האם אנו מכירים באמת את היקום בו אנו חיים? האם אנו יודעים באמת מהם הכוחות המאפשרים למים להימשך תמיד לים, לאבנים להימשך תמיד לאדמה, לצמחים לנבוט? הטבע פועל על פי שבעה עקרונות יסוד, שאם נדע אותם, נוכל למצוא תכלית ומשמעות גם בחיינו שלנו. לעתים קרובות אנו מדברים על הכוכבים, כוכבי הלכת, החיות, השמים, כדור הארץ, המים או השלג ואנחנו שוכחים את המובן והמשמעות האמיתיים של המילה יקום. האדם שואל את עצמו שאלות על הטבע כולו, שהוא עצמו חלק ממנו, אך הוא נוטה לאבד את הרעיון המרכזי אליו הוא מתייחס. "יקום" (Universe) פירושו מה שנע בכיוון אחד, ולכן מה שעלינו לגלות הוא לאן הוא נע. זו הייתה אולי אחת הגישות הראשונות שהיו לאנושות. כל התרבויות העתיקות שאלו את עצמן, דרך הדתות שלהן, המטאפיזיקה והפילוסופיות שלהן, לאן נע היקום ומדוע; אבל הדרכים החדשות והחומריות להביט על דברים, במיוחד בעידן הפוסט-קַרְטֶזי, מציגות לנו נקודת מבט אחרת, ואז האדם מתחיל לנתח את מאפייני היקום, גודלו, צורתו ומשקלו. האדם טוען שהוא מכיר את היקום, כי הוא נתן שמות לכוכבים ומדד את המרחק מכדור הארץ לירח; או בגלל שהוא מכיר את רשימת היסודות הכימיים ואת המאפיינים של הכוחות הפיזיקליים, ובכל זאת, בסוג מפורט כל כך של ידע, ועל אף שהייתה התמחות של ידע בכל אחד מהתחומים, תחומים אלה הלכו והפכו נפרדים זה מזה יותר ויותר. אנחנו יודעים הכל, ועם זאת לא יודעים דבר במינרלוגיה, למשל, מלמדים אותנו את המאפיינים השונים של הסלעים ואת התנועות האוֹרוֹגניות שהביאו לשינויים על פני כדור הארץ; אבל לא מלמדים אותנו על המשמעות היסודית של דברים חומריים. הבה נניח שאנו מרימים חפץ כלשהו ומפילים אותו לפתע; נראה שהוא נופל ומחפש תמיד את המקום הנמוך ביותר; תמיד יש משיכה טבעית בין פיסת החומר הקטנה הזו לבין פיסת החומר הגדולה שבה אנחנו נמצאים. המשיכה החומרית הזו היא בלתי נלאית. מה נוכל ללמוד, אם כן, מטבעו של עולם המינרלים? אנחנו יכולים ללמוד אחיזה חזקה, חיפוש אחר יעוד; ומי מאיתנו יכול לומר שאנו חולקים עם האבנים את החיפוש אחר הייעוד? באופן כללי, כאשר אנו פוגשים קושי, אנו נוטים להילחם בו לזמן מה, ואם הקושי אינו מוותר, אנחנו מוותרים. לדברים של הטבע, לאבנים, למשל, יש אחיזה חזקה שהיא מעבר לזמן והם מבקשים תמיד את היעד הסופי שלהם. ילדינו לומדים את המאפיינים השונים של צמחים, על תהליך הפוטוסינתזה, אך לא מוזכר שמעבר לכל תופעה של קליטת אור והמרה לאנרגיה, קיימת היכולת של הצמח לדעת כיצד לחכות ולדעת כיצד לגדול. זרע קטן, קבור באדמה בחורף, מתחת לשלג, ממתין בסבלנות לבוא האביב. כשהוא מגיע, הזרע הקטן הזה עולה ומחפש את האוויר ואת השמש. זהו לימוד נוסף על פירושה של אחיזה חזקה, של אנכיות, ומנקודת מבט פילוסופית, אנו מתעניינים במשמעות הסופית של פעולת הדברים. ישנם גם המים; בכל מקום בו נשפוך אותם, המים יזרמו בחיפוש אחר הים ושם, בים, הם מתאדים, עולים שוב, מתעבים וחוזרים להיות חלק ממחזור גדול. ליקום יש מטרה. ברור שבמאפיינים החדשים של המאות האחרונות, עם הניכור על ידי דברים חומריים, ועם הפסיכולוגיה של ייצור וצריכה, האדם שכח את היסודות הטבעיים וכיצד לפרש אותם. הקדמונים לא שאלו את עצמם ביעילות כל כך, אולי, לגבי המרחק בין כדור הארץ לירח, אבל הם ניסו להבין מה מסמל הירח ביקום. באמצעות מדעים עתיקים כמו אסטרולוגיה ואחרים, הם ניסו לפרש את התופעות הטבעיות ולראות באיזה אופן הן קשורות לתופעה הנקראת אדם. זה העניק לבן העת העתיקה את התחושה שהוא מלווה ביצורים תבוניים, ושהוא עצמו יצור תבוני. יש אינטליגנציה המניעה את היקום הבעיה הנוכחית שלנו היא שאנו מרגישים מבודדים באמצע היקום, במילים אחרות, מכיוון שאנחנו מצויים במגע רב כל כך עם אלמנטים מלאכותיים, איבדנו את היכולת לחפש תכלית בדברים, והחלק הדרמטי בכך הוא שאיבדנו את האפשרות למצוא תכלית בחיינו שלנו. מכיוון שאנו חיים רק מרגע לרגע, איבדנו תחושה טלאולוגית של החיים, של שורשינו הקדמונים ושל התכלית שיש לחיים. כך הפכנו להיות יצורים של הרגע, הכפופים לזמן, בטוחים שנבראנו במקרה ושאנו עומדים להיעלם בכל רגע; והמחשבה התת-מודעת הזו מציפה אותנו ופוגעת בנו. במקום לנסות לפרש את הטבע, אנו מנסים ליצור סדרה של אלמנטים מתווכים שהם מלאכותיים לחלוטין. לעלים של עצים יש נקבוביות נשימה בחלקם התחתון; מדוע לא בחלקם העליון? פשוט, מפני שהאבק יכסה אותם. כיוון שהם מצויים בחלק התחתון, הם נשמרים ויכולים לנשום. האם זה מקרי? האם זה מקרי שצבע כנפי הפרפרים משתלב עם הפרחים והעלווה כך שהציפורים לא יכולות לתפוס אותם? האם זה מקרי שקצות כנפיים של ינשופים חלקות, כך שהם לא משמיעים שום רעש בתעופתם הלילית וכך מסוגלים לתפוס בהפתעה את הארנבים? האם זה מקרי שאוזניהם של המכרסמים האלה מופנות לאחור, כדי שיוכלו ללכוד את הצליל הקל ביותר של כל הטורפים שעלולים להגיע במרדף אחריהם? האם מספר הצבעים שאליהם מחולק הספקטרום כאשר אור לבן נוגע בו גם הוא מקרי? האם האופן שבו אנו מסווגים צלילים גם הוא מקרי? ברור שהיקום כולו מתואם בצורה כזו שיש בו שלמות, מעין תחושת קיום פירמידלית, שבה דברים, למרות שהם מרובים, נעים בחיפוש אחר מטרה אחת; כולם נעים לקראת מפגש של דבר אחד וכולם נשלטים על ידי אינטליגנציה אחת. במלחמת העולם השנייה הבינו הטייסים שטוב להטיס את מטוסיהם במערך V, כשהמטוס בחזית מוחלף מעת לעת באלו מאחור; הוכח שזה מגביר את מהירות הטייסת. ברווזים ואווזים עפים כולם יחד בצורה של V גדול, שפועל כך שהחזק ביותר הוא זה שנמצא באמצע והאחרים נהנים מזרם האוויר שהוא יוצר. לא ניתן לחשוב שכל זה קורה במקרה. לקח לאדם מאות שנים להיות מסוגל להבין זאת. נוכל לתת דוגמאות רבות המראות כיצד הטבע מעוצב. לא ניתן לטעון כי סיכומם של כל האירועים הללו הוא מקרה בלבד, להיפך, עלינו להכיר בכך שהאינטליגנציה האוניברסלית תכננה הכל. ואם נקבל את התכנון האוניברסלי הזה, נצטרך לשאול את עצמנו למה, לאיזו מטרה? לא יעלה על הדעת שהכל מתוכנן בלי סיבה, יותר הגיוני לחשוב שיש תכלית לתכנון; ואם היה תכנון, טוב יהיה אם ננסה לגלות איזו תשובה היקום יכול לתת לנו, לאיזו מטרה הוא תוכנן, לאן מועדות פנינו כולנו, מהיכן אנו באים ולאן אנחנו הולכים. שבעת עקרונות היסוד על פיהם פועל כל דבר בטבע ישנם שבעה עקרונות או שבעה חוקים יסודיים, בהתאם לחלוקות הטבעיות של היקום כולו. 1. העקרון הראשון, הגבוה מכל עקרונות הטבע, הוא עקרון האחדות. הטבע כולו מתואם, במילים אחרות, הוא יוצר אחדות חיונית ושום דבר אינו מוחרג ממנה. כשהדברים חיים, הם אינם הורסים דברים אחרים, אלא מאפשרים את החיים של כולם. כשהזאב רודף אחרי הצבי בערבה, הוא לא תופס את הצעיר ביותר, אלא את המבוגר ביותר, החולה, זה שעלול להעביר את מחלתו לשאר העדר. במילים אחרות, גם מה שנראה לנו כמעשי הרס, מה שעשוי להיראות כמעשי אכזריות, נעשים בצורה כזו שהמין עצמו יוכל להתמשך. אין ספקות בטבע, אין דיאלוגים של התנגדויות. הכל מקבל ביטוי מושלם ונע בכיוון אחד. 2. העקרון השני הוא של עקרון ההארה; זה עקרון המשותף לכל הדברים בטבע, בין אם זו הארה פיזית או רוחנית. המציאויות קיימות, אבל הן זקוקות לאור אינטלקטואלי או רוחני כדי לאפשר לנו להבחין בהן, וכשאנחנו אומרים לפעמים שאין אמיתות, שאין שום דבר שאנו יכולים לסמוך עליו, שאנחנו לבד, זה מפני שאנחנו שרויים בחשכה ועלינו לגלות מחדש את עקרון ההארה. 3. מתוך עקרון זה נובע העקרון השלישי, שהוא עקרון ההבחנה. כל הדברים בטבע מובחנים. אין שני דברים שווים לחלוטין, או זהים. העקרון הזה קיים למרות שלפעמים אנחנו אולי לא רואים אותו; כל הדברים שונים; אפילו גרגרי החול שאנחנו דורכים עליהם על החוף ונראים כאילו כולם אותו דבר אינם זהים. אם נתבונן בהם בתשומת לב בזכוכית מגדלת, נראה שלכל אחד מהם יש את ההבדל הקטן שלו, המאפיין הקטן שלו. לפיכך, עלינו להיות זהירים מאוד בשימוש במילים זהות או שוויון. אנחנו יכולים להיות שווי-ערך, אבל לא שווים; אנחנו יכולים להיות דומים, אבל לא שווים; וזה לא מפריד ולא מחלק, זה לא הורס בני אדם; זה מעשיר אותם, כמו פסיפס של צבעים שונים שיכולים להיות בעלי גוונים דומים, אך לעולם אינם זהים לחלוטין. מושג השוויון הוא המצאה אנושית; בטבע שוויון לא קיים. 4. העקרון הרביעי הוא עקרון הארגון. הדברים מאורגנים; כולנו רואים עץ, גזע מוצק המתנשא מעל פני האדמה ותומך בצמרת עץ מלאה בענפים ובקני ציפורים; אך אין אנו רואים עוד צמרת עץ הפוכה השוכנת מתחת לאדמה ושגם היא, על ענפי העץ שלה תומכת בכל השאר ושקועה עמוק באדמה; ולמרות שאין לה ציפורים, יש לה תולעים וחרקים, והיא מזינה הכל. במילים אחרות, הכל מאורגן בצורה מושלמת, הכל מעוצב בצורה כזו שיש תמיכה ושיתוף פעולה בין דבר למשנהו. והטעויות שאנו בני האדם נוטים לעשות נובעות מחוסר ארגון. ארגון איננו הפיכתנו להמון, הוא אינו כפייה של אנשים מסוימים על אחרים; ארגון הוא תמיכה. הידיים מנוגדות ובכל זאת הן מתארגנות להרים משהו; אם היו לנו שתי ידיים באותו צד, היינו מתקשים להרים משהו. לכן, יש צורך להכיר בעקרון הארגון הזה, גם כאשר אנו מנוגדים במשהו. עיקרון זה מאפשר לכולנו לעבוד יחד, מבלי להפסיק להיות מי שאנחנו; זה משהו שעלינו ליישם בחיינו, כאן ועכשיו. 