למרות העובדה שאנו נולדים עם סט קבוע של גנים, קיימת לנו האפשרות לשחק עם ההרכב הגנטי שקיבלנו, להביא גנים מסויימים לידי ביטוי ולנטרל את השפעתם של גנים אחרים. האפשרות הזאת נקראת אפיגנטיקה. בעבר היו רוב המדענים משוכנעים כי יצורים חיים הם תוצר פשוט של הגנים שלהם – ושנגזר עלינו לחיות ולסבול מתנאים שנקבעו מראש בתוכנית גנטית אותה הורישו לנו אבותינו ואבות אבותינו. עשרים השנים האחרונות של המחקר במדעי החיים הפכו לחלוטין את האמונה הזו. הן הראו שאנחנו יכולים להשפיע על חיינו, לשנות את עצמנו, לשנות את התנהגותנו ולחרוג מהגבולות שלנו, לעבר אופקים שלא שיערנו שאפשריים. מחקרו של ד"ר ברוס ליפטון גילה כי הסביבה בה פועל קרום התא שולטת בהתנהגות ובפיזיולוגיה של התא, על ידי הפעלה והשבתה של הגנים. התגליות הללו התנגשו עם דעתם של רוב המדענים, שטענו שהחיים נשלטים על ידי הגנים, והמחלוקת הזו הפכה את המדע האפיגנטי לאחד מתחומי המחקר החשובים ביותר כיום. מטא גנטיקה אפיגנטיקה מוגדרת כמדע החוקר שינויים גנטיים הפיכים או ניתנים להעברה הלאה, אשר אינם מלווים בשינוי במטען הגנטי; במילים אחרות – שינויים שאינם משנים את הדנ"א. שינויים כאלה יכולים להתרחש באופן ספונטני או כתוצאה מלחץ, כתגובה לסביבה או לגורמים חיצוניים אחרים. תופעות אפיגנטיות פועלות כמו מתגים המדליקים ומכבים את הגנים, בהתאם לנסיבות ובעוצמות שונות. לכן הן מאפשרות את התרחשותם של שילובים לא מתוכנתים רבים בין גנים, באמצעות תופעת המתילציה. למרות שתגליות הקשורות לאפיגנטיקה הן עדכניות מאוד, המונח עצמו נטבע כבר בשנת 1942 על ידי קונרד האל וואדינגטון, מהמילה epi ביוונית, שפירושה "מעבר" ("מעבר לגנטיקה"). אפיגנטיקה היא כמו שכבה של קוד מעל הקוד, כפי שמסביר ז'ואל דה רונה היטב בספרו "הסימפוניה של העולם החי: כיצד האפיגנטיקה יכולה לשנות את חייך". זוהי "מטא-תוכנה" ביולוגית המשנה באופן עמוק את תפקידה של הגנטיקה הקלאסית. שינוי אפיגנטי אינו מוטציה, אלא כוונון של הדרך בה באים הגנים לידי ביטוי בגלל השפעה סביבתית או התנהגותית. ניתן להשוות גנטיקה ואפיגנטיקה לטקסט של ספר ולתהליך הקריאה, שבו כל אדם מפרש את הספר בצורה אחרת, לפי ניסיונו ודמיונו… אחרים משווים את הגנטיקה לדף התווים ואת האפיגנטיקה לפרשנות שמקבלת הסימפוניה כשהיא מבוצעת. השאלה הגדולה היא איך נוכל להפוך למנצחים על התזמורת המוזיקלית שלנו עצמנו. אנחנו יכולים להשפיע על עצמנו, על החברה ואפילו על האבולוציה כל מה שאנו חווים משפיע על מצבנו הפיזי, על מצבנו הפסיכולוגי, על מהלך חיינו ועל תודעתנו, וממלא תפקיד חשוב בכוונון האפיגנטי דרכו הגנים שלנו באים לידי ביטוי. אנחנו יורשים את הגנטיקה שלנו, אבל יש לנו את החירות להשפיע על האפיגנטיקה שלנו, באופן אינדיבידואלי וקולקטיבי, ועל האבולוציה של החברה שלנו, דרך האינטראקציות שאנו בוחרים לקיים זה עם זה. כיום ניתן להרחיב את האינטראקציות הללו, לטוב ולרע, באמצעות שימוש ברשתות החברתיות. בעולם האפיגנטי הכל הפיך, מה שמדגיש את החשיבות של לקיחת אחריות על חיינו והבהרת הבחירות שלנו. ההתנהגות שלנו והרצון שלנו לפעול יכולים לשנות אותנו. בעזרת אפיגנטיקה, אנו יכולים לנתב מחדש את התהליכים ה"פסיכוסומטיים" השליליים בדרכים שיועילו לבריאותנו ולאיזון הנפשי שלנו. חמש מילות המפתח לכוונון מוצלח הן תזונה, פעילות גופנית, הימנעות ממתח, הנאה והרמוניה. כל אלה קשורים זה בזה ודורשים את חיי המשמעת עליהם המליצו הפילוסופים העתיקים מהמזרח ומהמערב, שהתעניינו בהשפעות ההדדיות בין הנפש והגוף, כגישות מניעתיות. מחקרים עדכניים מוכיחים שלתרגולים האומנויות העתיקות כמו מדיטציה, יוגה, וצורות של מדיטציה דינמית כמו טאי צ'י וצ'י גונג יכולה להיות השפעה חיובית על חילוף החומרים שלנו ועל ליקויים מסוימים כמו לחץ דם גבוה. הודות למחקרים אלה, חוכמה עתיקה ותגליות חדשות מצאו נקודת מפגש. היום אנו יודעים שכל הטכניקות הללו להרפיית הגוף וויסות הנשימה מאפשרות לנו להגיע לרמה גבוהה של ריכוז והרפיה כאחד. היו גם טענות כי חולים הסובלים מסרטן, כאשר תרגלו טכניקות אלו לצד תזונה בריאה, הצליחו לשנות את התאים הסרטניים שלהם ולהחזירם למצב תקין. מחקרים עדכניים הראו שמצבי לחץ גדול, כמו במקרה של קורבנות השואה או רעב גדול, יכולים לגרום לשינויים גנטיים היכולים לעבור בירושה במשך דורות גם לאלו שלא חיו את החוויות הללו, אם כי כיום אנו יודעים שניתן לשנותם חזרה. לכן, הרגלי תזונה, פעילות גופנית, זיהום, מתח, דאגות, מערכות היחסים החברתיות והמשפחתיות שלנו ואירועים שמחים ועצובים יכולים להשפיע על מהלך חיינו ועל מצב הנפש שלנו ולמלא תפקיד חשוב בכוונון האפיגנטי של הדרך בה באים הגנים שלנו לידי ביטוי. לכן, חיים עם חברי אמת, חיי רגש יציבים והתפתחות פנימית יכולים להיות רק השפעות מועילות, לא רק על הבריאות הפיזית שלנו, אלא גם על הבריאות שלנו באופן כללי. גם לאמונה יש השפעה דוסון צ'רץ' מתאר כיצד מצבנו הנפשי משפיע על הגנים שלנו. הוא מדגים כיצד לגורמים כמו אמונות, כוונות, מדיטציה, אלטרואיזם, אופטימיות, שיתוף פעולה וביטחון יש השפעה עקבית על הגנים הקשורים ללחץ, המעורבים במיוחד בתהליכי ההזדקנות ובמערכת החיסון. לסיכום, למערכת היחסים שאנו יוצרים עם הסביבה הפנימית והחיצונית שלנו יש חשיבות מכרעת כדי לאפשר לנו לשנות את עצמנו ולעשות שימוש בכל הכלים שיכולים לעזור לנו להעלות את הכרתנו. זהו גם אתגר חברתי. חיוני שנבין שאיננו יכולים לשנות את עצמנו בלבד; אנחנו צריכים גם לשנות את הדרך שבה אנו חיים ביחד. כדי לעשות זאת, עלינו להתחבר מחדש למטרות גבוהות יותר, כפי שהפגין ארנו בלטרמה בהקרבה העצמית שלו במתקפת הטרור בשנת 2018 (ארנו בלטרמה היה סגן אלוף בצבא צרפת, שנהרג על ידי מחבל לאחר שהחליף מקומות עם בן ערובה). האומה כולה הייתה מאוחדת בהכרת התודה שלה לבלטרמה ולגיבורים אחרים. הוא הצליח להתמודד עם האתגר העומד בפני כולנו: למצוא את האיזון העדין בין חירות לביטחון. הדוגמה שלו אפשרה לנו להיות מודעים לכך שגישות אחרות אפשריות, ושלעולם לא צריך להשתחוות לגורל.

איזה רטט יש למחשבה? איזה תדר יש לה? על פי התפיסה האזוטרית, המחשבות אינן ערטילאיות אלא הן עשויות מחומר מנטלי עדין. ואם המחשבה עשויה מחומר, נוכל להשתמש בה כדי לעצב את המציאות שאנו רוצים לראות. מהי מחשבה? מנקודת מבט חומרית זוהי תוצאה מקרית של האבולוציה הביולוגית, תגובה של המוח לגירויים מסוימים מהסביבה. אבל עבור הוגים רבים, הסבר כזה אינו מספק, לאור עושרה העצום ומורכבותה של המחשבה האנושית. הסבר חלופי למסתרי המחשבה מגיע מהעולם ה"אוקולטי" או המחקרים האזוטריים: זהו המושג "צורות מחשבה", מונח שזכה לפופולריות על ידי שני תיאוסופים בני תחילת המאה ה-20, אנני בזנט וצ'רלס ובסטר לדבייטר. בתפיסה האזוטרית של החיים, המונח "חומר" אינו מתייחס רק לחומר הפיזי על כל היבטיו, מסלעים ועד גזים ומאטומים ועד חורים שחורים. הוא כולל גם מצבים עדינים של חומר, כמו חומר אנרגטי, חומר אסטרלי וחומר מנטלי – "החומר שממנו עשויים החלומות", כפי שניסח זאת שייקספיר. על פי ספר הקיבליון, אחד משבעת החוקים האוניברסליים הוא "הכל רוטט". כשם שאור וצליל הם מצבי רטט העוברים באוויר ומייצרים אפקט מוחשי, כך גם המחשבה היא רטט שיש לו אפקט. וכפי שאנו יודעים שהצבע האולטרה סגול רוטט בקצב מהיר יותר מהצבע האדום, וכתוצאה מכך לא נראה לעין האנושית, כך החומר הנפשי רוטט במהירות גבוהה בהרבה מהחומר הפיזי וגם הוא לא ניתן לגילוי. כך שנוכל לדמיין כי העולם המנטלי מורכב מסוג עדין מאוד של חומר, שבכל זאת יש לו צורה, כי לכל חומר, עדין ככל שיהיה, יש צורה. האם היקום הוא תוצר של התודעה האנושית? דרך נוספת להתבונן על כך היא דרך העדשה של אקסיומה הרמטית אחרת מהקיבליון: "הכל הוא תודעה. היקום הוא מנטלי". אם נסתכל על כל מה שסביבנו – הערים המודרניות שלנו על בנייניהן, מערכות התברואה והתקשורת שלהן, בתי החולים וכל צורות הארגון החברתי והמסחרי, מה כל זה אם לא תוצר של התודעה האנושית, קונקרטיזציה של המחשבה? נוכל גם ללכת רחוק יותר: אם נתבונן בטבע וביקום כולו, האם אין גם הם קונקרטיזציה של המחשבה האלוהית, תוצר של תודעת האל, כפי שכינו אותה הפילוסופים ההרמטיים? ואם אנו מוקפים בצורות חשיבה שהתממשו, בין אם הן אנושיות ובין אם אלוהיות, האין צורות המחשבה המקוריות שהולידו אותן מתקיימות גם הן במישור כלשהו שאינו נראה לעין, אבל מובן לתודעתנו ואולי אפילו נגלה לאלה שפיתחו חושים פנימיים מסוימים? הבה נסתכל כעת על צורות המחשבה שלנו ועל ההשפעות שיכולות להיות להן, על עצמנו ועל אחרים. מחשבות שליליות יכולות להתחזק אם מזינים אותן באובססיביות על פי הכותבים התיאוסופיים שהוזכרו לעיל, לצורת המחשבה יש שלושה היבטים: צורה, המשקפת את טבעה; צבע, המשקף את איכותה; ומובהקות של צורה או קו מתאר, המשקף את בהירותה. צורות אלו נובעות מ"הגוף המנטלי" שלנו עצמו, שפולט רטט. הרטט הזה בוקע מהגוף המנטלי וגורם ל"חומר המנטלי" שמסביב לרטוט בהתאם לו, ומכך נוצרת צורה מנטלית. השלב האחרון בתהליך זה הוא שאת הצורה המנטלית מאכלס "יסוד זמני" המעניק לה חיים: היא הופכת לסוג של ישות חיה. אם הרטט המנטלי המקורי חלש, אזי צורת המחשבה תתמוסס במהרה אל האטמוספירה המנטלית; אבל אם הוא חזק, והאדם החושב ממשיך "להזין" אותו על ידי חשיבה חוזרת ונשנית עליו ופיתוחו, אזי צורת המחשבה החיה הזו תתחזק יותר ויותר. אפשר בקלות לראות שתהליך זה עלול להיות מסוכן למפיק המחשבה, כי אם המחשבה אינה תוצר של כוח רצונו ובחירתו החופשית, אלא של תשוקותיו, תאוותיו או הפנטזיות הבלתי נשלטות שלו, צורת המחשבה יכולה לקבל חיים משלה ולהפוך לאובססיה מייסרת. עם זאת, אם המחשבה מודעת, ומופקת על ידי רצונו של האדם החושב, אז ניתן להשתמש בה כדי ליצור את העולם המנטלי שאנו רוצים. אם נרצה שעולמנו המנטלי יאוכלס במחשבות נעלות, יפות ופילנתרופיות, נוכל לטפח בכוונה צורות מחשבה כאלה על ידי חשיבה בכיוון זה ובחירת חומר הקריאה, הסרטים והסרטונים שאנו צופים בהם, המוזיקה או הפודקאסטים שאנו מאזינים להם. תדר של תודעה יכול להשפיע על העולם אלה המסוגלים לתפוס צורות כאלה באופן ישיר, באמצעות תפיסה על חושית, אומרים כי צורת מחשבה טהורה היא דבר בעל יופי מעודן, בצורתה, בצבעה ובמתאר שלה, בעוד שלמחשבה כמו בצע כסף, תשוקה לנקמה או קנאה יש מראה דוחה במישור המנטלי. במציאות, לא נוכל לדבר במקרה זה על המישור המנטלי, אלא על המישור המנטלי-אסטרלי, כי מחשבות כאלה הן רגשיות יותר מאשר מנטליות. כולנו נתונים למחשבות נמוכות, אבל על ידי טיפוח של מחשבות גבוהות יותר, המחשבות הנמוכות מרגישות יותר ויותר "לא במקום" ומפנות את מקומן למחשבות הגבוהות, שהן במהותן חזקות יותר. היבט מעניין נוסף הוא ההשפעה שיש למחשבות של אדם אחד על אחרים. הבה נדמיין שיש לנו את הזכות להיות בנוכחות מאסטר של חוכמה, או לפחות אדם בשלב גבוה יותר של התפתחות רוחנית מאיתנו. האם המחשבות והרטטים שלהם יכולים להשפיע עלינו? כן, כפי שכנראה כולנו חווינו, וזה מכיוון שיש משהו ברטט המחשבה של העולם המנטלי שלנו שמגיב לרטט המחשבה ששולח המורה. כשזה קורה, כל התודעה שלנו רוטטת עם מחשבותיהם, ואנחנו מתרוממים זמנית לרמה שלהם, או לפחות לרמה שאנו יכולים להגיב אליה. המצב יהיה שונה אם בקהל יש אדם שטרם התעוררו בו רטטים כאלה, כי הוא לא טיפח אותם. הוא יהיה, במילותיו של הבודהה, "כמו הכפית שאינה טועמת מהמרק", גם אם היא טבולה בו. את ההשפעה הזאת אפשר להרחיב לקנה מידה גדול הרבה יותר, כאשר הוגה דעות חזק, בין אם הוא קשור לדת, למדע, לאמנות או לפוליטיקה, מעביר מסר לעולם. אלה שהמסר מהדהד בהם מאמצים אותו מיד, וצורת המחשבה מתחזקת על ידי חסידיו והופכת לצורת מחשבה קולקטיבית אשר יכולה לפעמים להשפיע על מיליוני מוחות חלשים יותר המושפעים ממנה, רק כיוון שהיא חזקה כל כך וגורמת להם להאמין שהיא נכונה בהכרח. אנו יכולים לראות זאת בהיסטוריה (ובהווה) לטוב ולרע, בהתאם לאיכות הרעיון המקורי. זה כוחה של דעת הקהל. אך כשם שאדם שגופו המנטלי אינו מהדהד עם רטט של אדם אחר, אינו מושפע אפוא מצורות המחשבה שלו, בין אם הן טובות או רעות, כך אם נטפח את העולם המנטלי שלנו נוכל להימנע מלהיות מושפעים מדעת הקהל אם היא אינה עולה בקנה אחד עם החשיבה שפיתחנו בעצמנו. הדבר החשוב ביותר הוא לפיכך לפתח צורות מחשבה משלנו ולהפוך ל"חושבים חופשיים" במובן הטוב ביותר של המילה.

