לאורך ההיסטוריה האנושית, תמיד היו תרבויות אשר הכירו את המסתורין של האדם והעולם, וידעו לאפשר לאלו המעוניינים בכך תהליך של חניכות. מהי חניכות מיסטית? מהי חניכות מאגית? ואיך הן קשורות למהות החיים ולתפקידו של האדם בעולם? בתי בת הארבע וחצי עומדת במרכז הסלון, מצביעה על תמונתה עם שיער קצר ומבקשת תספורת. אני, זוג מספריים בידי, מתקשה לגזור את תלתלי הילדות, שלא ישובו עוד בצורתם הנוכחית והלב נחצה לשניים: ה"אמא" שבי שמתקשה לחתוך, וה"מחנכת" שבי, שיודעת שרגשותיי כרגע אינם רלבנטיים, הילדה מבקשת גדילה, עצמאות, התבגרות ובמילותיה שלה: "אני מחליטה על עצמי!". וכך, מעשה של יומיום הופך לטקס קטן, סמלי. בתרבויות העתיקות ידעו לציין מעברים משמעותיים בחיים באמצעות טקס. המעבר המשמעותי מכולם היה המעבר של נער או נערה מילדות לבגרות. זהו השלב בו הובלו המתבגרים לתוך חווית המפגש עם גבולותיהם, עם הפחד הגדול ביותר, החושך העמוק ביותר בתוכם, כדי ששם יוכלו למצוא את הכוח הפנימי, האומץ והיכולת הלא מוכרת לחצות את הגבול. המעבר סימל סוג של "מוות" ביחס לחלקים הילדותיים שבהם, ו"לידה" של ממש אל החלקים הבוגרים שלהם. נכון, גם היום אנחנו יכולים לפגוש במסורות השונות את הטקס הזה בלבוש משתנה: מטקס בר או בת  המצווה ביהדות, לטקסי האש בתנועות הנוער, ועד לסיום קורס בצבא. אך האם אנו יודעים "לעשות שימוש" ברגעים הללו, כפי שידעו חכם השבט, הכוהן או מרלין הקוסם בתהליך חניכותו של המלך ארתור? האם אנו יודעים להיעזר בשלב המעבר לצורך "האצה" של תהליך ההתפתחות של המתבגר, החניך? האם החוויה תיזכר כרגע משמעותי בחייו, כזה שלפניו ואחריו הדברים אינם אותו דבר? נראה שלצורך כך נדרש יותר מרגע אחד, מעשה אחד או טקס אחד. לכך נדרשים חיים שלמים שמכוונים לתהליך של חינוך להתפתחות פנימית, או כפי שנהוג היה לכנות זאת במסורות העתיקות, תהליך של "חניכות לאמת". לחשוף את המסתורין מהי אם כן אותה "אמת" אותה חיפשו ולאורה חינכו תרבויות עתיקות, כמו אותם שבטים אינדיאנים, כמו חניכי מצרים העתיקה, או תלמידיו של פיתגורס בבית הספר למסתורין? התפיסה שניתן למצוא בכל אחת מהתרבויות הללו, וכן ברגעים שונים בהיסטוריה, במקומות שונים בעולם, מתייחסת אל אמת נסתרת מהעין, שהיא מהות החיים ויש לה קשר לתפקידו של האדם מאז ומתמיד. האמת הזו מספרת על חוקי הטבע, על ההכוונה של הטבע בתהליך ההתפתחות והאבולוציה, ועל מחויבותו של האדם לבטא דבר אחד: להיות "כלי שרת" עבור הטבע על ידי כך שיחיה חיים שבמרכזם עומד תהליך של התפתחות ההכרה. זה ה"מסע" בו עסקו כל החכמים מאז ומעולם, ומלבדו הכול "קליפות" של צורות מתחלפות שחשיבותן משנית. עד כמה שניתן לדבר על תהליך של התפתחות ההכרה, היכולת לעסוק בכך באופן אינטלקטואלי הינה מוגבלת. ההתפתחות איננה תוצאה של הבנה אינטלקטואלית, אלא תוצר של חינוך עצמי וחוויה אישית. מדובר על דרך שבה אדם מזהה את ציר חייו בתהליך מתמיד של למידה, התפתחות וגדילה, ומעצם כך הוא מזהה קשר בין הדברים שנקרים על דרכו. דבר אינו שרירותי; קיימת אחדות בלתי נראית בין החוויות השונות. על מנת לעבור ממצב של ריבוי למצב זה של אחדות – כלומר ממצב בו חייו של האדם הינם אוסף של אירועים חיצוניים, למצב בו חייו הינם תמיד דבר אחד: תלמידות, נדרש תהליך של חינוך. זהו חינוך שונה מאוד מזה הקיים במערכות החינוך המוכרות. זהו חינוך שבו יש משמעות עצומה לקשר שבין התלמיד למורה, והמורה אינו מעביר ידע, אלא הוא מורה של חיים. הוא מורה משום שהוא חווה את מה שהוא מלמד, הוא מורה משום שהוא בעל ניסיון. הוא אינו מלמד את מה שהוא בוחר ללמד, אלא מעביר הלאה את מה שהוא עצמו קיבל מהמורה שלו. הוא מהווה חולייה בשרשרת ארוכה של מורים ותלמידים שצעדו באותה הדרך, לאורך ההיסטוריה האנושית. המורה תמיד יכוון לדבר אחד – ל"חינוך העצמי" של התלמיד, כלומר להביאו למקום בו יתעוררו בתוכו הכוחות הפנימיים: האומץ, החכמה והידיעה הפנימית, עד שלא יזדקק עוד למורה, ויוכל גם הוא להמשיך ולהעביר את החכמה לתלמידים הבאים. החניכות בחברות המסורתיות: כל אדם הוא חלק מהשרשרת בחברות המסורתיות העתיקות, החיים נוהלו על פי קצב מסוים, עם שלבים מסודרים וקבועים שנקבעו בהתאמה לשלבים שאותם חווה האדם במהלך חייו, ובהתאמה למחזורי הטבע. בדיוק כפי שכל צמח שחי בסביבה טבעית ופורייה צומח ונובל בהתאם לעונות השנה, כך השבט או החברה כוונו לספק את המצע המתאים, את החינוך המותאם לחוקי הטבע ולאדם עצמו. זאת, על מנת לאפשר לו להגשים את הפוטנציאל האנושי החבוי בו, להובילו לדרך של תלמידות. נכון אמנם שכל אדם יחווה את התהליך באופן פרטי מאוד ומיוחד לו, אבל הציר, העקרונות, הכלים, הם אותם כלים אוניברסליים ונצחיים. בחברה המסורתית התקיימו שלושה סוגים של חניכות: חניכות שבטית, חניכות מיסטית וחניכות מאגית. גם היום, כשאנו נמצאים בדרך של התפתחות ההכרה, פועלים עלינו שלושת השלבים הללו, אלא שהיום החברה והקהילה כבר אינם ממלאים את תפקיד ההכוונה באופן המסורתי. החניכות השבטית מתבססת על התפתחות כרונולוגית, בהתאם לגילו של האדם. תפקידה לעזור לאדם לעבור משלב גילאי אחד למשנהו בתוך החברה. במשך חיי האדם ישנן שלוש תקופות גיל בסיסיות, בהן תפקידיו משתנים: הילד – תפקידו לקבל. בשנותיו הראשונות צריך הילד רק לקבל, ובהדרגה יקבל אחריות בתוך החברה. המבוגר – צריך לפעול על פי מה שקיבל ולהוסיף על כך את ניסיונו האישי. לבנות ולבטא את עצמו על ידי שיהפוך את הידע שרכש לניסיון. הזקן – תפקידו לתת, להעביר הלאה. רק לו יש את הפרספקטיבה הנכונה על החיים בזכות הניסיון והיכולת להביט לאחור. הוא "חכם השבט", הוא זה שיעביר את החכמה בעזרת המיתוסים, הסיפורים שמצפינים בתוכם את החכמה. זוהי ההתפתחות הטבעית בחברה – הדור הראשון מעביר לשלישי, השני לרביעי וכך הלאה. במבנה השרשרת הזאת, אין אדם שהוא מחוץ לשרשרת. כיום, בעיקר בחברה המערבית, כשהקריטריון הוא עד כמה האדם הוא פרודוקטיבי, לזקנים אין כמעט תפקיד בחברה. דוחקים אותם הצידה, אל מחוץ למסגרת. המבוגרים, בגלל היותם שקועים בעשייה היומיומית, מוצאים עצמם כלואים בתוך ראייה סובייקטיבית. אין להם את הזמן הנחוץ לצורך הבשלה, לכן חסרה להם הפרספקטיבה הדרושה על החיים ונוצר אלמנט של שחיקה. אדם יהיה מאושר באם מצא את מקומו בתוך החברה, את אותו הדבר שמאפשר לו לחיות במתח הנכון ולהוסיף את התוספת האישית שלו למרקם הכללי. הוא יהיה מאושר אם אין עליו עול כבד מדי, אך גם לא מעט מדי נתינה. לשלב זה אמור להגיע החניך בחניכות השבטית. כאן מסתיימת בניית הכלי, מכאן הוא נקרא לחניכויות הבאות. החניכות המיסטית זוהי חניכות פסיבית. האדם בשל לקליטה, אך אינו עושה דבר מיוחד כדי להתפתח. חניכות זו מטרתה להעיר את האדם ולאפשר לו להיווכח באופן ברור בקיומו של העולם הרוחני. דבר זה מתרחש על ידי מצבים של "הארה" רגעית בהם האדם מתעלה, רואה או חש משהו, ואז חוזר למצבו הקודם. חוויות אלה יוצרות את החיבור בין העולם הרוחני לעולם הקונקרטי. האדם נפתח לתפיסת עולם רחבה יותר. הוא קולט משהו מהחוקיות של הטבע. "רואה" לרגע קט את ה"אמת", באופן חלקי אך חד משמעי. שלב זה מקנה את הידיעה אך אינו מקנה עצמאות. האדם נמצא בחלל ובזמן הנכונים במצב של קליטה, הוא "עולה ונפתח" לראייה רחבה, אך לאחר מכן "שב ונופל" בחזרה למקום בו הוא נמצא בסולם ההכרתי. בדיוק לשם מכוון הטקס בתרבויות אותן הזכרנו. ה"מורה", החכם, המחנך, יוצר עבור החניך את החלל והזמן המסודרים באופן מכוון, עם הצליל, הריח והאווירה המתאימים, בכדי שיהוו צינור דרכו יוכל החניך לחוות את חוקי הטבע באופן מזוכך. בחברות ובתרבויות העתיקות, טקסי הדת והחג היו הזמן והמקום בו עברו התלמידים והחניכים את הטקסים המיסטיים. החניכות המאגית זוהי חניכות אקטיבית, הדורשת מאמץ. זהו תהליך של שינוי פנימי, אלכימיה. תהליך המעלה את האדם מדרגה אחר מדרגה, דרך של טיפוס. זוהי הדרך המקנה לנו עצמאות. האדם צועד בתוך החיים עם הידיעה שרכש בחניכות המיסטית, ואם קיים בו שכנוע פנימי שהמיסטיקה אכן קיימת, הוא יתחיל את הטיפוס מעלה, וחייו יקבלו משמעות חדשה. כעת, כל שלב אליו יעפיל הוא שלו. זוהי הדרך היחידה לעצמאות רוחנית. החניכות המאגית מבקשת שליטה עצמית, חינוך עצמי, עלייה של שלב אחר שלב בתהליך ארוך אך בלתי הפיך. כל מדרגה שעולים בה שוב אינה אובדת, מה שהאדם השיג שייך לו. הוא עצמו בנה את המדרגות שלו. חניכות זו דורשת מהאדם לתת, לטפס בעצמו במעלה הציר האנכי, ולא לחכות להארה הרגעית. כל שלב חדש שמגיעים אליו הוא התקדמות נוספת בדרך לעצמאות. עבור זה ש"צועד בדרך", החיים עצמם הם התהליך, הם הופכים להיות כל כולם חלק מהחניכות המאגית. החניכות המיסטית צריכה להוות גשר, ושתיהן יחד – החניכות המיסטית והמאגית – צריכות לעבוד במקביל. זוהי הדרך להתפתחות הרוחנית. כשאנו מחפשים דוגמאות בהיסטוריה לחברות שמימשו תהליך של חניכות לאמת, אנו מוצאים שכמעט בכל תקופה היה המשך של שרשרת המורים והתלמידים שהעבירו את החכמה מאחד לשני. מצרים העתיקה, יוון של פיתגורס, הבודהיזם הטיבטי ועוד. גם בתקופות חשוכות יותר בהיסטוריה תמיד היו אלו שהמשיכו לשמור על סודותיה של החכמה העתיקה. מדוע נשמר תמיד תהליך החניכות בסוד? מדוע אין עקרונות וכלים כתובים שניתן לחקותם ולממשם בכל רגע, עבור כל מי שחפץ? כנראה שככל שנרבה במילים, כך נמעיט להבין במה באמת מדובר, מהו באמת המסתורין, מהי החניכות ומה חווה האדם שעובר תהליך שכזה. המילים הן לפעמים רק מכשול, מגבלה, הטעיה, ובהמשך הן יכולות להוות מקור לשחיקה, אם יפלו על אזנים ערלות. תהליך כזה של חינוך וחניכות דורש התמסרות לדרך עצמה, ולמורה הנכון המבטא את הדרך עצמה. איך נדע שאנו מוכנים? כיצד נזהה את המורה? ובכן, בעניין זה נאמר: "כשהתלמיד מוכן, המורה מגיע".