5. ישנו עקרון חמישי, עקרון הסיבתיות: כל הדברים הם הגורם למשהו הבא אחריהם וההשפעה של מה שהיה לפניהם, כולנו נובעים ממשהו ומולידים משהו: כל דבר, בכל נקודת זמן, הוא תוצאה של משהו והסיבה למשהו אחר, אפילו דברים דוממים לכאורה. שום דבר אינו רק סיבה או רק תוצאה, הם קשורים זה לזה. מיום מגיע לילה, מהלילה מגיע יום. 6. העקרון השישי, עקרון החיוניות, אומר לנו שכל הדברים חיים. כל דבר ודבר. עד המאה ה-19 והמחצית הראשונה של ה-20, אנשים נהגו לדבר על יצורים חיים ועל חפצים דוממים. גם היום, בגלל האינרציה, אנחנו ממשיכים לחזור על כך ואנחנו אומרים שמשהו חי כשהוא זז או כשהוא עף או כשהוא גדל. מאז ראשית העולם הדברים לא רק חיים כשהם פועלים, הם גם חיים כשהם מתמשכים. כל הדברים נמצאים בתנועה מתמדת, גם אם איננו יכולים לראות את המולקולות או האטומים  המרכיבים את הידיים שלנו, את העצמות שלנו, מסתובבים באוויר. הכל חדור חיוניות; החיוניות הזו שבמזרח נקראת "פראנה", חיים הנכנסים לכל הדברים, שאינם מפסיקים לעולם, כך שאפילו הדברים שאנו קוראים להם מתים אינם מתים, הם פשוט שינו מצב, צורה או דרך חיים. 7. לבסוף יש לנו את עקרון המחזוריות. מאז שנולדנו הבחנו שבטבע ישנה החלפה בין לילה ויום, קיץ וחורף, ועוד מצבים רבים כל כך המנוגדים זה לזה ומתחלפים זה בזה; ובכל זאת, אנו לא מבינים עד שאנו קוראים את אפלטון, עד שמישהו מלמד אותנו או עד שאנו בעצמנו מתעוררים לאותה מציאות, שגם אנחנו נמצאים במחזוריות זו. כל המחזורים הללו כוללים מחזור גדול שאנו קוראים לו חיי אדם. אבל למה לעצור שם? למה לא להבין שהחיים האנושיים האלה הם יום קצר של ערות בתוך חיים גדולים? שאחרי החיים הגשמיים האלה יש חיים רוחניים ושזה כמו חלום, ושאז יהיו לנו חיים גשמיים וחיים רוחניים. חוק המחזורים חובק את כל הדברים ואינו מפסיק, הכל מחזורי: כוכבי הלכת מסתובבים בצורה מחזורית בשמיים, וגם החלקיקים הזעירים נעים בתוך האטומים. מחזוריות זו מאפשרת לחיים להיות רציפים ופועמים. עלינו לנסות לקחת מהטבע את מה שלא ניתן להרוס בקלות. עלינו לדאוג למשהו, לא רק בחלק הפיזי שלנו, אלא גם בחלקים האחרים. כי באיזו מידה אנחנו דואגים לחלק הפסיכולוגי שלנו? באיזו מידה אנחנו נותנים מזון למוח שלנו, מדי יום? באיזו מידה יש לנו מזון רוחני? עלינו לדאוג לחלומות שלנו. הגענו לנקודה כזו של חומריות שאנחנו דואגים שקנקן או מכונית לא יישברו, אבל מה עם חלום, עם תקווה, עם מאמץ? מה קורה לציפורי הקריסטל של חלומותינו כשהן נשברות? הן מתרסקות לרסיסים ופוצעות את ידינו. אנחנו יכולים לעוף, אנחנו יכולים לברוא עולם חדש עלינו לאזור אומץ לרסק את החלומות השבורים שלנו, ועם אבק הזכוכית הזה של החלומות שלנו, ליצור ציפורים חדשות. הגיע הזמן שנבין שאנחנו לא צריכים רק לגרור את עצמנו בעולם כאילו היינו צבים או נחשים, אלא עלינו ללמוד לעוף בכוח הכנפיים. פילוסופיה איננה רק הרהור; היא איננה ישיבה בפינה והתבוננות בחיים החולפים, וגם לא צער או התכנסות פנימה. פילוסופיה פירושה להיות בעלי גישה חזקה מול החיים, להבין את רוחם של הדברים, להיות מסוגלים לכבוש את הפחד שבתוכנו, לכבוש את המוות, להיות מסוגלים להתחבר לאחרים, עם החלק העמוק ביותר של כל אחד. כי אנחנו לא רואים זה את זה; לפעמים אומרים שכאשר האדם מת, הוא עובר לעולם הבלתי נראה; עם זאת, האדם הוא תמיד בלתי נראה; הוא נמצא מאחורי הדברים שהוא עושה, מאחורי הגוף שלו, המילים שלו, המעשים שלו. האדם הוא שאלה גדולה, חידה גדולה. התשובה טמונה ביקום הזה שבו אנו חיים. היא כתובה על חומות ההיסטוריה ועל חומות היקום הזה שמקיף אותנו. עלינו פשוט ללמוד לקרוא אותו. זוהי גישה טבעית; היא אינה נוגדת שום אמונה או אמירה. היא השיבה אל הטבע. יש לנו כושר הבחנה, ובכל זאת הוא חסר לנו בדברים רבים; מי רוצה רכב שעובד רק מדי פעם? אף אחד. ובכל זאת אנו מקבלים רעיונות שלפעמים הם טובים ולפעמים הם לא, עקרונות שתקפים לפעמים ולפעמים לא, כנות שחלה לפעמים ולפעמים לא. עלינו לחזור אל השכל הישר שאנו משתמשים בו ברמה הפיזית. בחלק הרוחני עלינו לחזור ולדרוש מעצמנו, מהעולם הסובב אותנו, ערכים אבסולוטיים שקל להבין, לגעת בהם, להטמיע, המאפשרים לנו הבנה מדויקת של היקום. אנחנו צריכים מדע חדש, מדע שיתרחק מחטא האינטרסים, מדע שאין בו תחושה של אלימות. אנו זקוקים לאמנות שתאפשר לנו להתאחד שוב עם היופי, שאינה מבוססת על ייסורים, אלא על חקירה אמיתית. אנו זקוקים לפוליטיקה שיכולה להוביל את בני האדם לחיות יחד בהרמוניה ולהתעלות, במקום להוביל אותנו לקונפליקטים או לחיים משותפים מלאכותיים. אנחנו צריכים, בקיצור, עולם חדש. אבל העולם הזה כבר קיים: זהו היקום עצמו, זה הטבע. הדבר היחיד שעלינו לעשות הוא לחיות באינטנסיביות את הרגעים שהגורל מציע לנו. להיות כמו מפתח המוחדר למנעול היקום ופותח את דלת ההיסטוריה, לעבור למימד אחר, לעבור אל העולם ההוא שמחכה לנו, אותו עולם שחייב להיות לא רק חדש, אלא טוב יותר.

תרבויות רבות בעולם בעתיק ציינו את היום הקצר ביותר בשנה ואת האור שבלב החורף. למרות הקור החיצוני, החורף מאפשר התעמקות, התבוננות, וחיים פנימיים שיסייעו לנו לנבוט ולפרוח מחדש באביב החורף כבר כאן! החורף כבר הגיע לחצי הצפוני של כדור הארץ. בבנגלור שבהודו הוציאו את הבגדים החמים מהארון, והקור באוויר צובט. באזורים רבים אחרים בעולם החורפים קשים יותר, ונדרשים אמצעים רבים הרבה יותר כדי להתמודד עם הקור. במידה רבה, החורף הוא עונה בה אנו נדרשים להפיק חום – ועבור הפילוסופים, יש לו משמעות עמוקה יותר מהמשמעות הפיזית בלבד. המחזורים בטבע עבור המשוררים, האמנים, המדענית ואוהבי המרחבים, הטבע הוא המוזה הגדולה – ובחיקו הם מוצאים השראה ונחמה. גם הפילוסופים מתבוננים  בטבע כדי לקבל השראה והבנה עמוקה יותר של המציאות. התבוננות מעמיקה בטבע, בשילוב הבנה עמוקה שהאדם הוא חלק מהטבע ולא מנותק ממנו, טומנת בחובו מפתחות רבים לאורח חיים משמעותי והרמוני יותר. משמעות החורף הקור האופייני של החורף מסמן האטה בתנועה של כל התהליכים בטבע. הוא מזכיר לנו להאט את התנועה התזזיתית של חיינו הקדחתניים ולעצור כדי לנשום ולהביט פנימה. החורף הוא זמן להתכנסות פנימית – זמן לבסס שקט פנימי ורוגע, המאפשרים התבוננות פנימית עמוקה יותר. האטת התנועה היא חיצונית בלבד – אין לבלבל אותה עם פסיביות או עם ניתוק. הזרע שנזרע בסתיו נובט באביב, ובחורף הוא פסיבי רק למראית עין, אבל מתחת לאדמה הוא תהליכי החיים הם במלוא עוצמתם, והשורשים מתפשטים וחודרים עמוק אל לב לאדמה. השקט וההתבוננות הפנימית העמוקה של החורף היא דרך לחזק את השורשים שלנו, את הקשר שלנו עם עצמנו ועם הערכים שהם בליבת חיינו. החורף הוא זמן להבהיר ולחזק את מה שחיוני, להבחין במה ששטחי ולהרפות מהרגלים, מדפוסים ומנטיות שאינם עוד כלי עזר לצמיחתנו או לשיפור העולם שסביבנו. ככל שנעמיק ונחזק את שורשי הבהירות וההתבוננות פנימה בחורף, הביטוי וההתגשמות שיגיעו יהיו תוססים וחיוניים הרבה יותר באביב שיבוא אחריו. סול אינוויקטוס – השמש הבלתי מנוצחת במעמקי החורף, ב-21 בדצמבר חל ההיפוך החורפי. זהו רגע המציין נקודת שיא במחזור השנתי, הלילה הארוך ביותר בשנה, ובאופן מטאפורי זהו שיא החושך. הביטוי מפנה השמש, Solstice, חולק את מקורו עם הרעיון הרומי של Sol Invictus, שמתורגם ל"השמש היא בלתי מנוצחת". זהו רעיון שהתקיים בתרבויות רבות בעולם העתיק – במנהגים ובמיתוסים שלהן, כמו המיתוס היפני על אמטראסו שמזכיר לנו שעד כמה שהרגעים הנוכחיים מאתגרים, השמש לעולם אינה מנוצחת על ידי החושך – היא תמיד עולה שוב. האור תמיד גובר על החושך! הלוואי שכולנו ננצל את ההזדמנות להעמיק פנימה ולבנות את החוסן הפנימי שלנו, שיאפשר תגובה חזקה של אמת, יופי וטוב לאתגרים העומדים בפנינו.