כיצד ראו חכמי התרבויות העתיקות את האדם? המוסלמים הסופים דיברו על הנשמה הסודית שבאדם, זו הזוכרת את אלוהים. הסינים הדאואיסטים דיברו על הצ'י, כוח החיוּת של האדם. ההודים ההינדים דיברו על הצליל הקבוע הרוטט בליבה של כל ישות חיה. מבט על תפיסות פילוסופיות אזוטריות מהמזרח, שמגלה כיצד ראתה כל תרבות את המסתורין של האדם ושל הקיום. במאמר זה אבחן את נושא המבנה האזוטרי של האדם מנקודת המבט של המסורת המזרחית. אציג כמה מהסיווגים הסופיים, ההינדיים והדאואיסטים של המרכיבים הרוחניים של האדם. לפני שאתחיל, הבה נזכור את העובדה שרוב המושגים המוצגים חובקים שפע רחב כל כך של משמעות וכוללים פרק זמן כה רב עד שלא ניתן להבינם במאמר כה קצר. למסורת הסופית, הנחשבת לממד המיסטי והאזוטרי של האסלאם, יש גוף ידע עשיר ומגוון מאוד. יש בה גישה אקלקטית מאוד לידע, שבה התורה האסלאמית הבסיסית הועשרה והוגברה על ידי מחשבה יוונית, עברית, פרסית והודית. ששת המרכזים הפסיכו-רוחניים של האדם התורה הסופית מתייחסת רבות לרעיון האדם כישות רבת פנים. אנו מוצאים, למשל, את המושג אֵל-אָטַאִיף אָ-סִיטַה اللطائف الستة, שתורגם כ"ששת העדינים" או ששת המרכזים הפסיכו-רוחניים של האדם. כנקודת מוצא, אשתמש בשירו הידוע של רומי: "מתתי כמינרל והפכתי לצמח / מתתי כצמח והפכתי לחיה / מתתי כחיה והייתי בן אדם / מדוע שאפחד? מתי הקטין אותי המוות?" אנו מוצאים בו התייחסויות ל"נשמות" הרבות של האדם ולרמות רבות של עלייה רוחנית. שלוש הנשמות הראשונות המוזכרות בשיר הן: הנשמה המינרלית הממוקמת במערכת השלד; הנשמה הצמחית הממוקמת בכבד וקשורה למערכת העיכול, ולנשמה החייתית הממוקמת בלב ומחוברת למערכת הדם. לאחר מכן אנו מוצאים את "הנשמה האישית", הקשורה למונח נָאפְס نفس (בתרגום חופשי: האישיות, או ה"עצמי" הנמוך).  נאמר כי נָאפְס ממוקם בעיקר במוח וקשור למערכת העצבים. זה גם המיקום של האגו שלנו. הנָאפְס הוא אותו מימד של האדם שעומד בין התחום הרוחני או האלוהי לבין הגוף הפיזי. זהו שדה הקרב של האדם, שבו מתנהל המאבק או הקרב הרוחני נגד הנטיות המושכות כלפי מטה של הנשמה החייתית ורצונותיה האגואיסטיים. מהלב אל הרוח ואל הניצוץ האלוהי מרכז תודעה חשוב נוסף, הקשור גם לג'יהאד الجهاد ("המלחמה הפנימית") הוא קאלב قلب (הלב). זה המקום שבו הרוח הנכספת מתעמתת עם המשיכה כלפי מטה של האני הנמוך. בין שני היריבים הללו מתנהל קרב על מנת שאחד ישתלט על ליבו היקר של האדם. ככל שטוהר הלב גדול יותר, כך הוא פתוח יותר למשיכה שאין לעמוד בפניה של הרוח האלוהית שבפנים. לעתים קרובות ניתן למצוא את "מרכז הלב" הזה כמילה נרדפת ל"אינטלקט", לא במובן שבו נעשה שימוש לרעה במילה זו כיום, אלא במלוא המובן של האינטלקטוס הלטיני, כלומר, אותה יכולת באדם הקרויה הבחנה ואינטואיציה. זהו מקום מושבה של הנשמה האנושית. מעניין לציין שהיכולת הרגילה לתבונה, הנקראת עאקל العقل, נובעת מהמילה איקל إقال, שפירושה אזיקים. עבור הסופים, התבונה האינטלקטואלית כובלת את האדם, ומונעת ממנו לפעול למען עלייתו הרוחנית. לאחר מכן, יש את הנשמה הסודית הקשורה למונח סִר سر, שהוא החלק בנו שזוכר את אלוהים. הנשמה הזו היא זו שיודעת מאיפה היא באה ולאן היא הולכת. סִר קשור כנראה לשני מונחים נוספים: חָאפי خافي (הנקרא הסוד הפנימי ביותר), בתרגום חופשי לאינטואיציה וממוקם באמצע המצח (בין העיניים) ואל-אָחְפַה الاخفة, אותה "נקודת אחדות" בכל אדם שבה התָזַ'לְיָאת تجليات (ההתגלות) של אללה (אלוהים) מתגלה ישירות. לבסוף, יש לנו רוח  روح או נשמת הנשמה. זהו המרכז שבו האדם "נמשך חזרה למקורו האלוהי". זה הניצוץ האלוהי הטהור שבתוכנו. שלושת האוצרות הדאואיסטים הבה נסתכל כעת על הסינים וליתר דיוק על המסורת הדאואיסטית. עבור הסינים הקדמונים, שינוי וטרנספורמציה הם המאפיינים המגדירים את הקוסמוס. גם האדם נמצא בתהליך מתמשך של התהוות, תוך השתתפות במשחק הגומלין הבלתי פוסק של שני עקרונות יסוד ומשלימים, יין ויאנג. התנועות הדינמיות שלהם קשורות יחדיו על ידי הכוח המתפשט שנקרא צ'י או קי (נשימה חיונית או כוח חיוני). משחק הגומלין הבסיסי הזה של יין ויאנג מוליד את המושג הוּן, ההיבט הקל יותר של נשמת האדם, המחובר לגן העדן (יאנג), ולפּוֹ, המרכיב האנושי הגס יותר המחובר לכדור הארץ (יין). בתוך הדאואיזם, אנו מוצאים מודלים או ייצוגים שונים של האדם. למשל, יש מודל פוליטי, שבו האדם דומה למערכת המנהלית והבירוקרטית של המדינה; מודל תיאולוגי, הרואה את כל גוף האדם כמקום מגוריהם של אלים פנימיים המוצגים וניזונים במדיטציה; ומודל אלכימי, שבו מרכיבי המבנה העדין של האדם נתפסים כמרכיבים ותרכובות הדרושים לעבודה האלכימית של טרנספורמציה פנימית. הדאואיסטים אומרים שהדאו הוליד שלושה מרכיבים עיקריים (הנקראים שלושת האוצרות) בקוסמוס ובאדם. מרכיב אחד הוא ג'ינג, הבסיס החומרי של הגוף הפיזי. הוא מתואר כ"תמצית" אשר לאחר הלידה מאוחסנת בכליות. מרכיב נוסף הוא צ'י, הכוח החיוני או האנרגטי אשר באמצעות "שדה צ'י" העשוי ממרידיאנים עדינים, מופץ בכל הגוף. המרכיב השלישי הוא שֵן. ניתן להבין את שֵן כמרכזו של האדם המודע והמנגנון הפסיכו-מנטלי שלו. זה מתייחס גם למושג "האדם בכללותו", כפי שנמצא בביטויים כמו שְיָאוֹ-שֵן, "טיפוח העצמי". יש עוד כמה מושגים שמעניין להזכיר. טִי מתייחס ל"גוף" ולמערכות הביולוגיות שלו. שִינְג, או "התבנית", הוא זה שנותן צורה ואינדיבידואליות לגוף הפיזי, ו-שִין או לב-נפש. עבור הסינים, שִין הוא מרכז הרגשות, ההכרה והקישור האפשרי ליכולות הגבוהות יותר של אינטואיציה והבנה. אטמן, המהות הפנימית ביותר של האדם להודו יש אולי את המסורת העתיקה והעשירה ביותר של ידע הקשור למבנהו העדין של האדם ובה אנו מוצאים שפע של אסכולות ושיטות. בשל אופיין האזוטרי והקדוש במהותו, רבות מתורות אלו היו נתונות לכל מיני עיוותים ואי הבנות. שלא לדבר על העובדה שבשל תופעת הניו-אייג', הרעיונות הללו זכו לעתים קרובות להאדרה, פישוט-יתר והפכו חומרניים עד כדי לעג. אנחנו צריכים, למשל, רק להביט על הפופולריות שרכש לאחרונה מושג כמו הצ'אקרות. אתחיל באזכור המושג המטאפיזי ביותר מבין המושגים ההינדיים, אטמן. פירוש המילה אטמן היה במקור "מהות" או "נשימה" ואנו יכולים לראות את קווי הדמיון שלה עם מושגים עתיקים אחרים כמו ה-Pneuma היוונית והמונח הלטיני Spiritus. בהקשר זה, ניתן להבין את אטמן גם כ"צליל" הקבוע ורוטט בליבה של כל ישות חיה. בפילוסופיה ההינדית, אטמן נתפס כעצמי האמיתי של הפרט, המהות הפנימית ביותר של כל אדם ואדם. במסורות הינדיות מסוימות, העצמי האמיתי הזה קיבל אופי אוניברסלי והוא הובן כזהה לברהמן או ל"אני האוניברסלי". אטמן ("צליל" או "נשימה"), השוכן חבוי בתוך כל פרט, צריך להתגשם, כביכול, דרך ה"גופים" השונים, המהווים את המכלול של בן האדם. ל"גופים" או כלי התודעה הללו ניתן שמות שונים: שרירה ("גוף"), קוֹשָה ("נדן"), וָהַאנָה ("מרכבה" או "כלי") וכדומה. במערכת שנמצאת באופנישדות, הם הוצגו כשכבות של בצל המכסות את האטמן. במערכת זו, השכבה החיצונית ביותר ידועה בשם אָנַמאיה קוֹשָה. זהו הגוף הפיזי או הביולוגי. האדם חי דרך השכבה הזו ומזהה את עצמו עם מסה של עור, בשר, שומן, עצמות וכדומה. הנדן הבא הוא פְּרַאנָמאיה קוֹשָה. זהו הגוף החיוני או האנרגטי (מהמילה "פראנה", אנרגיה), הנחשב כמכיל את כל הפונקציות החיוניות. כל עוד עיקרון חיוני זה קיים באורגניזם, החיים הביולוגיים נמשכים. ואז מגיע המָאנוֹמאיה קוֹשָה. נדן ה"נפש" הזה (מהמילה "מנאס" בסנסקריט) קשור למצב התודעה הרגיל שלנו. לכן הוא כולל את המושג "עצמי אישי" ורצונות אישיים (קאמה בסנסקריט). זה הגוף הגורם למגוון, ל"אני" ול"שלי". המוח עצמו נחשב לנייטרלי וגם כפול. לכן הוא יכול לנוע לעבר ה"אזורים" הנמוכים יותר של רצונות אישיים ואנוכיים, או להימשך אל אזורים גבוהים יותר של מחשבה טהורה. ואכן, הנדן הבא שהוזכר הוא הויגְ'נָאנַמאיה קוֹשָה. הוא קשור ליכולות האינטלקטואליות וההבחנות הנכונות של מנאס או למוח ומחשבה גבוהים יותר. הנדן העדין ביותר, כלי התודעה הגבוהה והאוניברסלית יותר, הוא האָנַַנַדָמאיה קוֹשָה. זהו "גוף" האושר (אננדה), שהוא הפנימי מכולם. בו, המוח והחושים מפסיקים לתפקד והאדם "מתעורר" למציאות של אטמן. רמת תודעה זו קשורה אפוא למושג בּוּדְהִי (מהשורש בּוּד: להיות ער, להבין, לדעת).