הכירו את אן קונווי, אחת הנשים הפילוסופיות הבודדות במאה ה-17, שחקרה את ההבדלים בין החומר והרוח, שתי המהויות השונות כל כך זו מזו - הפועלות יחד בעולם אנגליה של המאה השבע-עשרה הייתה תקופה של קונפליקטים ושינויים, ובתנאים כאלה פיתחה הרוזנת אן קונווי, אחת הנשים הפילוסופיות הבודדות של זמנה, את חזונה הבהיר ואת השפעתה. מאחוזתה בראגלי הול, אנגליה, הייתה אן קונווי בדיאלוג מתמשך, בעיקר באמצעות מכתבים, עם ההתפתחויות המדעיות והפילוסופיות של דורה. באותה תקופה פרסם רנה דקארט את מחשבותיו על "דואליזם", המשפיעות עד היום: אמונתו שהתודעה והגוף (או הרוח והחומר) הם שתי מהויות נפרדות. שלא כמו רוב בני דורה, קונווי לא הסכימה עם דקארט, ושאלה כיצד יכולות מהויות שונות כל כך ונפרדות זו מזו לפעול יחד ולהתייחס זו לזו בקלות כזו. בספרה "העקרונות" אשר פורסם לאחר מותה אנו מוצאים את השקפתה של קונווי – המבוססת על רעיון ה"הרחבה" – שרוח וחומר הם למעשה שני מצבים שונים, או "שלבים" של אותה מהות בסיסית. דוגמה טובה לכך ניתן למצוא במים, שבשלב הרחוק ביותר של "הרחבה" או דחיסות הם קרחיים ויציבים; בשלב השני והאמצעי של ההרחבה הם נוזלים וזורמים; ובשלב העדין והפחות מורחב שלהם הם גז או אדים. כל אחד מאלה הוא מים, אך בצורות שונות, עם מאפיינים, תפקודים ופעולות המיוחדות לכל שלב. "אם רוח וגוף מאוחדים בצורה בלתי נפרדת עד כדי כך ששום גוף אינו יכול להיות בלי רוח (…) זהו נימוק חזק לכך שהם בעלי טבע ומהות אחת, ושגוף אינו אלא רוח מקובעת ומעובה, ורוח אינה אלא גוף עדין ונמוג." (קונווי, "העקרונות"). יתרה מכך, כאשר קונווי מדברת על "גוף" ועל "רוח", המונח "גוף" מתייחס באופן נרחב לכל סוג של פתיחות או דחיסות. במובן זה, אפילו למחשבות יש גוף – דחיסות שבאמצעותה ניתן לשמר אותן, להיזכר בהן ולהחזיק אותן בתודעה. "השתקפות של תמונה דורשת אטימות או חשיכה מסוימות שאנו מכנים גוף." שלושת מצבי התודעה במטפיזיקה של ההרחבה, קונוויי מסווגת שלושה מצבים או "ספֵירות" נפרדות. את הראשונה והגבוהה ביותר היא מכנה "אלוהים", את השנייה "ישוע" ואת השלישית, "הברואים". אלוהים הוא למעשה "הקבוע האלוהי", "הטוב" של אפלטון, "המוחלט" ששום דבר אינו מחוץ לו או מעבר לו, זה שהוא רובו רוח. הספירה השנייה, "ישוע", ניתנת להשוואה ראשית למרחב – זה שבתוכו כל הדברים נמצאים וחיים. היא גם משקפת מצב הכרה מסוים, שדמותו ההיסטורית של ישוע היא סמל שלו. זוהי הטרנסצנדנטיות של החומר, וחיים מוסריים המכוונים בתוקף כלפי העיקרון הראשון, הטוב. העיקרון "ישוע" הוא המרחב האינסופי שדרכו פוטנציאל התנועה לעבר "הטוב" אפשרי. "השני ניתן לשינוי רק לטוב; כך שמה שבטבעו הוא טוב, עשוי להיות טוב יותר". "[ישוע]… במרחב מסוים מכפיף עצמו לחוקי הזמן, כדי שיוכל לרומם את נשמות בני האדם מעל הזמן וההשחתה אל עצמו, שם הם מקבלים ברכה ועולים מִדרגה אחת של טוב וסגולה לדרגה אחרת, עד אין סוף." בספֵירה השלישית, "הברואים", שהיא הדחוסה והגופנית ביותר, החיים ניתנים לשינוי בשני כיוונים: או כלפי הטוב, המחוזות הגבוהים, או הרחק ממנו, לעבר ההשחתה. יכולת השינוי הזו כלפי מטה, לפי קונווי, יכולה לנבוע מפעולה מכוונת של רצון או מאדישות של רצון. קונווי גם מסבירה שלא ניתן להפוך יותר ויותר לגוף עד אינסוף; רק ההפיכה להיות יותר רוח, ולהתאפיין יותר באמצעות "הטוב" מייצגת כיוון ארוך של מסע ואפשרות של אינסופיות. "אף אחד מהברואים לא יכול להפוך יותר ויותר לגוף עד אינסוף, למרות שהוא יכול להפוך ליותר ויותר לרוח עד אינסוף… [גוף] תמיד מסוגל להפוך ליותר ויותר רוחני עד אינסוף כיוון שאלוהים, שהוא הרוח הראשונה והנעלה ביותר, הוא אינסופי ואינו יכול לקחת חלק אפילו בגשמיות הקטנה ביותר". הנקודה הקטנה ביותר האפשרית היא גם המקום בו נמצא אלוהים קונווי ראתה כל דבר שהוא דחוס וגופני כניתן לחלוקה וניתן לשינוי עד אין קץ, עד למידה שבה הוא למעשה אשליה – חומר בשלב הראשון של החומריות. כל מה שנשאר הוא מונאדה, בלתי ניתן לחלוקה. במובן מסוים, המונאדה – הנקודה הקטנה ביותר האפשרית – חולקת את טבעה עם הספֵירה של "אלוהים" או המוחלט, במובן זה שגם היא לחלוטין בלתי ניתנת לחלוקה ולשינוי, היא הרוח בנקודת ההרחבה הרחוקה ביותר שלה. אן קונווי הייתה קשורה למסורת האפלטונית והכירה גם יצירות אזוטריות כמו הקבלה. אף על פי שלא הייתה ידועה בציבור לאחר מותה, עבודתה, כפי שהוסברה ב"עקרונות", המשיכה להשפיע על ההתפתחות המדעית, ובפרט על לייבניץ, שלימים פיתח את ה"מונאדולוגיה" שלו והיווה גשר בין המחשבה הרנסאנסית לעידן המודרני. אם החיים וחוקיהם אינם נובעים מבסיס חומרי, כפי שמציעה אן קונווי, סביר להציע שגם הבנתנו חייבת להגיב ולהתפתח על בסיס לא חומרי. חישבו על המדעים והאמנויות החומריים שלנו, הרפואה, הטכנולוגיה, המוזיקה וכדומה. בהתחשב בהשקפה זו, בכל התחומים הללו, הבנה עמוקה ומדויקת של החיים יכולה להיות מושגת בסופו של דבר רק אם אנו עצמנו ופעולותינו הופכים פחות נתונים לשינוי ולאדישות כלפי מה שהוא טוב (במובן הגבוה ביותר האפשרי). מבחינה פילוסופית, רעיון האחדות בין הרוח והחומר בהכרח מרומם בהכרח את האינטראקציות שלנו עם כל החיים הפיזיים לספֵירה של שלמות מוסרית ורוחנית גדולה יותר.

