, ולנהוג באנושיות גם כשהזמנים קשים ומאיימים. לדבריה, תהליך ההיפרדות מהחיים מעניק הזדמנות לחולה ולבני משפחתו להעלות את "העניינים הלא פתורים" ביניהם, ולאפשר למת להמשיך את דרכו הלאה בשלווה ובשלמות. על-מנת שיתאפשר תהליך אמיץ שכזה, נדרשים החולה ובני משפחתו להעז "להסתכל למוות בעיניים", לקבל את דרכו של האדם בעולם, את בחירותיו, ולעזור לו ולהם להשלים עם מה שהיה ועם מה שלא היה. "אם אתם חיים נכון, אתם אף פעם לא מפחדים למות. למות זו ההנאה הגדולה ביותר שמחכה לכם. אתם בכלל לא צריכים לדאוג או להיות עסוקים בזה, אלא במה שאתם עושים היום. אם תבחרו היום את הבחירה הגבוהה ביותר בכל דבר, לא רק במעשים, אלא גם במילים ובמחשבות, רגע המוות יהיה לכם רגע מבורך בצורה שלא תיאמן". בחירה גבוהה פירושה לפעול בצורה אתית, מתוך המקום הטהור ביותר בליבנו. למצוא משמעות בכל מעשה, להיות הכי טובים שאנו יכולים להיות – שהרי בסוף יום כזה, אנו הולכים לישון מתוך סיפוק ושלמות. בסוף חיים כאלה, נוכל למות בשקט, עם סיפוק, ופחות חרטות. ואולם עבודתה של קובלר-רוס לא תמיד התקבלה בברכה על ידי הסביבה. יוזמתה להקמת הוספיס לתינוקות וילדים הנגועים באיידס, נבלמה ב-1985 על ידי תושבי האזור שחששו לגור בסמיכות לנשאים של המחלה. ב-1994 הוצת מרכז טיפולי שהקימה, ככל הנראה על ידי מתנגדים לעבודתה עם חולי איידס. מסר של חמלה ושל אומץ ב-1995 סבלה קובלר-רוס מסדרת אירועים מוחיים, שהותירה אותה בשיתוק חלקי וגרמה לסגירת  מרכז הריפוי אותו ניהלה. בראיון שהעניקה בשנת 2002 הצהירה קובלר-רוס כי היא מוכנה למוות ואינה חוששת מפניו. בשנת 2004 הלכה קובלר-רוס לעולמה. מאז החלה את פועלה לימדה אודות הגישה הטיפולית והאנושית לנוטים למות ולקרוביהם במכללות, סמינרים, בתי ספר לרפואה, בתי חולים ומוסדות לעבודה סוציאלית. במהלך חייה קיבלה 20 אותות הוקרה, וב-2007, שלוש שנים לאחר פטירתה, נכנסה להיכל התהילה הלאומי של הנשים האמריקאיות. מעורר השראה לראות כיצד פועלה של אישה אחת השפיע ושינה מציאות של אנשים רבים כל כך. קובלר-רוס גרמה לשינוי חברתי מהותי ביחס למוות. היא נטעה בקרב בני אדם, רופאים, מטפלים, חולים, ילדים ומשפחות, רוח של חמלה, אהבה, קירבה ופתיחות אמיצה. המסר שלה היה מאוד ברור: "חברתנו תתקדם רק אם נפסיק לרטון על מגרעותיה ונאזור אומץ לעשות משהו בנידון. קשה ומכאיב להודות בפחדינו… רק האמיצים שבינינו מסוגלים להודות בכך. אלה שמסוגלים להיאבק בקושי, בעלי התקווה הרואים אור בקצה המנהרה, הם אנשים העשויים ללא חת, שהיה להם האומץ להיאבק בקשיים שבנפשם פנימה – וכך גם בחברה בכללותה".

בתרבויות רבות מסמל השאול את הלא מוכר, הלא ידוע, סך פחדיו של האדם והמקומות הלא מודעים בתוכו. כיצד יכולה "הירידה אל השאול" לעזור לנו למצוא מחדש את עצמנו? כיצד נוכל ברגעי משבר להוליד את עצמנו מחדש, מתוך החשכה? סיפור המיתוס של אינאנה, מתרבות שומר, יכול לתת לנו מפתחות חיים לכך. היו אלה ימים ולילות ארוכים של חיפוש עצמי ואינספור שאלות שאף ניסיון, לימוד או השכלה שהיו ברשותי לא הצליחו להעניק לי תשובות אליהן. ובאותם הימים, כמעט כל מסגרת או תבנית שדרכן הגדרתי את חיי שינו את צורתן, או שהאופן שבו התבוננתי עליהן השתנה. נדמה היה לי שכל חלק בתוכי, כל מסגרת שהאמנתי שהיא נכונה ואמיתית עבורי, נשברה לרסיסים. "בא לי למות!" חזרתי ואמרתי לא מעט פעמים, וזה לא שהיתה בי איזו כוונה לאבד את החיים, היה זה רק ביטוי של תחושת הקושי והאובדן שחוויתי בתוכי. הקרובים אלי נתנו בי מבטים מודאגים, "מה חסר לך?", שאלו, מנסים להבין. "יש לך הכל – בית, עבודה, משפחה, ילדים, וכולם בריאים ושלמים". ובאמת, מה חסר לי? שאלתי גם אני את עצמי. תשובה של ממש לא היתה לי, ליוו אותי תחושת מועקה נוראית ופחד מכך שאין לי יותר במה להיאחז. פעפע בי כאב עצום על איזה חור גדול ושחור שחשתי בתוכי ולא ידעתי איך