מה זה אומר "להפסיד בכבוד"? איזה כבוד יכול להיות בתבוסה? מה יכולים ללמד אותנו הכשלונות שלנו? ומדוע לדעת להפסיד זה בעצם לנצח? "לאן שתעוף – תעוף טוב יותר תגיע ראשון! תגיע מהר! חוץ מ… אם לא. לפעמים אתה לא. מצטער לספר, האמת היא פשוטה, נתקלים, נכשלים, לפעמים גם אתה". (ד"ר סוס, "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים") כולם אוהבים להיות מנצחים; אף אחד לא רוצה להפסיד. כולנו חולמים שנוכל לכבוש את ניסיונות החיים, לנצח בכל משחק ובכל תחרות, להיות תמיד הטובים ביותר. ובכל זאת, בכל תחום שבו נעסוק, כמקצוע או כתחביב, תמיד יהיה מישהו טוב יותר מאיתנו, תמיד תהיה מטרה שלא נוכל להגיע אליה, נסיבות שמפילות אותנו, לפחות באופן זמני. כולנו בוודאי נעבור חוויות של הפסד – לא נקבל קידום, נידחה על ידי מושא אהבה שלנו, ניכשל בבחינה או פשוט נפסיד במשחק. בין אם אנחנו רוצים לקבל זאת או לא, להפסיד זה חלק מהחיים. כפילוסופים, אנו יכולים לשאול את עצמנו: אם להפסיד זה חלק מהחיים, האם זה דבר רע כל כך? האם אנחנו יכולים ללמוד משהו מהפסד? והאם אפשר להפסיד טוב? לגלות שאנחנו לא מושלמים בשפה שלנו, אנו מוצאים את הביטוי "לא יודע להפסיד בכבוד", כלומר, מי שלוקח תבוסה באופן רע. מעניין שהמונח כבוד קשור להפסד. אדם כזה אינו מתערער מול קשיים, הוא מביע ענווה. מפסיד טוב, אם כן, הוא מי שלוקח את ההפסד שלו בצורה מכובדת, בשוויון נפש ובענווה. אולם כאשר אנו מפסידים, אנו יכולים לחוש בושה ותסכול; לפעמים אנחנו רוצים לצרוח ולטפס על הקירות. הבושה והתסכול שבהפסד, למעשה, אינם קשורים לאדם או לנסיבות שהביסו אותנו, זו ההתנגדות הפנימית שלנו לקבל את העובדה שאיננו מושלמים ושעלינו להמשיך ולהתאמן; זוהי התנגדות לעובדה שבמשך החיים הזה אולי לא נוכל להשיג את כל מה שאנחנו חולמים עליו. אבל כשאנחנו מוותרים על ההתנגדות הזו, אנחנו מגלים, כפי שאמר אמרסון, ש"למצות את הרגע, למצוא בכל צעד בדרך את יעד המסע, לחיות את המספר הגדול ביותר של שעות טובות, זו חוכמה". במילים אחרות, המסע חשוב יותר מהיעד. מהו הניצחון האמיתי להפסיד פירושו לעמוד פנים אל פנים מול המגבלות שלנו, בין אם הן זמניות או קבועות. זו חוויה הממלאת אותנו ענווה, המלמדת אותנו למצוא את מקומנו בחיים, לזהות את כל מה שאנחנו עדיין צריכים לכבוש. כדי לנצח צריך להפסיד הרבה פעמים. להפסיד זה לחוש ענווה. מפסיד שאינו חש ענווה, חש מושפל. מפסיד שחש ענווה באמת, מעורר תחושת כבוד. אם לא נדע להפסיד, לא נדע לנצח, ולא נוכל ליהנות מהחיים במלואם. אחרי הכל, לדעת להפסיד זה לזכות בניצחון על עצמנו.

מכשירים דיגיטליים כמו מחשבים, טאבלטים ואינטרנט נכנסו לשימוש בבתי הספר, והם משנים את פני ההוראה והלמידה. איזה השפעות יש לכך על החינוך? מסתבר שלא כל ההשפעות הן חיוביות, והמאמר מזהה ארבע דרכים עיקריות שבהן יכולה הטכנולוגיה להשפיע לרעה על התהליך החינוכי. ברצוני לשתף אתכם במאמר מעניין שכותרתו "ארבע דרכים בהן שינתה הטכנולוגיה את החינוך באופן שלילי", מאת ד"ר חדיג'ה אלחומאייד. במאמר היא מתארת כיצד השתלבה הטכנולוגיה בהדרגה בתהליכי החינוך ובמתודולוגיה שלנו. הטכנולוגיה אינה משהו חדש ומיוחד לציביליזציה התעשייתית שלנו; היא נוכחת מאז החלה האנושות לצעוד על פני כדור הארץ, ככלי "לרתום את הטבע ולהתריס נגד כוחותיו הבלתי ניתנים לכיבוש". עם זאת, במהלך המאה האחרונה היא הפכה נוכחת יותר ויותר, עד לנקודה שבה היא אינה רק תוספת, אלא חיונית לאורח החיים שלנו. לדוגמה, 300 שעות של וידאו מועלות ליוטיוב בכל דקה, וכמעט 5 מיליארד סרטונים נצפים בכל יום. מכשירים דיגיטליים כמו מחשבים, טאבלטים, אייפד, מעבדי תמלילים, דואר אלקטרוני ואינטרנט נכנסו לכיתה ושינו את פני ההוראה והלמידה. המערכת מעודדת מורים להשתמש בטכנולוגיה בתדירות גבוהה ככל האפשר והתלמידים נחשפים מדי יום לכמויות גדולות של מידע המגיע אליהם באמצעות מגוון מכשירים טכנולוגיים. ואם יש מאגר של מחקרים המעלים על נס את ההשפעה החיובית של הכנסת טכנולוגיות למהלך ההוראה הרגיל על ביצועי התלמידים, אין הרבה מחקר לגבי השפעות שליליות שעלולות להיות לה. ירידה באוריינות בקריאה, בכתיבה ובחשבון עובדה היא שליותר ויותר תלמידים יש גישה ליותר טכנולוגיה ברחבי העולם. עם זאת, מחקרים שונים הראו ששימוש בטכנולוגיה לא בהכרח משפר את הביצועים או את כישורי הלמידה של התלמידים. היו סימנים להשפעות שליליות על מיומנויות הכתיבה בקרב תלמידים המשתמשים בכלים דיגיטליים, שכן יש להם נטייה להקליד מהר וללא הקפדה, תוך שימוש ביותר ויותר קיצורים. מכון קנדי שערך סקר בנושא הראה כי 51% מתלמידי תיכון הודו בכך שרימו במהלך בחינות, וכי לטכנולוגיה יש תפקיד בכך. כפי שמרמזת כותרת המאמר שלה, ד"ר אלחומאייד מתארת ארבע דרכים עיקריות שבהן טכנולוגיה יכולה להשפיע לרעה על תהליך החינוך: ההידרדרות בכישורי התלמידים בקריאה, כתיבה וחשבון, שהן שלוש המיומנויות הבסיסיות בהן מצופה מכל תלמיד לשלוט; הדה-הומניזציה של החינוך בסביבות רבות ועיוות היחסים בין מורים לתלמידים; בידודם של תלמידים בעולם דיגיטלי וירטואלי המרחיק אותם מכל צורה של אינטראקציה חברתית; והעמקת הפערים החברתיים בין אלו שיש להם ואלו שאין להם, כלומר, תלמידים שיכולים להחזיק בטכנולוגיה ואלו שלא. אין זה אומר שהטכנולוגיה אינה משפרת את ההישגים האקדמיים של התלמידים או משפרת את המוטיבציה שלהם לבצע את משימותיהם, אך נראה כי הסתמכות רבה מדי על טכנולוגיה משפיעה לרעה על כישורי הקריאה, הכתיבה והחשבון שלהם. וזה הגיוני כאשר מעדיפים הקלדה על פני כתיבה, או כאשר קריאת קבצי PDF ו-Word עדיפה על פני ספרים או מגזינים מנייר. השימוש הנכון בסימני פיסוק הוא דוגמה טובה לכך שלהודעות טקסט הייתה השפעה שלילית. לגבי חשבון, השימוש במחשבונים השפיע לרעה על יכולתם של התלמידים להגיע למסקנה הנכונה. מתמטיקה וחשבון, בצורותיהם הטהורות ביותר, הם מקצועות המקדמים גילוי, חקר וחשיבה ביקורתית. מערכת יחסים בריאה בין המורה לתלמידים הסתמכות היתר על טכנולוגיה בכיתות יצרה מחסום בין מורים לתלמידיהם, שכן הם מתקשרים ישירות באמצעות מכונה. לכן קשה למורים לנהל מערכת יחסים בריאה עם תלמידיהם ולהשפיע עליהם. זה יוצר רמה גבוהה יותר של חרדה בקרב תלמידי תיכון ואוניברסיטאות. זה מוביל "לשחיקה של היחסים החברתיים הכרוכים בהוראה, ובכך לשחיקה של אחת המטרות העיקריות של החינוך". ד"ר אלחומאייד מנסחת זאת היטב: "תכונה ייחודית אחת של הוראה פנים אל פנים היא שותפות ושיתוף פעולה, בעוד המאפיין המובהק ביותר של הוראה מבוססת טכנולוגיה הוא היעדר כל תחושה של שותפות או של יחד". הסתגרות היא מנגנון הגנה טבעי של הנפש, כיוון שהיא עשויה לפתח תחושת ביטחון כאשר התלמידים "מחוברים לגאדג'טים שלהם". לטכנולוגיה יש אפקט של המדמה קוקון, ומעניק לנו אשליה של נוחות תוך כדי מניעת הצורך שלנו באינטראקציה חברתית ושיתוף פעולה, מה שמוביל לתחושת בדידות. העצמת פערים חברתיים לגבי השימוש וההחזקה בטכנולוגיה, קיים פער בין המעמדות החברתיים. המחסור בציוד במדינות מתפתחות מייצר בעיות  לסטודנטים המבקשים למצוא עבודה בשכר טוב ומתחרים בשוק העולמי. גם במדינות מפותחות יש "פער דיגיטלי" בין רקעים חברתיים שונים. והפער הזה גדול עוד יותר בתוך מדינות עניות יותר. בעוד שהשימוש והשילוב המתמשך שלנו בטכנולוגיה הובילו לשינויים מהותיים בחברה שלנו ובדרך שבה תלמידים לומדים ומורים מלמדים, יש עדיין זמן למתן את ההשפעות השליליות ו"לרתום את הטוב". זה יכול להיעשות על ידי קידום אינטראקציה אנושית, תקשורת ושיתוף פעולה, על ידי שיתוף והשוואה של עבודות ופרויקטים כדי לעזור לחבר טוב יותר תלמידים ברחבי העולם ועל ידי עידוד "תלמידים בעלי ידע טכנולוגי" לעצב תוכן אינטראקטיבי שיעשיר את הלמידה שלהם. האובססיה שלנו לטכנולוגיה מצריכה פיקוח ושקיפות, אחרת היא עלולה להוביל לבעיות רבות שבמקרים מסוימים יכולות להיות קיצוניות. עלינו להיזהר לא להיות מסונוורים מההיבטים הטובים שמביאה הטכנולוגיה, עד כדי כך שלא נשים לב להשלכות השליליות שלה. מטרת המאמר של ד"ר אלחומאייד הייתה לשפוך אור על ההיבטים השליליים של הטכנולוגיה בחינוך, המושמטים לעתים קרובות, ולתת כמה אפשרויות כיצד ניתן למתן אותם.