חלל האימונים של אמנויות הלחימה הוא מקום מקודש, מפני שיש בו סוד. הוא מאפשר לנו לגלות על עצמנו דברים שלא ידענו; לפגוש את האמת. כאשר אני נכנס לדוג'ו, חלל האימונים, אני קד בפניו. בחלל זה, שמשמעות שמו "המקום בו עוברת הדרך", אני פוגש את האמת. ברוב המקומות בחיים, האנשים סביבי מאפשרים לי להישאר באשליה, לגבי עצמי, לגבי העולם. אחרי הכל, זהו המעשה המנומס לעשות. כאשר אנחנו משוחחים, אני מפרש את הדברים שלהם כפי שאני רוצה, והם מפרשים את שלי כפי שהם רוצים. אם הדעה שלי מחזקת את הזהות שלהם, הם יסכימו איתי. אם הדעה שלי מאיימת על הזהות שלהם, הם יתעמתו איתי. כאשר אני כותב "זהות", אני מתכוון לדבר שכל אחד מאיתנו מזדהה איתו. לפעמים, הדעה שלהם יכולה להיות שונה מהדעה שלי, אך למרות זאת, מסיבות רגשיות למשל, הם יסכימו איתי; או בגלל שהם מפחדים להתעמת איתי, או בגלל שהם מעוניינים בחיבה שלי. לפעמים, הדעה שלהם יכולה להיות דומה לדעה שלי, אך למרות זאת, מסיבות רגשיות למשל, הם יתעמתו איתי; או בגלל שהם רוצים להוכיח שהם חזקים ממני, או בגלל שהם מעוניינים בתשומת הלב שלי. מנגנון שימור עצמי זה קיים בכל מישורי החיים, ואין בו כל היגיון. אבל כאשר אני נכנס לדוג'ו, אני משאיר את כל זה בצד. חייבים להשאיר אותו בצד אם מעוניינים לפגוש את האמת. הם לא הולכים יחד. הניצחון גלום בעצם הניסיון אין "גלאי אגו" שמצפצף בכניסה לדוג'ו, אבל בכל זאת אני מפקיד את האגו בכניסה; קד קידה לחלל הריק, מכפיף עצמי לאפשרות לפגוש את האמת, שהיא תמיד גדולה יותר מכל מחשבה או דעה. בוודאי גדולה ממני. לאורך מרבית האימון אני מתרגל בשקט. נושם עמוק, קופץ באוויר,  בועט, מתגלגל. נושם עמוק. לא הכל מצליח; קשה לשמור על ריכוז, הגוף שלי נוקשה, מפחיד אותי ליפול ולהיפגע. המורה שלי לוחש לי: "אני מבקש ממך לעשות דבר שאתה יכול לעשות, אבל עדיין לא יודע איך לעשות אותו. הניצחון גלום בעצם הניסיון הכן, ולא בהצלחה לבצע את הפעולה". אני מאמין לו, משום שאני יודע שהוא ניסה הרבה פעמים, נפל הרבה פעמים, קם וניסה שוב. אם אני מתמיד בתרגול, הגוף שלי מתחיל להכיר את התנועות. הפעולה נעשית קלה יותר. בסך הכל אני מרוצה מעצמי. גיליתי משהו קטן על עצמי, שלא ידעתי קודם. לקראת סוף האימון, ובכל אימון, מגיע הרגע המכריע, הקרב. הקרב באמנויות הלחימה שקול למופע באמנויות הבמה, בו כל האימונים מתנקזים לרגע אחד. זהו רגע לאמיצים בלבד, משום שגלומה בו האפשרות לפגוש את עצמי, כפי שאני. עד אותו רגע, אני יכול לספר לעצמי שאני חזק או מהיר או איטי או חלש. אבל כאן, המציאות מכה בך בפנים, באופן מאוד מילולי. כעת, עלי לגבור על השותף שלי לאימונים. גם הוא מבקש לפגוש את האמת. אנחנו עוזרים האחד לשני כדי להשיג מטרה זו. אני יודע שהוא לא יוותר לי בקלות. אם אהיה חלש, הוא יפיל אותי. אם אהיה איטי, הוא יכה בי. אם אהיה יהיר, הוא יפתיע אותי. בתוך הדוג'ו, המעשה המנומס הוא להוציא אותך מהאשליה. אני מגיע לדוג'ו בדיוק כפי שאני, לא פחות ולא יותר קל מאוד לנתח את המצב באופן חיצוני, להגיד לעצמך: "היריב היה מיומן יותר ממני", "בדיוק חשבתי על משהו אחר", "אני לא טוב בדבר הזה" או "היה קשה לי להתרכז כי לא אכלתי כל היום". אבל האמת הכואבת היא, שאני מגיע לדוג'ו בדיוק כפי שאני, לא פחות ולא יותר. אם בחיים אני מחושב מדי, כך אהיה בקרב. אם בחיים אני פזיז, כך אהיה בקרב. הקרב, כמו החיים עצמם, הוא השתקפות של מי שאני. מה שמייחד את הדוג'ו הוא ההסכמה המשותפת של כל המעורבים להשאיר את האגו בצד ולפגוש את האמת. שותף שלי ואני נלחמים כשווים אל מול האמת, כל אחד מנהל את הקרב הפנימי שלו. יש מנצחים, אבל אף אחד לא מנצח את השני. כל אחד מנסה לנצח את עצמו, לגלות את הזהות העמוקה שלו. לפעמים, תתעורר התשוקה להצליח. אם אהיה פראי, אפגע ביריב או אפגע בעצמי. לפעמים, תופיע המחשבה שלא אוכל לנצח. אם אהיה קורבן, כבר הפסדתי את הקרב. לפעמים, הנשימות מתגברות ועולות, האוויר חומק מהריאות, הרקות פועמות, הראש סחרחר. אני נושם לאט ועמוק, חוזר למרכז. מרגיע בכוח הרצון את המחשבות, את הרגשות, את הגוף. נושם עמוק, כפי שתרגלתי מאה ואלף פעמים. חוזר לבאר, שהיא מקור הנצח שבתוכי. נושם עמוק. הגוף מזיע, הלב דופק, אך הנפש משתתקת, אינני חושב על דבר. אני כלי ריק. משהו אחר קורה. העיניים פתוחות לרווחה אבל אני לא מסתכל. האוזניים שומעות כל רחש אבל אני לא מקשיב. הזמן מאט את לכתו. אני קולט הכל. אני אחד עם הכל. הגוף שלי זז, אבל אני לא יודע למה. הלב שלי גואה בשמחה. לפתע הגוף שלי מתנתק מהרצפה. אני נופל חזרה לאדמה, טועם את המזרון תחת גופי. הרגע חלף. גיליתי משהו גדול על עצמי, שלא ידעתי קודם. בסיום הקרב, אני קד קידה לשותף שלי. אני מודה לו שאפשר לי לגלות את עצמי. אנחנו מתחבקים. משהו התרחש, כאן בחלל הזה. החלל הזה בו עוברת הדרך. החלל הזה, שמעתה אכנה אותו בליבי חלל קדוש.

"כל המשוררים הטובים מחברים את כל שיריהם היפים לא מכוחה של מומחיות, אלא מהשראה אלוהית. כשם שהמתהוללים לא מרקדים כשהם שפויים בדעתם, כך הפייטנים הליריים לא מפייטים זמירות יפות כשהן שפויים בדעתם אלא שעה שייכנסו לתוך ההרמוניה והקצב… הלא חפץ עדין הוא המשורר, מוכנף וקדוש ואין בכוחו לומר דברי שירה עד שתבוא עליו השראה אלוהית ועד שתעזבנו הבינה ולא תהיה דעתו בו" (סוקרטס ואיאון, כתבי אפלטון כרך 1 עמ' 78) ההשראה כפי שמכנים אותה ביוון העתיקה היא המוזה. רוב האנשים אומרים 'יש לי מוזה' או 'אני מלא השראה' למרות שהם לא ממש יודעים איך היא נוחתת עליהם ומתי זה יקרה שוב, כי המוזה היא לא "דבר", היא ישות, היא אנרגיה, היא רוח – לא משנה איך נקרא לזה, זהו עניין מופשט, מעבר למילים, מעבר להסברים. כותבים בעזרת המוזה שירים, רוקדים בעזרתה ואותה, מנגנים ומפסלים, חווים אותה ומעבירים אותה רק בעזרת חוויה. זהו זרם שממלא אותנו ויוצא מאיתנו. זו לא רק תחושה של הנאה, אושר, אהבה או שקט, זה רגע של מלאות, בהירות, התעלות, קליטה, אבל גם של ביטוי, של עשיה, של נתינה- זאת אומרת של זרימה דו כיוונית, פנימה והחוצה. למה קשה להסביר את זה במילים? מה זה שמעבר למילה? מה זה החלק המופשט? הנסתר, שאי אפשר לגעת בו, לראות, לשמוע או להריח? לרוב קשה לזמן את המוזה, אבל היא נוחתת, כאילו היא בוחרת בנו ומציפה אותנו, ומוציאה מאיתנו משהו מיוחד. ומה היא מוציאה מאיתנו? עוד דברים לא מוחשיים שקשה להגדיר – כמו אהבה, חמלה, יופי ובהירות. ההשראה היא כמו קסם, מטה קסמים שנוגע בנו, זרם של מים שממלא אותנו ויוצא מאיתנו. כולנו מכירים את הרגעים הללו – זה כמו לכתוב שיר, לקרוא אותו הרבה זמן אחר כך, ולשאול את עצמנו "אני כתבתי את זה?”. זה כמו לומר את הדבר הנכון ברגע הנכון. כמו לומר משהו ולא לדעת מאיפה זה יצא. זה כמו אסימון שנופל, תובנה, שמובילה אותי לעשות עוד צעד בדרך, ונותנת לי כח לפעול. כמו לראות סרט טוב או לקרוא ספר שממלאים אותנו בכח לעשות, לשנות או להשתנות. מקור המילה מוזה הינו מהאלה מנמוזין, בתם של אורנוס וגאיה, השמיים והארץ, ופרוש המילה הוא זיכרון. מנמוזין מסמלת את האנרגיה של ההשראה על ידי הזכרון והחיבור בין  אורנוס אל השמיים וגאיה אלת האדמה, זאת אומרת, החיבור בין השמיים לארץ, בין הבלתי ניתן לתפיסה לבין העולם המוחשי הקונקרטי. מאוחר יותר במיתולגיה היוונית, מנמוזין המוזה האחת התפתחה לשלוש מוזות, מנמה, מלטה ואאודה, שהיו שלושה ביטויים של המוזה האחת, ואז הזיכרון סומל על ידי המוזה ‘מנמה’. ‘מלטה’ סימלה את התרגול ו’אאודה’ סימלה את ההשבה, ההקרנה והנתינה כדי להחזיר לעולם מהטוב שניתן לנו. לאחר מכן התפתחו תשע המוזות: קליאו – מוזת ההיסטוריה השולטת באירועים המהותיים באמצעות הצורך, החוק והפעולה. מלפומנה – מוזת הטרגדיה, הגורמת להתעוררות על ידי הכאב, מקלפת את הקליפות וחושפת את יופי הנשמה. טרפסיכורי – המוזה של הריקוד והתנועה הפיזיים והמטאפיזיים, כי כאשר הנשמה רטטה, היוונים קראו לנשמה טרפסיכורי. טאליה – מוזת הקומדיה המעוררת את ההבנה על המציאות ועל עצמנו. אאוטרפה – מוזת המוזיקה של הצליל והשקט שבין הצלילים, היא זו שגורמת לשמחה. אראטו – מוזת שירי האהבה והשירה הפואטית, זו שמעוררת את התשוקה והאהבה. פוליהימניה – מוזת המוזיקה הקדושה והריקוד הטקסי, היא הזמרת הגדולה. קאליופה – מוזת השירה האפית והקול היפה. אוראניה – מוזת האסטרונומיה המגשימה הרמוניה ויופי באמצעות הקוסמוס. לאיזה מוזה התחברתם? למנמוזין? לאאודה? לקאליופה? למוזה האחת או לאחת המוזות מתוך התשע? איזו אנרגיה הייתם רוצים לקבל? ברור שלכל מוזה יש אנרגיה שונה והיא ״מחבבת״ מזון אחר אך דליה שטיינברג גוזמן ממליצה לנו לתפוס את המוזות ״כיחידה הרמונית אחת יותר מאשר כיחידות נפרדות". ובאמת לכל המוזות מכנה אחד משותף, ערך אליו הן נמשכות והוא הרמוניה, כמו שמצוטט מכתבי אפלטון – בזמן שהאדם או האמן נכנס לתוך ההרמוניה והקצב יש סיכוי שתבוא עליו השראה! ולשם כך הוא צריך להשתחרר מהדאגות, לעזוב את תעסוקות היומיום, להשתיק את המחשבות, לשנות את המצב המנטלי המוכר , ״עד שתעזבנו הבינה ולא תהיה דעתו בו״. זה אולי נשמע מסובך אבל זה לא בלתי אפשר, כי זה אומר לחפש בתוכנו ולא מחוצה לנו, כלומר, זה תלוי בנו. לצאת לטבע, לדמיין, להקשיב למוזיקה – אלו הן תזכורת להרמוניה ולהשראה, אבל המפתח להשראה האמיתית נמצא בתוכנו, כלומר זה להתקרב לעצמיות הפנימית שלנו ולאמת שלנו, ולתת לכוח של הנשמה לצוף.