להיות בו, מה לעשות איתו או כיצד למלאו. הייתי כמו עץ שידע אי אלו שנים, אך בפנים לא הצלחתי למצוא לו שורשים. ולא ביקשתי שורשים שיחברו אותי לשושלת המשפחתית, למורשת הדתית או הלאומית אליהן נולדתי. התעוררה בי איזו הבנה – שמעבר לצבע העור, לצורת העיניים ולממדי הגוף, שמעבר למשפחה, לחינוך שקיבלתי, לדת, לעם ולמדינה שלתוכם נולדתי, יש משהו גדול ועצום הרבה יותר שאת חכמתו ביקשתי – את חכמת המין האנושי. בזאת אני נזכרת כשאני קוראת את המיתוס "אינאנה יורדת לשאול", ותוהה כיצד הייתי חווה את אותה תקופה בחיי, אם אז הייתי יודעת את המיתוס כפי שאני יודעת היום. "אינאנה יורדת לשאול" הוא מיתוס שומרי עתיק שבמקור הופיע בכתב יתדות על לוח טיט שתוארך מלפני כ-3,700 שנים. למעשה, יש אומרים שהוא בין המיתוסים הכתובים הקדומים ביותר שאנו מכירים היום. אז בטח תשאלו – מה הקשר בין חיי כאן במאה ה-21 לחייה של אותה אינאנה שומרית? ומה כבר אפשר ללמוד מאיזה סיפור עתיק בן אלפי שנים? נתחיל בסיפורה של אינאנה, ולאחר מכן נמשיך לצלול. סיפור המיתוס האלה הגדולה אינאנה, מלכת השמים והארץ, מבקשת יום אחד לרדת אל השאול. היא נוטשת את השמים ואת הארץ, עוזבת את כל מקדשיה, לובשת את בגדיה המפוארים, מסדרת את שערה ומניחה על ראשה את הכתר, מתקשטת בתכשיטים ובאותות מלכותה. היא יוצאת אל העולם התחתון כשלצידה נינשובור, המשרתת הנאמנה שלה. היא מורה לה להישאר מאחור ונותנת לה הוראות מפורטות – מה לעשות, אל מי לפנות ומה לומר אם היא לא תשוב משם. אל השאול היא נכנסת לבדה. בפתח השאול היא מודיעה לשומר הסף שהגיעה כדי להיות נוכחת בטקס ההלוויה של בעלה של ארשכיגל, אחותה הגדולה. שומר הסף מודיע על כך לארשכיגל המבקשת ממנו לסגור את שבעת שערי העולם התחתון, ולהותיר בהם פתח צר דרכם תוכל אינאנה לעבור. כך עברה אינאנה שער אחר שער, ובהתאם לדרכי העולם התחתון, בכל אחד מהם הוסרו ממנה בהדרגה תכשיטיה ומלבושיה. כשעברה את השביעי, נכנסה לחדר המלכות ערומה וכורעת, ופנתה אל כס המלכות של ארשכיגל. זו שלחה בה את עין המוות, וגופה של אינאנה הפך לבשר רקוב שנתלה על וו בקיר השאול. כאשר מקץ שלושה ימים ולילות אינאנה לא שבה, מיהרה נינשובור למלא אחר הוראותיה המפורטות של גבירתה כדי להציל אותה: לאחר שעטתה על עצמה אותות אבל, היא פנתה בתחנוני עזרה אל האל הראשי אנליל, אך הוא סרב לסייע. ממנו פנתה אל נאנה, אל הירח ואביה של אינאנה. גם הוא סירב לסייע. שניהם זעמו על שאינאנה הפרה את חוקי החיים והמוות, ולכן עליה להיענש. נינשובור אינה מוותרת ופונה אל אנקי, אל החכמה, שמהעפר שמתחת לציפורניו יוצר שני יצורים ושולח אותם להיכנס כזבובים מבעד לשערי השאול. כאשר נכנסו שני היצורים לשאול, הם מוצאים בחדר המלכות את ארשכיגל כורעת כאישה העומדת ללדת. הם חוזרים על מילותיה אחת לאחת, והיא כה מרוצה שמציעה לתת להם מתנה. הם מתעקשים לקבל רק את גופתה של אינאנה. משקיבלו אותה, התיזו עליה האחד את "מזון החיים", והשני את "מי החיים" – שקיבלו מאל החכמה. אינאנה קמה לתחייה, אך כשביקשה לעלות מן העולם התחתון, נצמדו אליה שדי השאול, מזכירים לה את חוקיו – זה העולה, חייב לשלוח אחר במקומו. הם המשיכו ללוותה לאחר שעלתה מן השאול. תחילה ביקשו לקחת את נינשובור, לאחר מכן את בניה של אינאנה, אך היא סירבה להיפרד מהם. כשהגיעו לעיר ארך, מצאו את דומוזי, בעלה של אינאנה, יושב שאנן וטוב לב למרגלות עץ התפוח. אינאנה זרקה בו את עיני המוות, והשדים ביקשו מיד לתפוס אותו. דומוזי מצליח להימלט ומתחבא אצל אחותו, אלת הגפן. בסופו של דבר, כשעלה בידיהם לתפוס אותו, צר היה לאינאנה על דומוזי, אך מאחר שלא ניתן להפר את חוקי השאול, היא ציוותה שדומוזי ואחותו ישהו בשאול לסירוגין – חצי שנה כל אחד, וכך יהיה שוב ושוב עד קץ הימים. מהם מיתוסים? המיתוסים הם סיפורים בהם טמונה חכמה עתיקה. הם נושאים בתוכם גרעין של אמת הממתין רק