מה יכול המחזה אותלו ללמד אותנו על עצמנו? מה הוא יכול לספר לנו על אותם רגעים שבהם אנו אחוזי ספק עצמי, מפקפקים בעצמנו ולא סומכים על יכולותינו? איזה כוח מסמלת דסדמונה במחזה – ואיך יכול הכוח הזה לרפא את הספקות העצמיים שלנו? ברור שמעבר לבידור, התיאטרון יכול להיות גם אמצעי לחקור את העולם שבו אנו חיים, ומה פירוש להיות אנושיים. לאחרונה הזדמן לי לקרוא מחדש את המחזה אותלו, שבו עוסק שייקספיר בחוויה אנושית שהיא רלבנטית תמיד. כשקראתי שוב ופגשתי את הדמויות שוב לאחר שנים רבות, החל נושא אחר לצוץ לנגד עיני. הנה הניסיון שלי לשתף את מה שלמדתי מהמחזה משלוש הדמויות המרכזיות – אותלו, דסדמונה ויאגו. עבורי, לשלוש הדמויות הללו יש חשיבות מרכזית בהעברת משהו מהותי בחוויה האנושית. בתחילה, אותלו מוצג כמפקד צבא אמיץ, מוכשר ושאפתן, שהשתתף במסעות מלחמה ידועים רבים וצבר ניסיון במסעותיו. המחזה מתחיל כשאותלו הבטוח בעצמו מתחתן בסתר עם אהובתו דסדמונה, ומוכן להתמודד מול בתי המשפט, מכיוון שהוא לא מאמין שעשה משהו רע; הוא פשוט הלך בעקבות ליבו. עם זאת, כשזרעים של ספק מכים שורש, אהבתו של אותלו לדסדמונה נחלשת, והוא נכנע לחוסר הביטחון שלו. בסוף המחזה, אותלו מאשים את דסדמונה בבגידה, הורג אותה, ודמותו הופכת לאדם מטורף מאשמה שבסופו של דבר מתאבד, כיוון שהוא מבין שלא נותרה לו מטרה לחיות עבורה. הצירוף של אהבה ובגידה הם נושאים ברורים של הטרגדיה השייקספירית הקלאסית הזו. אז אילו השתקפויות של המצב האנושי נוכל למצוא באותלו? האם המחזה יכול להיות מטפורה למסע החיים האנושי? האם המחזה יכול לחקור את החוויה האנושית, השזורה בכוחות מנוגדים של מעלות ושל ספקות? ספקות עצמיים מכרסמים אנו נולדים לעולם הזה ללא ספקות או בלבול. אנו מלאי סקרנות ופליאה, מסוגלים לזהות יופי באופן טבעי ולהוטים לחקור, צמאים להרפתקאות, חמושים באומץ ובנחישות. עם זאת, ככל שאנו גדלים, המחשבות, הרעיונות והתפיסות שלנו מושפעים לרוב מהסובבים אותנו: ההשכלה שלנו, הנסיבות שלנו והחוויות שלנו. אבל האם יכול להיות שדסדמונה ממשיכה ללחוש לנו בשקט את קריאת הנעורים? למרות גורלה, דסדמונה לעולם אינה מפקפקת או מטילה ספק ביושרו ובנאמנותו של אותלו. היא מגנה עליו עד נשימתה האחרונה. נראה שדסדמונה היציבה מסמלת את סגולות היופי, הטוב, הטוהר והאהבה שאיתם הזדהה אותלו בתחילה. אולי הנאמנות הבלתי פוסקת של דסדמונה מציעה רמז לכך שיש לנו כבני אדם את היכולת לשאוף ולבטא מידות טובות ללא קשר לנסיבות החיצוניות. החשד של אותלו בנאמנותה יכול להצביע על חוסר יכולתם של בני אדם לשמור על חתירה כנה אחר המעלות הללו. לספק יש דרך להפוך את עצמו למורכב יותר יותר, בדיוק כפי שיאגו מוסיף עלילות ובלבול במחזה. אפשר לטעון שיאגו, זה שמעורר את השאלות, אחראי לטרגדיה. עם זאת, האם לא יכול להיות שיאגו הוא רק תיאור של האלטר-אגו של אותלו, של משחקי המוחות ושל הספק העצמי? מניסיוני, ספקות תמיד מציגים את עצמם כשאלות מטרידות ומנדנדות, ולפעמים מגיעים עד להצהרות שליליות. לדוגמה, הם עשויים להתחיל ב-למה אני לא יכול? איך אני יכול? האם אצליח? ומהר מאוד הם הופכים ל"לעולם לא אצליח, אני לא יכול". בהזדמנויות שבחרתי להאמין לספקות שלי, הבנתי שזה משתק אותי וגורם לי להימנע מכל פעולה. בכך אני מאבד הזדמנות להביע את הנחישות שלי להתגבר על אתגרים. בדרך זו, ספקות יכולים להיות משתקים, ולעוור אותנו מול כל הזדמנות. אולם כאשר מתעוררים ספקות כאלה, גיליתי גם שתמיד יש לי את האפשרות להאמין בהם, או לפתור אותם. התגברות על הספק באופן פרדוקסלי, גיליתי שגם לספקות יש קול של יכולת, שעלול להיות חלש בהתחלה. ככל שאני מקשיב יותר, הקול הזה מזמין אותי להעז יותר ולהיות מסוגל לפעול. בהתמדה, אפשר לחשוף את מה שמעבר לספק, וכך לחזק את השכנוע הפנימי שלנו. חוויה כזו של התגברות על ספק יכולה לעזור עוד יותר, כאשר נתמודד עם ספקות נוספים בעתיד. לדוגמה, כאשר אנו מתמודדים עם הדילמה של חוסר יכולת לבצע משימה קשה, עלינו לזהות את הפחדים השונים: פחד מכישלון, פחד ממחויבות, אם להזכיר רק כמה. להיכנע לקונפליקט זה להזדהות עם המגבלה. אבל כבני אדם, יש לנו גם את היכולת לחוות מעלות פנימיות שאינן תלויות או מוגבלות בנסיבות. הנרטיב של אותלו יכול אפוא לסמל את ההשלכות של השתלטות הפחדים שלנו, של אי זיהוי היכולות האמיתיות שלנו ואת הטבע והפוטנציאל המולד. בניגוד לאותלו, בזמן שאני חי את חיי היום, גיליתי את היכולת לזהות את לחישות דסדמונה בתוכי למרות הצעקות הרמות של יאגו. בכל יום, אני שואף ליצור הרמוניה בין הקולות האלה. כשיאגו אומר, "אני לא יכול להשיג את מה שהתכוונתי לעשות, אני לא מסוגל לעשות זאת," דסדמונה לוחשת בעדינות, "האם זו לא הזדמנות טובה להפוך את עצמי למסוגל?". במעמקי קבלת ההחלטה, מה שנדרש ממני הוא בחירה – כזו שאינה מוגדרת על ידי מגבלותיי אלא כזו שהיא תולדה של אמונה עצמית פנימית. קסם קורה כשאני מתמסר לקפיצת האמונה הזאת – ומבין שאני יכול לעוף! אחת הדרכים להתמודד עם הפחדים, היא פשוט להתחיל בעבודה לקראת המשימה עצמה. אחרי שהתחלתי את המשימה, אני מבין לפעמים כמה הפחדים היו מטופשים מלכתחילה; תוצאה של הפנטזיה שלי. לפעמים אני מבין שלמרות הפחד, אני יכול לגרום לדברים לעבוד. בהדרגה הפחד מתחיל לאבד את אחיזתו, כי באמצעות הפעולה, אני מצליח לקלוט שאפשר להתעמת עם הפחד. דסדמונה – כוח של אהבה ושל ריפוי כשאני מסתכל אחורה ומהרהר בספקות שעמם התמודדתי, אני מתמלא בהכרת תודה. ההתלבטויות שלי נתנו לי הזדמנות לחזק את ההחלטות שלי, להתגבר עליהן על ידי הפעלה וחיזוק של המעלות שלי. לאורך הדרך עשיתי טעויות שאותן אני מעריך כשיעורים יקרי ערך. זה יהיה טיפשי לאחל או להאמין שספקות ופחדים פשוט ייעלמו. בלעדי אלה, אולי לעולם לא היינו מסוגלים לזהות על מה אנחנו צריכים להתגבר, ולצמוח. ניתן לשמור על דסדמונה בחיים. בניגוד לאותלו, יש לנו את היכולת להשתיק את יאגו, ולחזק את האהבה לדסדמונה. מה שאנחנו יכולים לקחת מאותלו של שייקספיר, אם כן, הוא הצורך לפתח הכרה פנימית באותן יכולות שלנו שעוזרות לנו לפתח מצפן פנימי שינחה אותנו, מצפן שיכול לעזור לנו להישאר ממוקדים במעלותינו. אנחנו לא צריכים להשתכנע מדחפיהם של הספקות. אנחנו יכולים להילחם בקקופוניה של יאגו ולכוון את עצמנו לשיר היפה של דסדמונה.

כאשר אנו מצליחים, לרגעים ספורים, לברוח מהשגרה החומרית של לחיות את חיינו בצורה קטנה ומצומצמת, נפקחות עינינו אל מול עוצמת היקום אשר אנו יודעים שאינה נתפסת, אך למרות זאת אנו חשים שאינה זרה לנו כבני אדם. מהו, אם כך, הדבר הראשון שמושך את תשומת לבנו? הסדר, ההרמוניה הבלתי מעורערת אשר בה כל הדברים מתפתחים, הצלילים הבלתי נלאים אשר דרכם מופיעים שוב ושוב המחזורים. זוהי מוזיקה. כך מקבלות משמעות חדשה מילותיהם של הפילוסופים העתיקים אשר סיפרו לנו על  ״ההרמוניה של הספרות״. כך אנו מבינים שלמעשה, מאחורי הרעשים שלנו, קיימים צלילים יפים ומאחדים, אשר קושרים בעדינות את הצורות הקיומיות של החיים. אנו מבינים אם כך שהמוזיקה המגיעה לאוזנינו אינה אלא צל–ולא משום כך פחות יפה עבור חושינו הבלתי מושלמים– של אותה מוסיקה קוסמית אחרת שלבטח תהדהד בצורה מחזורית ואינסופית בחלל. לכן היום ראיתי את המוזיקה והבנתי את סודה הגדול. היא איננה עבודה או יצירה של בני האדם, או לפחות אינה הפרי של בני האדם העיוורים והכבולים אל החומר. היא מגיעה ממחוזות רחוקים ומאפשרת לעצמה להילכד לרגע על ידי גאונים, אשר ברגעי ההשראה אותם הם מזמנים, מסוגלים הם להתעלות אל עבר הספרות של ההרמוניה. אלו הם בני האדם המאושרים– באמת מאושרים?- אשר בכוחם לחוות את ההתעלות אל עבר עולם עליון זה, ולאחר מכן לשרבט, בייאוש החפזון, כמה תווים על דפיהם, או כמה אקורדים על כליהם, בניסיון להעביר הלאה את מה שהם הצליחו לראות כה בבהירות. ולנו נותר רק להאזין ולראות. לפתוח את הדלת המאגית הזו שפעם הייתה סודית וכיום מראה לנו את דרכה של המוזיקה. הצלילים אינם גוועים באוויר, אינם נמוגים עם הזמן; מספיק לרצות לראות בכדי שנבחין בהם רוקדים בחלל, חוזרים על עצמם אלפי פעמים בזיכרון. זוהי ההרמוניה הקוראת אל אבותיה; זו המוזיקה המופיעה בפנינו. האם גם אתה רוצה לראותה? יש הרבה סופרים שכתבו אותה למענך. ישנם בני אדם רבים המבטאים את האמת שלהם באמצעות יופיים של הצלילים. לבטח אם נאפשר לעצמנו לגשת אל הרמוניה זו אשר קיימת בעומקה של הוויתנו, ייסורים רבים היו נמחקים כבמטה של קסם; המקצב האוניברסלי היה משליט סדר ביקום הקטן לו אנו קוראים ״אדם״. תרגמה: הדר ויינרב

שני תרגילי דמיון שיכולים לשפוך אור על מחזורי הטבע: המחזור הקטן, של היום והלילה, והמחזור הגדול, של עונות השנה. מה הם יכולים ללמד אותנו על מקומנו בתוך הטבע, ועל העבודה הנכונה איתו? הבה נעצום עיניים ונדמיין את עצמנו עומדים בטבע; בשדה, על גבעה, על שפת נחל… נדמיין כיצד השמש שוקעת במערב. אור היום מפנה את מקומו לחשכה, וחום האדמה והאוויר מתפזרים עם הרוח. אלפי אורות קטנים מאירים את השמים ואת האדמה על יושביה. השעות עוברות. שחור הלילה מעמיק והקור מתחזק, ובחצות הליל זורחת הלבנה; מזכירה לנו בחצי חיוך את היום שכבר עבר. כאשר הלבנה מתקרבת לרום השמים, השחר מפציע; החשכה מתפזרת והאור מתחזק, עד אשר השמש מפציעה במזרח. קרניה מפזרות במהירות את הצללים, חומה מתפשט על פני האדמה. נדמיין כיצד השמש עולה ועולה בשמים, כיצד אורה וחומה מעירים את הטבע לפעילות נמרצת של חיים. כאשר השמש מגיעה לרום השמים נותר מעט מאוד צל; קרניה חודרות ביעילות את האטמוספירה, שכבת ההגנה האוורירית של כדור הארץ, ומחממות בהדרגה את פני האדמה עד לשיא החום, המגיע בתוך מספר שעות. לקראת הערב הצללים מתארכים והשמש שוקעת, עושה את דרכה אל המערב. כאשר היא מתקרבת אל האופק, כחול השמים מתחלף בשלל צבעים עזים ורוח מערבית כמו אוספת את החום והאור בחזרה אל השמש, הממשיכה ללא לאות בדרכה אל עבר המחזור הבא. מקצב השמים, מקצב האדם תרגיל דמיון זה ממחיש, עבור חלקנו, עד כמה חיי העיר רחוקים מיופיו של הטבע, ואולי גם אם אנו חיים מחוץ לעיר, לא בטוח שאנחנו מפנים את הזמן הדרוש כדי להתבונן בו בעיני הרוח. אך מבעד לחומת המגן של חיי התרבות המערבית נותרו זיכרונות רבים ועמוקים, סמלים הטבועים עמוק בנפש האנושית שלנו; עצב השקיעה, בדידות הלילה, כיסופי השחר, התרגשות הזריחה, עצמת צוהרי היום, הפליאה של שעת–ערביים… צמחים, בעלי חיים ובני אדם חיים ופועלים לפי מקצב השמים. אף שהרחקנו מעלינו את מחזורי הטבע והשפעתם – בעזרת בתים, תאורה, מיזוג אוויר – השפעתם עלינו גדולה מכפי שאנו יודעים. איברי גופנו עובדים ונחים באופן מחזורי לאורך היום. מנוחת לילה הכרחית לגופנו, כמו גם לעיבוד הרגשי והמחשבתי של חוויות היום. חשיפה בלתי מוגזמת לאור השמש חיונית לפעילות התקינה של הגוף שלנו ומשפרת את מצב רוחנו. כמונו, גם לבעלי החיים סדר יום התנהגותי, טקסי ממש, ביחס למחזור זה. שעת ההתעוררות, איסוף מזון או ציד, מנוחה, טיפוח עצמי; כל אלו מתרחשים במועדים קבועים לאורך היום, לפי אור השמש. תרנגולות, הנוהגות להטיל ביצה בשעות הבוקר, יטילו כמות גדולה יותר של ביצים אם מדליקים ומכבים את אורות הלול. כמוהן, צמחים שונים מזדקפים וכמשים, פותחים וסוגרים את עלי הכותרת שלהם, מפיצים ריח ומייצרים צוף, לפי עצמת ומיקום השמש. חמניות