מבט מבפנים על העיר חיפה, בה חיים באחווה אנושית חמה, פשוטה ויומיומית, בני אדם בני דתות שונות. כאשר הארץ בוערת, תרתי משמע, התייחסויות קטנות וגדולות משמרות ערכים, תרבות ומורשת אנושית שיש להם איכות מרפאת, בהווה ולמען הדורות הבאים. לפני מספר שנים היה גל שריפות גדול ברחבי הארץ, וגם בחיפה. חשבתי על העיר המיוחדת הזאת, שבה חייתי אז; עיר שחיה את האחווה בין בני האדם, אחווה בין דתות. לרגעים מסוימים נדמה כאילו כל מה שקורה בשאר המדינה אינו הגיוני או קשור לעיר הזאת. פעם מצאתי את עצמי בחדר המיון מלווה את אבי, שהיה חולה מאוד. שם, באחד מבתי החולים הרבים בעיר, נגלה לעיניי צוות שלם של רופאים ואחיות, דוברי שפות שונות, עמלים ועושים כל שביכולתם כדי להציל חיים. שני אירועים זכורים לי במיוחד משם. האחד הוא רופאה יהודיה, מקרבת כיסא משרדי לעבר רופא בדואי, תוך שהיא אומרת לו בחיבה ובדאגה אמיתית: "שב, תשמור על הגב שלך".האחר, אחות ערביה, ששוחחה עם אבי ושאלה לשלומו בדאגה כנה ואמיתית. התמונות הללו, על רקע האווירה הכללית במדינתנו הקטנה, הזכירו לי שהחיים המשותפים, למרות הכול, מתקיימים כאן. בפעם אחרת הגעתי לסופרמרקט, שם ראיתי בחור, חובש כיפה סרוגה, ששוחח עם עובדת ערביה. לא שמעתי את כל השיחה אבל שמעתי חלקים ממנה, ותנועות הגוף עזרו לי להבין שהיא עוברת תקופה קשה ושהוא מנסה לעודד אותה, ובעיקר להקשיב לה. האמנם זה אכן אמיתי? שאלתי את עצמי. רגעים של אנושיות במשך השנים אספתי לי עוד הרבה מאוד רגעים מיוחדים כאלה, שעזרו לי לראות שהחיים המשותפים אכן קיימים בעיר המיוחדת הזו. אני יודעת שזה קיים במקומות נוספים בארץ וגם בעולם, אבל בחיפה, יכולתי לראות את זה מדי יום כמעט: בני אדם חייכניים, אדיבים ומתקשרים זה עם זה כבני אדם, ללא רתיעה. זה מזכיר לי שהשלום שאנו חולמים עליו אינו ממש בשמים, זה מתרחש כאן ועכשיו. ולעניין השריפה: כאשר התרחשו שריפות נרחבות ברחבי הארץ, גם חיפה הייתה אחד מהמוקדים. בשיחות שעלו בנושא דנו בנזקים, אבל גם בשאלה מי גרם לשריפות ומי הצית אותן. נראה שהיו אלה אנשים שחיפשו להזיק, אבל השריפות הללו גרמו לקבוצה ובראשה רב מיוחד לארגן מפגש אחווה של תושבים, בני דתות שונות, בעיר חיפה. למפגש הזה הוזמנו אנשים מקבוצות שונות לחלוטין: היו שם שתי רבניות רפורמיות, שני נציגים של האיסלם, נציג של הדת האחמדית, הרב עצמו ועוד אורחים נוספים שהזמין. בערב, על הבמה, פתח הרב בציטוט מתוך הברית החדשה, המדבר על האחווה האנושית ועל המשמעות של להיות אדם. לאחר מכן כל אחד מהאנשים דיבר על החשיבות שבפתיחות ובקבלה של האחר, ובעיקר על הכבוד שיש לכל דת באשר היא, ועל האפשרות לחיות יחד בשלום, בחום אנושי אמיתי ואותנטי. בהמשך הערב הוא סיפר שחלק מבית הכנסת שלהם נשרף, וכאשר רצו להזמין שולחנות וכיסאות חדשים, הם התקשרו לנגרייה בבעלות ערבית. כששמע מנהל הנגרייה שהרהיטים הקודמים עלו באש בשריפה, הוא הודיע לרב שייתן לו את הציוד שהזמין במתנה לבית כנסת (מה לומר? זה אמיתי). במפגש הייתה גם קבוצה נוספת מיוחדת ששמה "תג מאיר". זהו ארגון ישראלי שהוקם בדצמבר 2011 על ידי קבוצה של רבנים פעילים, כדי לתת מענה לאירועי "תג מחיר" בידי קיצוניים בשטחים. הקבוצה מגיעה לעזור ולתמוך אחרי שנוצרים נזקים והרס, במיוחד במקומות קדושים שונים בארץ, כגון מסגדים, מנזרים ובתי קברות של מוסלמים ונוצרים. לאחר ההרס והפגיעה הפיסית וגם הנפשית של אותם אנשים, הם באים לסייע, לתמוך ולחבק, ובעיקר להראות שאפשר אחרת. נציגי קבוצה אחרת הגיעו מבקה אל גרביה והביאו איתם במתנה שתילים. בהמשך הערב התברר שהגיעו כדי להעניק תמיכה ומנחה כאות תודה והוקרה על החיזוקים שקיבלו מ"תג מאיר", אחרי ונדליזם שנעשה במסגד שלהם. רגעים של תקווה הרגעים המיוחדים האלה, שאספתי בשנים האחרונות, הם השראה וחיזוק לכך שאחווה בין בני אדם באמת קיימת, ולא רק כחזון אפשרי. זה כאן! זה נוכח! מדי יום ביומו. די להיות ברחוב ולהתבונן בהתרחשות הזו, ממש תחת עינינו, ולהיווכח שזה אכן קיים. כשחושבים על זה, כולנו בני אדם, לכולנו יש אתגרים, קשיים והתמודדויות לא פשוטות. השפה שונה, והדת שונה, אבל החיים הם אחד. אנו מדברים על אחדות, ולעתים נדמה שהיא אוטופית, אבל זה באמת פשוט מאוד: מבט בעיניים ושיחה פשוטה עם האדם שמולי מראים לי שאנחנו דומים, שיש בנו אותם צרכים, אותם ערכים ואותם פחדים וחששות, רגשות וחלומות. אני מזמינה את כולנו להתבונן ברגעים כאלה ולאסוף אותם. הם מעניקים אור בתוך בליל השנאה שיש בעולם. ולסיום, ציטוט מתוך השיר "תפילת האימהות", שכתבה היוצרת יעל דקלבאום במסגרת פרויקט "נשים עושות שלום". השיר מבוצע באנגלית, בערבית ובעברית: "מתי ימסו חומות הפחד ושבתי מגלותי… ייפתחו שעריי, אל הטוב האמיתי…".

על אף שעברו 500 שנה ממותו של לאונרדו דה וינצ׳י, דמותו עדיין מסקרנת, וכך גם המסרים העמוקים שהשאיר אחריו, מסרים בני מאות ואלפי שנים, אשר מחכים להתגלות מחדש... יום קיצי רגיל בטוסקנה, איטליה; נער צעיר מטייל כהרגלו בטבע הכפרי של אזור מגוריו. השמש נעימה, האוויר נקי, בשמים משייטים ענני נוצה, והנער מגלה שביל חדש ועולה עליו. השביל מושך במעלה גבעה גדולה, צעד אחר צעד הנער מטפס ומתנשף מן העלייה. כאשר הוא עוצר לתפוס את נשימתו, הוא מגלה כי מן המקום אליו הגיע הוא רואה מלמעלה את כל הכפר ושדותיו. מבטו סורק את הנופים המוכרים לו, וממקום גבוה זה הם נראים לו חדשים במקצת. לבסוף פונה הנער כדי להמשיך לטפס במעלה השביל, אך עיניו נופלות על פתח גדול וחשוך של מערה טבעית עצומה ועמוקה הנכנסת אל מעמקי הגבעה. הפתעה ניבטת מעיניו והוא קופא. שנים לאחר מכן יתאר הנער את החוויה ביומנו: "מערה ענקית, ובחזיתה עמדתי זמן מה, המום מן המקום שלא ידעתי על קיומו עד כה… כך עמדתי זמן מה, עד אשר לפתע ניעורו בי שני דברים, פחד ותשוקה – פחד מפני המערה האפלה, המאיימת; ותשוקה לראות אם יש בתוכה משהו נפלא." 1 שמו של הנער היה לאונרדו, והוא היה בנו הלא חוקי של האדון פיארו מוינצ’י. היה זה לאונרדו דה וינצ’י הצעיר. הימים היו שלהי ימי הביניים של אירופה; לאחר כמעט 1000 שנים של בורות ומלחמות, תקופה חדשה עמדה להגיע. במהלך ימי הביניים שררו באירופה רעב ומגפות, אמונות תפלות, עריצות דתית קיצונית וציד מכשפות. רוב האנשים מתו צעירים, שרדו בקושי וחיו בפחד מתמיד מפני ידה הקשה של הכנסייה או של העשירים בעלי האדמות. קצרה היריעה מכדי לתאר את אפלת ימי הביניים ולכן אין זה מפתיע שדווקא האנשים שחיו בעת ההיא הם שהעניקו לתקופה החדשה את שמה (ולא ההיסטוריונים בהביטם לאחור) – ה"רנסנס". "רנסנס" פירושו ה"לידה מחדש", של ערכים עתיקים, של מדע ואמנות, של תרבות ורפואה, של עתיד ותקווה חדשים, והיה זה לאונרדו אשר ברבות הימים סימל יותר מכל אדם אחר את מהותה של תקופה זו, את האדם החדש – את "איש הרנסנס". לאונרדו נולד בשנת 1452 ברפובליקת פירנצה, כשנה לפני נפילת העיר קונסטנטינופול בידי האימפריה העות'מאנית (נראה אחר כך מדוע זה חשוב). הוא היה אדם רב כשרונות, וברבות השנים נודע כצייר, פסל, מתמטיקאי, מוזיקאי, רופא, אדריכל, מדען וממציא מהגדולים שידע העולם. הוא עבד עבור מלכים ואנשי אצולה, אבל בו בזמן קיים מחקר סודי ואסור על האנטומיה של האדם. הוא המציא מכונות תעופה, טנקים וגשרים מתקפלים, הוא חקר את מעופן של הציפורים, את הפרופורציות של הטבע, את יחסי האור והצל בציור, בנה כלי נגינה מיוחדים ובהם נבל בו ניגן באופן שמתואר כ"אלוהי". מה היה מקור סקרנותו האינסופית, שהביאה אותו לחקור תחומים רבים כל כך? כיצד הצליח להקדים את זמנו ולהבין את חוקי הטבע באופן עמוק כל כך? מאמר זה לא יסקור באופן נרחב את פועלו של האיש, וגם לא את ההיסטוריה של נדודיו או את הישגיו. כל זאת ניתן לקרוא היום בפירוט במספר רב של מקורות באינטרנט. מאמר זה, אשר נכתב לכבוד 500 שנה למותו של לאונרדו דה וינצ’י עוסק ברוחו, במסריו, בדוגמתו האישית ובשיעורים שאנו יכולים ללמוד ממנו – זאת מכיוון שאני מאמין שהיום, מאות שנים אחרי, אנו שוב זקוקים ל"רנסנס" ו"לאנשי רנסנס".