שנגלה ונפצח אותו, שנשוב לגלות אותו. אך כדי שנוכל להתקרב לאותה אמת, עלינו לוותר על ההבנה שלנו את הדברים דרך מערכת החשיבה והאמונות הקיימות בנו היום. עלינו להתעלות מעל ההרגל לקרוא טקסט כפשוטו ולשאוף ללמוד איזו שפה סמלית שתאפשר לנו לקלוט את החכמה האוניברסלית הטמונה מאחורי המילים. באופן זה אני מבקשת לפגוש בחכמתה של אינאנה ולהביא לכאן כמה מחשבות הנוגעות למסע שלי, זה ששיתפתי אתכם בו, זה שאני מניחה שעבר על רבים בצורה כזו או אחרת, זה שאני מניחה ששוב יעבור עלי בקרוב, בזמן כזה או אחר. הבחירה החופשית הטקסט מתחיל ברצון או בהיפתחות של אינאנה לירידה אל השאול. האלה הגדולה, מלכת השמים והארץ, שלכאורה יש לה הכל, בוחרת לרדת לעולם התחתון לבדה. אף אחד לא שלח או הכריח אותה ללכת לשם, ונראה גם שאין זה מעשה אקראי או נטול מחשבה. זו בחירה חופשית ומתוכננת הנעשית בעיניים פקוחות, מה שמעלה בנו את התהייה – מדוע בוחרת אינאנה לרדת למקום שרבים מאמינים כי אין ממנו חזרה? לוותר כדי לפגוש את האפל אינאנה יוצאת אל השאול לבושה בבגדיה המפוארים, עונדת את תכשיטיה ואת סמלי מעמדה הרם, שכולם מוסרים מעליה בהדרגה בכל אחד משבעת שערי השאול דרכם היא עוברת. אינאנה ממשיכה, שער אחר שער, עד שמגיעה לחדר המלכות של ארשכיגל כשהיא נטולת כל, ערומה וכורעת. כלומר, כדי שאינאנה תוכל להגיע אל מעמקי העולם התחתון, עליה לוותר על כל מה ששימש אותה וסימל את מעמדה בעולם שעל פני האדמה. לצאת מהקווים הירידה לשאול והחזרה ממנו, ככל הנראה, אינה נתפסת כמעשה מקובל או נכון. אנליל ונאנה זועמים על אינאנה ומסרבים לסייע לה בטענה שעברה על חוקי החיים והמוות, ולכן עליה להישאר בשאול. אינאנה, לעומתם, מאמינה או יודעת כבר שהדרך לשאול והחזרה ממנו אפשרית, גם אם היא כרוכה בסכנות. אל השאול היא נכנסת רק לאחר שהבטיחה שנינשובור תפעל להחזרתה משם. ואכן, המעבר בין עולם המתים לחיים, כך מלמד אותנו מאוחר יותר אנקי, אפשרי אך הוא מצריך הכרות טובה של החוקים ודרכי ההתנהלות, כדי למצוא פרצות שיאפשרו לעבור עליהם. סוד החיים במחזורים כשאינאנה עולה מן השאול, היא מוצאת את דומוזי יושב לו נינוח למרגלות עץ התפוח, ומיד מורה לשלחו במקומה אל השאול. דומוזי בורח ועושה כל שביכולתו כדי להימנע מהירידה לשם. בסופו של דבר, אינאנה חומלת עליו ומאפשרת לאחותו לחלוק עמו באופן שווה את השהות בשאול – מחצית השנה כל אחד, וקובעת שכך יהיה שוב ושוב עד קץ הימים. כלומר, מה שנתפס בתחילת המיתוס כבלתי אפשרי, הופך למעשה מחזורי קבוע של שהות מעל ומתחת לפני האדמה. סיפור המסע הפרטי שלי אז אולי 3,700 שנה או יותר מפרידות בין אינאנה לביני, אך סיפור מסעה הנחוש והאמיץ לא חדל להדהד בתוכי, כמו מותיר אבני דרך להבנת המסע שלי – הבחירה החופשית, הוויתור,  ה"יציאה מהקווים". במסעי, בחרתי לצלול פנימה אל הלא נודע ולהתמסר לאותו חור שחור, מבלי לדעת שבסופו של דבר תיוולד בתוכי איזו דרך חדשה. בדרך הייתי צריכה לוותר על "מלבושיי", כלומר על האופן שבו ראיתי ותפסתי את עצמי ואת החיים, וכשעשיתי זאת, לא פעם בעיני אחרים "שברתי את הכלים", או את "הכללים", עשיתי דברים "לא הגיוניים". אבל בדרך למדתי שלא כל מה שאחרים חושבים שנכון – הוא נכון, גם אם הם הרוב. ולמדתי שאפשר לצאת מהבור השחור כעץ המכיר יותר את שורשיו, ומבקש כעת להעניק מפירותיו. כמה נוח ונעים לשבת חסר דאגה מתחת לעץ תפוח, לעצום את העיניים ולתת לדברים לחלוף… וכמה סבל ישנו בניסיון להיאחז במצב קיים, לברוח כשהחיים מבקשים מאיתנו להשתנות או להתפתח. אז אולי אינאנה מבקשת לספר על היכולת הטבועה בנו לחצות איזה גבול שנדמה שהוא בלתי אפשרי, ללכת אל המקום החשוך והלא נודע ולהתמסר אליו, למות לצורה המוכרת והידועה ולאפשר את לידתנו מחדש באותם החיים. ואולי היא גם מבקשת לספר שזהו תהליך מחזורי הכרחי, בלתי נמנע ובלתי מסתיים של מוות ולידה מחדש… סוד החיים.