פונות בשעות הבוקר אל המזרח, בצהריים לדרום ולפנות ערב למערב. אם נזכור שהשמש היא מקור החום והאור המרכזי על פני כדור הארץ, נבין שזה טבעי ביותר שכל היצורים החיים מתאמצים כדי להפיק את המיטב מכל רגע במחזור. ישנן פעולות שמתאים יותר לבצע ביום ואחרות שמתאים לבצע בלילה. ישנם בעלי חיים יומיים המתאימים יותר לסביבה מוארת וחמה, ואחרים המתאימים יותר לסביבה חשוכה וקרה. ישנם צמחים שמושכים חרקים במהלך היום ואחרים שעושים זאת במהלך הלילה. ומהיום והלילה, לעונות השנה המתחלפות שוב נעצום עיניים ונחזור בדמיוננו לאותו המקום בטבע… נדמיין כיצד השמש זורחת במזרח, עולה בשמים ומאירה את פנינו מדרום, צוללת ושוקעת במערב. יום ולילה חולפים, עוד יום, עוד לילה. בכל פעם השמש זורחת מעט מאוחר יותר, בנקודה דרומית יותר מיום האתמול. הימים מתקצרים והלילות מתארכים. נעשה קר יותר ויותר במהלך הלילה. עננות כבדה נעשית נפוצה. גשם יורד בכל כמה ימים, לעתים חלש, לעתים חזק. בעלי החיים מרבים להסתתר תחת ענפים, במערות ובמחילות. עלי העצים מאדימים ונושרים, גזעיהם נותרים עירומים, זכר לפאר שאבד. אנחנו מתעטפים במעילנו נגד הגשם, הרוח והקור, מתכנסים לתוך עצמנו. שמחים על גשמי הברכה אך מקווים שימי הקיץ ישובו בקרוב. לבסוף, בעיצומו של מאבק האיתנים, הכף מתחילה לנטות לעבר השני. בכל יום השמש זורחת מעט מוקדם יותר ובצוהרי היום מגיעה לגובה רב יותר מיום האתמול. הימים מתחממים ומתארכים, כבר אין צורך במעיל והלילה נעשה קצר יותר ויותר. כאשר משך היום משתווה סוף סוף למשך הלילה, הטבע כולו מתעורר לחיים. העצים מתעוררים מחדש מתרדמתם, פרחים צצים בכל מקום. בעקבותיהם הציפורים, הפרפרים ושלל בעלי החיים מתעוררים משנת החורף, יוצאים לחפש מזון ואהבה. גם אנחנו חשים את שמחת האביב, יוצאים אל האור והחום, יוצאים לכבוש את העולם. יום ולילה חולפים, עוד יום, עוד לילה… הימים מתארכים, השמש זורחת צפונית יותר ויותר, עולה גבוה יותר ויותר בכל יום, עד אשר היא מאירה, בצוהרי היום, ממש מעל ראשינו. האוויר חם, המים חמים, האדמה חמה. הימים כבר מתחילים להתקצר, אך החום יישאר עוד זמן רב. הפרחים מתחלפים בפירות. צמחים רבים מתייבשים בחום השמש, מהם נותרים רק זרעים; תקווה למחזור החדש. כאשר משך היום ומשך הלילה משתווים בשנית, משב רוח מסלק את החום הכבד. הכול חוזר חלילה. בני התרבויות העתיקות היו אובססיביים ממש בניסיונם לעקוב אחר מקצב השמים ולחזות אותו. הם עשו זאת מסיבות הישרדותיות בוודאי; חיוני לכל צייד, לקט וחקלאי לדעת בדיוק מתי עליו לחפש כל בעל חיים, לקטוף את פירותיו, עליו ושורשיו של כל צמח, מתי לזרוע ומתי לקצור. אך הם עשו זאת גם מסיבות רוחניות; אנשים אלו, אשר ראו את עצמם חלק בלתי נפרד מהטבע, בחרו לעצב את חייהם על–פי מקצב השמים. מעגל החיים חגים ומועדים, טקסי מעבר וחניכה, ריקודים, מאכלים, תפילות – לכל אלו נבחר בקפידה המועד המתאים ביום ובשנה. תפילת הודיה בבוקר לאחר זריחת השמש, וחגיגת אביב של טיהור והתחדשות, מקובלות בדתות רבות. למרות שישנם הבדלים רבים בין המנהגים והטקסים, ישנם מספר סמלים מרכזיים שחוזרים על עצמם. סמלים אלו נועדו לסייע לבני האדם, באשר הם, בתהליכי ההתפתחות שלהם. שכן, חוק ההתפתחות אחד הוא, ולו שני ילדים – האור והחושך, החיצוני והפנימי, החי והמת. המעבר התקין בין שני צדדים אלו של החוק האחד הוא המפתח לבריאות הגוף, איזון הנפש ושגשוג הרוח. סתיו – מוות – זריעה חורף – שכחה – מנוחה אביב – לידה – פריחה קיץ – התבגרות – הבשלה הפילוסוף, המכיר את חוקי הטבע, משתמש בזרימה הטבעית של המחזור כדי להגשים את ייעודו. הוא זורע את חלומותיו בסתיו, מטפח אותם בחורף, חושף אותם באביב ומגשים אותם בקיץ.

תהליך רוחני הוא תהליך שבו מתעורר באדם צורך לחקור את המסתורין של קיומו ושל קיום העולם. אז מתחיל מסעה של הטיפה חזרה אל תוך האוקיינוס. בתהליך הזה משתחררת התודעה מגבולות האגו שיוצר את ההפרדה בינו לבין שאר בני האדם, בינו לבין העולם. במפגש אקראי עם צעיר התפתחה בינינו שיחה, שבמהלכה סיפר לי על תהליך בו החל לפני שנים אחדות, הכולל תרגול סוגים שונים של מדיטציה, יוגה ומגוון סדנאות בנושא התפתחות אישית ורוחנית. הקשבתי קשב רב כאשר סיפר בהתלהבות על רגשות של אחדות ואושר, ועל כך שמצא את האני האמיתי שלו. כששאלתי האם הלימודים גרמו לו לפתח מידה רבה יותר של חמלה וסובלנות כלפי סביבתו וכיצד אחריותו כלפי העולם גדלה בזכות התהליך, הוא השיב שהחשוב מבחינתו הוא להתרכז בחוויה האישית. בסיום השיחה הזמנתי אותו לבוא ולהתנדב בפעולה שאנו מקיימים, והוא השיב שלא יגיע כיוון שמיטב זמנו מוקדש לדרך הרוחנית. כשפנינו כל אחד לדרכו חשבתי על העידן הנוכחי, שבו ההתפתחות האישית תופסת תאוצה, תרגול טכניקות רוחניות הפך לדבר שבאופנה, ובדומה לרכישת מוצרים, אותה מעודדת תרבות הצריכה, מוצעים מגוון "מוצרי מדף רוחניים". בדרך זו הפך האמצעי למטרה, שהתרוקנה מתוכן. טכניקות רבות מציעות תרגול מדיטטיבי להשגת שלווה ואיזון נפשי, בעוד שהסיבה לעצם קיומן היא לתמוך בתהליך פירוק הגבולות המפרידים בין האדם לבין עצמו, ובין האדם לחברה ולטבע. התפיסה האגוצנטרית, שבה האדם נמצא במרכז ועושה למען עצמו יצרה מציאות הרמונית אשלייתית, בעוד שהסבל וחוסר הצדק נוכחים בעולם. אמצעים מדיטטיביים, שבמקור העירו את רוחו של האדם לגילוי נדיבות, הפכו למוצרי צריכה עם תג מחיר, המוצעים על ידי תעשייה עם רצון טוב, אך ללא כיוון. החזרה אל המקור – הדחף המניע את היקום התפיסה הבודהיסטית מתארת אוקיינוס אינסופי של חכמה ממנו נולדו כל הישויות בתהליך של הפרדה, מעין מפץ שפיזר את מי האוקיינוס לאין ספור טיפות המורכבות מאותו חומר מקורי. כשם שטיפת האוקיינוס מורכבת מאותו חומר כמו האוקיינוס, כך התודעה האנושית היא השתקפות של החכמה המקורית לפני ההפרדה. הטיפות מתקיימות בנפרד זו מזו, עד שבשלב מסוים בוער בהן הצורך לחזור אל אוקיינוס החכמה שממנו הופרדו, והן מתחילות תהליך של חזרה אל המקור, עד לשלב שבו הטיפה הופכת אחת עם האוקיינוס, ואינה נפרדת עוד. המסע חזרה מכונה בתורת המזרח "דהרמה", דחף המניע את היקום כולו. באופן מקביל, תהליך רוחני מתחיל אצל האדם עם התעוררות הצורך לחקור את המסתורין בדבר קיומו וקיום העולם. השלב הראשוני הוא יציאה מההמון. רוב בני האדם מעבירים את חייהם במרדף אחר עינוגים, חיי נוחות ומילוי צרכים פיזיים שונים. יציאה מההמון היא שלב הכרחי שבו האדם, הטיפה, מבין שבוער בו צורך אחר, עמוק יותר, שאינו קיים בהכרח אצל הרוב. חיי היומיום השגרתיים וסיפוק הריגושים כבר אינם ממלאים אותו כבעבר, וכפי שאומרת טריניטי לגיבור ניאו בסרט "מטריקס", הוא "כבר יודע לאן הדרך הזו מובילה”. בסרט מתואר תהליך היציאה של ניאו מהאשליה, המלווה בחששות ובפחדים. חבריו מפצירים בו להמשיך ומזכירים לו שהוא כבר מכיר את החיים הריקים מתוכן. בעצם בחירתו להתעורר, הוא נחשף למציאות האמיתית, אותה הוא מתחיל לחקור וללמוד. החקירה אינה מסתכמת בסקרנות אינטלקטואלית או באגירת ידע בלבד. החקירה היא חדירה עמוקה פנימה כדי להכיר את מהות ההוויה האנושית והפוטנציאל החבוי בה. בו הזמן היא גם התנועה החוצה, כדי להכיר את חוקי העולם. היציאה מההמון יוצרת אצל האדם זהות אינדיבידואלית, המאפשרת לו להתבונן על החיים מנקודת מבט מפוכחת, שאינה מונעת מהשפעות אופנתיות. כך הוא רוכש עצמאות ומתחיל לזהות את ההפרדה בינו לבין העולם.  בשלב זה, דחף נכון ילווה בתחושת אחריות ורצון לשייכות, לנתינה וחיפוש טובת הכלל. ליבה של דרך רוחנית הוא היכולת למוסס את גבולות האגו ולהתחיל להזדהות עם הקהילה. בשלב זה מתחיל מסעה של הטיפה חזרה אל האוקיינוס. הדרך היחידה למנוע מטיפה להתייבש, היא להחזירה לאוקיינוס; כך היא הופכת לאוקיינוס כולו כמו הטיפה, גם האדם. מציאת הדרך חזרה אל האחווה האנושית היא מקור כוחו. בודהה הסביר לתלמידיו שהאשליה הגדולה של בני האדם היא הנפרדות. חוסר היכולת לראות את הגורמים המאחדים, ממקמת את האדם במצב של מגננה מתמדת על האגו ועל זהותו הנפרדת, ומשאבים רבים מוקדשים לתחרותיות בין חברים, בתוך משפחה ובין מדינות ועמים, במקום להתרכז בגורמים היוצרים הדדיות ושיתופיות. בודהה גם לימד שלמרות הפרדוקס, התייחסות לכלל כשם שאנו מתייחסים לעצמנו היא העצמאות  האישית האולטימטיבית. האדם זוכה בחופש רק כאשר תודעתו משוחררת מגבולות האגו שיוצר את ההפרדה; רק כך נוכל למצוא את מקומנו הטבעי בעולם. בתרבות שבה רוב מערכות היחסים מבוססות על אינטרסים, עלינו לשאול את עצמנו מה טיב מערכות היחסים במעגלים השונים של חיינו, מה המניע? למרות הנפרדות, בכוחה של הדרך הרוחנית לחבר מחדש וליצור את האיחוד. יתכן שדברים אלו פשוטים להבנה, אך לרוב אנו רחוקים מליישמם. הבנה ללא פרקטיקה אינה תורמת דבר מלבד סיפוק אינטלקטואלי מעצם ההבנה של רעיון של מסוים. "קול הדממה", טקסט קדום  שמקורו בטיבט, מפציר בחניך לעזוב את שלב הלימוד, שיופיו מסנוור והוא יכול להיות  להיות בוגדני אם שוקעים רק בו. כלומר הלימוד הוא שלב ביניים ועל אף שמפתה להישאר בו, בגלל הריגוש שבהבנות החדשות, הוא חסר, כל עוד אין ביטוי מעשי של האחריות כלפי העולם. השלב הבא במסעו של האדם חזרה אל טבעו האמיתי, הוא שלב הפרקטיקה. בשלב זה הפנים והחוץ הן תנועות המשלימות זו את זו. התנועה פנימה היא הלימוד, ההתבוננות פנימה המאפשרת להכיר בתמצית של הטוב; התנועה החוצה, היא הביטוי הערכי של הטוב. כדי לפעול כך, נדרש האדם לגייס מאמץ, רצון ותבונה, הנמצאים בקונפליקט מתמיד עם הנטייה האגואיסטית המושרשת בכולנו. זו הסיבה שהדרך הרוחנית נתפסת על ידי המסורות כקרב בין האדם ליצריו. הגיבור הוא זה הכובש את יצרו, הוא המודל והדוגמה לאב הטיפוס האנושי שאינו נכנע לחולשותיו. על פי הגישה ההוליסטית המסורתית, באדם יש שני קטבים: הרוחני והגשמי, אשר לכל אחד מהם צורך שונה. הקוטב הרוחני הוא התנועה לכיוון האחדות, לעבר גילוי צדדים אצילים הקשורים לנדיבות, אהבה, חמלה וצדק. מנגד, הקוטב הארצי משתוקק לבטא את  הצדדים האינסטינקטיביים, נעדרי ההכרה, הקשורים לכעס, לנפרדות ולהישרדות. שני צדדים אלה של התודעה מאפיינים את כולנו. האדם הרוחני, שער לנוכחותם, נמצא בקרב מתמיד בין הכוחות ושאיפתו, כמובן, היא להביא לניצחון צדדיו האצילים. זהו מצב של מודעות ערה, שאינה מסתפקת באי נקיטת עמדה המאפיינת את חיי הנוחות של התפיסה המטריאליסטית , המעודדים תרגול גישות רוחניות בפרשנות מעוקרת מן המאמץ הנדרש מן האדם לגייס את כוח הרצון, שבאמצעותו מתגלה צידו האצילי והאנושי של האדם. בזכות האתגר והקרב בונה האדם את סולם ההתפתחות הרוחנית, ובכל בחירה בצורך הרוחני על פני הדחפים החומריים, הוא גדל. החניך הרוחני מתייחס אל עצמו כאל חלק מרקמה אנושית. הוא רואה בהעמקת הקשר עם שותפיו לדרך את אחריותו, והיא האתגר של חייו. הברית בין תלמיד למורה – העיקרון המופלא של העברת החכמה מאז ומעולם התבצע עקרון העברת החכמה על ידי הקשר המופלא שבין מורה לתלמיד. לפני כ-2500 שנה, כאשר פגש אפלטון הצעיר סוקרטס, לאחר שזכה לחינוך של מיטב המורים, הוא פגש לראשונה בחייו מורה דרך, וביקש את הדרכתו. מה שהפך את מפגשו של אפלטון עם המורה לרב עצמה היה העובדה שסוקרטס לא רק דיבר על החכמה, אלא חי אותה, ובער בו הצורך לחלוק את חוויותיו. לבו של אפלטון נשבה בדמותו של סוקרטס, האדם הפשוט, שמעולם לא הפנה עורף לאמת, גם