בהשראת ״האדם מחפש משמעות״ של ויקטור פראנקל, אשר נכתב על תקופה מלאה במוות, אני מביא מאמר אשר מכוון לעוסקים בחיים. כדור שני לשואה עסקתי הרבה בסיפור הגדול והנורא הזה שקרה שם, עיסוק בהשלכות רגשיות וחוויות ילדות ובעיקר מלא בפחד בנוגע לסוף החיים. רק בבגרותי, כשמסע חיי הביא אותי אל דבריו הנפלאים של פראנקל הבנתי לעומק שהחיים מציעים מעבר למה שרואים, אם יודעים לעבוד עם מה שמגיע בסופם. ויקטור פראנקל ניהל את המחלקה הפסיכיאטרית בבי״ח בוינה בזמן מלחמת העולם השניה, הוא בחר להישאר עם הוריו בוינה למרות שקיבל בתחילת המלחמה אשרה לארה"ב. פראנקל מתאר את ההתלבטות הגדולה כיצד לנהוג – אם להישאר בוינה ובכך לאפשר להוריו להישאר עמו, או לעזוב לארה״ב. בראיון לאחר המלחמה הוא מספר שהלך להאזין לקונצרט של יום ראשון שם היה מקבל השראה לבחירותיו, אך הוא יוצא מהקונצרט ללא החלטה. בהגיעו לביתו הוא רואה חתיכת שיש שאביו אסף מהריסות בית הכנסת שהיה סמוך לביתם. על חתיכת השיש חלק מעשרת הדיברות, הדיבר המדבר על "כבד את אביך ואת אימך". בו ברגע הוא מחליט את אחת ההחלטות הגורליות בחייו – להישאר עם הוריו – אותה החלטה תביא אותו אל מחנות המוות ותשנה את חייו. היכולת של ויקטור פראנקל להתבונן בחיים ובסימנים שהם נותנים היא אחת התובנות הגדולות שלקחתי ממנו. החיים מדברים אלינו כל הזמן, פראנקל בוחר לשמוע… בספרו הוא קורא לקריאה הזו של החיים "השאיפה לפשר״. שאיפה זו היא כוח בראשיתי, הדוחף את חיינו – אם רק נסכים להאזין לו – אל חיים עם משמעות. עלינו לשאול את החיים מה הם מבקשים לקבל מאיתנו, צורת ההבנה של פשר החיים שונה מאדם לאדם, אין להשיב על שאלה מהותית זו בהצהרות כוללניות, אלא למצוא מה החיים מבקשים בפועל מאיתנו ולשאת בעול האחריות שלנו כאנשים בעולם. בלב הסופה המטלטלת של מחנות המוות, פראנקל עורך מסע בלתי אפשרי. הוא תופש משהו עמוק על רוח האדם. הוא מבין שבתוך הנסיבות הקשות של האנשים שנקרים בדרכו, האדם בוחר כיצד לנהוג. בספרו הוא מתאר גדלות רוח של אסירים ומחוות אנושיות בלב התופת, כמו למשל בזמן רעב נוראי, חלקו את פרוסת הלחם האחרונה. כחלק מהתובנות העמוקות של פראנקל הוא מצטט משפט של ניטשה "מי שיש לו איזה למה למענו יחיה, יוכל לסבול כמעט כל איך" ובכך הוא מסביר כיצד השאיפה לפשר ניצבת בלב חיינו ומאפשרת לנו להתגבר על כל נסיבות שהן. מסעו אל החיים נמשך אחרי המלחמה. פראנקל נישא שוב ונולדה לו בת, הוא חיבר 32 ספרים וביניהם את הספר שנתן לי את ההשראה לכתיבת מילים אלו. בספר זה הוא מציג את תורת הלוגותרפיה, שם הוא מקבץ את המושגים והמשמעויות המעצבים ומובילים את מסע האדם. על פי תפיסתו, הדחף העמוק ביותר של האדם הוא שאיפה למשמעות והבנה של חייו ושל העולם שבו הוא נמצא. הבנה זו היא הכוח שיכול לעזור לו להתמודד עם סבל ומצוקה קשים ככל שיהיו. פראנקל טוען שבידי האדם המודרני יש את האמצעים לחיים, אך הוא איבד את התכלית, הוא סובל מתחושת עקרות וחוסר משמעות שהוא מכנה בשם "ריק קיומי", תחושה שהסימפטום הראשי שלה הוא שעמום, כזה שמתבטא במשולש – דיכאון, תוקפנות, והתמכרות. אותו ריק קיומי גורם לרוב הצרות הרוחניות והבעיות הנפשיות הקיימות בעולם. זה קרה לי במשבר אמצע החיים. תמיד הייתי פעיל מאוד בעולם של התנדבות, ספציפית בתחום הנוער, עשיתי המון וזה מילא אותי תקופה ארוכה. משעצרתי לאחר זמן מה והרהרתי בדברים, שאלתי את עצמי – מדוע? מה הדבר המשמעותי שדוחף אותי לעשות את הדברים הללו? לשם מה? את התשובה סיפק לי פרנאקל, כאשר הוא מסביר כי ברגע שהאדם ימלא לעצמו את הריק הפנימי שלו וימצא משמעות לחייו – יתווסף לו כיוון שלקראתו יוכל לחתור ובו יוכל לשכוח את עצמו. אותו כיוון יגלה את הווייתו האנושית האמיתית והבעיות שליוו אותו – יפתרו. יתרה מזאת, רק אם האדם פועל למען מטרה נעלה ממנו או עבור אדם אחר מלבד עצמו, אז הוא מממש את עצמו. החיפוש אחר המשמעות במשעול חיי הביא אותי להכרעה חשובה ומרכזית – לא להסכים לעשות את הדברים בחיי, מבלי שביררתי את הסיבה מאחוריהם. כך מצאתי את דרכי הפילוסופית, דרך שמאפשרת לי לשאול את עצמי שאלות מהותיות ועמוקות על משמעות חיי ולהתקרב יותר ויותר לתשובות. זו דרכי הפרטית אל האושר. אושר, אומר פראנקל, הוא ״תוצר לוואי״ של חיים בהם מימשנו את עצמנו. אין לחפש את האושר, הוא יתלווה למעשים בעלי משמעות. ואם באושר עסקינן, אי אפשר שלא להתבונן על הסבל. פראנקל מדבר על משמעות הסבל כחלק בלתי נפרד מהחיים. כאשר הנסיבות מפגישות אותנו עם סבל, הדבר המשמעותי והקובע הוא הגישה או העמדה כלפי הסבל – האם אנחנו נושאים את הסבל הזה עם קורבנות או עם אחריות, אומץ וכבוד עצמי? המשעול הזה שבו פראנקל מוביל אותנו אל המשמעויות העמוקות של החיים והמוות כשני חלקים של אותו שלם, מוביל אותי אל אחת ההגדרות היפהפיות שאי פעם ראיתי, והיא – פשר האהבה. אהבה, לפי פראנקל, היא הדרך היחידה לתפוס את הזולת בפנים פנימיותו. אהבה רוחנית מאפשרת לנו לפגוש את מהות האדם, ויתרה מכך היא מאפשרת לנו לראות באדם אחר את כל הפוטנציאל שגנוז בו, אף אם עדיין לא התבטא בעולם. באהבה זו מאפשר האוהב לנאהב לראות את המעלות שלו עצמו ועל ידי כך לאפשר לו לממש אותם בחייו. תפישה עמוקה זו של מושג האהבה נגעה בנימי נפשי והחלטתי להביא אותה אל תוך חיי. היכולת לראות בהדרגה את כל העולם באור אחר, ממשפחתי דרך קרוביי וחבריי ועד למבט אחר על החיים ועל האנשים והדברים שמגיעים אל חיי – מבט בעיניים טובות, מאפשרות ולא מתגוננות, מאפשרות ולא מצמצמות. התבוננות כזו איפשרה לי לחיות חיים מלאים באהבה ולא בחששות… אסיים בדבריו של פראנקל: "אדם אינו עצם אחד בין עצמים אחרים, עצמים קובעים את דרכו זה של זה, ואילו האדם, בסופו של חשבון, מחונן בכוח ההגדרה העצמית. דרכו וגורלו, כמובן במסגרת נתוניו וסביבתו, הוא הוא הקובע אותם… אפשרויות אלה ואלה גנוזות באדם: איזו מהן יגשים, דבר זה תלוי בהכרעות ולא בתנאים״. ואתם, איזה חיים תבחרו לחיות?

שעת בוקר מוקדמת; מצרים הגדולה מתעוררת ליום חדש. השמש יוצאת לאטה מבין העננים ושולחת את קרניה הבהירות אל תלולית עפר, ממנה מגיחה חיפושית קטנה ושחורה. החיפושית העליזה מפזזת לה כה וכה, עד שמגיעה – מכל הדברים שבעולם – אל ערימת גללים שהשאירה אחריה עז, שעה קלה קודם לכן. מהערימה צרה החיפושית כדור עגול ומושלם, אותו היא אוספת עמה ברגליה האחוריות אל תלולית העפר, הבית שאותו עמלה להכין לצאצאיה… החרפושית הינה אחד הסמלים המוכרים ביותר ממצרים העתיקה ואולי המזוהה ביותר עמה. המצרים קשרו בדמיונם בין חיפושית הזבל לבין אחד ממאפייניה של שמש הבוקר, הרגע המסוים בו נולדת השמש מחדש באופק המזרחי. דמותה הייחודית של החרפושית מופיעה באמנות המצרית באופנים רבים ומגוונים: מפוסלת בגדלים שונים, חקוקה על קירות קברים ומקדשים, מצוירת על פפירוסים, מעטרת קמעות ומתנוססת על תכשיטים מלכותיים מפוארים. הבחירה המצרית לתאר את אחד מפניו של אל השמש – אחד האלים המרכזיים ביותר בתודעה המצרית העתיקה – בחרק שולי הניזון מגללי בעלי חיים, מעלה אצל רבים כיום תחושה אמביוולנטית ועשויה להישמע לאוזנינו המודרניות תמוהה למדי. עם זאת, בחינה מעמיקה של סמל החרפושית, חושפת בפנינו את נקודת מבטם הייחודית של המצרים הקדמונים על היקום ומרכיביו, את עושר דמיונם ואת יכולתם לקשור בין תופעות טבעיות שונות, לכדי מערכת סמלית אחת שלמה. המצרים, כמו בני חברות מסורתיות רבות, ניהלו את חייהם בתוך ממלכת הטבע וכחלק בלתי נפרד ממנה. סביבתם הטבעית כללה צמחים, חיות, חרקים, זוחלים, עופות ודגים, והיה זה אך טבעי עבורם להשתמש בדימויים טבעיים אלו כמטאפורות סמליות, הממחישות רעיונות מופשטים, דתיים ופילוסופיים. בניגוד לדעה המקובלת, המצרים לא סגדו לחיות עצמן, אלא השתמשו בדמויותיהן ומנהגיהן להמחשה ויזואלית, סמלית ורעיונית של תפיסותיהם אודות טבע המציאות והעולם. החרפושית – אופיה ומנהגיה החרפושית המצרית מזוהה לרוב עם חיפושיות ממשפחת–העל 'הזבליתיים' – Scarabaeoidea, או בשמן העממי: 'חיפושיות זבל'. החיפושיות קיבלו את שמן משום שהן ניזונות בלעדית או בעיקר מגללי פרות, סוסים, עזים וכד'. חיפושיות הזבל מכינות לעצמן מזון לשעת הדחק, בה לא ימצאו בקרבתן גללים למאכל: הן נוברות בצואה הנקרית בדרכן וצרות ממנה כדור קטן; לאחר מכן הן אוחזות בו באמצעות רגליהן האחוריות החזקות ומגלגלות אותו בעודן במהופך אל עבר איזור מתאים, בו הן חופרות מחילה באדמה. הכדורים משמשים גם להדגרת צאצאיהן: החיפושיות חופרות מחילות, ומכניסות אליהן כדור זבל בו הן חופרות גומה, מטילות בה וסוגרות אותה בגוש זבל נוסף. זחל החרפושית בוקע וניזון מכדור הזבל שסביבו, הופך לגולם בתוכו ובהמשך בוקע ממנו כחרפושית בוגרת. סמליות החרפושית סמל הינו אלמנט צורני