בגיל 21 הנהיגה סופי שול קבוצה של צעירים גרמנים שהתנגדו למשטר הנאצי. כשנתפסה הוצאה להורג בגיליוטינה, אבל אומץ הלב שלה מהדהד אלינו מן העבר "הוורד הלבן" הייתה קבוצה של צעירים גרמנים אשר פעלו כנגד המשטר הנאצי. פעילותם כללה בעיקר הפצה נרחבת וחשאית של עלונים הקוראים לגרמנים להתאגד ולהתנגד למשטר הנאצי, שפעילותו סתרה בעיניהם את הערכים הגרמניים והאנושיים. הקבוצה החלה להפיץ את העלונים בקיץ 1942. בתחילת שנת 1943 הגבירה הקבוצה את פעילותה והיא הפכה להיות נועזת יותר ויותר. ב-18 בפברואר 1943 נתפסו סופי שול ואחיה, הנס שול, מראשי הקבוצה, כאשר השאירו עלונים של "הוורד הלבן" באוניברסיטת מינכן בה למדו. תוך ארבעה ימים, לאחר משפט בזק שנערך להם הוצאו להורג יחד עם חברם לקבוצה, כריסטוף פרובסט, ב-22 בפברואר 1943.  בחודשים שלאחר מכן נתפסו שאר חברי הקבוצה, בהם גם אלכס שמורל, חברם להנהגה. שמורל, וילי גראף וקורט הובר הוצאו הוצאו אף הם להורג, ואילו הפעילים האחרים בקבוצה קיבלו עונשי מאסר שונים. האמת שבפנים, הזוועה שבחוץ חברי הקבוצה העיקריים היו, כאמור, האחים הנס וסופי שול וחברם אלכס שמורל. מה הניע אותם לפעול? רמז לכך אפשר למצוא במכתב ששלחה סופי לחברתה באביב 1942: "האם זה לא תמוה ומעורר יראה שהכול כל כך יפה? למרות האימה. לאחרונה אני מבחינה במשהו עצום ומסתורי מציץ מתוך הנאתי הטהורה מן היופי – הבורא של היופי הזה… רק האדם יכול להיות מכוער באמת, כי יש לו הרצון החופשי לנכר את עצמו משיר ההלל הזה. לעתים קרובות נראה שהאדם יצליח להשתיק את המנון ההלל הזה באמצעות רעמי התותחים, הקללות וחילול הקודש שלו. אבל במהלך האביב האחרון מתברר לי קמעה-קמעה, שהוא לא יצליח לעשות זאת. לכן אני רוצה לנסות לעבוד קשה כדי לצדד במנצח." לסופי ברור היה שלמציאות שראתה יש שני פנים. מחד, היא רואה את פניה המכוערות של המלחמה; מאידך היא רואה את השלמות והיופי של הטבע, יופי חיצוני שהוא גם יופי פנימי, המהדהד ומתעורר בתוכה. בסופי מתעוררת ידיעה פנימית כי יש משמעות לכל, וכי השקר שבני האדם מקדמים כרגע הוא זמני; כי היפה והנכון ינצח, ובו היא רוצה לצדד. ברור לה גם שהדבר ידרוש ממנה מאמץ ומחיר כבד, וכפי שעולה ממכתביה, זהו מחיר שהייתה נכונה לעמוד בו. הידיעה הפנימית של הנכון, הצודק והאמיתי הצודק הדהדה תמיד בלבותיהם של אלו שרצו להביא את עצמם ואת העולם למקום טוב יותר. הידיעה הפנימית כי קיימים בעולם טוב, צדק ואמת, שהם מעבר לזמני ולסובייקטיבי, ובמובן מסוים הם נצחיים, היא שביל של אור שהוביל מאז ומעולם את האדם מחשכת הבערות אל אורה של האמת. הצדק ורוח האדם יכולים לנצח את הפחד העלונים והיומנים שהותירו אחריהם חברי הקבוצה מלמדים כי מה שהניע את חברי הקבוצה היה צורך עמוק בצדק. הם לא הסתפקו בחיי נוחות ובדאגה להישרדותם ולנוחותם האישית בלבד; הם הרגישו באופן עמוק את הצורך לחיות את הערכים עליהם חונכו וגדלו. בעלונים מצטטים החברים את החכם הסיני לאו דזה, את המשורר הגרמני ואיש הרוח גתה ועוד. מתוך העלונים עולה כי הידע שלהם רחב, ולא מצומצם לתרבות הגרמנית בלבד. הם שאבו השראה מתורות המזרח והמערב גם יחד, כיוון שהבינו כי חכמת האנושות ורוח האדם יכולות להתבטא באופנים רבים ובתרבויות שונות. במכתבים ובזיכרונות שהשאירו חברי "הוורד הלבן" מתגלים עוצמתם הפנימית והביטחון העמוק שלהם בצדקת דרכם. במכתבו האחרון של הנס שול להוריו, לפני הוצאתו להורג, כתב: "לא יכולנו לפעול בצורה אחרת ואנו בטוחים שתבינו אותנו. העתיד יצדיק את מעשינו." גם אל מול המוות, אהבה אלכס שמורל כתב גם הוא להוריו מהכלא: "האסון הזה היה הכרחי כדי לעלות אותי על הדרך הנכונה, ולכן זה לא היה אסון כלל… מה ידעתי עד עכשיו על אמונה אמיתית ועמוקה, על האמת, על האמת האחרונה והיחידה, על אלוהים?". שמורל ביקש מעורך דינו למסור להוריו כי הוא סולח למארי לואיזה, בת זוגו לשעבר, שאצלה ביקש להתחבא לאחר מעצר חבריו, והיא אשר הסגירה אותו לגסטאפו. היה חשוב לו ללכת אל מותו ללא שנאה לאיש, לרבות כלפי אלו שבגדו בו. מספר שעות לפני מותו הורשה שמורל לכתוב מכתב נוסף להוריו, ובו כתב בין היתר: "אני הולך למות, בידיעה שפעלתי בהתאם לעקרונות החשובים ביותר שלי ובהתאם לאמת. זה מאפשר לי לפגוש את מותי במצפון שקט." לפיד של אור בתוך החושך ההשפעה של חברי "הוורד הלבן" על אנשים הייתה עצומה, הן בתקופת המלחמה והן שנים רבות לאחריה, ולמעשה עד היום. סרטים, ספרים ומחזות נכתבו עליהם והם ממשיכים להשפיע על מאות אלפי אנשים