אסביר למה הכוונה. עיקרון החשיבה העצמאית מגיל צעיר הראה לאונרדו כישרון רב באמנויות השונות, אבל לא היה לו די בכך. הוא ביקש לדעת כיצד נוצר המכחול בו צייר, מאיזה בעל חיים נלקחו שערות המברשת, ומאין הגיע הצבע (שאז היו מפיקים באופן ישיר מן הטבע). הוא ביקש לנסות ולהתנסות בכל החומרים שידו הייתה משגת. לאונרדו לא הסתפק במילים “כך נהוג", הוא לא קיבל דבר כמובן מאליו ובחן את הדברים בעצמו. כדי לחקור את גוף האדם הוא ניתח בסתר גופות, צייר את האיברים הפנימיים בדיוק ובכישרון שהיו שמורים לו בלבד, והניח את היסודות לאנטומיה המודרנית. הוא חקר את מעופן של ציפורים, את כנפי הפרפרים ואת זרימת המים במפלים. המחקרים בהידרודינמיקה והידראוליקה שימשו אותו בציור, ולאחר מכן בהמצאות של מנופים, גלגלי שיניים, גשרים מתקפלים ועוד. הוא עסק בגיאוגרפיה, בוטניקה, מתמטיקה וגאומטריה, ובכל התחומים האלו הוא יצר כלים חדשים למחקר פורץ דרך. אף שלא היה בעל השכלה, שכן לא למד בשום מוסד רשמי, הוא ראה עצמו כאדם משכיל – להפך – עבורו הייתה זו אחת ממעלותיו הגדולות שלא קיבל דבר מן המוכן אלא בחן את הדברים בעצמו. יכולתו של לאונרדו לחקור להתנסות ו"לחשוב בעצמו", אפשרה לו לנצח את אחת האשליות הגדולות שיש בחיים, “אשליית הידע". גם היום אנו "יודעים" הרבה דברים, או יהיה נכון יותר לומר שיש לנו הרבה "דעות". אנו קוראים ספר או רואים סרט דוקומנטרי, אולי לומדים באוניברסיטה מפי מרצה זה או אחר, ועתה אנו מרגישים שאנו "יודעים". הנטייה שלנו להיות "יודעים" נובעת מן הצורך לחוש ודאות וביטחון, אך ללא ענווה היא מעוורת אותנו. כאשר האגו נתפס במה שאנו "יודעים", אנו יכולים להתווכח ולכעוס על אנשים ש"יודעים" אחרת מאיתנו, אבל האמת היא שזה איננו ידע. כל שיש לנו הן פיסות של "מידע" שתמיד יהיו חלקיות ולעיתים מוטות. ידע אמיתי לא יכול להיות אינטלקטואלי בלבד, ידע צריך להיות מבוסס על התנסות והיכרות אישית עם נושא, בדיוק כפי שאי אפשר ללמוד שחייה בהתכתבות. במובן הזה הידע שייך להוויה השלמה של האדם, לידיים, לאצבעות, ללב, ולא רק לשכל. ה"מידע", כאשר הוא אינטלקטואלי בלבד, יכול להטעות ולהגביל אותנו. כך בדיוק הצליחו האחים רייט להקדים בהמצאת המטוס ללא כל תמיכה כספית והכשרה מיוחדת את כל קבוצות המדענים הממומנות והמושקעות שפעלו באותו הזמן אך התבססו יותר על "מידע" מאשר על "התנסות". ואני שואל, עד כמה היום אנו בודקים את הדברים לעומקם וחושבים בעצמנו? עד כמה אנו נותנים למה שנמצא בתקשורת ובאופנה להכתיב לנו את המציאות שאנו חיים בה? כמה אנשים היום מקבלים מן המוכן את תפיסת עולמם? המציאות השלמה או היופי של חוסר השלמות זוכרים את המערה? זהו אחד הפרטים האוטוביוגרפיים היחידים שלאונרדו כתב על עצמו, ואני מביא אותו מכיוון שהוא משקף דבר מה חשוב. המערה מסמלת את הלא ידוע והלא מודע ומעוררת פחד, אך בה בעת היא יכולה להיות מקור של חיים, של תשוקה וסקרנות. יש הרבה אור שמתחבא בתוך האפילה, או כפי שכתב זאת חוקר המיתוסים הנודע ג'וזף קמפבל, "המערה אליה אתה מפחד להיכנס מחזיקה באוצר אותו אתה מחפש". לאונרדו ביקש לחקור את המציאות והתגבר על הפחד מן הצדדים הכביכול אפלים שלה. בציוריו הוא גילה שדווקא הפגמים לכאורה הם אלו שמקנים לציור את התחושה המציאותית. הוא יצר חומרים חדשים שאפשרו לו לצייר צללים באופן שלא היה ניתן עד אז, וצללים אלו תופסים חלק חשוב בכל עבודותיו. בדוגמה אחרת הוא גילה שאפקט של עומק בציור נוצר על ידי טשטוש של גבולות האובייקטים "הרחוקים”. הוא הבין שהבלתי נראה חשוב בדיוק כמו הנראה, הלא מושלם הוא מרכיב בתוך השלמות, לחושך יש תפקיד לצד האור. זה חשוב מכיוון שהחיפוש שלנו אחר מושלמות בחיים הוא אחד הדברים שהכי מאמללים אותנו ומפריעים לנו לחיות. אנו מפחדים לעשות טעויות ונמנעים מהתמודדות עם האפלה שבתוכנו. האם מישהו למד אי פעם משהו והתקדם ללא טעויות? טעויות הן חלק מתהליך הצמיחה והגדילה שלנו, והן יכולות להיות חלק נפלא מן החיים שלנו, אם אנו למדים מהן ומשתדלים לעשות "טעויות" חדשות. אנו מפחדים לראות את עצמנו כפי שאנחנו באמת, ולכן גם מפחדים להראות את עצמנו לאחרים באמת. אנו מנסים להחזיק מסכה במקום להיות אותנטיים. אנו רוצים לדעת בביטחון מה יהיו תוצאות הפעולות שלנו, ואין דבר שעוצר אותנו יותר מכך, אך בחיים אין לעולם ביטחון בתוצאה, כאלו הם, לא מושלמים. אבל הסדקים מאפשרים למשהו חדש לצמוח, מתוך הצל אנו מגלים דברים חדשים, מתוך הכאב יכולה להגיע אותנטיות. כשאנו מעזים להיכנס אל תוך הפחד, במקום מושלמות מזויפת אנו מקבלים אומץ, מקבלים אהדה, הבנה, אהבה, כוח, סיפוק וצמיחה. במקום חיים "מושלמים" אנו מקבלים חיים "שלמים". הסדר הקוסמי עיקרון שלישי שאני מבקש לקחת מדוגמתו של לאונרדו קשור לתפיסה שכל הדברים קשורים האחד לשני. מבחינת לאונרדו, רשימת תחומי העניין הרבים שציינו בהתחלה לא הייתה בגדר ריבוי ופיזור כי אם רשימת חלקים של דבר אחד – מחקר של החיים ושל החוקים של הטבע. לאונרדו לקח עקרונות מתחומים שונים כביכול ויישם אותם בשדות שלא חשבו לחבר ביניהם קודם. הוא הבין שישנם עקרונות מובילים ביקום אשר מתבטאים בצורה שונה בשדות שונים. עבורו היה הטבע כולו, על כל מרכיביו, דבר אחד אותו הוא שאף להכיר, וחוקיות אחת קוהרנטית חיברה את כל החלקים השונים בו. אחת הדוגמאות הבולטות לסדר הקוסמי הפלאי הזה היא השימוש הנרחב שלו במה שנקרא "יחס הזהב”. על יחס הזהב ניתן ללמוד באופן נרחב ביוטיוב וברשת בכלל, לכן רק אציין שזהו יחס מתמטי שנמצא לדוגמה בין האיברים השונים בגוף האדם. הוא גם נמצא בכנפי הפרפר, בעלים של צמחים, בקונכיות, בתנועת השמש והכוכבים ופחות או יותר בכל מקום בטבע שנביט בו. בציוריו עושה דה וינצ’י שימוש נרחב ביחסים אלו על מנת להעביר רעיונות סמליים עמוקים ולקשור קשרים כביכול נסתרים בתוך עבודותיו. עבור לאונרדו היה האדם חלק בלתי נפרד מן הבריאה וחוקיה וכך כתב באחת ממחברותיו, "בידי העתיקים היה האדם נקרא העולם הקטן, ושם זה הוענק לו היטב, מכיוון שכפי שהאדם מורכב מאדמה, מים אוויר ואש, גופו מדמה את זה של העולם…”  2 מדוע זה חשוב? "דע את עצמך" אומר הציווי העתיק, ורק אז "תדע את העולם והאלים". כאשר האדם הינו ער לאחדות ויודע שכל הדברים קשורים, מחוברים ומשפיעים, הוא מתחיל להתייחס אליהם בכבוד ובהערכה. יש היום יותר מדי נפרדות וניתוק וחסרה תקשורת אמיתית. בדידות נחשבת היום למגיפה ובארצות רבות בעולם (כמו באנגליה) אף מינו לתפקיד חדש "שר לענייני הבדידות".אנו זקוקים היום לרנסנס חדש וללידה מחודשת של התרבות. אנו זקוקיםהיום לאנשי רנסנס שיהיו מסוגלים להרחיב אופקים ולקשור בין התחומים השונים. אנשים שיוכלו בחשיבה עצמאית לתור אחר האמת אפילו כנגד המוסכמות בהן הם חיים. אנשים שלא יברחו מן החלקים המפחידים של המציאות, אלא שיחקרו אותה לעומק כדי למצוא את מה שמחבר בינינו. אנו זקוקים להם היום כפי שהיינו זקוקים להם לפני 500 שנה, ואולי אף יותר. ומילה אחרונה על קונסטנטינופול. במאה הרביעית קמה בעיר ספרייה גדולה שהייתה שניה אולי רק לספרייה הגדולה באלכסנדריה. בספרייה זו נשמרו הכתבים העתיקים של פילוסופים חשובים, עבודות של אנשי רוח, סופרים ומשוררים שחיו לפני ימי הביניים, וכן נשמרו בה כתבי קודש של יוון ושל תרבויות עתיקות נוספות. קצת לפני כיבוש העיר בידי האסלאם העבירו שומרי הספרייה את כל תכולתה לעיר פירנצה על מנת שהאוצר הבלום לא ייפול ויישמד. כאן יש לתת יד לדמיון, שכן מאז ומתמיד היו שומרים לידע הקדוש, לידע של הטבע, ושומרים אלו לא רק שמרו על הספרים אלא למדו אותם וחיו אותם והעבירו את האחריות לשמור על הידע הזה חי מדור לדור. אנו יודעים שלהעברת הספרייה לעיר פירנצה היה חלק חשוב בהפיכתה לעיר ממנה פרץ הרנסנס. אם כך, מי היו מוריו של לאונרדו? הייתכן שהם היו שומרים של ידע עתיק והמשיכו את עבודתם של פילוסופים ואנשי רוח עתיקים? גם היום קיימים אותם שומרים של ידע, שחיים אותו ומלמדים אותו ומדגימים אותו בחייהם, למען עתיד האנושות. 1  Leonardo da Vinci, Codex Arundel, fol. 155r 2.Leonardo da Vinci, from the Codex Leicester in: The Notebooks of Leonardo Da Vinci, vol. ii, p. 179 (Jean Paul Richter ed. 1883)

מפגש בין ילדה אסופית קטנה הנקרית בדרכו של אדם בוגר, דרך שיחותיהם צפות ועולות שאלות על מהות החיים, המוות ואלוהים. מחשבות על הרגעים האנושיים שאנו חווים בחיים, ומה נשאר מהם הרבה אחרי שהם מסתיימים... בילדותי, הייתי יושב על מדרגות ביתי וקורא. כך זוכרים אותי חברי ובני משפחתי. המשיכה לקריאה פועמת בתוכי עד היום. ספרים מעלים בי תגובה מיוחדת, התרגשות שאין לה הסבר… ריח הספרים, המילים והדמיון יוצרים בתוכי עולם אחר ומיוחד. עולם של מסעות למקומות זרים, פגישות עם דמויות דמיוניות או מציאותיות, גיבורים שעוברים במסעם הרפתקאות מופלאות, קשות ומלמדות. פין הוא שמו הספרותי של מחבר הספר "מר אל, כאן אנה"1, שהעדיף לשמור בסוד את זהותו האמיתית. עורך הוצאת הספרים העיד עליו כי הוא אכן גבר גדול מימדים, כפי שהוא מתאר את עצמו בספר, ואיש שיחה מרתק וסקרן אשר שמר על תמימותו למרות הסבל שעבר בחייו. פין גדל באיסט-אנד שבלונדון, ובספרו הוא מאפשר לקורא להציץ אל עולמם של אנשים פשוטים, קשי יום וטובי לב. יש משהו מסתורי בקשר בין הסופר והסיפור: האם זהו סיפור אמיתי, או שנכתב מהגיגי מחשבותיו של הסופר? זאת לא נדע. כמו מיתוס המבטא אמת המובאת דרך סיפור, גם ספר זה הוא סוג של מיתוס. זהו סיפור מיוחד ומעורר התפעלות על מערכת יחסים מיוחדת הנרקמת בין ילדה קטנה לבין בחור מגודל. בליל ערפל לונדוני פוגש בחור כבן תשע עשרה, ילדה מלוכלכת כבת חמש, הנושאת בידה בובת סחבות וקופסת צבעים ישנה. הבחור, פין שמו, מבין מדבריה שהיא ברחה מהמקום שבו סבלה וכעת אין לה בית. לבקשתה, פין מביא אותה לביתו, ומשפחתו מאמצת אותה לחיקה באהבה רבה. שמה של הילדונת הוא אנה. אנה מתגלה כילדה תוססת, פקחית ויצירתית, המרבה לשאול ולבחון את המציאות הסובבת אותה, ושואפת להכיר ולהבין את משמעות קיומו של האל. בעיניים פקוחות לרווחה ובנשמה רגישה ואוהבת, אנה סופגת לתוכה ידע רב, שאותו היא לומדת מתצפיותיה הרבות ומפין. מחשבותיה