כאשר שילם במחיר חייו. מערכת היחסים המיוחדת שנרקמה בין סוקרטס לאפלטון מסמלת את הדוגמה האישית שאין כדוגמתה כדי להעביר את הניסיון, הלימוד והחוויה הרוחנית. המורה הוא בעל סמכות בזכות העובדה שהוא מלמד רק את מה שביכולתו להחיות על ידי מעשה. בראש ובראשונה גם הוא רק תלמיד, התר בכל מאודו אחר צו הלב וגילוי המסתורין של החיים, תוך הרחבת גבולותיו הפנימיים והאחריות אותה הוא מגלה כלפי תלמידיו. תלמיד רוחני הוא אדם אשר התעורר בו הצורך ללמוד ולחשוף את טבעו האמיתי ואת טבעו של העולם. בשלבים הראשונים של ההתעוררות הרוחנית, מתרבות בקרב התלמיד שאלות. הצורך יוצר חוסר, אי שקט ודחף לחפש תשובות. רק כאשר ברור לו שהוא שבע מהתשובות הריקות, המורה מגיע. חוק יסוד בטבע מראה שכל מצב של ריק הוא בלתי אפשרי, וכי דברים נולדים כיוון שהיה  צורך שקדם להם. כך גם הצורך של התלמיד האמיתי במורה של אמת מוליד את הפגישה עם המורה, וכאשר התלמיד מוכן, המורה מגיע. המורה מתקדם צעד או שניים לפני חניכיו, כך שהוא קרוב אליהם מספיק כדי שיוכלו ללמוד ממנו ולזהות את הצעד הבא במסע שיעשו. ככל שהתלמיד מתקדם הוא הופך עצמאי יותר ועומד יותר בזכות עצמו. הברית בין מורה לתלמיד מבוססת על אהבה ללא תנאי וללא אינטרסים אישיים. למורה יש צורך להעביר את החכמה, ובכך גם הוא בא על שכרו. התלמיד צמא לחכמה ובשל כך מוסר את עצמו למורה. בנוסף לאהבה, כוללת הברית מחויבות הדדית. חובתו של המורה לעשות הכול בכדי לקדם את תלמידו, והתלמיד, לאחר שביקש את הדרכתו של המורה, מחויב לשיעוריו. המורה מפגיש את התלמיד עם הוכחה חיה שביכולתו לשנות את עצמו, ואת העולם. סוקרטס יצא בזמנו נגד הסופיסטים, אשר מכרו ידע רוחני לכל המרבה במחיר. גם בתקופתנו יש רבים המעידים על עצמם כמורים, ומציעים את האושר והידע המושלם, אף על פי שהם אינם מקיימים אותו בהכרח; המדברים על אחדות כאשר בחייהם היא חסרה; על חמלה שנותרת סיסמה ריקה ממעשה; ועל רוחניות, כאשר הגורם המניע אותם הוא ממון ותהילה. בתקופתנו איבד העיקרון המופלא של העברת החכמה בין מורים לתלמידים את תוכנו. החינוך להישגים ולתחרותיות תפס את מקום החינוך לערכים, והמורה, מדריך הנשמות, הפך לדמות שאינה מוערכת, אשר כל תפקידו להכשיר את תלמידיו למקצוע, והצלחותיו נמדדות בציונים. תרבות הצריכה המשומנת הפכה למורה הגדול, והיא משפיעה ומעוררת בבני האדם צרכים מזויפים. כך כולנו לומדים כיצד לחלום, לחשוב, להרגיש, לחיות, להיראות, לקנות ולהיות נתון סטטיסטי שנמדד בתרומתו למכונה. נוכח כל אלו עלינו לחזור לשורשים, ולזכור שלאדם היום תפקיד חשוב מאין כמותו בלידה המחודשת של רוח האחווה, ובתחייה של רעיונות ואידאלים נצחיים, הנכונים תמיד. עלינו להתבונן בכנות עמוק פנימה ולבחון מחדש את זהותנו. האם אנו מסתפקים בהלך הרוח הנוכחי? האם די לנו לעשות לעצמנו? או שבוער בנו השינוי, ואנו רוצים להשפיע במעשינו על העולם, לחפש את נתיב העשייה הרוחנית? החכמה האוניברסלית תמיד בנמצא. זהו עולם האידאות שעליו דיברו החכמים הקדומים. כמו בעבר, גם היום דרושים מחפשי אמת נלהבים, המשתוקקים לחיות את החכמה, ומורים המצביעים על השבילים ובכוח הדוגמה האישית מראים שהצעידה בדרך אפשרית. "וְרָאִיתִי אָנִי, שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת, כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ" (קהלת ב, י"ג).

מחשבות ותובנות בעקבות שיח עם ד״ר צילה זן-בר צור אודות אחווה, עזרה הדדית וכוחה של קהילה לרפא, לאהוב ולהיות שם עבורנו ברגעים המכוננים של החיים. לא לנשים בלבד. מחשבות ותובנות בעקבות שיח עם ד״ר צילה זן-בר צור אודות אחווה, עזרה הדדית וכוחה של קהילה לרפא, לאהוב ולהיות שם עבורנו ברגעים המכוננים של החיים. לא לנשים בלבד. כשהייתי בהיריון הראשון הרגשתי שאני על גג העולם. חיים חדשים החלו לנבוט בתוכי ואני למדתי על כל אחד משלבי ההתפתחות של העוברית, ואפילו כתבתי לה יומן שתקרא כשהיא תהיה בהריון עם הילד הראשון שלה, כמו התחלה של מסורת העוברת מאם לבתה. הרגשתי שאני עוברת תהליך משמעותי, אך לא ממש היה לי עם מי לחלוק אותו. שתי הסבתות שלי כבר לא היו בחיים, אחותי היתה עסוקה עד מעל הראש בטיפול בילדים קטנים ואמי לא ממש שיתפה בתהליכים שעברו עליה. אז כתבתי, ושיתפתי את הבת שתהיה לי… לאחר הלידה חזרתי הביתה עם בעלי והתינוקת החדשה שלנו. הייתי אישה עצמאית, סמכתי על עצמי שאסתדר, וגם רציתי לחוות את חלום חיי המשפחה הצעירה. מהר מאד הבנתי שאפשר לקרוא, ללמוד ולתכנן דברים משמעותיים, אבל ברגע האמת הם מתבררים כאחרים. את הדברים המשמעותיים אנחנו חווים ולומדים מהחיים. לא ממש עיכלתי את הרעיון שאני אימא, שיש לי ילדה ושזה לכל החיים. לא ממש הבנתי מה זה אומר, או למה אני בוכה? ולמה היא בוכה? ואיך זה שאני לא יודעת מה לעשות כדי שהיא תפסיק, ואני כל הזמן עייפה… מהר מאד את תחושת הביטחון והוודאות שהיתה לי עד אז בחיים, החליפה תחושת חוסר אונים; את תחושת הבטן המלאה, החליפה תחושה של ריקות וערגה לחיים שהיו בתוכה… לא הספקתי לעשות שום דבר ובכל פעם שהתיישבתי לאכול, היא היתה בוכה. כבר לא רציתי לאכול. הקילוגרמים נשרו מגופי ומהר מאד משקלי ירד מתחת למשקל שהיה לפני ההיריון. אלו לא היו החיים שתכננתי או דמיינתי לעצמי, ובטח לא אלה שהכרתי לפני כן. כלפי חוץ, הכל היה בסדר. בפנים היה לי קשה, אבל לא יכולתי להתלונן, כי מה זה בעצם היה אומר עלי כאישה? כאימא? הזיכרון הזה עלה בתוכי כששוחחתי עם ד"ר צילה זן-בר צור, חוקרת ומלמדת פולקלור ומגדר באקדמיה, מרצה על תרבויות שבטיות על דרך המשי ומנחה טקסים במעברי החיים. פגשנו אותה כדי לשוחח על תפיסת הנשיות והביטויים הפולקלוריים שלה אצל נשים יהודיות יוצאות אפגניסטן בישראל, נושא הדוקטורט שלה. ד"ר זן-בר צור שיתפה בחוויית החזרה שלה הביתה לאחר הלידה הראשונה: "נשמעה דפיקה בדלת והנה זו סבתא שלי שבאה אלי הביתה עם שני סלים גדולים ואמרה שהיא באה להיות איתי במשך ארבעים יום. אמרתי לה לא, לא, סבתא, יום אחד מספיק, והיא הסתכלה עלי במין חמלה כזאת ואמרה שהיא לא צריכה שאני אארח אותה ואטפל בה, אלא שהיא באה לטפל בי. מאוחר יותר הבנתי שבעולם שממנו היא באה ארבעים יום לאחר הלידה האישה לא היתה לבד. אחת היתה שומרת עליה, אחרת מטפלת בתינוק ומביאה לה אותו להנקה. היתה מי שמבשלת לה אוכל מזין, זו שעושה לה עיסויים בשמנים, וגם מי שמעודדת את רוחה…". היום אני חושבת לעצמי שזה בדיוק מה שהייתי צריכה אז. הנשים הללו אולי לא למדו או קראו בספרים, אבל נדמה שהן ידעו בדיוק מה יולדת צריכה. ד"ר זן-בר צור, ילידת ישראל, גדלה אמנם בבית סבתה, שם חוותה את הפולקלור הנשי של יהודיות יוצאות אפגניסטן, אך דווקא חוויות ההורות הראשוניות שלה הולידו בתוכה את הרצון לחקור את אותם מקורות נשיים. היא מתארת את החיים הקשים של הנשים אותן ראיינה: "הן חיו בחברה פטריארכלית שמרנית בה האישה לא התחתנה מתוך בחירה, אלא מתוך שידוך שהיה מעין עסקה, והיא היתה צריכה לשרת את חמותה, את בעלה, את חמה וילדיה… מעמדן השתנה רק אחרי גיל המעבר, שאז הן יכלו לכהן במלאכות הנפש והרוח, בתפקידים כמו: יועצת, פותרת חלומות, מרפאה, רוקחת, מיילדת, מקוננת ומיילדת את הנשמה. בשלב הזה הן יצרו קואליציות נשיות, ובין היתר גם ניהלו את הטקסים הנשיים, כמו "טקס הנזיד הלבן" לאישה בגיל המעבר, ה"טוצ'יאק" שהיה מעגל נשים שבטי שאיפשר לנשים לדבר בצורה פתוחה וכנה… עבור נשים אלה המטבח לא נועד רק כדי לבשל אוכל, אלא גם רעיונות, והוא שימש כמרחב להזנה רוחנית ולריפוי מקומות פצועים. המטבח, החמאם והמקווה היו המרחבים הטרנספורמטיביים". כדי להמחיש זאת, משתפת זן-בר צור בסיפור מכונן מחיי סבתה. "בעבר משפחות חיו בחצר המשותפת, וקיר המטבח בחצר נקרא 'הקיר הנשי', עליו יכלה האישה להביע את עצמה באמצעות סמלים. לאחר 16 שנות נישואין במהלכם לא הצליחה סבתי להתעבר, היא תלתה את נפת הקמח שלה על הקיר כדי לומר שהיא סיימה את תפקידה ושסבא יכול לקחת לו אישה אחרת. אם גבר היה מוריד את הנפה וקונה חדשה, זה היה אומר שהוא הולך להביא אישה חדשה. אם הוא הוריד אותה אך לא קנה חדשה, הוא ביקש גישור, יש על מה לדבר… סבא שלי הוריד את הנפה ואת שק הקמח של סבתא, ניפה קמח, לש בצק ואפה ממנו לחם, מעשה מאד לא שגרתי לגבר בחצר. בכך הוא אמר: 'אני מאמין שהרחם שלך יתמלא ויצור חי ייאפה שם'. אמא שלו תלתה על הקיר ערסל בו פירות מיובשים, ובכך אמרה לכולם שהיא מאמינה שכלתה שתביא פירות מתוקים. סבתא בכתה מאד, בכי שאגרה בתוכה שנים ארוכות. לאחר זמן מה היא ילדה את ילדתה הבכורה, ואחר כך את אבי. לאורך שנים, בט"ו בשבט היא היתה מכינה ערסל ובו פירות מיובשים, לזכר אותה מחווה שעשתה עבורה חמותה". לכאורה, החיים שלנו במאה ה-21 רחוקים מאוד מחייהן של אותן יהודיות יוצאות אפגניסטן. אנחנו חופשיות לבחור את חיינו – לרכוש השכלה, להרוויח כסף ולהיות עצמאיות מבחינה כלכלית, לבחור האם להתחתן ועם מי, האם להביא ילד לעולם, עם מי ומתי, לממש את עצמנו בקריירה ועוד. למרות זאת, אם נודה באמת, בצמתי חיים משמעותיות וברגעים של משבר וקושי, מרביתנו לבד. לעתים אנו מאמינות שהקושי הוא רק אצלנו ושומרות אותו בין ארבעת קירות ביתנו. התרחקנו מהאימהות והסבתות שלנו, כי נדמה לנו שאין הן יכולות להבין את עולמנו ולכן גם לא להיות שם עבורנו. היום, לא רק שאין לנו מטבח משותף או טקסים, כל אישה חיה את חייה לבדה. החיים שלנו הם פער מתמיד בין הצרכים הרגשיים שלנו למציאות אינדיבידואלית אינטנסיבית בודדה. מחקרה של ד"ר זן-בר צור שופך אור על החשיבות בשיתוף הנשי, המפגיש כל אחת מאתנו עם סיפור שהיא יכולה למצוא בתוכה, עם געגוע לשבטיות נשית עתיקה, לחיבור הבין-דורי… כל אלה מאפשרים לנו להעיר בתוכנו את הדברים שלא תמיד יש להם מילים, לרכך בתוכנו את המעברים והמשברים, לאפשר ריפוי. חוויית הקושי שלי לאחר הלידה הראשונה נחקקה בתוכי וליוותה אותי במשך שנים. הבנתי שהזמן שבו ערסלתי את בתי היה הזמן שבו הייתי הכי זקוקה לערסול בעצמי, לעטיפה אוהבת ודואגת שתאפשר לי לרגע להיות מונחת ולנשום בתקופת המעבר הזאת. לאחר מספר שנים בחרתי להתנדב בארגון "אם לאם", במסגרתו אימהות ותיקות מלוות נשים אחרי לידה. רציתי להיות עבור אישה אחרת מה שהיה כה חסר עבורי באותם ימים. כולנו עוברות חוויות די דומות במסע החיים, ורב המשותף בינינו מאשר המבחין ומבדיל. לכן, חשוב שנזכור שכל אחת יכולה להיות כתף בעבור מישהי, ובאותו הזמן גם לקבל כתף ממישהי אחרת. היא לא חייבת להיות מהמשפחה הביולוגית שלנו, זו יכולה להיות כל אישה שאנו פוגשות בדרך: השכנה, החברה, או אפילו זו שהכרנו באופן אקראי בתור בסופרמרקט. אנחנו יכולות גם ליצור בעצמנו את המעגלים הנשיים התומכים שלנו, את המקומות המיוחדים שמאפשרים לנו ביטוי, בהם אנו יכולות להיות עטופות ולקבל עזרה, וגם להיות שם בעבור אחרות. זה חשוב ומשמעותי לנו כנשים אינדיבידואליות, אך חשוב עוד יותר בעצם היותנו שייכות למשפחה גדולה יותר, משפחת בני האדם, בה לנו כנשים ישנה אחריות גדולה יותר – כשאנחנו מרפאות את עצמנו, לא רק שאנחנו מאפשרות לעצמנו להיות מי שאנחנו, אלא אנו גם מעבירות את הריפוי הזה לילדינו, לבני משפחותינו, לקהילות ולחברות בהן אנו חיים… לאנושות כולה! * הכותבת הינה חברה במכון הרמס – מכון אנתרופולוגי בינלאומי החוקר את המורשת הלא חומרית של תרבויות, בעבר ובהווה.