ברחבי העולם. אילזה איכינגר, צעירה יהודיה למחצה אשה חיה באותה תקופה בוינה, מתארת את ההשפעה שהיתה ל"ורד הלבן" עליה בזמן המלחמה: "זה היה כמו אור סודי שהתפשט על פני הארץ, זה היה אושר. לא היו לנו סיכויים רבים לשרוד, אבל זה לא היה הדבר העיקרי. לא ההישארות בחיים, אלא החיים עצמם הם שדיברו אלינו דרך המוות של האח והאחות שול והחברים שלהם… אנחנו יכולים לחיות בלי כלום, אבל אנחנו לא יכולים לחיות בלי תקווה." חברי "הוורד הלבן" העניקו תקווה לאנשים רבים. הם הוכיחו שאדם יכול לבחור להיות אדם, יהיו נסיבות חייו אשר יהיו. הם חיו הלכה למעשה את המשפט, "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש" (מסכת אבות). ואיפה האומץ שלנו? אנו, לשמחתנו, איננו חיים תחת אימי משטר טוטליטרי כפי שחיו חברי "הוורד הלבן". כיצד הם יכולים להיות רלבנטיים לחיינו? כיצד אנו יכולים לקבל מהם השראה ובמה יכולה גבורתם להשפיע על חיינו? חברי "הוורד הלבן" התגברו על נסיבות לא פשוטות על מנת ללכת אחר צו ליבם, אחר מה שזיהו כמעשה נכון. כל אחד מאיתנו יכול להתבונן פנימה ולבחון האם במעשיו, במחשבתו, באורח דיבורו, בהתנהגותו כלפי הקרובים אליו וגם הרחוקים יותר, הוא מגשים את הערכים שבחר. האם יהיו אלה ערכים של צדק, גבורה, אמת ויופי? חברי "הוורד הלבן", כמו רבים לפניהם ורבים אחריהם, משאירים לנו מורשת אנושית המראה שהדבר אפשרי, בנסיבות חריגות וקיצוניות ולא כל שכן בנסיבות חיינו. את התשובות נוכל למצוא תמיד בתוכנו, ואז נדע גם לחיות לאורן. את השופטים והתליינים של חברי הקבוצה, שעבדו את השנאה ואת האפלה, איש לא יזכור. לעומת זאת, גבורתם ואהבתם לאמת של חברי "הוורד הלבן", תמשיך לפעם לעד בליבם של כל מחפשי האמת, הצדק והטוב. כל אותם אנשים שאינם מפחדים לחלום על עולם טוב יותר, ולהגשים את חלומם. כל הציטוטים במאמר מתוך הספר: "סופי שול והוורד הלבן", אנט דומבאך וג'אד ניובורן, בהוצאת פן וידיעות ספרים

מה מניע את הרגשות ואת המחשבות שלנו? מה מעורר אותנו לפעולה? ואיך נוכל לגייס את המוטיבציה כשאנו חשים חוסר אונים, תסכול וחוסר התלהבות אל מול האתגרים? מוטיבציה או חוסר מוטיבציה, שניהם ביטויים שאנו שומעים עליהם מדי יום, בהזדמנויות שונות וביחס להיבטים רבים של החיים. מוטיבציה או חוסר מוטיבציה משפיעים על כולם, כולל אלה שיש להם אידיאל פילוסופי אך אינם מצליחים להתמיד ולשמור על העיקר – להפוך את האידיאל הזה לאורח חיים מאושר ומתמשך. מהי מוטיבציה? מוטיבציה היא המניע, הגורם אשר מוביל אותנו לתנועה במישור כזה או אחר. לגוף שלנו יש מניעים ברורים למדי להזיז את עצמו, אבל המטרות המעניינות ביותר הן אלו שמניעות את הרגשות ואת המחשבות. באופן כללי, הרגשות והמחשבות מחפשות סיפוק, ומבקשות להימנע מדאגות: אלו שני המניעים הפסיכולוגיים הגדולים והאשלייתיים ביותר. אנחנו אומרים שיש לנו מוטיבציה על דברים שאנחנו אוהבים, שמעוררים אותנו להשיג אותם, שגורמים לנו לתחושת רווחה, הנאה ובעיקר הערכה מאחרים. השגת משהו שקבענו לעצמנו, מניעה אותנו להמשיך ולפעול. מצד שני, אנחנו אומרים שאין לנו מוטיבציה כשאין תמריץ שדוחף אותנו לפעולה, בין אם מפני שאנחנו לא רואים תוצאות מיידיות, ובין אם מפני שאנחנו מדוכאים בגלל כישלון קודם כלשהו. מוטיבציה וחוסר מוטיבציה הופכים אפוא לגורמים שקובעים את ההתנהגות שלנו, את המחוות שלנו, את דרך הדיבור שלנו ואפילו את הגישה שלנו לחיים. חוסר מוטיבציה חוסר מוטיבציה מתבטא כייאוש, תחושת חוסר אונים מול קשיים, חוסר אנרגיה לקבל החלטות, אובדן התלהבות, חוסר תקווה לעתיד. למרות שאולי היו לנו ציפיות גדולות בהתחלה, ככל שעובר הזמן נחלשים החלומות המבוססים על פנטזיות, הרצון מסוכל על ידי המתנה להצלחות שיבואו מבחוץ, והתמריצים למוטיבציה נעלמים. החברה שבה אנו חיים סובלת מחוסר מוטיבציה, בדיוק בגלל שהיא משתמשת יותר מדי בגירויים פסיכולוגיים שקריים ושטחיים, ומשום שהיא מטעה אנשים בכך שהיא רומזת שההצלחה נובעת לא יותר מאשר מקניית מותג מסוים של מוצר או נטילה של תרופת פלא. זה גורם לקיומם של "אנשים ממורמרים" רבים בכל רחבי העולם, חלקם נרגזים ממספר השקרים שבהם אנו עטופים, כמו כישוף שקשה לחמוק ממנו, וחלקם מתאכזבים מחוסר הזדמנויות, ומחוסר במטרות בנות תוקף להתמודד איתן בקשיי הקיום. מהם האשמים בחוסר המוטיבציה? הערכים הכוזבים השולטים בחברה שלנו, מעדיפים הצלחה קלה על פני מאמץ מתמשך; בידור על פני עבודה; מתח על פני פעילות בריאה; שמועות על פני מחקר