קונקרטי, המשמש כמרכבה לערכים ומשמעויות מופשטים. הסמל משמש כשער, המאפשר לאלו היודעים להביט בו – שלא באמצעות עיניהם הפיזיות, להיחשף לתובנות ורבדים עדינים יותר של המציאות. בשל היותו רב רובדי, מצליח הסמל לשאת עמו משמעויות רבות, וכך זה שאוזנו הפנימית כרויה לסודות שפת הסמלים, יכול לפענח אותו על כל רבדיו ומשמעויותיו. החרפושית כסמל, מציגה בפנינו במספר אופנים את דרכו של אדם שהינו תלמיד החניך לאמת, הפילוסוף השואף אל החכמה: עבודה אינטליגנטית עם אתגרי החיים: היות והיא מגלגלת את כדור הזבל במהופך באמצעות רגליה האחוריות, אין חיפושית הזבל מסוגלת לראות לאן מועדות פניה, ועל כן היא פוגשת באתגרים ומחסומים רבים בדרכה, אך בתושייה רבה היא מוצאת את הדרך להתמודד עימם. כך גם האדם, שכבן תמותה אינו יודע את העתיד לבוא והוא פוגש בדרכו קשיים רבים ומגוונים איתם הוא נדרש להתמודד. כמו חיפושית הזבל, עליו למצוא בתוכו את הכלים והאינטליגנציה שיאפשרו לו להתקדם לעבר מטרתו וייעודו, החבויים מן העין. עבודה עם החומר: כמו חיפושית הזבל, נובר האדם בחומר הגשמי, קשיי היום יום ואתגרי המציאות ולומד לעבוד עימם, לעצבם כך שיתאימו למטרותיו הרוחניות. החיפושית יוצרת מהזבל כדור מושלם, בניסיונה לגלגלו אל מחילתה; כך גם האדם מעבד את אישיותו – בידיעה שלעולם לא ישיג שלמות, היות והחומר זמני ונתון לאנטרופיה, במטרה שלאחר העידון ההכרחי, תהיה אישיותו המיכל האידיאלי לקדושה ולמשמעות. הליכה אחר הדרכת הקול הפנימי: פעמים רבות נדרשת חיפושית הזבל לעבור מרחק עצום בין המקום בו מצאה גללים לבין האיזור בו תחפור את מחילתה, אך הטבע צייד אותה בחוש כיוון פנימי מפותח, המדריך אותה בדרכה על פני גבעות ועמקים. גם עבורנו הדרך ארוכה ותלולה, ולא תמיד המטרה הסופית נראית ברורה; אך כמו החרפושית, גם אנו צוידנו בחוש כיוון פנימי מפותח, קול דומם המדריך אותנו בחשכת הבערות, אל עבר הרחבת הכרתנו. התמדה: מסעה של חיפושית הזבל אינו קל ולעתים היא נדרשת, כסיזיפוס המיתולוגי, לגלגל את כדורה בהתמדה במעלה גבעות תלולות, לעיתים כמעט אנכיות לחלוטין; כזהו מסעו של האדם הנושא עמו את כובד הרגליו, פחדיו ועכבותיו, והפיתוי לעצור בצד הדרך ולחדול ממאמץ הוא רב ומזמין. על מנת לחצות את הדרך הארוכה ללא עצירה במקום, צריך ההולך בדרך לעבוד עם ערך ההתמדה, להמשיך בדרכו על אף המרחק, הקשיים, הפחדים והספקות המכבידים שהוא נושא עימו במעלה ההר. המטמורפוזה שלהאדם הפנימי: למתבונן מהצד, שאינו מכיר את גלגל חייה הייחודי של חיפושית הזבל, נדמה כאילו מגיחה חיפושית שלמה ובוגרת מתוך כדור הזבל כמעשה קסמים, כמו נס של יצירת יש מאין. זהו מסעו של זה, אשר שואף לפרוץ את מגבלות החומר הכובל אותו לאדמה ולצאת חופשי אל עצמאות רוחנית. מעניין הוא שלא רק המצרים הקדמונים השתמשו באלמנט סמלי זה אודות החרפושית, על מנת לסמל את התפתחותו של האדם הפנימי. הספר "סוד הפרח הזהוב", חיבור סיני טאואיסטי בן המאה ה-12 הדן במדיטציה, מציג את חיפושית הזבל המגלגלת את כדורה, אשר בתוכו מתפתחים חיים כתולדה של מאמצו השלם של המודט בריכוז רוחני. הטקסט ממשיך ושואל: "אם יכולה בריה חדשה לגדול בגללים ולהשיל את עורה, מדוע לא יוכל מעונו של ליבנו האלוהי ליצור אף הוא גוף, אם נמקד את רוחנו בכך?" שאיפתו של האדם אל אור השמש: מתחת לקליפה הקשיחה והשחורה המגנה על גופה של חיפושית הזבל, נסתרות זוג כנפיים עדינות אשר מאפשרות לה להתרומם באוויר; כך הן גם כנפיו של האדם, שהינן יכולותיו הרוחניות הנחבאות מתחת לשריון העבה של אישיותו, על שלל הרגליה, מגרעותיה ופחדיה. בדומה לחיפושית, יכול האדם להרים את המעטה החיצוני הקשה של חיי היום–יום, לפרוס את כנפיו, לעוף אל עבר השמים ולתור אחר אור השמש – למרות שאופי חייו, כובל אותו אל האדמה, אל דאגות הפרנסה והקיום. החניכים של מצרים העתיקה ראו בחרפושית סמל לתהליך האבולוטיבי אותו ביקשו לעבור בעצמם, אותו תהליך המשנה את מהותו של האדם, הופך אותו מפחם ליהלום, מזחל לפרפר, מאדם עיוור המזדהה לחלוטין עם אישיותו הזמנית, לאדם–אל, שרגליו מהלכות על האדמה וראשו פונה לשמש. ביבליוגרפיה: Andrews, Carol, Amulets of Ancient Egypt, (London, 1994). Ben-Tor, Daphna, The Scarab, A Reflection of Ancient Egypt, (Tel-Aviv, 1993). Shaw, Ian & Nicholson, Paul, The British Museum Dictionary of Ancient Egypt, (Barcelona, 1995).

הומאופתיה היא שיטת טיפול המבקשת לטפל לא רק בסימפטום הרפואי או הנפשי, אלא בעיקר לשקם את כוח החיוּת של המטופלים על מנת שיוכלו לחזור למסלול חיים אופטימלי ומאוזן. מה כולל התהליך? וכיצד יכולים מטפל או מטפלת טובים לעזור לנו "לחזור אל העבר" ולתקן אותו, כדי לרפא את מכאובי ההווה? לכל אדם יש מסלול חיים אופטימלי שהוא מאוזן, בריא וכזה המעניק לו את החופש הרב ביותר לממש את ייעודו. עם זאת, רובינו בשלב זה או אחר של הדרך מתרחקים ממסלול זה. ההתרחקות הלא רצויה נובעת מכוח חיצוני שפעל עלינו, ולא היתה לנו תשובה אליו. כוח זה יכול להיות פגיעה חיצונית פיזית כמו תאונה או פציעה, ולעיתים מדובר במצב חיים שהסיט אותנו מהדרך הראשית כדוגמת פיטורים, אובדן של אדם קרוב, נפילה כלכלית, מעבר למדינה אחרת, התפרקות משפחתית וכדומה. יש שיאמרו שאין זה הכוח החיצוני עצמו שגרם להתרחקות, אלא העובדה שלא יכולנו להכיל את האירוע, לעבוד איתו ולצמוח. החל מאותו "רגע מכריע" מצבנו הבריאותי במובן הרחב של המילה עלול להיות פחות טוב. יופיעו סימפטומים פיזיים ופסיכולוגיים שונים שעלולים להפוך לכרוניים עם הזמן וללוות אותנו לאורך שנים רבות. לעתים לא מדובר ברגע מכריע ברור אחד בו הכל התחיל, אלא בקיומו של מצב קבוע שאינו רצוי ושגורם לנו להיות מוסטים ממסלול הבריאות שלנו. המצב יכול לכלול חשיפה לחומרים מסוימים, למזון לא טוב, מצב בעייתי בבית או בעבודה וכדומה. חשוב לראות שגם במקרה כזה היה רגע מסוים בו התחלנו להתרחק מהמסלול הרצוי והחלו להופיע סימפטומים וסבל בריאותי. מטרת ההומאופתיה היא להביא את האדם חזרה קרוב ככל שניתן אל המסלול הרצוי. לשם כך אביא מספר דוגמאות משיטות טיפול אחרות, וגם כאלה שרווחו בהיסטוריה הרחוקה יותר ורק הדים שלהם הגיעו עד לתקופתנו. המחשות אלה יסייעו לנו לראות אספקט חשוב בתהליך הריפוי ההומאופתי. חלקי נשמה שנפרדו השמאן בדרום אמריקה ובתרבויות נוספות כמו צפון אמריקה וסיביר היה גם המטפל של השבט. במסע שאותו היה עורך השמאן כמדריך עם המטופל הוא היה נוסע לזמן עבר, לרגע בו חלה ההתרחקות ואוסף משם מה שהיה מכונה "חלקי נשמה שנפרדו" ומחזיר אותם לנשמתו של המטופל שממנה הופרדו. על פי תפיסתם התרבותית של בני השבט, פעולה זו נעשתה על בזמן עבר, כלומר השמאן חזר אחורה בזמן, עם מעורבות גדולה יותר או פחות של המטופל, על מנת לתקן את שהתפרק בנקודת הזמן הקודמת. לאחר שתוקן העבר היו העתיד וההווה מתוקנים מאליהם, כאילו מעולם לא היו מקולקלים. גם פסיכותרפיסט שחוזר עם מטופלו לנקודה בה התרחשה טראומה מסוימת שלוותה בהדחקה של האירועים, מטפל בהווה ובעתיד באמצעות חזרה לעבר. האנרגיה הכלואה בתוך האירועים המודחקים מהעבר יוצאת אל המודע, זוכה לעיבוד והופכת לחוויה מוכלת שממנה אפשר ללמוד ולצמוח. לחזור לעבר, לתקן את ההווה ומה עושה הרמדי ההומאופתית? גם כאן, כפי שמפרטים העקרונות הקלאסיים, מדובר בתהליך של הפיכת ציר הזמן. הסימפטומים מופיעים בסדר הפוך לסדר בו דוכאו בעבר, עד שהמטופל מגיע רחוק מספיק אחורנית בזמן על מנת לחבור בחזרה לנתיב ממנו הוסט בעבר. הרמדי נותנת אינפורמציה לכוח החיוּת שלנו, כיצד לחזור אחורה אל הנקודה המדוברת, בה החלה אותה התרחקות. חשוב להבין ולזכור שאותו רגע מכריע ואותן חוויות ששיטות הטיפול השונות מחזירות אליהן, הן חוויות קשות שבאותו זמן בעבר לא היה אפשרי מבחינת המטופל לעכל או לעבד והן הודחקו מחוסר ברירה והיוו למעשה סוג של "סיוט" עבור אותו אדם. זהו הגיהינום הפרטי והסובייקטיבי של המטופל שאיתו לא יכול היה להתמודד ברמה הפיזית או הנפשית ולכן התרחק מהמסלול הבריא, קבר את האירועים מתחת לפני השטח, הוסט הצידה והחל לפתח סימפטומים. החזרה לאותו רגע בעבר היא, עבור המטופל, חזרה למקום הקשה ביותר בסיפור חייו. באופן זה אפשר להבין גם את הנאמר במשנה (מסכת קידושין): "טוב שברופאים לגיהינום". הטוב שברופאים כאן איננו רופא בשר ודם אלא התהליך הטיפולי הטוב. תהליך הריפוי האמיתי יכלול תמיד חזרה בציר הזמן וכניסה לגיהינום הפרטי של המטופל, אליו הוא יחזור בליווי של המטפל שלו ובאופן הדרגתי המאפשר לו להתמודד ולצמוח מאותו אירוע בעברו. כך הרמדי ההומיאופתית, שביכולתה להחזיר את המטופל ל"גיהינום" הפרטי שהסיט אותו מהמסלול, עשויה להעניק לו את התהליך הטיפולי האמיתי שיהווה בעבורו את הטוב שברופאים.