מהי הוודאות שאותה אנו כל כך מחפשים? ומהן ההזדמנויות הקיימות דווקא במפגש עם חוסר ודאות? מבט פילוסופי על מבוך החיים בעזרת בודהא, אפלטון, אפיקטטוס, ועוד. ״היכן אני נמצא?״, ״איך אני יודע זאת?״ ו״מה עלי לעשות?״ הן שאלות בסיס שאנו שואלים עצמנו ועונים להם אינספור פעמים במהלך חיינו. כאשר אנו נתקלים בחוסר ודאות, אנו נבוכים, לא פעם חשים חסרי אונים ובעיקר שואפים לצאת מהר ככל האפשר ממצב זה. איזו ודאות מניחה את דעתנו? על מה היא מסתמכת? המחשבה על כך שהאדם שואף לידיעה, שהוא זקוק לה כדי לחיות כמעט מרוממת אותי, כפילוסוף. אולם אני גם יודע, שמדובר בידיעה ובודאות, שניתן לכנותן ״מן המעלה הראשונה״, כלומר שקשורות לפשט של הדברים. הודאות שאנו מסתפקים בה בחיי היום יום שלנו, היא דקה מאוד ושברירית, לפחות מנקודת מבט פילוסופית. מדוע? משום שאנו נסמכים על מידע חלקי ביותר שיש לנו, שמקורותיו בחושים שיש לנו ובעיבוד שעשינו לו. בנוסף לכך במידע אחר שקיבלנו לא תמיד עם הכרה, במהלך תהליך החיברות שעבר כל אחד מאתנו. איש מאתנו לא גדל בריק, מינקות אנו אוספים מידע מגוון ושונה על עצמנו, על הסובבים אותנו ועל העולם. אפשר לטעון שבעשרות השנים האחרונות, עם ההתפתחות הטכנולוגית העצומה יש לנו נגישות רבה יותר לאין שעור למידע מסוגים שונים. יתכן, שככל שאנו מורגלים לאינסוף מידע שמונח בכף ידינו, במכשירים הקטנים שהפכו הרחבה של ידינו והם עמנו בכל מקום… קשה לנו יותר עם תחושה של אי ודאות. על הצורך שלנו בודאות ועל הודאות שבה אנו מסתפקים בדרך כלל לחיות חיים שלמים, אומרת הפילוסופיה בדרך הקלאסית, דרך קולם של חכמים ממזרח ומערב שהיא בבחינת משענת קנה רצוץ. מדוע? משום שהמידע שיש לנו, שחלקו אספנו ואנו אוספים ומעבדים בעצמנו וחלקו קיבלנו ואנו ממשיכים לקבל לא תמיד עם הכרה, הוא מידע חלקי מאוד וככזה הוא אשלייתי. הוא אינו תופס את המציאות במלואה ולכך יש נגזרות רבות על החיים שלנו. הקולות המוכרים ביותר ממערב וממזרח שמזכירים טענה זאת, הם של אפלטון במשל המערה שלו והרעיון שמגיע מן המזרח על כך שהעולם כפי שאנו תופסים אותו תפיסה ראשונית הוא בבחינת אשליה. כולנו פוגשים מידי פעם במציאות שיש בה פחות ודאות, אולי כחלק ממצב משברי כזה או אחר ולעתים גם במחזור היסטורי שהוא גדול מהחיים האינדיבידואלים שלנו ומביא עמו גל גדול של אי ודאות. אם למשל נדמיין את החיים של האנשים, לפחות במערב בסוף המאה ה-19 ובמהלך החצי הראשון ויותר של המאה ה-20, נראה לי שאפשר בקלות לקלוט את אי הודאות ששרר מכל עבר בעצם ההתרחשויות ההיסטוריות הגדולות. אנו, קוראי הרשימה הזאת, חיים כבר בתחילתה של המאה עשרים ואחת ולפחות במה שמכונה העולם המערבי, כולל בארצנו הקטנטונת שרבה בה אי הידיעה בנוגע לעתיד, הסתגלנו והתרגלנו למציאות חיים שקטה פחות או יותר, מוכרת, שעמה אנו יודעים פחות או יותר לזהות את כללי המשחק שלה, וחיים עמם. מאידך, אין ספק שבשנים האחרונות אולי בחודשים האחרונים, החלה מגמה שתחילתה עדינה והמשכה ברור יותר, של ערעור הודאות שאליה הורגלנו. איך הערעור הזה מתבטא? נראה שיש מגמה של התערערות של מסגרות פוליטיות ושלטוניות בעולם המערבי כולו, בארץ אולי ברורה יותר חוסר הודאות וחוסר היציבות שחווינו בהקשר הזה בשנים האחרונות ואולי עודנו חווים. הדבר הבולט ביותר שלכאורה מביא את חוסר הודאות המדובר הוא המגיפה שאנו כולם חיים עמה ולא ברור עדיין מהלכה. ההתמודדות עם המגיפה הכניס את העולם כולו לסחרחרת של מהלכים שהייתה לה ועוד יש לה השפעה נרחבת על שטחים שונים בחיים שלנו, שטחים כמו בריאות בוודאי אבל גם כלכלה, חברה, חופש ופרטיות, צורות של שימוש בכוח המדינה ועוד. מעבר לכך אפשר גם להזכיר את השינויים האקלימיים שאנו עוברים, גם אם חלקנו מעדיף לסגור את עיניו בקשר לזאת, לי לפחות נדמה שכבר אי אפשר באמת לעשות זאת. משהו אחר קורה בכדור הארץ ואפילו בלי להבין עד הסוף מה קורה ולמה, נוסף כאן ממד נוסף של חוסר ודאות. ברמה הבסיסית ביותר במהלך מהיר יחסית, לפחות מנקודת מבט היסטורית, הרגלים שונים שלנו כבר אינם ברורים מאליהם ואנו מתקשים מאוד לדעת מה ילד יום בקשת שלמה של ביטויי חיינו. אין ספק שאנו חיים עם אווירה ברורה ומוחשית יותר של אי ודאות ושיש לכך השלכות פיזיות ונפשיות והיא מעוררת תגובות שונות שאנו מודעים להן וגם שלא. בתוך המציאות הזאת ברירת המחדל שלנו היא לשאוף לחזור לחיינו כפי שהיינו רגילים להם, לנורמליות… אולם על כך אין לנו שליטה ושאלת השליטה האינדיבידואלית אף הולכת ומחריפה בהקשר של ניהול המצב על ידי המדינות בהן אנו חיים. אז מה אפשר לעשות עם מצב של חוסר ודאות שלא ברור מתי יפסק ושאין לנו בו לכאורה שליטה משמעותית לפחות? בהקשר הזה  אני רוצה להציע מספר מחשבות, להצביע על ההזדמנויות שיש לנו כאשר אנו פוגשים במצבים של חוסר ודאות, מן הסוג שאנו חיים כעת ואולי נוספים. ההזדמנות להביט עם הכרה על החיים שלנו: מתוך שבירת מה שהיינו רגילים אליו, מה שהיה אולי נעים ומוכר ובתוך אי ודאות, יש לנו הזדמנות שכמעט נדחפת אלינו, לבדוק ולהרהר בחיינו עד כה. היכולת לעצור לרגע לשאול שאלות על החיים שלנו, לבדוק מה אנו עושים ולמה, היא חשובה מאין כמוה, משום שהיא יכולה לסייע לנו להכניס הכרה במה שלעתים אנו חיים באופן אוטומטי. אומרים על הבודהא שאמר שהמשאב המשמעותי שיש לאדם הוא ערנות. לא פעם המחיר של חיים מוכרים, שאין בהם חוסר ודאות הוא חוסר ערנות. וגם אם בסופו של תהליך הבדיקה שנעשה על מהלך חיינו נאשרר את כולו ונשאף לחיות אותו בשלמותו, כבר לא נהיה אותם האנשים כפי שהיינו בעבר. נדמה לי שבמהלך פרוץ מגפת הקורונה וההתפתחות שלה, שטף את בני האדם גל גדול של הסתכלות וניסיון הערכה של החיים האנושיים שלנו, אין ספק שיש משמעות לגל זה, גם אם הנטייה לחזור למה שהיה גדולה יותר. ההזדמנות לעשות הבחנה פילוסופית פרקטית בין מה שבשליטה שלנו לבין מה שלא בשליטה שלנו: כאן אני מבקש לגייס פילוסוף סטואי בשם אפיקטטוס שמיוחסים לו הדברים הבאים: לא הדברים הם המדריכים מנוחתו של אדם, אלא דעתו עליהם.למעשה עושה אפיקטטוס הבחנה בין מה שקורה במציאות ובין הדעה שלנו על הדברים שקורים. אולי תמצאו בהבחנה זאת הפתעה. אין בכך כל בעיה, זאת הזדמנות להרהר על הדברים. אכן יש בעולם התרחשויות רבות, קטנות כגדולות, שאין לנו שליטה בהן. לא אנו ביקשנו שיגיעו ויופיעו ויהיו נוכחים פתע בחיינו. כולנו מכירים מציאות זאת. אבל האם אנו גם מכירים את החופש הבסיסי שיש לנו ואיש אינו יכול לקחת מאיתנו? החופש לחשוב ולהגיב למציאות שלא הזמנו, כפי שאנו בוחרים?! זה כלל וכלל לא עניין של מה בכך וכפי שאומר אפיקטטוס אולי הדבר המשמעותי יותר שמטריד את המנוחה שלנו מן המציאות עצמה הוא הפרשנות שלנו למציאות והדרך בה אנו מגיבים לה. האם אפשר להגיב אחרת לנסיבות חיינו? אין ספק שכן. כיצד? יש כאן עניין של למידה ותרגול שהם חלק משמעותי ובסיסי בחיי הפילוסוף. מוזמנים לחקור על כך. ההזדמנות לשאול מהם החיים? היכן הם מתרחשים? גם כאן יתכן שהשאלות מעלות תמיהה. מה המשמעות של השאלה היכן החיים מתרחשים? הכוונה לעורר את תשומת ליבנו שמעבר לחיים שכולנו מכירים, החיים ״בחוץ״, הכוללים אירועים והתרחשויות וצורות רבות ומגוונות של חיים. מלבדם, יש לכל אחד מאיתנו אפשרות לחיים ״פנימיים״. החיים הללו כוללים את המהלך המתמשך של הלמידה שלנו על עצמנו ועל העולם, הם כוללים ניסיונות יקרים שאספנו בדרך, עומק, יופי ועניין – שהם התוצאה של כיצד אנו חיים את החיים. ככל שאנו לא רק חיים ״בחוץ״, ככל שאנו לא רק תלויים בנסיבות ובאירועים, ככל שאנו יודעים לחיות גם חיים מלאים של ״לבדות״ (לא בדידות) בעת שחוסר ודאות נמצא מסביבנו ואין לנו שליטה עליו, החיים הפנימיים שלנו יכולים להמשיך לנבוע ולהתפתח לעתים אפילו ביתר שאת דווקא לנוכח אי הנוחות החיצונית. אולי נזכר לרגע כולנו בימים של סגר מלא בשל התפרצות הנגיף, איך מלאנו את חיינו? האם מצאנו שגם עם תנועה חיצונית מינימלית יש לנו חיים ענפים, מלאים ומעניינים? או שגילנו שאנו מתקשים להיות עם עצמנו? חשים בודדים וחסרי יכולת ולא יכולים לחכות כבר לשטף החיים החיצוניים שלו הורגלנו? גם כאן, יש ערך רב למחשבה ובדיקה עצמית. ההזדמנות לעבוד עם הבשורה האפשרית של משבר: כאמור לא פעם הרגעים של חוסר ודאות בחיים שלנו, הולכים יד ביד עם מה שאנו מכנים משברים. באופן אינסטינקטיבי, איש לא אוהב משברים, לא רוצה להיות ברגעים בהם נשברים הדברים, החיים שלנו כפי שאנו רגילים אליהם, גם אם במשברים הללו יש בשורות של ממש. בסדר, לא נזמן משברים לחיינו, אבל אם הם כבר כאן… האם לא יהיה כדאי לשאול עצמנו ולברר מה הבשורה האפשרית שמגיעה לפתחנו עם המשבר? האם לא תהיה זו שעת חסד כדי לעשות משהו אחרת ולא רק לשאוף בכל כוחנו לחזור לחיים המוכרים שלנו? כאן ככל שאי הודאות גדולה יותר וככל שאין לנו שליטה בה, ההזדמנות הפנימית שלנו גדולה יותר. אבל לא מדובר בעניין ברור וקל. יש צורך לגייס אומץ ונחישות והעזה כדי לעבוד עם משבר לא רק בשאיפה לחזור למצב שהיה בתחילתו אלא אף לשפר את מצבנו. יש כאן הזדמנות נפלאה לשינוי בר תוקף! רואים? ההזדמנות לראות אלו ודאויות יש בחיים שלנו: לא פעם מתוך ההעדר מתגלה מה שיש. גם כאן דווקא בעת של חוסר ודאות על ביטויה השונים לא פעם מסתתרת הזדמנות להצליח לראות באופן ברור יותר את הודאויות שיש לנו בחיים. לכולנו יש ודאויות כאלה, לא פעם אנו לא רואים אותן משום שאנו תופסים אותן כדבר שהוא מובן מאליו, או משום שאנו לא מישירין אליהן מבט. נסו להביט על חייכם דווקא על הרקע הנוכחי המתפתח שלהם, חפשו את הודאי, הבטוח, הדברים שאינם מוטלים בספק, יסוד הביטחון שלכם. הוא בוודאי שם. אפשר לחשוב ולמנות עוד הזדמנויות, אולי תמשיכו לעשות זאת אתם. מבחינה פילוסופית כולן תישענה על הדבר העיקרי שקורה בזמן שאנו רואים שיש בו חוסר ודאות:  משהו במה שאנו קראנו לו מהלך חיינו הודאי, נסדק… משהו במסכה, בצעיפים שביננו ובין המעמקים של החיים, בין הגלוי לבין הסמוי לעין, מבצבץ… לרגעים ולא באופן אוטומטי, אם אנו אוספים עצמנו ומשתלטים על החרדה והתשוקה לחזור לעונג שאליו אנו רגילים, אנו יכולים להבחין במציאות עדינה יותר, פנימית וחיצונית שקיימת. אנו יכולים להיכנס פנימה למה שביהדות מכנים פרד״ס: יש פשט ואחר כך רמז ואחר כך דרש וכל אלו מוליכים אל הסוד. חיי ההישרדות שלנו, המוכרים, הנוחים (גם אם לא תמיד אנו מודים או חווים שהם נוחים) הם הפשט של החיים, עליו אנו מביטים ולו אנו מאמינים. אבל החיים כוללים הרבה יותר מכך! מה עם הרמז? והדרש? והסוד? כמה נפלא לחשוב על כך, שדווקא בעת שאנו מפרשים את המציאות קשה ומאיימת, שוכנות הזדמנויות נדירות של מחקר ולמידה וחיים, של פריצה אמיתית של גבולות חיינו ועוד צעדים משמעותיים בדרך הפלאית והחידתית שנקראת חיי אדם. ואתם? מה תבקשו? את הודאות שלכם חזרה או אחרת? איש איש ותשובתו, איש איש וחייו.אבל בסופו של דבר כך נארגים חיי הכלל שלנו, וכך מתגבשת דמותנו האנושית, בתוך מרקם החיים הגדול והכולל של היקום כולו. שלכם, רונן חלבי, מנהל אקרופוליס החדשה בישראל