אמיתי. בימינו, מה שמיידי גובר על מה שחשוב. מפתים אותנו לחיות את הרגע, אבל לא כדי לתרגל הכרה ערה ונוכחת, אלא כדי לטשטש את ההכרה לאובדן חושים, לברוח מאחריות ולהימנע מהקשיים. העבר נוטה להיראות כסדרה של כישלונות, והעתיד אינו נראה באור הרבה יותר טוב… גישה זו מעודדת אנשים להאשים אחרים – לא את האשמים האמיתיים, אלא את מי שהכי קרוב בהישג יד. אז אנחנו מאשימים את האנשים שסביבנו, את מצב העולם בכלל, את המחסור בכסף, את רוע האנשים… ועוד כל כך הרבה תירוצים שמובילים לחוסר מעש הרסני ולפסימיות, שאותם אנחנו גם מעבירים הלאה לאחרים. מוטיבציה פנימית וחיצונית כולנו זקוקים למטרות שיכולות לתת לנו כיוון לחיים. המפתח טמון בחיפוש אחר מטרות טובות ושורשים יציבים. אם המוטיבציה שלנו מגיעה מאנשים אחרים והיא חיצונית לנו, אנחנו נחיה במצב של תלות נצחית. העולם הסובב אותנו יהפוך לתופעה אטמוספרית שתקבע עבורנו את ימי השמש או הימים הסוערים שלנו, את שמחותינו או את חרדותינו. שלא לדבר על התלות שלנו באנשים אחרים, שנחשיב כגורמים להתנהגות שלנו. מניעים חיצוניים הם, למרבה הצער, חולפים ולא יציבים ואינם מועילים כבסיס לחיים. חורחה אנחל ליברגה, מייסדה של אקרופוליס החדשה, אמר: "חלומות מתים כשנותנים להם למות, כשאנחנו תלויים אך ורק במניעים חיצוניים כדי להזין אותם: אם יש אנשים שמעודדים אותנו, אנחנו עליזים, אם האנשים האלה לא שם, אין לנו יותר אנרגיה; אם הנסיבות חיוביות, אנחנו מרגישים אמיצים, אבל אם דברים יוצאים קצת מהמסלול, אנחנו מאבדים את הלב. כך החלומות אינם חיים וההתלהבות אינה באה לידי ביטוי. בדרך זו, לכל היותר, אנו הופכים לצל או השתקפות של ההתלהבות והחלומות של אחרים, השתקפות הנסיבות וההסכמה המחויכת של מי שבמקרה נמצא סביבנו…" מוטיבציה פנימית נובעת מהרעיונות שלנו ומהרגשות שבחרנו בתהליך של למידה וקבלת החלטות. היא נובעת מניסיון העבר ומהסתכלות אל עבר העתיד. מוטיבציה פנימית היא מצב תודעה שאינו מבוסס רק על סיפוק צרכים ראשוניים, אלא חורג מהאינסטינקטים, החושים, הרגשות הטריוויאליים או הרעיונות שבמקרה נמצאים באופנה. המניעים הטובים ביותר הם אידיאל חיים שמביא לידי ביטוי את כל היכולות שלנו, שתופס את כל הווייתנו ומציע לנו מטרות לטווח קצר, בינוני וארוך, ומעניק משמעות שימושית, עוצמתית ויעילה למעשינו. מניעים פסיכולוגיים ומניעים פילוסופיים מניעים פסיכולוגיים הם קצרי מועד מכיוון שהם תלויים בחוסר היציבות של הרגשות, בין אם אלו שלנו או של אחרים. אם הדגש בחיינו יהיה על הרגשות, בקלות רבה יקרה שאחרי תקופה של מוטיבציה עלולה להיווצר תקופה של ירידה במוטיבציה, שמעצם משקלה השלילי תשאיר עקבות עמוקים באישיות. אם, לעומת זאת, נתמקד בערכים פילוסופיים, נוכל להבין את הרעיונות הגדולים שהניעו את ההיסטוריה, ושהיוו השראה לדמויות הגדולות שממשיכות להיות לפידים בוהקים המאירים את הדרך. פילוסופיה היא מוטיבציה קבועה, כי חיפוש החוכמה הוא דרך שלא תיגמר לעולם, ושמציגה מטרות שמתחדשות תמיד, הזדמנויות תמידיות לתיקון ולהתחדשות, ללמידה ולהתנסות, לאישור ולאושר. הבה נלך מהחיצוני אל הפנימי ונהפוך את המניעים לסיבות, את הסיבות לשורשים, את השורשים ליסודות, את היסודות למטרות, את המטרות לאבולוציה. זוהי דרך פילוסופית אמיתית, מנוע נפלא לחיים.

לפעמים נדמה שבכל פינה בעולם ישנם כאב, אלימות, תוקפנות וחוסר אונים – גם ברמה הגלובלית, וגם בחייהם הפרטיים של בני האדם, והקצב המהיר של האסונות שמתרגשים עלינו משתק לפעמים. בזמנים כאלה חשוב לא לאבד ניצוץ של אור, של אופטימיות, ושל תקווה לחיים משותפים הרמוניים, כנים ובריאים אנו חיים בתקופה בהיסטוריה שבה האירועים מואצים ללא מעצורים, ולעתים קרובות אנו חשים שהדברים שמתרחשים אינם בשליטתנו. אנו יודעים כי משך הזמן משתנה בהתאם למצב הפנימי שבו אנו מודדים אותו. מסיבה זו, לא נוכל להימנע מהתחושה הזו של מהירות בלתי נשלטת – לא בחייהם של בני אדם ולא בחיים ההיסטוריים בכללותם. בין השאר כי הכל קורה ללא מרווחים המאפשרים לנו לנשום; כי מספר האירועים המתרחשים בכל העולם עולה על יכולת ההטמעה שלנו; וכי כשאנחנו חושבים שכבר הבנו משהו, קופצים עוד עשרה או עשרים דברים אחרים ומשתקים אותנו בכמותם, בממדיהם ובמהירותם. אין צורך להיות מלומדים כדי להבין למה אני מתכוונת, וגם לא צריך לתת דוגמאות רבות. למרבה המזל או למרבה הצער, יעילות התקשורת מאפשרת לכל אחד לחוות את המתרחש בכל פינה בעולם מבלי לצאת מהבית; להרגיש את ההשפעה של