ומסקנותיה של אנה מעמיקות ותמימות בו זמנית, והיא מנסחת אותן בשפה ילדותית אך מתוחכמת. האלוהים, או כפי שאנה מכנה אותו, מר אל, הוא תמיד בהישג יד, ואת תורתו היא מסכמת במילים הבאות: "ויאמר אלוהים, אהוב אותי, אהוב אותם, אהוב זאת, ואל תשכח לאהוב את עצמך" (עמוד 26). זהו קשר בלתי אמצעי עם האלוהות ועם העצמי שלי. זה ספר מרגש מאד, שאינו קל ופשוט לקריאה, ובכל זאת אי אפשר להניחו מהיד. הספר מציג זווית ראייה רגישה וסקרנית על העולם הסובב אותנו, ובעיקר על שאלת האמונה באל. התכנים הדתיים שעולים בספר מקורם בדת הנוצרית, אך יש בו התייחסות מרתקת לנושא האמונה הכנה והפשוטה באל כבורא כל חי. אנה בורחת ממקורותיה (שלא ידוע מה הם) ומנסה למצוא מקום טוב יותר עבורה. בעזיבתה היא לוקחת רק בובת סמרטוטים הקושרת אותה אל עברה. המוטיב הזה של בריחה ממצבים שנראה שאין להם עתיד או תקווה הוא מוטיב שחוזר על עצמו בסיפורי ילדים רבים, כגון: הסיפור שאינו נגמר, הברווזון המכוער, נילס הולגרסן ועוד. תחילתו של המסע לשינוי ולגילוי עצמי הוא הזמן שבו הגיבור מבין שאין אפשרות להמשיך לחיות במציאות כמות שהיא, שהייאוש כולא אותו ושנדרש בו שינוי. אין ברירה אלא לשבור את כל המסגרות הקיימות על מנת להתחיל בדרך חדשה. נסו לדמיין סבל שהיה גורם לילדה בת חמש לברוח ממשפחתה, מחבריה ומחייה על מנת להתחיל בחיים חדשים. יש פחד גדול ביציאה לעולם הגדול, שאלות ופחדים מתעוררים. מה יהיה? לאן אלך? מי ירצה אותי? אך הגיבור חייב לצאת למסע הזה. אין דרך חזרה. "אבל אנה ידעה יפה מאד שאין טעם בהליכה "על בטוח"; כל המבקש להתקדם חייב תחילה לצאת לדרך. ה"יציאה" היא עניין מסוכן, מסוכן מאד, אבל הוא חייב להיעשות; אין דרך אחרת" (עמוד 65). לאחר העזיבה מתחיל מסע של למידה ומחקר. אנה חוקרת כל דבר חדש המגיע לחייה. היא מסתכלת על הדברים במבט משתאה ומנסה להבין את הסיטואציה בראייה כוללת, על כל מורכבותה. זהו תהליך למידה שאנו עושים בכל מקום חדש ולא מוכר אליו אנו מגיעים. לפעמים אנו עומדים וצופים מהצד, לומדים את המצב ואת מערכת הקשרים. לאחר ההיכרות הראשונית יש את האומץ להיכנס לתוך הסיטואציה החדשה. אנה מוקסמת מכל מה שקיים בעולם החדש שלה, ובגילה הצעיר היא מתחילה במחקר החיצוני וביכולת לקשר בין הדברים, כמו גילוי הקשר בין כמות תנועות כנפי הדבורה לצליל המופק מהן, היופי הקיים בלכלוך תוך הסתכלות דרך פריזמות אחרות, ועוד. מתוך המחקר החיצוני נובע מחקר פנימי על מציאת משמעות יצירתו של אלוהים. במחקרה לא מבחינה אנה בין אלוהים של הנצרות, היהדות או האחרים. היא מתייחסת לדת כראייה של אל הבורא את כל היקום. לגביה, הבנת הבריאה היא הסוד והמפתח להבנת מהותו של האל. היא רואה את הקשרים בין כל הדברים שקיימים בעולם, היא מכירה בתוכה שהכל קשור בכל, לכל דבר יש סיבה, אין אקראיות. הבנה זו מובילה אותנו להכרה במהותו של האל. בזמנים קדומים דיברו על כך שההכרה של כל הדברים שבתוכנו, היא המפתח לידיעת העולם והאלים. החקירה והחיפוש אחר תשובות מביאים את אנה ואת פין למקום של התמודדות עם הפחד הגדול ביותר של האדם – הפחד מפני המוות. חוסר הידיעה על החיים שלאחר החיים מגבירה בתוכנו את הפחד. אך המוות והפחד מפניו הם כלים שאנה ופין בחנו לאורך כל תקופת ההיכרות ביניהם. אנה לא פחדה מהמוות וראתה בו המשך ישיר של החיים. היא קיבלה את התפיסה הזו מסבתה שנפטרה בגיל תשעים ושלוש, והכינה את עצמה לקראת המוות – הכנה שהגיעה מתוך שמחה ואושר ולא מתוך פחד מהלא נודע. אנה מספרת על סבתה שנפטרה עם חיוך על שפתיה כי היא חייתה את החיים באושר. החיים הם פרוזדור הכנה לקראת הכניסה לעולם האחר שנפתח עם רגע המוות, והסבתא תארה לאנה ולפין את המוות כשלב בחיים: "זה כמו להפוך את הבגד, יקירי" (עמוד 140). כדי להפוך את הבגד בצורה פשוטה יש לחיות את החיים במלואם ולהתכונן לרגע המוות. בסיום הספר, לאחר שדרכיהם נפרדות, משיב פין לעצמו על השאלה "איפה אנה?": "מצאתי אותה מחדש – מצאתי אותה בתוכי." (עמוד 182). עם סיום הקריאה בספר ילדים זה עולות בי הרבה שאלות ותהיות. רשימה גדולה של נושאים, שכבוגרים ומבוגרים אנו שואלים ותוהים לפשרם. מה תפקידנו בעולם הנוכחי? מהו פחד ומה מקורו? מדוע הפחד הגדול ביותר שלנו הוא מפני המוות? מה הקשר ביני לבין העולם הסובב אותי ומדוע קשה לנו להשתנות? קשה לנו לעזוב את המקום מוכר והידוע, את המרחב שאנו חיים בו עכשיו. עלינו לחפש בתוכנו את הכוח הגדול, או להגיע לנקודה בה הסבל יוציא אותנו החוצה, ויאפשר לנו צעידה אל הלא נודע. לעזוב, על מנת לחקור את המרחב שבו אנו חיים ולהתחדש בתוכו. יש לנו היכולת לראות ולחקור את הנראה ומתוכו להבין דברים אחרים, להכיר את העולם הסובב אותנו ואת מהות האלוהות. התהליך דורש מאיתנו להכיר את עצמנו על אף המפגש הכואב עם המגרעות והקשיים שלנו. יחד איתם מגיעה גם ההכרה במעלות ובכוחות שלנו. כבני אדם אנו מונעים על ידי פחד, ובמיוחד פחד המוות. הפחד הזה משתק אותנו ולא מאפשר לנו לחיות את החיים במלואם. להפוך כל רגע בחיינו לרגע של אושר ושמחה, גם אם הוא מכיל בתוכו צער ועצבות. האחדות בין הניגודים של הצער והשמחה, הכאב והעונג היא זו שמאפשרת להרמוניה להתקיים. לא נוכל להעריך את היום מבלי שיהיה לילה, לא נוכל להכיר במשמעות של החורף מבלי שיהיה לנו קיץ. לכן, באותה המידה לחיות באמת פירושו להעז לפגוש במוות. כך, מתוך הישיבה על מדרגות ביתי יצאתי למסעות הרפתקניים, עם קצת היסוס ופחד. היתה ידיעה בתוכי של כוח גדול שיעזור לי במסע הזה. אני רוצה לאחל לכולנו וגם לעצמי שנדע לפרוש שוב את הכנפיים ולצאת למסעות, תוך גילוי העולמות החדשים בתוכנו, עולמות של שמחה ואושר הנובעים מהצלחה מהתמודדות עם אתגרים וקשיים. בכל פעם נוכל לשאוב כוח מהניסיון שעברנו על מנת למצוא אתגר גדול יותר, שייקח אותי לשיא חדש בחיים, ולדעת שאנה נמצאת בתוכי.

רמות הפשיעה בעולם הולכות ועולות, והאנושות עומדת מולן חסרת אונים. איזו אחריות יש לנו כחברה מול הפשע? איזו אחריות יש למנהיגים שלנו? הפילוסוף הסיני מנציוס חי במאה ה-4 לפני הספירה, אבל דווקא אצלו נוכל למצוא את התשובות. יש מגפה שממיטה הרס בימים אלה, וגורמת למצוקה, כאב ופחד. אני לא מדבר על הקורונה, אלא על מגפת הפשע. בארצות הברית כבר עשורים רבים שעבור ראשי הערים הגדולות הנושא הפך להיות פוליטי, ומושקעים בו כסף רב ומחשבה רבה, ובכל זאת לא נראה שהפתרון קרוב יותר. זו בעיה שעדיין לא מצאנו לה חיסון, למרות המאמצים שנעשו לכאורה בכיוון זה. אולי הפתרון איננו כרוך בהמצאה של שיטה או רפורמה חדשה, אלא ביישום מה שאנו כבר יודעים? כאשר איננו יכולים למצוא פתרונות בהווה, לפעמים מועיל להיוועץ בניסיונה הרב של האנושות, המגולם בחכמי ההיסטוריה. רעיונותיו של הפילוסוף הקונפוציאני מנציוס, למשל, רלבנטיים מאוד לנושא זה. מנציוס (או מנג דזה) היה פילוסוף סיני שחי במאה ה-4 לפני הספירה, בסוף שושלת ג'ואו, תקופה שהיסטוריונים מכנים "תקופת המדינות הלוחמות". תקופה זו, כפי שניתן לשער משמה, הייתה תקופה של סכסוך מתמיד בין המדינות השונות שהרכיבו את ממלכת ג'ואו. בעלי הכוח חיו בפחד מתמיד ממתנקשים שיבקשו לתפוס את השלטון, ופשוטי העם חיו תחת נטל מתמיד של מסים, שודדים ומלחמה. בני האדם הם טובים מיסודם מנציוס ראה עצמו כחסיד של קונפוציוס, החכם הגדול שחי מאה שנים קודם לכן, באומרו: "מאז הגיע האדם הגיע לעולם, לא היה אדם גדול יותר מקונפוציוס". הוא פיתח רעיון שקונפוציוס לימד עליו רבות – טוב לב או אנושיות (Ren 仁). למרות המלחמות להן היה עד במהלך חייו, מנציוס האמין שבני אדם הם טובים מלידה, ושיש בתוכם יש נבט של טוב לב שצריך להזין ולהרחיב כדי שיצמח לכדי מימוש מלא והגשמה. אבל אם אנו טובי לב מטבענו, מדוע אנשים פונים לפשע, על פי מנציוס? קשה כמובן להכליל לגבי פשיעה, שכן ישנם סוגים שונים של פשיעה, וסוגים שונים של עבריינים. אולם בהנחה שאנו דנים בחוקים הקשורים להגיון בריא שמטרתם לשמר את ההרמוניה של החברה (ולא חוקים המשמשים ככלי דיכוי), ישנם קווים משותפים מסוימים בכל הנוגע למקורות הפשע. ראשית, אנו יודעים כי לבני האדם יש צרכים בסיסיים – מזון בריא, מחסה בטוח, קהילה חברתית וכדומה. לרוב האנשים הנאלצים להתגבר על נסיבות קשות של עוני ובורות אין אמצעים פנימיים היכולים לסייע להם, ולכן במצבים שבהם הישרדותם עומדת על כף המאזניים הם יפנו לפשע. לטענת מנציוס, אם אדם פונה לפשע מסיבות אלו, אין זו אשמתו של הפושע בלבד אלא אשמתה של החברה, אשר אינה מפגינה טוב לב ואינה מקיימת את חובותיה כלפיהם. "כשאנשים מתים, האם אתה פשוט אומר, 'לא אני עשיתי את זה'? איך זה שונה מלהרוג אדם בנשק, ותוך כדי כך לומר, 'אני לא עשיתי את זה, זאת אשמת הנשק'? האם יש הבדל בין להרוג אדם עם סכין ולהרוג אותו בשלטון כושל?". חינוך, תמיכה קהילתית, צדק חלוקתי אף על פי כן, גם אם הצרכים הפיזיים של האדם מסופקים, אין זה מספיק. לפי מנציוס – "דרכם של האנשים היא כזו: גם אם בטנם מלאה באוכל, יש להם בגדים חמים והם חיים בנוחות אך ללא הדרכה, הם מתקרבים להיות חיות". מנציוס טען כי בני האדם שונים מבעלי חיים כיוון שיש להם צרכים