מה יש לפרופסור בעל שם עולמי בביולוגיה לומר לנו על החברה והעתיד? ראיון עם פרופ' סטוארט קאופמן על שאלות שמטרידות את כולנו. בעודי צעיר יחסית, הכיר לי אבי, פרופסור לביולוגיה במקצועו, את עבודתו של אדם ושמו סטיוארט קאופמן, שסיפק אלטרנטיבות מיוחדות מאוד לתאוריית התפתחות החיים. קאופמן הציג מודלים מתמטיים פשוטים ומקסימים, המתארים הופעה ספונטנית של סדר בתוך תהליכים אקראיים, לכאורה, והדגים כיצד הסדר מתאר בצורה אלגנטית מאוד הרבה מהתהליכים שאנו מכירים, המאפשרים את קיום החיים והתפתחותם.על עבודותיו זכה קאופמן בפרסים שונים, בין השאר בשותפות מקארתור, אחד הפרסים היוקרתיים שקיימים עבור חשיבה יצירתית.בהמשך פגשתי את עבודתו במהלך לימודיי במכון הרמס*, מכון מחקר אנתרופולוגי בין-לאומי, מייסודה של אקרופוליס החדשה, שבו אני שותף.לפני כשנה קיבלתי הזמנה להגיע להרצאה שלו באוניברסיטה העברית בירושלים, במסגרת הכנס ה-30 של ILASOL – האגודה הישראלית לאסטרוביולוגיה ומקור החיים. ההרצאה הייתה מתוכננת בדיוק ליום ולשעה שבה תוכננה הפגישה החודשית של מכון הרמס – ועוד בירושלים. שמחנו על ההזדמנות, ויחד עם שלושה חברי מכון נוספים הזמנו מקום מראש והגענו בבוקר לאולם ההרצאה.אולם רוטברג, שבו התקיימה ההרצאה, היה בקומה הראשונה, וכאשר מצאנו לבסוף את המקום, 20 דקות לפני שעת ההתחלה, היו נוכחים, חוץ מארבעתנו, שני הפרופסורים שארגנו את המפגש ופרופסור קאופמן ואשתו. פרופסור בעל שם עולמי מגיע לדבר על מקורות החיים ובקושי מגיעים אנשים לשמוע. הופתענו. אם זה לא מעניין, אז מה כן?הסיטואציה כולה הייתה מעט סוראליסטית. ישבנו נבוכים באולם וחיכינו, ולבסוף הגיעו עוד כ-15 אנשים. לאחר כמה תקלות טכניות – הכנס החל.לאחר הקדמה קצרה, עלה פרופסור קאופמן והחל לדבר על עבודתו. ניסינו לעקוב כמיטב יכולתנו, בכל זאת, איננו מומחים בתחום האסטרוביולוגיה… ועם זאת, נראה היה שקיימת אפשרות, לא לגמרי מופרכת, לאתר קווים מקבילים בין הרעיונות המדעיים שהציג קאופמן לבין רעיונות חברתיים. נוסף על כך, מראיונות אחרים ששמעתי איתו, ידעתי שבנוסף למדע חשוב לו גם ההיבט של האתיקה האנושית.במסגרת האינטימיות של הכנס, בהפסקה, בעידודה של חברתנו ענת, אזרנו אומץ, ואחד מחברי המכון ביקש את כתובת המייל של הפרופסור כדי להמשיך לשוחח איתו ולשאול אותו שאלות. הוא הסכים בצניעות המאפיינת אותו ואמר שישמח להמשיך לשוחח.קיימנו פגישת "סקייפ" ארוכה ובמהלכה הייתה לי ההזדמנות לראיין אותו ולשאול אותו על פילוסופיה, פיזיקה התפתחות החיים וחוקי הטבע. ידיעותיו עמוקות ורחבות, וזו הייתה באמת הזדמנות יוצאת דופן לקבל מבט מעמיק על המציאות.בתחילת המפגש ביקשתי את רשותו להקליט את השיחה בינינו כדי לפרסם דברים מתוכה בהמשך, והוא הסכים בשמחה. זו הייתה שיחה ארוכה, לכן אביא חלקים מתוכה שקשורים יותר לנושא התרבות שלנו וכן כוללת בעיות ופתרונות אפשריים שהוא העלה.באחת מההרצאות שלך ציינת שאתה הומניסט ושיש צורך במשהו שייתן כיוון ויאפשר פיתוח של אתיקה גלובלית. אמרת שאחד הכלים לכך הוא הקדושה, ושכעת עלינו להמציא מחדש את הקדוש, כדי שיאפשר לכוון את האתיקה הגלובלית שאנו זקוקים לה. האם תוכל לפרט על כך?"אני כעת קורא הקדמה לספר של אנדראס וובר (ANDREAS WEBER) שמתייחס למה שאתה מדבר עליו.וובר זיהה את הכוח של אהבה, אותו הוא מכנה מעורבות עצמתית, ככוח המניע את ההתהוות ליצור קשרים ולקשור גורלות בין ישויות ביקום, במקום הכוח המכני של יעילות כלכלית. אפשר בקלות להתאהב בזה.הנה, אנחנו שני אנשים המדברים על ערכים, אני קצת יותר זקן, על כן השינוי צריך לבוא מהדור שלך."בימינו אנו תלויים על זנב של נמר שנקרא קפיטליזם, שאומר שכדי להתפרנס עלינו למכור דברים אחד לשני. אנחנו כבר לא יכולים ללקט ולצוד כדי לאכול, לכן עלינו לעסוק בסחר חליפין. אבל מה הם המוצרים שאנחנו מחליפים בינינו? לרוב אלו הם דברים חסרי תועלת שהורסים את כדור הארץ…"פעם ניסחתי זאת כך: אנחנו מייצרים ומוכרים פינגווינים סגולים מפלסטיק לשים ליד הברכה. אנחנו מוכרים כל מיני דברים טיפשיים למלא בהם את הסביבה שלנו!חלק מהעולם התעורר ואמר, 'מה שאנחנו עושים כמעט חסר משמעות לחלוטין!' האם יש דרך אחרת להתפרנס? האם יש עיקרון אחר שעל פיו נוכל להחליף דברים בינינו, באופן שלכולנו יהיה מה לאכול אבל לא נתעסק בפינגווינים סגולים מפלסטיק לשים ליד הברכה?… כלומר להתפרנס בצורה שתאפשר יותר שייכות? קל להגיד את זה, אבל זה לא נראה בלתי אפשרי! עם זאת, הכוחות שמתנגדים לזה הם הסטטוס-קוו והתאגידים הגדולים, שמנסים להתפרנס עוד ועוד על ידי מכירת פינגווינים. אולי תובנה מעין זו תצליח לפרוץ, ואז תיוולד מערכת ערכים חדשה שתתפשט בקרב האנושות."בפגישה שנכחתי בה לאחרונה אנשים אמרו שיש חוסר סיפוק בכל מקום. אנשים פונים לפעילות רוחנית מכל סוג שהוא, כי הם אינם מוצאים משמעות במה שהם עושים. אנשים יודעים, לדוגמה, שמערכת הבנקאות עושקת את כולם, אבל אנחנו עדיין לא עושים דבר בנדון. אנשים יודעים שיש מעט מדי תאגידים עם יותר מדי כוח, כולנו יודעים את זה, נכון? אנשים מודאגים מזה."בהחלט, אנשים מחפשים לחיות עם משמעות ולא רק לאכול ולישון, מחפשים לתת ערך עמוק יותר לקיום הזה."אני לא מתיימר לדעת איך לגרום לשינוי כזה לקרות, אבל בוא נתבונן על זה כך: כיום הרבה תהליכים אינטלקטואלים מוחלפים על ידי רובוטים, כמו 'סירי', לדוגמה.אפילו העבודה האינטלקטואלית שלנו תוחלף כנראה על ידי תהליכים אלגוריתמיים. אבל אני לא חושב שהמוח האנושי הוא אלגוריתמי, וגם לא התהוות החיים. אנחנו מהופנטים על ידי מחשבים, אבל אני לא חושב שהמוח האנושי הוא מחשב. אולי אוטומציה רובוטית תחליף אותנו עד כדי כך שנשאל עצמנו – מה בעצם הערך שלנו? מהי היצירה שבני אדם מסוגלים אליה, ומכונות לא? ייתכן שנגיע לתשובה שהערך האמיתי שלנו טמון בגילוי ההבדל הזה.לדוגמה, האם לא תעדיף ריהוט שנוצר באופן ידני לפני 400 שנה בפרובנס על פני ריהוט שנוצר במכונה? כמובן. נעדיף משהו שמישהו נתן לו ערך, שמישהו עשה אותו באהבה.לכן כיום אנחנו מעריכים יותר את היצירה האנושית מאשר לפני 50 או 70 שנה, כאשר יצירות ממוכנות היו דבר חדש. אולי מה שנעריך יותר מכול בסופו של דבר הוא את היצירתיות האנושית…"קשה לי לראות איך זה יקרה באופן ספונטני. מניסיוני, אם לא נעשה מאמץ מיוחד, נמשיך לפעול בכיוון שמקדם את הנוחיות וההישרדות שלנו, ולאו דווקא בכיוון ערכי יותר."אני מסכים לחלוטין. אולי ננסח זאת כך: רובוטים מחליפים אותנו; המכונות החליפו את העבודה הידנית; פטיש אוויר חזק יותר מפטיש ידני – אם יש את כל המכונות הללו סביבנו, אנחנו יכולים פשוט לשכב ולא לעשות כלום. להיות בפייסבוק ולאכול מרשמלו, נכון? אבל מה עשינו כדי לזכות במרשמלו? כלום. לכן אלו יהיו חיים חסרי משמעות לחלוטין. הרעיון הזה דוחה עבור שנינו – לא בגלל שאנחנו יהודים או מתמטיקאים, אלא בגלל שאנחנו בני אדם. עולם כזה נחווה כמדבר של חוסר משמעות."לפחות חלק מאיתנו בטח יגיד לעצמו: יש לי מכונת כביסה וטלוויזיה ואני יכול לשבת שבע שעות מול המסך ולהיות מבודר – אבל חיי חסרי משמעות… צריך ליצור ערוצים כדי שיהיה משהו על הפרק עבורנו, כבני אדם, לפעול למענו – גם אם זה נשמע קצת מתחסד לומר את זה."ההיסטוריון ארנולד טוינבי כותב, 'ציביליזציות נולדות, מתבגרות ומתות. ובמותן יש לידה מחדש רוחנית.' בדוגמה הקנונית של קריסת האימפריה הרומית, קונסטנטין רצה לאחד מחדש את האימפריה תחת משהו שילכד אותה, והוא בחר לשם כך את הנצרות, מה שהביא להתפשטות הנרחבת של דת זו.האם ייתכן ששינוי כגון זה נמצא כעת באוויר? אולי בית הספר לפילוסופיה שבו אתה לומד הוא ביטוי נוסף של אותו דבר? מה אתה מחפש?מה אתה מחפש, אלי?"ומה אתה מחפש? מה את מחפשת?יש חשיבות רבה כל כך לשאלה הזו, אולי יותר חשיבות מאשר לתשובה שניתן לה. את השאלה הזו הצגתי לעצמי פעמים רבות כל כך במהלך חיי, והתשובה אף פעם לא נותרה זהה.גם התשובה שנתתי לפרופסור קאופמן, שלא אפרט אותה כאן, הייתה מעט שונה, ועזרה לי לדייק משהו בהתנהלות שלי. זוהי שאלה שקוראת לאקטיביות, שמתחילה מבפנים אבל ללא ספק מביאה לתהליכים קונקרטיים.כמדען וכפילוסוף, אני מודה על כך שהשאלה הזו, בין השאר, הביאה אותי לפגוש באדם כפרופסור קאופמן, שיש לו האומץ והפתיחות – עם הרבה אהבה ובלי הרבה ביקורת, אבל עם מבט מפוקח – להתבונן על המציאות שאנו חיים בה.אנחנו באמת מתעסקים הרבה מאוד עם פינגווינים סגולים מפלסטיק ושוכחים תוך כדי כך את העיקר. אבל אז מישהו שואל אותנו:מה אתה מחפש?ואנחנו נזכרים.כאשר ביקשתי רשות לפרסם מאמר מתוך הריאיון, פרופסור קאופמן הציב תנאי אחד בלבד: הוא ביקש שאשאיר ערוץ פתוח למי שמעוניין ליצור קשר ולהמשיך את השיח שלנו, מתוך תקווה ואמונה שאולי מתוך המפגש והשיח, לאט לאט, נגלה דברים משמעותיים יותר שנוכל ליצוק אל חיינו.אז בשמחה, כל מי שרוצה מוזמן ליצור איתי קשר בכתובת-eli@acropolis.org.