הנשמה זקוקה לתרגול מתמיד על מנת לגדול. הרגילו את עצמכם לחוש את ידיו של אלוהים בכל פרט ממעשה הבריאה, התבוננו בשקט ובתשומת לב בדברים, השתיקו את המולת האישיות. כל אוצרות החומר יתפרקו בסופו של דבר; אך אם תלמדו לחוש את נשמתכם תוכלו ללמוד את מה שמקיים את היקום. אינני מתכוון לרוח האלוהית שלכם, כיוון שבהיותה אלוהית, היא אינה יכולה לגדול ולא להצטמצם, לא להיוולד ולא למות; אני מתכוון לחלק העליון בנו, שאנו קוראים לו בדרך כלל נשמה. ידוע שפעילות גופנית, למשל, מפתחת שרירים, ושכל למידה חייבת להתבסס על התמדה בהפעלת מה שאנו רוצים שיצמח, בין אם זו שליטה בשפה ובין אם זו שליטה במכונה. באותו אופן, אם תרצו לגרום לנשמתכם לצמוח, עליכם להפעיל אותה, ללא לאות, כל יום. אין צורך בתרגילים מיוחדים לשם כך; די בתשומת לב ממוקדת, המכוונת באופן טבעי אל הרוחני. כאשר אתם מתבוננים בתנועת העלים כלפי אור השמש,  או בקליפת העצים, נסו לתפוס את מה שממוקם פנימה יותר, הדבר שהוא המנוע והגורם למה שאתם רואים על פני השטח. הרגילו את עצמכם לחוש את ידיו של אלוהים דרך הסביבה שלכם, לימדו כל דבר בתשומת לב, בטוהר ובתמימות של ילד קטן. סגלו לכם להרגל לעצור מספר פעמים ביום בעבודה ובעיסוקים שלכם ולהתמסר, ולו רק לכמה דקות, להתבוננות. הותירו את גופכם בשקט ובתנוחה נוחה, כדי שלא יפריע לכם… והתבוננו, הקשיבו. אל תזוזו, אל תרעישו, אפילו לא במוחכם, ותראו כיצד דברים החבויים מפני שאר בני התמותה מתגלים בפניכם. אלו דברים שאין לצעוק אותם לארבע רוחות השמים ולא להתפאר בהם, אלא נועדו להראות לכם את קיומם של אינספור הישויות וההסכמות הטבעיות המקיימות את היקום. אם תבינו זאת היטב, תהפכו צנועים יותר ונוטים יותר לדברים של הרוח. כדי שנשמתכם תצמח, הדבר הראשון שעליכם לעשות הוא לחוש בה, ועוד לפני כן, עליכם להשתיק ככל האפשר את המולת אישיותכם, כי בתוך צעקות חזקות כל כך, לא תוכלו לשמוע את לחישותיהם של החכמים. אינכם צריכים להפוך לסגפנים בשום מובן (ובכל מקרה לא סביר שתצליחו) אלא פשוט תנו לכל דבר את מקומו האמיתי ואת החשיבות האמיתית שלו. אתם חייבים לאכול? איכלו, אבל אל תתנחמו באוכל ואל תחפשו מעדנים המעוררים גרגרנות. וכך עם כל השאר. שילטו בדמיון שלכם, כי הדמיון שלכם הוא זה שגורם לבוץ העולם הזה לנצנץ כמו זהב, וגורם לכם לרדוף אחר אוצרות שבסופו של דבר מתפרקים בידיכם. אלו הדברים הפשוטים שעליכם לעשות כדי שנשמתכם תצמח.

האם החינוך צריך להתמקד ברכישת ידע אינטלקטואלי והכנה לקריירה, או שהוא דורש גם הקנייה של אתיקה וערכים? ומהי מטרת החינוך? הפיכה של האדם למשכיל, או עיצובו לאדם בעל אופי, המכיר את נפש האדם ואת נפשו שלו ויש לו הכלים לשאוף מעלה, לממש את עצמו ולחיות חיים מלאים? נפוליאון הכריז פעם, כי "מכל השאלות הפוליטיות, החינוך הוא אולי החשוב ביותר". אין ספק שהחינוך חשוב מנקודת מבט פוליטית, כי יש לו השפעה גדולה על התפתחותם של אזרחים. אבל מה לגבי הערך שלו עבור האינדיבידואל? אולי שני ההיבטים הללו חשובים באותה מידה, וכפי שציין אריסטו, האתיקה קשורה באופן מהותי לפוליטיקה ולהיפך. מהו חינוך? למרות שהנטייה המודרנית היא להתמקד בהיבטים הטכניים והמקצועיים של הלמידה, מטרה תועלתנית כזו בוודאי אינה מספקת, שכן האדם הוא הרבה יותר ממי שרק מבצע עבודה. מהו, אם כן, אדם משכיל? האם זה פשוט מישהו שיש לו הרבה ידע, או שיש היבט אתי בחינוך? מעניין שבשפה הספרדית "אדם מחונך" פירושו אדם מנומס. כך שיש גם היבט תרבותי לחינוך, היבט שקשור ל"אופי" וגם למוסר. תרבות, התנהגות מוסרית, כנות ואמת קונפוציוס הגדיר ארבעה היבטים שבהם צריך לחנך אדם: תרבות, התנהגות מוסרית, כנות מכל הלב ואמיתוּת. למילה תרבות יש כאן כוונה כפולה: מצד אחד, ההיבט האינטלקטואלי של הלמידה, המרחיב את הנפש ומעמיק את ההבנה; ומצד שני, הכללים והמנהגים של החברה בה חיים. אבל על פי קונפוציוס, תרבות ללא התנהגות מוסרית אינה שווה הרבה, כי התנהגות מוסרית היא המגדירה את האדם. כנות היא "מעלת לב", ומכאן הבקשה שתהיה "מכל הלב": הכוונה היא להיות פתוחים, גלויים ואותנטיים, ההיפך מלהיות דו פרצופיים, ערמומיים וצבועים. ולבסוף, אמיתוּת מכוונת לאהבת האמת ולכן ליושרה עמוקה. בגישתו של קונפוציוס לחינוך, אפשר לראות שלא ניתנת חשיבות רבה לידע מעשי. באחת השיחות הקצרות שתועדו באנלקטים הביע אחד מתלמידיו עניין בלימוד חקלאות, ועל כך השיב קונפוציוס "אני פחות טוב מחקלאי ותיק". זה מראה על ענווה של קונפוציוס, אבל גם מצביע על כך שזה לא היה תחום עניין מרכזי בתורתו. הוא לא בז לידע מעשי, רחוק מכך, אבל מבחינתו ההיבטים הבסיסיים של החינוך הם תרבותיים, מוסריים ופילוסופיים. אם אלה חסרים, שום דבר לא יסתדר. אנו חייבים לפעול באינטליגנציה נבונה ואתית, וההיבט הטכני יבוא בהמשך. מה התועלת בידע טכני אם הוא משמש למטרות לא מוסריות? יש אינספור דוגמאות בעולם המודרני של טכנולוגיה המשמשת למטרות רעות. הדבר מומחש היטב במכתב הבא שנהג המורה הראשי של תיכון אמריקאי לשלוח לכל מוריו בתחילת כל שנת לימודים: "מורים יקרים, אני ניצול מחנה ריכוז. עיני ראו מה שאף אדם לא צריך לראות: תאי גזים שנבנו על ידי מהנדסים משכילים. ילדים שהורעלו על ידי רופאים מיומנים. תינוקות שנהרגו על ידי אחיות מוסמכות. נשים ותינוקות הוצאו להורג ונשרפו על ידי אנשים בעלי תעודות אקדמיות ותארים אוניברסיטאיים. אני לא סומך על חינוך. בקשתי היא כזאת: עזרו לתלמידים שלכם להפוך לבני אדם. אסור שהמאמצים שלכם ייצרו מפלצות מיומנות, פסיכופתים מוסמכים או אייכמנים משכילים. קריאה, כתיבה וחשבון חשובים רק אם הם עוזרים להפוך את ילדינו לאנושיים יותר". (פורסם בלה מונד, 29 באפריל 1995) גילוי ופיתוח הפוטנציאל האנושי הקיים בכל אדם עבור איש החינוך האמריקאי ג'ון דיואי, ההיבט החברתי של החינוך הוא החשוב ביותר. בית הספר צריך להיות קהילה מיניאטורית, שבה מוכן האזרח העתידי להפוך לאזרח פעיל ומחויב. אנו מוצאים נושא דומה אצל כמה כותבים עתיקים, כמו אפלטון, שגם טען (ב"הרפובליקה") שחלק גדול ממה שאנו מכנים כיום חינוך יסודי ותיכוני צריך להיות מוקדש לאימון האופי. עם זאת, אפלטון לא הגביל את עצמו להיבט החברתי של החינוך. הוא ראה בחינוך תהליך מתמשך, שאמור להוביל לגילויים ולפיתוחם של הפוטנציאלים הטובים ביותר בתוך האדם. במשל המפורסם שלו אודות המערה, הוא הציע כי מטרת חיי אדם היא לצאת מחשכת הבורות אל האור של הידע האמיתי; או, במילותיו שלו, "מסוג של דמדומים לאור יום אמיתי". זוהי הכוונה מחדש של התודעה כלפי מה שהוא "אמיתי לחלוטין" (ה"אידאות" או "הצורות" האפלטוניות). באופנישדות ההודיות יש משפט דומה: "מהאשליה הובל אותי אל האמת. מהחושך הובל אותי אל האור. מהמוות הובל אותי אל האלמוות". בראייה זו, החינוך חייב להתעלות מעל התועלתנות ולהוביל את האדם למימוש רוחני. אבל כדי להגיע למטרה כה גבוהה, צעירים צריכים לקבל הכשרה בתכונות כמו שליטה עצמית וביטוי עצמי נאות. ברפובליקה של אפלטון מושם דגש רב על אימון גופני כאמצעי לחיזוק האופי, ובה בעת פתיחת הנשמה על ידי חשיפה למדעים ולאמנויות, שיפתחו את העדינות ואת אהבת האמת, היופי והטוב. אפשר אחרת לסיכום, חינוך הוא אמנות שצריכה לשאוף לפיתוח הרמוני של כל צד של הטבע האנושי – פיזי, רגשי, מוסרי, אינטלקטואלי ורוחני. בעוד שברבים מבתי הספר שלנו כיום ניתן לכך מס שפתיים, המציאות היא שההתמקדות היא בתוצאות הבחינות (ואפשרויות קריירה עתידיות). קשה מאוד לשנות מערכת חינוך שלמה, אבל אפשר להכניס מודלים חדשים בקנה מידה קטן, כמו בית הספר שלנו לפילוסופיה, שבו החינוך ההומניסטי יותר, כולל בניית האופי, מוערך יותר מאשר ציונים אקדמיים, ובו בזמן ניתן הערך הראוי ללימוד ולמחקר כדרך להרחיב את תודעתנו, להעמיק את הבנתנו ולהעניק השראה בלתי נגמרת בנתיב החיים.