כאב, אומללות, עימותים, מלחמות, מוות, אלימות, חוסר ביטחון, חוסר אונים… ועל כל מצב גלובלי שמתרחש – אלה שממלאים את התקשורת, אלה שנכנסים להיסטוריה – יש עוד מצבים אישיים דומים מאוד שחוזרים בקטן על מה שקורה בקנה המידה הגדול. הדברים הקטנים אולי לא יוצרים כותרות גדולות, אבל הם משפיעים על הסובלים מהם. גם בקבוצות אנושיות קטנות, במשפחה, בין חברים, במערכות יחסים יומיומיות יש תוקפנות, כאב, עימותים, חוסר אונים ולצערי גם פשעים ורציחות. ועדיין, אנחנו לא מובסים המהירות שבה אנו חיים, וטבעו של מה שאנו חיים, גורמים לנו לפעמים להיכנע לפסימיות. וגם אם ננסה להיות אובייקטיביים ולנתח את הכמות והאיכות של הדברים שאנו חווים, התוצאה הסופית מכריעה ומוחצת אותנו. עם זאת, אני מאמינה שלא הפסימיות או התחושות השליליות הם השולטים בנו. למרות שאולי נראה שחוסר האונים משתק אותנו לפעמים, למען האמת איננו מובסים. תראו את המאמצים העצומים שעושים גם אומות וגם יחידים כדי להגיע להסכמות, לנשום לרווחה, לעצור את המערבולת, לעצור את המאבקים ההרסניים והסטריליים. התוצאות אינן מעודדות במקרים רבים, נכון, אבל הדבר החשוב הוא ההתמדה להתחיל מחדש עד להשגת התוצאות הרצויות. יש אינסוף דיאלוגים, זה נכון, ואפשר לפעמים לתהות אם המדינות או בני האדם רוצים בכלל להגיע להסכמה, האם יש דיאלוג אותנטי או שאלו מונולוגים שבהם אף אחד לא מקשיב לאיש. עם זאת, הניסיונות ממשיכים, וזה סימן טוב, כי אנו הופכים מודעים לחירשות שלנו. בלב ליבו של כל מה שקורה לנו, יש ניצוץ של אור, של אופטימיות, של תקווה לעתיד, של החזרת קצב חיים הרמוני. אנחנו מדברים על כאב, אבל אנחנו עושים זאת מתוך מחשבה על האושר שמחכה לנו… אם אנחנו רוצים להשיג אותו, כמובן. אנחנו מדברים על מלחמה, אבל אנחנו עושים זאת בחלום על שלום. אנחנו מגנים אלימות כי אנחנו אוהבים חיים משותפים, אנחנו מתרעמים על חוסר סובלנות כי אנחנו רוצים להבין אחד את השני בכנות. ניצוץ של ריפוי והחלמה גם אם ההווה מעט מבולבל ואפל, אלו שלא חיים עם ניצוץ של תקווה יגרמו להווה – וגם לעתיד – להיות שליליים במידה מסוכנת. מי שחשים את הניצוץ הזה של ריפוי והחלמה, של התחדשות, של שבילים רחבים ובטוחים, בונים עתיד מכובד יותר בעיצומם של קשיי ההווה. מיותר לציין שכפילוסופים, ובשם אותה אהבת חוכמה המעודדת אותנו, חשוב לדאוג לניצוץ, קטן ככל שיהיה, כי אנו רואים בו זרע של בהירות מובהקת עבור המחר.

הגלובליזציה, התיעוש וההתקדמות הטכנולוגית יכולים לאפשר לנו עלייה באיכות החיים, נגישות לידע ואפשרות לתקשורת מפותחת ומהירה - אבל הם יכולים לקדם גם ניכור, ניצול ובדידות. האם התקדמנו רק משום שהמכונות שאנו מייצרים הן מהירות ומתוחכמות יותר? רעיון הקִדמה נולד בתקופת ההשכלה במאה ה-18 והגיע לשיאו במאה ה-19, עם התפתחות המדע והאוטופיה התעשייתית. האינטלקטואלים בני התקופה האמינו כי פריצת הדרך הטכנולוגית תפתור את כל בעיות האנושות בתוך מספר עשורים.  ההיסטוריה הוכיחה אמנם כי פנטזיה זו הייתה חסרת שחר, אבל אנו עדיין נוטים להתייחס אל התרבות שלנו כאל תרבות מתקדמת ומפותחת יותר מזו של שנים עברו. אין ספק כי האנושות פיתחה כלים טכנולוגיים משמעותיים במאה השנים האחרונות. תקצר  היריעה מלמנות את כל אשר הושג, אבל בוודאי ניתן לומר שהחדשנות הטכנולוגית שהשגנו מסייעת בשיפור איכות החיים, ומסייעת לקלות ולמהירות בה אנו יכולים להשיג דברים רבים. מידע זורם ביעף מקצה העולם ועד קצהו, כיוון שאנו יוצרים מכונות מהירות יותר, ואמצעי תחבורה ותקשורת מהירים יותר. יש לנו חפצים רבים; יש ברשותנו מחשבים מתוחכמים עד כדי כך שהם מייתרים כמעט את השימוש בזיכרון האנושי; אנחנו יכולים להאזין לאין ספור יצירות מוזיקליות ולצפות בקטעי וידאו שמעולם לא היו נגישים כל כך; בנוסף, תהליך הגלובליזציה העניק לעולם את האפשרות לטעום סוגי אוכל שונים ולחוות אמנות מאזורים שהיו מרוחקים מדי בעבר. במבט ראשון, נראה כי המין האנושי התקדם מאוד. ישנם אפילו אנשים הסבורים כי התקדמות זו תמשיך עד לאין סוף, אל עתיד נפלא, תפתור כלאחר יד את כל בעיותינו האקולוגיות ותאפשר נעורי נצח, ואפילו חיי נצח. מהירות, כמות וזמינות אך האם אנו באמת יכולים לראות בקדמה הטכנולוגית התקדמות אמיתית? האם התקדמנו רק משום שהמכונות שאנו מייצרים הן מהירות ומתוחכמות יותר? האם התקדמנו רק משום שיש לנו מבחר גדול יותר של מוצרים לבחור מתוכם? על מנת לענות על שאלות אלו עלינו לבחון האם "הרבה" ו"מהר" הם אכן טובים יותר מאשר "מעט" ו"לאט". האין "לאט" טוב יותר כאשר אנו עוסקים במשהו שאנחנו אוהבים? האם איננו מעדיפים "לקחת את הזמן" כשאנו בטבע, להתרגע ולנשום באיטיות את האוויר? האם איננו נהנים להאזין ליצירה מוזיקלית איטית ושלווה? או לעיתים ליהנות משיחה עם חבר, עד כדי כך שאנו רוצים שלעולם לא תסתיים? האם "הרבה" טוב יותר אובייקטיבית מאשר "מעט"? האם אנחנו רוצים יותר בעיות, יותר כאב או יותר סבל בחיינו, או שנעדיף שיהיו לנו מעט? האם איננו מעדיפים לפעמים שיהיו לנו פחות אפשרויות בחירה, משום ששפע האפשרויות מבלבל ומשתק אותנו? התפיסה התרבותית הנוכחית שלנו מקשרת התפתחות עם מהירות, עם כמות ועם זמינות. אבל כפי שראינו, "מהר" ו"יותר" אינם בהכרח עדיפים על "לאט" ו"מעט". הכל תלוי בהקשר. מכאן, שהקדמה הטכנולוגית שהשגנו אכן מצביעה על שינוי, אך לא בהכרח על התפתחות. קיים הבדל בין שינוי לבין התפתחות. שינוי הינו תופעה טבעית, המתרחשת באופן ספונטני עם חלוף הזמן. הכל משתנה. פעמים רבות במהלך חיינו אנו משנים את לבושנו, את מצב הרוח שלנו, את דעותינו ואת טעמנו. גופנו משתנה, וכך גם האופנה וסביבתנו החיצונית. אף אחד מאלו אינו מצביע בהכרח על התפתחות. התפתחות משמעותה תהליך של שיפור. מכאן, שהתפתחות הינה איכותית ולא כמותית. להתפתח פירושו להשתנות לטובה, להתקרב  יותר אל האידיאלים שלנו, אל אבות הטיפוס, אל הטוב ביותר. לאורך ההיסטוריה היו תרבויות ואסכולות חשיבה רבות אשר לא שמו דגש על כמות או על מהירות דווקא. האם אנו טובים יותר מהן? האם אנו מפותחים יותר מהן? מתקדמים יותר? או האם אנו פשוט שונים מהן? תפיסת העולם של המלומדים במאה ה-19 גרסה כי האנושות המודרנית טובה יותר מהאנושות בתרבויות יוון העתיקה, הודו, או מצרים העתיקה. היום כבר איננו כה בטוחים בקביעה זו. מחקרים ארכיאולוגיים ואנתרופולוגיים עדכניים מגלים כי בתרבויות אלו ניתן למצוא עומק רוחני שכמותו איננו מסוגלים אפילו לדמיין. היכן הפירמידות היכן שלנו? סוקרטס ואפלטון שלנו? בודהה שלנו? לאורן של התגליות האחרונות, ניתן לראות כי ה"קִדמה" עליה דיברו רבות כל כך במהלך המאה ה-20, מוטלת כעת בספק. לרוע המזל, אנו טועים לחשוב כי הדברים ישתפרו מעצמם עם הזמן. אך הזמן הוא חרב פיפיות. ניתן לנצל אותו לבניה ולהתחדשות, אך כאשר אין מנצלים אותו הוא גורם רק לשחיקה ולהתנוונות. התפתחות, לעומת זאת, דורשת מאמץ מודע; והכלל הראשון הוא, שאם ברצוננו לשפר משהו, עלינו לשפר קודם כל את עצמנו. פה נותר לנו לשאול, האם הקִדמה הטכנולוגית האדירה של השנים האחרונות הפכה את עולמנו ואותנו לטובים יותר? איך מודדים התקדמות? עולם שבו 870 מיליון איש מצויים בתת-תזונה, לא משום שאין די אוכל בעולם אלא בגלל חלוקת משאבים לא הוגנת, ובגלל חוסר נגישות לחינוך, המוביל לעוני ולבערות. עולם שבו 27 מיליון איש מצויים בתנאי עבדות, המשמשים לסיפוק צרכיהם של אלו שמזלם שפר עליהם יותר (ואלו רק הידועים לנו – לא כולל אותם אלו העובדים 12 שעות ביום ויותר, עבור שכר של סנטים זעומים); הם עבדים לא רק בגלל גזעם או אמונותיהם, אלא בעיקר בגלל אדישותו של ההמון, ובשל תאוות הבצע של כאלו המכנים את עצמם "אנשי עסקים". עולם שבו אדם יכול לחוש מבודד וחסר שייכות, אפילו במשפחתו שלו; עולם שבו הניכור החברתי גדל וכל אדם דואג בראש ובראשונה לעצמו; עולם שבו אדם יכול לחוש בודד, גם בלב עיר בת מיליוני תושבים. עולם שבו אדם נמדד בזכות כמות הכסף והנכסים שיש לו, ולא בזכות מעלותיו הטובות, יכולותיו וכשרונותיו; עולם שבו מורה, אחות סיעודית או אמן יכולים לרעוב בעוד משווקי פורנוגרפיה, סמים ובידור ריק חיים בעושר ובנוחות. בעולם כזה, האם אנו באמת יכולים לדבר על קִדמה? מובן שלצד דברים אלו, קיימים גם הרבה דברים יפים בעולמנו. אולם קל מאוד להסתנוור מחידושי הטכנולוגיה ולשכוח שמשם לא תבוא הישועה. כתמיד, הפתרונות האמיתיים מגיעים מפנימיותו העמוקה עד אין סוף של האדם – מפיתוח של מודעות אנושית, תוך שינוי תפיסת עולם. אנו מציעים את העקרונות המעשיים של הפילוסופיה המסורתית כתרופת נגד לטווח הארוך, מכיוון שאנו סבורים כי הפתרון לבעיותיה של האנושות טמון בראש ובראשונה בחידוש החיבור עם עצמנו, עם מהותנו כבני אדם, בלמידה מניסיון ומחכמת העבר ובהבנה מחודשת של אחדותו של המין האנושי ושל ההשפעה ההדדית שיש לנו זה על זה. יש צורך בגברים ונשים בעלי תושייה, רצון ואומץ לשנות את עצמם על מנת לשנות את סביבתם וכך את העולם. זוהי קִדמה אמיתית. היא אפשרית, אך לא תתרחש מאליה. בידינו הדבר.