טסלה היה ממציא מבריק, פיזיקאי ומהנדס חשמל שהקדים את זמנו. אל מול הכוחות שפעלו לייצר חשמל יקר, שיעשיר מאוד את בעלי הפטנטים עליו, ביקש טסלה לייצר חשמל אלחוטי, חינם אין כסף, מאנרגיות מתחדשות וללא תלות במשאבי כדור הארץ המתכלים. המצאותיו הרבות (ביניהן הרדיו והמכונית החשמלית) לא זכו להכרה בימי חייו, ורק כיום מתברר עד כמה פורצת דרך היתה עבודתו, ועד כמה שאף לחלוקה הוגנת של משאבי העולם, וליצירת אנרגיה בת קיימא. ניקולה טסלה היה אחד המוחות הגדולים ביותר של המאות ה-19 וה-20, אולם רק לעתים נדירות זוכרים כי אחת מהמצאותיו הרבות היא הכוח החשמלי של זרם החילופין (AC). כשאנחנו מזכירים את גילוי החשמל, או איך הגענו להשתמש בו בציוויליזציה המודרנית שלנו, אנחנו חושבים קודם כל על תומס אדיסון, מייקל פאראדיי, ורנר פון סימנס או אפילו בנג'מין פרנקלין – גם אם האחרון עשה רק כמה ניסויים, שהמפורסם מכולם היה הניסיון שלו לגלות אם ברק עשוי מחשמל. טסלה, שנולד בכפר סמיליאן (כיום בקרואטיה של ימינו) ב-1856, נמשך למתמטיקה ולפיזיקה מגיל צעיר ועד מהרה פנה לתחום חדש ומתפתח של פיזיקה, חשמל ואלקטרומגנטיות. לאחר שעזר בשיפור מסלולי החשמליות של זאגרב הוא היגר לארה"ב, ארץ ההזדמנויות. שם הוא עבד תחת תומס אדיסון. מהר מאוד התנגשו האישיות ושיטות העבודה, שלהם וטסלה עזב להקים בית מלאכה משלו. אדיסון כבר ביסס את פטנט הכוח החשמלי של הזרם הישר (DC) שלו, בעוד לטסלה היו רעיונות אחרים וראה פוטנציאל גדול יותר בכוח AC. טסלה תכנן ומכר את הפטנט על גנרטור AC לג'ורג' וסטינגהאוס בשנת 1885. את הכסף שהרוויח השקיע במעבדה משלו בה חקר עוד את הפוטנציאל של כוח AC, ובמיוחד את היכולות האלחוטיות של סיגנל AC. אינטרסים כלכליים מול המצאות פורצות דרך אדיסון קידם את השימוש בכוח DC. זה מובן, שכן הוא היה הבעלים של רוב הפטנטים לשימוש בו, ובמקביל עשה דמוניזציה לכוח AC כמסוכן למשתמשים. למרות שהיה קל לייצר ולהשתמש בכוח DC, הוא לא היה זול לשינוע מכיוון שהוא דרש כבלי נחושת עבים ויצר אבדות רבות בחום. כוח AC, לעומת זאת, היה קל יחסית לייצור, מעט יותר קשה לשימוש, אבל קל מאוד לשינוע עקב המצאה אחרת, השנאי. המצאה חדשה זו איפשרה להגביר מתח ברשת. על ידי הגדלת המתח, הזרם מופחת באופן טבעי ופוחתים גם ההפסדים בכבלים במהלך ההובלה. עם זאת, ההפסדים עדיין היו משמעותיים מכיוון שלא ניתן היה להגביר את המתח ללא הגבלת זמן, אך זוהי מערכת חלוקת החשמל שאנו משתמשים בה עד היום. טסלה לא היה מרוצה ממערכת התחבורה מבוססת הכבלים, ומיקד את האנרגיה ותשומת הלב שלו במערכת אלחוטית. הוא יצר את מגדל טסלה קרוב למעבדתו בלונג איילנד בשנת 1901. המגדל תוכנן להעביר עד 10 מיליון כוח סוס של חשמל באוויר, באמצעות אות AC בתדר נמוך מאוד. התדר המדובר היה קרוב לתהודת שומאן (7.83 הרץ או מחזורים לשנייה), ששומאן עצמו גילה רק בשנת 1952! הפרויקט נתמך במקור על ידי ג'יי.פי. מורגן, אך הוא נסוג במהירות כשהבין שהרעיון מאחורי מגדל טסלה היה לספק חשמל אלחוטי בחינם. לרוע המזל, בשל חוסר המימון נכנסה המעבדה של טסלה נכנסה לחובות, הפרויקט נזנח והמגדל פורק ב-1917. בשני העשורים האחרונים לחייו הסתגר טסלה בביתו ומת בשנת 1938. מספרים שהמשיך לעבוד ללא הפוגה ושמר לעצמו למעלה מ-2,000 המצאות ופטנטים. ניקולה טסלה היה אדם בעל מוח מדהים, שהקדים את זמנו. הוא הניח את הבסיס למוחות המדעיים של הדורות הבאים, המחפשים תדיר אחר אפשרויות חדשות וטובות יותר לשפר את מצב האנושות על פני כדור הארץ.

מפגש של הייטקיסט עם המיתוס של נחשון בן עמינדב וכיצד החלטות חשובות נעשות עם הלב, תוך התמסרות. היציאה מממלכת הודאות הסיפור שלי  מתחיל כאשר "התפוטרתי" מהעבודה שלי לפני 3 שנים. מהסתכלות על האירוע בדיעבד, אני מבין שזה היה שלב הכרחי לשני הצדדים. מצד החברה בה עבדתי, היה צורך לצמצם עובדים. מצידי, הרגשתי צורך לחפש ולגלות את עצמי בעולם הקריירה, לגלות מה היכולות שלי ומה אני עוד יכול ללמוד. ללא רגשות אשמה או כעס, הסתיימה לה מערכת יחסים טובה מאוד שארכה גם היא 3 שנים. כך, לאחר שזמן רב לא הייתי מובטל, התחלתי תקופה של אבטלה, ומבלי להשתהות התחלתי לחפש את העבודה הבאה באותו תחום, של תכנות מערכות מידע אינטרנטיות. חיפוש אחר עבודה יכול לעורר תחושות של לחץ ותסכול, אני מאמין, שזו חוויה שכולם חווים. עבורי, זה היה מצב מאוד עדין, מכיוון שהעיתוי שלו היה בזמן המיוחד של הכנות לחתונה שלי. מצאתי את עצמי בדוחק וחשתי צורך להאיץ את התהליך. התחלתי את החיפושים, ובמקביל חתמתי בלשכה עבור דמי האבטלה שמובטחים למשך שלושה חודשים. ניקרה בראש כל הזמן המחשבה "הזמן קצוב, וכדאי למצוא עבודה לפני שיסתיימו שלושת חודשי האבטלה!״. אוסיף גם, שלאותו לחץ, נוספו גם ההכנות הרבות לחתונה. המחשבה  "אני חייב למצוא עבודה!” בערה בי. במהלך תקופה זו, התנסיתי בראיונות במקומות עבודה רבים. בחלקם לא התקבלתי עקב חוסר ניסיון ולחלקם כן התקבלתי, אך סרבתי בגלל חוסר התאמה. הרגשתי מתוסכל. יום החתונה כמעט הגיע, ובחרתי להשתהות, לעצור את תהליך מציאת העבודה ולהתמסר לצו השעה – החתונה. החלטתי שאחריה אחזור ל״מסע החיפושים״. נחשון בן עמינדב אני עוצר כאן את הסיפור שלי וממשיך רגע בסיפור אחר, סיפור מיתולוגי מהתרבות הקרובה אלינו – המיתוס  של יציאת מצרים וחציית ים סוף. כמו שבוודאי כולנו מכירים, בני ישראל יצאו ממצרים והחלו את מסעם לעבר הארץ המובטחת. בתחילת דרכם הם נתקלו במחסום בלתי עביר לחלוטין – ים סוף. לפי סיפורי חז"ל: בסיפור יציאת מצרים וקריעת ים סוף, שבעה ימים לאחר שבני-ישראל יצאו ממצרים, הם מצאו את עצמם עומדים מול ים סוער לפניהם, וצבא מצרים מאחוריהם. בורא העולם אמר למשה רבינו "דבר אל בני-ישראל ויסעו!" הפקודה ניתנה להתקדם. ברגעים אלו התגלה אומץ ליבו של נחשון ומסירותו לרצון הבורא. כך אמר רבי יהודה: כאשר בני-ישראל עמדו מול ים סוף וניתן להם הציווי להתקדם, היה כל אחד מן השבטים מתחמק ואומר 'אינני רוצה לרדת ראשונה אל הים'. ראה זאת נחשון בן עמינדב וקפץ אל הים. ומשה היה עומד ומתפלל לפני בורא העולם. אמר לו הקדוש ברוך הוא: ידידי טובעים בים הסוער, ואתה מרבה בתפילה? השיב משה: ריבונו של עולם, ומה בידי לעשות? אמר לו הקדוש ברוך הוא: ואת הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה." (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל"ו– ל"ז) על נחשון בן עמינדב נאמר בפסוק המופיע בספר תהילים ס״ט:  "הושיעני אלוהים כי באו מים עד נפש, טבעתי ביון מצולה ואין מעמד, באתי במעמקי מים ושבולת מים שטפתני… אל תשטפני שבולת מים ואל תבלעני מצולה ואל תאטר עלי באר פיה." בסיפור זה אנו פוגשים את נחשון בן עמינדב שביטא אומץ לב, ונחישות אל מול הלא נודע האינסופי כי התמסר לרגע המיוחד הזה. רק כאשר הגיעו מים עד נפש, המים עולים לאורך גופו, מגיעים עד אפו וכבר לא נותר לו אויר – אז נחצה ים סוף והתאפשר המעבר. רק תעוזה של איש אחד שעשה צעד אמיץ, אפשר את ההזדמנות להתקדם ולהגיע אל הארץ המובטחת. להיכנס למים למרות הפחד ובחזרה לסיפור שלי. במהלך חיפושי אחר עבודה, ספק מתוסכל ודואג למשכורת, ספק מתרגש לקראת הדבר הבא,  נקרתה בדרכי  הזדמנות מיוחדת. פגשתי במודעה באינטרנט, שמציעה קורס בחינם של 10 שבועות שבה תינתן הכשרה אינטנסיבית בתחום חדש ומבוקש בשוק העבודה ולמסיימים בהצלחה תינתן עבודה בחברה (הכשרה זו נקראת BOOTCAMP בעגה המקצועית).במקביל, המשכתי להתראיין בעוד מקומות, והגעתי למקום עבודה מעניין עם אנשים טובים, בתחום התעסוקה אותו אני כבר מכיר. תהליך הקבלה היה מאוד חיובי. המפגש בשתי האפשרויות התרחש סמוך למועד הסיום של דמי האבטלה. ניצבתי בפני הכרעה – האם ללכת למקום חדש למשך 3 חודשים ללא הכנסה, בחברה לא ידועה, מבלי שיובטח לי שאתקבל לעבודה בסיומה, או ללכת למקום מוכר ולחזור לעבוד. עבורי, זו הייתה דילמה משמעותית כי היא הדגישה דילמה עמוקה יותר – להישמע לקול ההרפתקני, הלוחמני והנחוש שרוצה ללכת אל הלא נודע, או להישמע לקול שרוצה ללכת למקום הבטוח, המוכר. ובשלב זה אני רוצה לחבר בין 2 הסיפורים – הסיפור שלי וזה של נחשון בן עמינדב. המשותף להם – רגעי הבחירה והפעולה. גם אני שאלתי את עצמי האם לחצות את ים סוף? (כלומר ההכשרה) האם לחזור אחורה למצרים? האם פשוט ללכת בכיוון שאני כבר מכיר? (כלומר להתחיל לעבודה במקום העבודה שהוצע לי). נחשון התחיל להיכנס למים וכך גם אני. בחרתי בהכשרה למרות הסיכונים הרבים שהיא הביאה איתה. הכניסה למים החלה במבחני קבלה להכשרה, ולאחר שעברתי אותם אחרי מאמץ רב וסופי שבוע של עבודה, המים רק עלו והגיעו לגובה הבטן – ההכשרה החלה להיות מאתגרת בה פגשתי המון אזורים לא מוכרים, המון כלים טכנולוגיים ובאף רגע לא ידעתי בודאות שאני הולך להתקבל או שהולכים להדיח אותי מהקורס. כמו נחשון, המשכתי להתקדם, וכך גם אי הודאות המשיכה עד ש"מים הגיעו עד נפש". בסופו של דבר, הים נפתח ותחילתה של הדרך לארץ המובטחת התגלתה, ואני במאמצים רבים הצלחתי לסיים את ההכשרה ולהתקבל לעבודה באותו תחום חדש ומבוקש. זה היה רגע מאוד משמח להיות בו, שכמובן, הביא איתו לאחר מכן הרפתקאות חדשות בדיוק כמו ההרפתקאות שניצבו מול בני ישראל בדרכם. היום, כשאני מסתכל בדיעבד על הפעולות וההחלטות שקיבלתי, אני שואב המון השראה מהאומץ, מהנחישות ומהתעוזה שגיליתי בתוכי,  ואשר אפשרו לי ללכת אחרי הלב. לעיתים רחוקות מתגלות הזדמנויות כאלה, ולרוב, אנחנו לא שמים לב אליהן. זה מסר חשוב, שאני לוקח, מהתקופה הזו של חיי. זו הרפתקה שלימדה אותי המון על עצמי, חיזקה אותי והפכה אותי לאדם טוב יותר. הגעתי אל צומת, שקלתי בהגיון את כל האפשרויות,  אבל בסופו של דבר מצאתי קול פנימי, תחושת בטן, וההחלטה נעשתה עם הקשבה ללב. למדתי להתמסר ללב וזה מה שהפך אותי לאדם נחוש, אמיץ וטוב יותר – קודם כל בעיני עצמי. אנחנו צריכים יותר ללכת עם הלב, יותר ללכת עם הלא נודע כי הדרך המובטחת מתגלה רק כאשר המים ״מגיעים עד נפש״. חובתנו להקשיב לסימנים מהחיים ומהלב שרומזים לנו לעשות צעד לעבר משהו שהוא גדול יותר ומפחיד יותר – ולעשות אותו.