את זיהום האוויר כולנו רואים, וכולנו מודעים להשלכות שלו. אבל יש עוד סוגי זיהום מסביבנו - זיהום של רגשות, זיהום של רעיונות. מול הזיהום הזה הצלחנו לפתח נוגדנים, אבל אפילו לא הם לא מספיקים כדי לקיים חיים בריאים, מאושרים וטובים. אנחנו חיים בעולם מזוהם, והתרגלנו אליו. רמת הזיהום הסביבתי, בייחוד בערים הגדולות, עולה מיום ליום, אך מכיוון שאיננו יכולים לעזוב אותן כי מרכז חיינו נמצא שם, פשוט הסתגלנו למצב. הגוף שלנו מייצר נוגדנים וכמעט באופן טבעי, התרגלנו לבלתי טבעי. עם זאת, התהליך מורכב יותר: המצב אינו מוגבל רק לסביבה הפיזית אלא חורג ממנה, לרמה הפסיכולוגית והנפשית, ומרעיל את החוויות אנושיות ברמות שלא שיערנו. זיהום פסיכולוגי זיהום פסיכולוגי מתבטא ברגשות גסים שחודרים דרך כל סדקי החיים. נראה שאלימות, תוקפנות, אנוכיות קיצונית הם דברים נורמליים ברוב החברות. בהתחלה הם גורמים סבל רב – והם ממשיכים לעשות זאת – אבל אם תהינו עד כמה אפשר להחזיק מעמד עד שזה יתפוצץ, היום אנו מייצרים נוגדנים כדי שיגנו עלינו, וממשיכים כמיטב יכולתנו. אין ספק שאנחנו רדופים על ידי חוסר ביטחון, פחד וחוסר הגנה, אבל הנוגדנים שפיתחנו יצרו צורה של אדישות לכאורה, שאינה אמיתית. הקור הזה שבו אנחנו מקבלים את האכזריות הכי גדולה – שאנחנו אוכלים איתה את ארוחת הבוקר שלנו כל יום, הודות לתקשורת – הוא מנגנון הגנה, כדי שנוכל לומר לעצמנו, "זה עדיין לא נגע בי, או שזה יגע בי הרבה יותר מאוחר, או שאולי לעולם לא…" ומה לעשות עם השחיתות שמופיעה במפתיע, אפילו במקום שחשבנו שהוא מוכר ובטוח? שוב האדישות, ההתחמקות מהקליע, ממשיכים ללכת כאילו לא ראינו כלום, כי אנו חושבים שהמחאה שלנו לא תועיל לאף אחד, ואולי אף תזיק לביטחוננו. יש כאלה שנכנסים למשחק, שמצדיקים אותו; אחרים זזים הצידה בניסיון לא לחלות. בדרך זו או אחרת, הנוגדנים גורמים לנו לראות דברים שמצפוננו אמור להבריח אותנו ממנו מבושה, כמשהו כמעט נורמלי. זיהום מנטלי גם הרעיונות השולטים היום מותקפים על ידי וירוסים שונים. קודם כל, כבר לא מקובל בכלל שיש רעיונות, כלומר לחשוב. יש קבוצה קטנה למדי של נושאים המקובלים על ידי דעת הקהל, שעברו מניפולציה מתוחכמת, ובהיעדר משהו אחר, זה מה שכולם מאמינים שהם חושבים. מול מחלה זו, שוב הופיעו נוגדנים. הם מטמיעים את הרעיונות האלה – אם הם ראויים להיקרא כך – ודוחים כל רעיונות אחרים שמתנגדים להם. בסופו של דבר, הפסיביות הזו לא בריאה, היא רק הודאה תת-מודעת שלא למדנו לחשוב בעצמנו ושגם אם ננסה לעשות זאת, יתייגו אותנו כמשוגעים. עברנו מוטציה. למרות שהנוגדנים שפיתחנו עוזרים לנו לחיות בצורה מסוימת, אורח חיים זה אינו טבעי. אם היינו עוזבים לפתע את החברות המזוהמות שלנו והולכים למקום שהוא גן עדן שבו הכל שונה וטוב יותר, רק כשהיינו חוזרים משם היינו מגלים עד כמה התרגלנו לנשום בתוך הלכלוך הזה. אז מה ניתן לעשות? במצב כזה נותרות לנו שתי אפשרויות: להתמסר למוטציה באמצעות כבילת הדורות האנושיים, שיהפכו יותר ויותר מלאכותיים ומותאמים לזיהום המעוות, או לדחות את הזיהום על ידי חיפוש תרופות לטיהור האוויר, הרגשות והרעיונות. משימה אחרונה זו קשה מאוד; אם היינו מתחילים מוקדם יותר, הייתה פחות עבודה, אבל עכשיו אנחנו צריכים להתמודד עם מגיפה שחונקת אותנו ושפעמים רבות גוזלת את הכוח לפרוץ את דרכנו ממנה. אבל זה שווה את זה. ייצור עוד ועוד נוגדנים אינו הפתרון, אלא חיים בגופים בריאים. הפתרון הוא לא בחיים של התגוננות מתמדת מפני אלף התקפות, אלא בחיים תוך יצירת אפשרויות נוספות וטובות יותר עבור האדם. מנקודת מבט פילוסופית, שדה הפעולה האקולוגי הזה הוא אינסופי.

התנדבות, כתרגול פילוסופי מעשי, היא מצב של הכרה ערה באמצעותה המתרגל הולך ומשתנה בד בבד עם היותו משנה משהו, באדם, בחברה ובטבע. לעתים, במקום לחשוב גדול ורחוק, כדאי לראות את המעשה הקטן, האפשרי, הקרוב והיומיומי. בארצנו הקטנה מתקיימת פעילות וולונטרית רבה. אין היום כמעט חברות עסקיות המכבדות את עצמן שאינן מקיימות פעילויות התנדבות. יש שפע אדיר של פעילויות שבהן ניתן לקחת חלק. כל זה יכול להיות נחמד מאוד, ואפילו גורם להרגשה טובה כאשר עושים זאת. אני בטוח שזה גם תורם למקומות הרבים שבהם אותם ארגונים מתנדבים. פעמים רבות לא לגמרי מעניין את הנזקקים מה המניע של מי שבא לעזור להם. במובן זה, פעילויות ההתנדבות הללו ברוכות ותורמות רבות לאנשים רבים, לכן עדיף שיתקיימו מאשר שלא. אבל האם זה מה שאנחנו צריכים באמת? האם זה מה שהמושג ׳התנדבות׳ אומר? השאלה שלדעתי צריכה להישאל, היא ׳מה היא התנדבות?׳ מה יש במושג הזה? אני לא יכול שלא לחשוב על המילה שממנה נגזרת המילה התנדבות, הלא היא ״נדיבות״. מהי נדיבות? האם נדיבות משמעה לתת נדבה לקבצן ברחוב, מבלי לרצות לקבל תמורה? או שמה מדובר במושג עמוק יותר? כאדם שנוסע בתדירות גבוהה בתחבורה הציבורית מירושלים לתל אביב ובחזרה, שלוש–ארבע פעמים בשבוע, אני מעביר לערך 12-16 שעות בשבוע בתחבורה הציבורית. לכן, אחד הדברים ששמתי לב אליהם שוב ושוב הוא מצב שבו אני מוצא את עצמי נוסע באוטובוס ורוצה לשאול מישהו שאלה. אני מתבונן סביב לראות למי אוכל לפנות, אבל סביבי עומדים לפעמים שלושה, לפעמים עשרה אנשים שכולם עם אוזניות, והדרך היחידה להשיג את תשומת לבו של אדם היא רק אם אני נוגע בכתפו וגורם לו לעצור ולהסיר לרגע את האוזניות כדי שאוכל לשאול אותו שאלה קטנה, או לחילופין להתריע בפניו שהתיק שלו פתוח. כדי להיות נדיב עליי להיות ער למציאות סביבי. אני מאמין שמעל הכול נדיבות משמעותה להיות ער; להיות ער ונוכח בעולם כאדם מיטיב. אני מאמין שנדיבות איננה רק לתת נדבה לקבצן; נדיבות איננה רק לצאת לפעילויות התנדבות מדי פעם. להיות נדיב, לטעמי, זה להיות ער בתוך העולם הסובב אותי, להיות ער ולאפשר לעצמי לקלוט את הצורך של אדם אחר בקבלת עזרה. להיות ער מול מי שמחפש איך מגיעים למקום מסוים (הרגל שנעלם כמעט מהחברה שלנו בעקבות האפליקציות השונות), להיות ער לזקנה שסוחבת את הסלים הכבדים בשוק, להיות ער למישהו שהתיק שלו פתוח, להיות ער למי שלא יכול לעמוד ורוצה לשבת באוטובוס, למי שבוכה ברחוב כי גנבו לה משהו, לחבר בעבודה שלי חש מדוכדך, לאדם במשפחה שלי או לזר ברחוב שמחפש את קרבתי (כמה מאיתנו מחפשים להיות פשוט בתקשורת עם אחרים? כמעט כולם כנראה…). להיות נדיב פירושו להיות ער לצורך, להיות זמין ונכון לעזרה, ומעל הכול להיות אמיץ מספיק כדי להביא את כל זה לכדי פעולה! יש צורך רב כל כך סביבנו, לא רק בשכונות המצוקה, לא רק כאשר האש משתוללת – יש צורך באנשים שישמרו על ערנות בחיי היום–יום שלהם, שיכירו את עצמם ואת יכולותיהם ויהיו מוכנים לתרום מעצמם למען עזרה לאחר, יהיה אשר יהיה. יש צורך באנשים שיתנסו באופן קבוע בתרגול אמיץ של ערנות פעילה בסביבתם. יש צורך באנשים שלא רק ידברו על נדיבות, אלא יתרגלו אותה בצורה פעילה בחיי היום–יום, בכל מקום! בבית, בעבודה ובאוניברסיטה, ולא רק בפעילות התנדבות יומית חד–פעמית פעם ב… לא רק כשמקום העבודה שלי שולח אותי ואת עמיתיי לצוות לפעילות התנדבות (שכנראה לא אוכל לסרב לה), לא רק על מנת לשמר ולטפח אינטרסים עסקיים ותדמיתיים של המקום שבו אני עובד, לא רק על מנת לקדם אג׳נדות פוליטיות של מפלגה כזאת או אחרת, לא רק על מנת לקבל מלגה בלימודים, ועוד ועוד סיבות שבגללן מתקיימות פעילויות התנדבות רבות בישראל. להתנדב לשם הנדיבות! פשוט מאוד, להתנדב כי אכפת לי מזה שחסרה נדיבות בעולם, להתנדב כי אני בן אדם שמבין שהניכור הולך ומתגבר מסביב, ואף מטופח בצורה מובהקת על–ידי כוחות כלכליים ופוליטיים כאלו ואחרים. להתנדב כי אני בן אדם שלא מוכן לקחת חלק בניכור הזה. גם אם זה לא נעים לי לפעמים להיות ער למה שקורה בשכונה לידי, בבית ממול, במשרד לידי בעבודה, בבית שלי. כמה מאיתנו זקוקים לעזרה? כמה מאיתנו היינו רוצים שמישהו פשוט יהיה אמיץ מספיק בשביל לשאול אותנו באמת מה שלומנו? כמה מאיתנו היינו שמחים לקבל דוגמא מאדם שמראה לנו שאפשר אחרת, שיש תקווה. כמה מאיתנו היינו רוצים שמישהו יגיד לנו ברגע הנכון, ״גבר, התיק שלך פתוח, המפתח עומד ליפול לך מהתיק…״ כולנו! הערנות הזאת קיימת בכולנו! בתוך עולם שהולך וקורס תחת משקל הניכור והאינטרסים, נדיבות פשוטה ויום–יומית היא איננה ״רעיון נחמד״ וזניח, היא חובתנו כבני אדם. זאת הסיבה שכל הפעילות באקרופוליס החדשה – הלימודית, הארגונית, התרבותית, האקולוגית והסוציאלית – נעשית כולה על–ידי מתנדבים. כן, כולה! נשמע הזוי? כן, בעולם שבו אנחנו חיים, זה אכן על גבול ה״לא מציאותי״ ולמרות זאת, כך הוא הדבר! אם גם בכם קיים הצורך לפתח ולטפח את הערנות והנדיבות בתוככם ובתוך העולם, אני מזמין אתכם לפתוח את הלב, להיות ערים, לראות מי לידכם זקוק למשהו, וליצור תקשורת פשוטה, אנושית, אכפתית. וכן, להגיע מדי פעם ולתרגל יחד נתינה, להצטרף לאחת מפעילויות ההתנדבות הקרובות שלנו. כל יד שמחוברת ללב פועם וער תעזור.