הגוברים על התשוקות הביולוגיות שלהם. במדינות העולם הראשון, למשל, לרוב האנשים לא חסרה הזנה פיזית, אך לרבים חסרה הזנה רגשית, אינטלקטואלית, שכלית ומוסרית. חינוך, לעומת זאת, אינו רק הקניית ידע. "חינוך של אדם רק לידע ולא למוסר הוא חינוך לאיום על החברה", כפי שאמר תיאודור רוזוולט. חינוך פירושו גם ללמד שליטה עצמית, חיים משותפים, הרמוניה חברתית. אם לאנשים יש את מה שהם צריכים אבל הם חסרי חינוך, הם עדיין יפנו לפשע – מתוך שעמום, עצלות או חמדנות. זה המקרה של "שודדי המרפסת", שגונבים חבילות ממרפסות. אם אנשים יהיו חכמים אינטלקטואלית בלבד אך לא מעוצבים מוסרית, הפשע לא יסתיים, אלא רק ילך ויהיה מתוחכם יותר. זה המקרה של מה שנקרא פשעי צווארון לבן. אנשים לא גונבים חבילות או מלבינים הון למען הישרדות; הם גונבים כי הם חסרי שליטה עצמית, והם מורעלים על ידי תאוות בצע. השליט צריך להיות משרת העם מנציוס מטיל אחריות רבה על החברה, אך הוא מדבר גם על המאמץ האינדיבידואלי הנדרש מכל אזרח, ובמיוחד מאלה שיש להם אחריות להנהיג. אלה חייבים לעשות מאמץ מתמיד של שיפור עצמי, ולהזין את "זרעי" המעלות בתוכם. בעקבות תורתו של קונפוציוס, מנציוס תופס את הדוגמה האישית של המנהיג כמכרעת, ולכן טוען כי לא כל אדם יכול או צריך להיות מנהיג. מנהיגים אמיתיים יגרמו ליותר הרמוניה חברתית, למאמץ גדול יותר של האנשים, וכתופעת לוואי, לפחות פשע. יתר על כן, מנציוס ראה את השליט כמשרתו של העם. השלטון הוא מעשה של הקרבה, של חוסר דאגה לאני האישי כדי לשרת את החברה. "האנשים האם בעלי החשיבות העליונה, אחר כך טובת האדמה והתבואה, והפחות חשוב מכולם הוא השליט". סמכותו המוסרית של המנהיג נובעת מהיותו דוגמה עליונה למה שהוא מבקש מבני העם. אחרי הכל, איך מנהיגים יכולים לבקש מאנשים לפעול טוב יותר משפועלים הם עצמם? באופן כלשהו, מנציוס אינו מספר לנו דבר שאיננו יודעים כבר. אמנם איננו יכולים להתייחס לפשיעה בצורה פשטנית, אך אין ספק שאם כל האנשים יקבלו מענה לצרכיהם הבסיסיים ויקבלו חינוך איכותי המבוסס על ערכים אנושיים מתמשכים, רמות הפשיעה ירדו באופן משמעותי. השאלה האמיתית אינה למה יש פשע, אלא למה הדברים הללו לא מסופקים לכל בני האדם, כשיש לנו את האמצעים לעשות זאת… מה יידרש כדי שכך יהיה? האם המנהיגים מספקים דוגמה מוסרית? אם לא, מה יידרש כדי שיעשו זאת? אולי יש לנו חיסון לפשע, אלא שאנחנו לא רוצים להשתמש בו…

מפגש עם פרופ' בן-עמי שילוני, חתן פרס ישראל לחקר תרבות המזרח הרחוק, מלמד שלמרות השוני החיצוני בין העם היפני לעם היהודי, המשותף ביניהם גדול הרבה יותר. גשר להבנה בין בני אדם יכול להיות גם גשר להבנה בין תרבויות, ואת הגשר הזה יש לבנות קודם כל בתוכנו. מגיל צעיר מאוד נמשכתי ליפן, והתרבות שלה ריתקה אותי. בסביבתי הקרובה תהו לא פעם מה מחפשת בת "העם הנבחר" אצל עם של עובדי אלילים, אך אהבתי נותרה בעינה. השנים חלפו, והפכתי לסטודנטית מן המניין ללימודי יפן בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים. שם זכיתי ללמוד אצל פרופ' בן-עמי שילוני, חוקר בעל שם עולמי בתרבות ובהיסטוריה של יפן, שבדרך הוראתו המיוחדת הצליח להעביר אלי חיים של עם ושל תרבות מימיה הקדומים ועד לעת החדשה. אהבתי רק התעצמה. כשביקרתי ביפן, היה זה כמו מפגש עם אהבה ישנה, המלווה בתחושה של הכרות אינטימית ועמוקה. אהבתי את עדינותם של האנשים, הערצתי את הסדר, הניקיון והאסתטיקה ונפעמתי מיופיו הטהור של הטבע. נדמה היה לי שההרמוניה מתקיימת שם בכל. למרות שהמראה החיצוני שלי השתלב היטב בנוף המקומי, בכל מקום אליו הלכתי, בעיני היפנים הייתי "גאיג'ין", בשפתם – זרה. שנים רבות אחר כך, פגשתי את פרופ' שילוני בביתו בירושלים. היום, כפרופסור אמריטוס, הוא חתן פרס ישראל בתחום חקר המזרח הרחוק, וזכה בפרסים רבים לאורך השנים על הפצת תרבות יפן. על טאטאמי (מחצלת קטנה) במרכז השולחן הונח קנקן תה יפני עם מאצ'ה (תה יפני) ושתי כוסות תואמות. לצדן עוגיות הנושאות דמויות של לוחמי סומו, כל אחת עטופה בנפרד באסתטיות רבה. לרגע נדמה היה שאנחנו במקום אחר, מבקשים להתבונן במבט ציפור על שני העמים, מעל הזמן. במבט ראשון, קשור ההבדל המשמעותי ביותר בין היהודים ליפנים באמונה – ליהודים יש רק אל אחד, אמונה ודת אחת, בעוד שאצל היפנים האמונה היא גמישה ומגוונת. "ביפן אתה לא צריך להאמין בבודהה כדי להיות בודהיסט, או להאמין באלת השמש כדי להיות שינטואיסט… אתה יכול להיות שינטואיסט, או שלא. אתה יכול להיות נוצרי ויפני, יהודי ויפני… זה לא מתנגש", מסביר פרופ' שילוני. כשאנו מתחילים להעמיק בהכרות עם שני העמים, אנו מגלים לא מעט קווי דמיון, חלקם אפילו מפתיעים. לשני העמים היסטוריה שמתחילה עם אב אחד – העם העברי עם אברהם, והעם היפני עם הקיסר ג'ימו. בשני העמים המסורת מתייחסת למקורו של העם ולהגירה שנעשתה בהשראה אלוהית, וכוללת את המושגים: "עם נבחר" ו"ארץ מובטחת". "בניגוד לעמים רבים, שהתגבשו במאות השנים האחרונות על ידי שלטון קולוניאלי, היהודים והיפנים הם עמים עתיקים בעלי רציפות. איש לא המציא את העם היהודי, כשם שאיש לא המציא את העם היפני", אומר פרופ' שילוני. למעשה, עד עצם היום הזה, בצד חיי קידמה מערביים מודרניים, שני העמים ממשיכים לשמר מסורות עתיקות, לדבר באותה שפה ולקיים פולחנים דתיים הדומים לאלה שקיימו אבותיהם. בשני העמים נשמרת עד עצם היום הזה שושלת רוחנית סמלית. ביהדות, הכוהנים שכבר אינם משרתים בבית המקדש, ואצל היפנים – שושלת הקיסרים, הנחשבים לצאצאיה הישירים של אלת השמש, מולכת ביפן מאות שנים וממשיכה למלא תפקיד דתי חשוב. עד היום, בשתי המסורות מקיימים טקסים מסורתיים הנוגעים לחיי היומיום, כמו אלה הקשורים בניקיון ובטהרה. אני נזכרת באחת מהחוויות המשמעותיות שלי ביפן – הביקור בסנטו, בית המרחץ היפני. בכניסה השלנו את הנעליים. מאחורי וילון נתגלה חדר הלבשה בו השארנו את בגדינו בארוניות. מעבר לדלת הזזה מסורתית נחשף מתחם הרחצה, אליו נכנסנו כשבידינו רק מגבת קטנה, סבון ושמפו. שם, על שרפרף עץ קטן מול מראה כל אחת חפפה את שערה וקרצפה את גופה היטב, בשקט. בינינו הסתובבה בלנית, כמו מוודאת שאף אחת לא תתרשל. רק לאחר השלמת מלאכת ניקיון הגוף, הורשינו לטבול בבריכות המים, עוברות מבריכת המינרלים לבריכת המים הקרים ומיד לבריכת המים החמים מאוד. הפינוק האמיתי היה לצאת אל גן פנימי קטן מתחת לכיפת השמיים, לשבת בתוך בריכת מים חמימים ולתת לגשם לטפטף עלינו. היה זה כמו טקס התחדשות שהעלה בי את זיכרון המקווה היהודי. במפגש עם פרופ' שילוני למדתי גם על מסעם הדומה של שני העמים במאות ה-19 וה-20: שני העמים נאלצו להיפתח לעולם המערבי לאחר תקופת הסתגרות – של היפנים במדינת האיים ושל היהודים בתוך העיירה היהודית. עבור שני העמים היתה מלחמת העולם השנייה האירוע הטרגי ביותר בתולדותיהם, ושניהם כמעט הגיעו להכחדה בעקבותיה – יפן נהרסה בהפצצות, ושליש מבני העם היהודי הושמדו במחנות ההשמדה של הנאצים. למרות הטרגדיות, שגשגו שני העמים. בשל ההתבססות המסורתית על האות הכתובה בשתי המסורות, בתחילת המאה ה-19 היו היפנים והיהודים שני העמים בעלי השיעור הגבוה ביותר של יודעי קרוא וכתוב בעולם, מה שאיפשר להם להגיע להישגים גדולים. "הם שני עמים עם אמביציה אדירה, עם כשרון לימוד אדיר והצלחה בכל מיני תחומים…", מסכם פרופ' שילוני בגאווה. אני מהרהרת בימים שעוברים על בני האדם בזמן הזה, על הסגר וההסתגרות – של אנשים, עמים ומדינות. נדמה שהכי קל לנו לראות את מה שמפריד ושונה, שהכי קל לנו להסתגר במה שמוכר וידוע. אני קוראת את מה שכתב פרופ' שילוני בהקדמה לספרו: "כיהודי, ישראלי, וכסטודנט ותיק של יפן, חשבתי שזוהי חובתי… לחבר את העולמות בהם אני חי. מחקר השוואתי של היהודים והיפנים יכול לסייע לנו להבין טוב יותר את שניהם. ההבדלים הבסיסיים וקווי הדמיון הבולטים יכולים לספק לנו נקודת מבט חדשה על הדתות, המסורות, הערכים, ודרכי התנהגות של שני העמים." (The Jews and the Japanese: The Successful Outsiders, 1992). ממרחק הזמן אני רואה את הגשר שהצליח פרופ' שילוני לבנות, בתוכו קודם כל. הגשר בין בני אדם באשר הם, הוא זה שאיפשר לו להעביר תרבות והיסטוריה של עם שלא נולד או גדל בתוכו, כאילו היה בתוכו. איך עושים את זה? "קודם כל צריך שתהיה אמפתיה, מין אהדה לסביבה", אומר פרופ' שילוני בחיוך רחב, כאילו הדבר ברור מאליו, ואז הוא ממשיך ומסביר: "אם נבוא בצורה של נזיפה וביקורת ונחפש פגמים, אז משהו בראייה מיטשטש וזה הורס את ההבנה… אפשר להבין כל דבר אם נכנסים אליו באהדה, ואם מנסים להבין את האנשים, את המוטיבציה שלהם ואת ההקשר התרבותי והחברתי שלהם. בני אדם יכולים להבין בני אדם אחרים, צריך רק לראות את המשותף. והמשותף בין בני האדם הרבה יותר גדול מאשר השוני". כל תרבות מבטאת את היופי ואת החוכמה בדרכה שלה. אם נדע לראות זאת, נוכל לבנות גשר של הבנה בין תרבויות שונות, שהוא גם המפתח להבנה בין בני האדם. שהרי למרות כל ההבדלים החיצוניים, כולנו חולקים מהות אנושית משותפת; והחיבור האנושי הוא זה שיאפשר לנו לראות את היופי והחוכמה בכל תרבות.