כשאנשים מנסים לתאר מדוע הם אוהבים מוזיקה, הם נוטים לפרט מה היא גורמת להם לחוש ואכן, למוזיקה יש שלל השפעות על תפקודי הגוף. מאמר זה הוא הצצה אל ההשפעות הפיזיולוגיות והנוירולוגיות המיטיבות שיש למוזיקה. * בתור מוזיקאי וחוקר נלהב של כוחה של המוזיקה, אני נוטה לגלות שיש בתוכי דעות רבות ומורכבות על הנושא. מצד אחד אני באמת מאמין שלמוזיקה יש כוח לגשר על כל הפערים, לאחד בין כולנו ובתוכנו בינינו לבין עצמנו ובנוסף גם כוח לרפא את הרוח, הגוף והנפש. אכנה את הצד הזה שבי "הרומנטי", זה שמאמין שהמוזיקה הינה כלי מאגי, קסום, שאי אפשר למדוד אמפירית אבל השפעתו גדולה לאין שיעור. מאידך, יש את החלק האנליטי שבי שמנסה לנתח את המציאות דרך הפריזמה המדעית, זאת שמדברת בעובדות ובסטטיסטיקה, בנתונים חד משמעיים, המאפשרים לאבחן בעיה, ובעזרת תהליך מדעי של ניסוי וטעייה לגלות את הדרך הנכונה והמדוייקת המובילה לפתרון יעיל ובדוק. אותו מידע חסר הביסוס, המכיל בתוכו אי-דיוקים כה רבים, מצליח לעיתים לעורר גם את החלק ה"רומנטי" שבי – זה שמאמין שכל הסגולות שמייחסים לכוחה של המוזיקה נכונות . רק שנדמה שאופן ההתנסחות הנהוג בקהילה המדעית אל מול האופן שבו מתנסחים בקרב זרמים "ניו-אייג'יים" מדברים בשפות הפוכות. אולי אפשרי לאחד את ה"מאמין" ואת ה"מחושב"? אולי אפשרי להיות מדען-מאמין החוקר אמפירית את מה שניתן למדוד, אך זוכר בצניעות את העובדה שההיכרות שלנו עם היקום על מורכבותו ובפרט עם המוח והשפעות התדרים על הגוף הינה מוגבלת ומצומצמת ביותר ושאנו רחוקים מלפענח מדוע וכיצד מוזיקה משפיעה עלינו באופן רחב כל כך ואפילו על חיות וצמחים? את המאמר הזה אני כותב מטעם מכון "טריסטן" החוקר את הקשר בין הרוח, הפילוסופיה והאומנויות המוזאיות – ודווקא תחת המעטה הזה אני חש שליחות להביא קצת מתוך התגליות המדעיות מהתקופה האחרונה החושפות נדבך קטן מתוך ההשפעה המיסתורית והרחבה של המוזיקה על הגוף. המוזיקה היא מתנתו של אפולו (לפי המיתולוגיה היוונית, אפולו אחד מ-12 האלים של האולימפוס, הוא אל השמש, האור, הרפואה, המוזיקה והשירה) והיא לא רק מנעימה את זמננו אלא גם מיטיבה עם פעילות מוחית. המוזיקה נחקרת עוד מראשית התהוותה התרבותית של האנושות. אפלטון אמר שמוזיקה ״פורטת על החושים ודרכם, היא חודרת אל הנשמה״. אפלטון הוסיף, שחינוך מוזיקלי תורם הרבה יותר מאשר פיתוח זריזות אצבעות, קואורדינציה או חיזוק הקול. חינוך מוזיקלי בגיל צעיר עוזר "לכייל" את הנפש ולעזור לה לחוות עונג וכאב באופן נכון¹. מוזיקה נחשבת לאחת הפעילויות המשלבות בתוכן את המגוון הרחב ביותר של גירויים, החל מלעורר קשת רחבה של רגשות, יכולות מוטוריות ויכולות קוגניטיביות. היא מערבת את כל החושים, מאפשרת לנו  להקשיב, להתבונן, לגעת, להרגיש, לנוע. חוויה מוזיקלית מעוררת רגשות חזקים כגון שמחה, אושר ועצבות מטהרת ולפעמים מסוגלת לעורר תגובות גופניות כגון דמעות או צמרמורות בכל הגוף. מחקרים אחרונים, המתבססים על הטכנולוגיה העכשווית ביותר למדידת פעילות ביו-אקטיבית מראים באופן ברור שמוזיקה מסוגלת להשפיע באופן משמעותי על המוח, להשפיע על צורתו, פעילותו העצבית ומסוגלת "לחווט" מחדש את האונות על מנת להתגבר על פציעות וטראומות מוחיות². המוח הינו איבר דינמי מאוד המשתנה ומתאים את עצמו נוכח הפעילויות השונות והדרישות המגיעות מהגירויים הסביבתיים. פעילות מוזיקלית ידועה בתור כלי יעיל המסוגל לעורר את המוח להתאים את עצמו או אפילו לשנות את צורתו³ (Brain Plasticity). היכולת להתאים את המוח אינה שמורה רק למוזיקאים מחוננים, אלא גם מתרחשת בקרב ילדים הלומדים לנגן4 וגם אצל מבוגרים שזה עתה התחילו, אולם ביעילות נמוכה יותר5. לכן, היעזרות בטיפולים המשלבים מוזיקה על מנת לשקם ולהתאים את הפעילות המוחית נושאת בחובה שפע של יתרונות. היתרונות לא רק מתבטאים בשיקום/שיפור יכולות מוטוריות ובעיות נוירולוגיות, אלא גם בשיפור המאזן ההורמונאלי של הגוף ושיקום תהליכים רגשיים קוגניטיביים באלו הסובלים ממחלות/בעיות תפקוד נוירולוגיות. מה הופך מוזיקה לכל כך יעילה בתפקודי המוח? במשך העשור האחרון, כלי ההדמייה המוחית השתפרו ואפשרו לנו להעמיק את ההבנה שלנו עד כמה רחבה ויעילה יכולתו של המוח להתאים עצמו לצרכים מורכבים ומשתנים. אותן התאמות שאנו מייחסים להן את "שינוי הצורה" של המוח , אינן מסתכמות בשינוי צורני בלבד, אלא כוללות שיפור באיכות והיקף התפקודים העצביים של המוח, החל מהרקמות העדינות ביותר של רשתות עצבים עד למבנה האנטומי הכולל של המוח. מאידך, ההבנה שלנו את המנגנונים המושפעים משינויי צורה אלה מוגבלת מאוד ורחוקה מלהיות שלמה. ישנם שינויי צורה המתרחשים על פני חלונות זמן משתנים. למשל, ישנם שינויים שעלולים להתרחש בתוך שניות עד דקות, היווצרותן של סינפסות חדשות ודנדריטים (מבנים מסועפים המחברים בין תאי עצב) עשויות להתרחש בתוך שעות או ימים. שינויים אחרים עשויים לקחת מספר שבועות. אימון ארוך-טווח על משימות ספציפיות עשוי אף להתבטא ביצירת כלי דם חדשים הנחוצים לשנע את החמצן והגלוקוז הדרוש לפעילות העצבית החדשה. בזמן לימוד מוזיקה, כלי נגינה או שירה, מופרשים במוח חומרים כגון דופמין וסרוטונין, אשר משפיעים על המאזן הרגשי של הגוף והמסוגלים לייצר תחושת תגמול ועידוד למידה. הוכח כי מוחם של נבדקים ייצר הכי הרבה דופמין וסרוטונין בזמן תגובות רגשיות למוזיקה מכל שאר הפעילויות. סוג כזה של פעילויות מגביר את פעילות הזיכרון ומשפר את יכולת הגוף לזכור גירויים שמיעתיים המעוררים תגובות רגשיות עוצמתיות. מעבר להשפעה המיטיבה על תפקוד המוח, המוזיקה מאפשרת ריפוי של פגיעה במוח, כמו למשל בשבץ מוחי. אפאזיה, הינה תופעה שכיחה והרסנית הנגרמת משבץ מוחי או פציעה מוחית אחרת המבטאת באובדן כושר הדיבור והיכולת להבין שפה. ההערכה הינה שבין 24%-52% מנפגעי שבץ חמור סובלים ממידה כלשהי של אפאזיה בתוך השבוע הראשון ממועד השבץ. קיימים מקרים בני מעל מאה שנים בספרות הרפואית של נפגעי שבץ שהצליחו להשיב יכולות דיבור מסוימות באמצעות טיפול באינטונציה מלודית – טיפול המלמד את החולה ללמוד מחדש לדבר על ידי שירה. בעזרת המחקרים האחרונים ובאמצעות טכנולוגיות חדישות של דימות-המוח החדישים אנו לומדים שאפלטון צדק – חינוך למוזיקה בהחלט מעצב את היכולות שלנו לחוות את החיים ולכוונן את הרגשות שלנו. לימוד מוזיקה והאזנה לה לטווח ארוך יכולה לווסת את מאזן החומרים והפעילות העצבית במוח. היוונים הקדומים ידעו בהחלט מדוע הם מיקמו את המוזיקה והרפואה תחת אל אחד, האל אפולו. Plato, Laws, II, 673a; 654b; VII, 812d 2. Apollo’s gift: new aspects of neurologic music therapy.” Article by Eckart Altenmüller, Gottfried Schlaug , 2015 3.  Wan, C.Y., Schlaug, G., 2010. Music making as a tool for promoting brain plasticity across the life-span. Neuroscientist 16, 566–577. 4. Hyde, K.L., Lerch, J., Norton, A., Forgeard, M., Winner, E., Evans, A.C., Schlaug, G., 2009. 5. Bangert, M., Altenmüller, E., 2003. Mapping perception to action in piano practice: a longitudinal DC- EEG-study. BMC Neurosci. 4, 26–36. * מאמר זה נכתב בהשראת המאמר: מתנתו של אפולו: היבטים חדשים של תרפיה נאורולוגית במוזיקה, מאת אקארט אלטנמולר וגוטפריד שלאוג ** הכותב הינו חבר במכון טריסטן לקידום האמנויות המוזאיות.