המסורת נתפסת פעמים רבות כדבר שמרני, המבקש להשאיר אותנו בעבר ולא לצעוד קדימה אל העתיד. אבל המסורת היא כמו שורשי העץ של כולנו. היא הניסיון המצטבר של האנושות כולה; האם לא כדאי שנאזין לה? המילה מסורת, Tradition, מגיעה מצירוף המילים הלטיניות Trans ו-Dare שפירושו: להעביר, למסור. היא מתייחס להעברת חוויה הנמצאת בבסיסה של כל ציביליזציה מבוססת. אולם כיום, מסורת הפכה לשם נרדף למשהו מיושן שאיננו רלבנטי, לא יותר משריד מעניין מהעבר שיוכנס למוזיאון. אף על פי כן, המסורת היא כוח חי ורב פנים, אשר אינו רק נחוץ, אלא הוא חיוני לפיתוח ולקיימות של הציביליזציה האנושית. מדוע חשובה המסורת? הבה נסתכל על כמה דוגמאות. הורות, למשל, אינה חידוש. אלפי דורות של הורים אנושיים גידלו ילדים על הפלנטה הזו, ובכל זאת כיום, כל הורה נדרש להמציא מחדש את הגלגל. הדעות על חינוך שונות מאדם לאדם, ומדי כמה שנים יש ספר או שיטה חדשים באופנה המתיימרים להכיר את הנוסחה הנכונה לגידול ילד בריא, מצליח ומאושר. אך בסופו של דבר,  מתחת לכל המילים הללו, איש אינו יודע דבר בוודאות. לפיכך, כל הורה מנסה לעבוד עם מעט הגיון בריא, ובאופן כללי לפעול על פי דעה מלומדת שאיתה הוא מזדהה, או פשוט עושה מה שכולם עושים. ניסוי וטעייה הוא הסגנון החדש של הורות. אבל מה קרה לחוויה של אלפי דורות של הורים? חברות באו והלכו, ציביליזציות הגיעו לשיא ושקעו תחת גלי הזמן. ועדיין, כל פוליטיקאי היום מנסה לבנות חברה מאפס, עם רפורמות ומהפכות חדשות שיחזיקו מעמד בדיוק עד שיגיע הפוליטיקאי הבא עם הרפורמות שלו. קִדמה ושינוי הם סגנון המנהיגות החדש, שכן חברות העבר מוצגות לעתים קרובות כשמרניות, פרימיטיביות, אוטוקרטיות ובורות. ועדיין, אלו הן הציביליזציות שהשאירו לנו את הפירמידות ואת סטונהנג', את הרפובליקה של אפלטון ואת קובץ החוקים הרומי, ואפילו את המילים בהן אנו משתמשים. היכן הניסיון של אלפי המנהיגים, הפוליטיקאים והחכמים שהובילו את החברות האנושיות שלנו משחר האנושות? כל אמן מרגיש היום צורך להמציא מחדש את החוקים והמשמעות של האמנות. מקוריות וחדשנות הפכו לסגנון האמנות החדש. ומה יוצא לנו מזה? מַשְתֵנוֹת מצוירות, חפצי מתכת מעוותים, רעשים מכניים בלתי מזוהים. ועם זאת, אנשים עדיין מתפעלים מדוד של מיכאלאנג'לו, מפסלי פרעה של לוקסור ומהפרתנון היווני, מאות ואלפי שנים לאחר יצירתם. היכן תהיה האסלה של דושאן או יצירות המופת לכאורה של ג'קסון פולוק בעוד כמה מאות שנים מהיום? איפה נמצא ניסיונם של אלפי האמנים והגאונים שהעבירו את אב הטיפוס של היופי מדור לדור? כשנוסעים ממקום אחד למשנהו, שימושי מאוד להחזיק מפה המתוכננת על ידי אנשים שבעבר כבר חצו את אותו מסלול. אין זה אומר שאנשי העבר ידעו הכול, ושעלינו לדבוק בצורות הישנות ללא קשר לתועלת שבהן או לרלבנטיות שלהן. אבל אל לנו גם לזרוק את כל מה שהעבר טומן בחובו, רק כדי לעשות את הדברים בדרך שלנו. ההרפתקנים תמיד ימצאו דרכים לא ממופות שיש עוד לגלות. החיים עוסקים באיזון. גם לחדשנות בכל מחיר וגם לשימור בכל מחיר אין ערך. בעזרת יכולת הבחנה אינטליגנטית נוכל לחלץ את המועיל והחכם מהעבר, ולהפוך אותו לחלק מההווה והעתיד שלנו, כי מה שחכם הוא תמיד חכם. המסורת היא כמו שכבות הפירמידה של הציביליזציה האנושית, שנבנו בלבנים של ניסיון; חכם יהיה להשתמש בה כבסיס לשכבות החדשות שמוטל על הדור שלנו לבנות. אחרת, אנו לא רק מזלזלים במאמצים שעשו אלה שבאו לפנינו, אלא גם לא נשאיר שום דבר עבור מי שיבואו אחרינו.

המציאות כפי שהכרנו אותה הולכת ומשתנה לנגד עינינו. המצב הכלכלי כבר אינו יציב, כמו גם הבטחון האישי והסכנות לבריאותנו. במצב עניינים שכזה, כמה מפתה לברוח לפנטזיה אוטופית של מציאות וירטואלית, שבה נוכל לחיות ללא השלכות. מאז תחילת מגפת הקורונה השתנו היבטים רבים של המציאות שהורגלנו אליה. בבת אחת הפכה  המציאות למקום לא יציב ולא נוח לחיות בו. רבים מהצרכים הבסיסיים שלנו, כמו מפגש חברתי ואינטראקציה אנושית הפכו מוגבלים מאוד. למצב זה הייתה השפעה פסיכולוגית, ורגשות כמו חוסר ודאות, בלבול, חרדה ופחד מהעתיד, גדלו בחברה שלנו באופן דרמטי. באווירה זו ישנה משאלת נפש נפוצה וטבעית "לחזור" למציאות כפי שהייתה לפני המגפה, או, אם אפשר, "ליצור מציאות חדשה". האפשרות השנייה הפכה לטריגר עבור מספר חברות בתעשיית הטכנולוגיה להאיץ את פיתוח המטאוורס. המטאוורס הוא מרחב וירטואלי שבו נוכל לקיים אינטראקציה אחד עם השני, ובעצם להמיר את רוב הפעילויות שלנו בעולם האמיתי לפעילויות בעולם הווירטואלי. כפי שמארק צוקרברג צופה: "מהרגע שאנו מתעוררים בבוקר ועד לרגע שאנו הולכים לישון, אנחנו יכולים לקפוץ לתוך המטאוורס ולעשות כמעט כל דבר שאפשר להעלות על הדעת". אוטופיה של עולם חדש וטוב במבט ראשון, הפתרון הזה ל"עולם טוב יותר" נראה אטרקטיבי מאוד. תארו לעצמכם איך כל אחד מאיתנו יוכל לבנות את העולם שלו, תוך שימוש בהגדרות המועדפות עליו, ממש כמו במשחק. תארו לעצמכם שתוכלו לבנות זהות חדשה באמצעות "אווטאר" ולפעול בעולם בצורה פתוחה וחופשית יותר. דמיינו את עצמכם הולכים לעבודה במרחב הווירטואלי מבלי שתצטרכו לעזוב את חמימות המיטה שלכם ביום קר מאוד, ואחרי העבודה, פוגשים את החברים שלכם או הולכים לטייל למקום אקזוטי. קל לדמיין שאנשים ירצו לבלות את רוב זמנם במציאות מדומה כזו, במקום להתמודד עם האתגרים האינסופיים של החיים האמיתיים. מצד שני, איננו יכולים להתעלם מהסכנות של המטאוורס. מספיק לצפות בסרט הדוקודרמה "מסכי עשן: המלכודת הדיגיטלית" (נטפליקס, 2020) כדי להיות מודעים לעומק הסכנות הללו. שתיים מהן המתוארות היטב בסרט זה הן: ההתמכרות ההדרגתית של האנושות לטכנולוגיה ומכאן הרצון "להיות מחוברים"; וניצול חולשות אנושיות על ידי חברות טכנולוגיה על מנת להגדיל את רווחיהן. מה הופך אותנו לבני אדם? מעבר לשתי הסכנות הללו, ישנה עוד סכנה חשובה: אובדן הרגישות האנושית והיכולת לחוות רגשות עדינים. ככל שאנו מעורבים יותר בסביבות לא טבעיות, כך נחלשים החושים העדינים שלנו, בניגוד לאינסטינקטים ולדחפים הגסים שמתחזקים. אנו כבר עדים למקרים שבהם אנשים עסוקים כל כך במשחקים הסלולריים שלהם, שהם מתעלמים מסביבתם, כולל מאנשים היושבים לידם וזקוקים לעזרה. בנוסף, החיים עצמם מכילים אנרגיות חיוניות רבות הנחוצות לחיים על כדור הארץ. ככל שאנו חושפים את עצמנו יותר לאוויר הפתוח וליופיים של האלמנטים הטבעיים, וככל שאנו מקיימים אינטראקציה פיזית זה עם זה, כך אנו מטעינים את עצמנו בכוחות חיים. כל התפתחות חברתית מתחילה בהתפתחות אישית לנוכח האמור לעיל, אם המציאות הנוכחית מאתגרת והמציאות המדומה, על כל פיתוייה, מאיימת על היבטים חשובים באנושות שלנו, מה נוכל לעשות כדי לחוות תקווה, ולא ייאוש, כשאנו חושבים על עתידנו? הפילוסופים הקלאסיים והמנהיגים הגדולים ממזרח וממערב כבר הציעו לנו מציאות חדשה וטובה יותר; מציאות שאנו יכולים לבנות עם הכוחות הפנימיים שלנו ולהשפיע על הסביבה שלנו. למשל: אם יש חוסר צדק ומוסר סביבנו, נוכל להיות צודקים ומוסריים יותר במעשינו; אם יש יותר מדי פחד סביבנו, נוכל לתת דוגמה טובה כיצד להיות קצת יותר אמיצים; אם אנשים סביבנו אובססיביים לכסף, נוכל להראות להם חיים מאוזנים יותר, שבהם כסף הוא רק כלי להשגת מטרות חשובות יותר וכדומה. מנהיגה הגדול של הודו, מהטמה גנדי, ביטא את הרוח הזו היטב: "היה השינוי שאתה רוצה לראות בעולם". מילים דומות נאמרו קודם לכן על ידי הפילוסוף אפלטון: "העיר היא מה שהיא כי האזרחים הם מה שהם", וגם על ידי החכם קונפוציוס: "כל התפתחות חברתית מתחילה בהתפתחות אישית". הם, וחכמים רבים נוספים, הצביעו על הקשר בין המצב הפנימי של האדם לבין מצבה הכללי של החברה. כעת, דמיינו את חייכם ושאלו את עצמכם: האם אני חיה בצורה שאני מאמינה שהיא הדרך הנכונה? האם מצאתי משהו ראוי לחיות עבורו? האם אני חווה את חיי כהרפתקה שבה אני הגיבור שיכול להתגבר על המכשולים בדרכי? כיצד והיכן אוכל לגלות את הכוח הפנימי הנדרש כדי להתמודד עם המכשולים הללו? להתחיל את המסע החי שלנו שאלות אלו יכולות להוות נקודת התחלה טובה על מנת להפוך את חיינו למסע יפה באמת, מסע שיספק לנו את כל מה שנוכל למצוא במרחב הווירטואלי, והרבה יותר מזה. מסע חי שייצור בהדרגה הרמוניה בתוכנו, עם אחרים ועם הטבע. כפי שאמר מרקוס אורליוס, פילוסוף וקיסר רומי מפורסם: "מי שחי בהרמוניה עם עצמו, חי בהרמוניה עם היקום". המסע הזה הוא הנתיב הפילוסופי, או הנתיב האבולוציוני, השייך לכל בני האדם. אבל נדרש מעט אומץ כדי לזהות אותו ולהתחיל ללכת בו. אל תחכו עד שהמציאות תשתנה מעצמה, או עד שהמציאות המלאכותית תשתלט על חייכם. התחילו עכשיו לבנות את עצמכם ואת המציאות שלכם, ועזרו לאחרים לעשות את אותו הדבר. ההרפתקה הזו לא רק תעניק לכם מציאות לחיות בה, אלא משמעות לחיות עבורה.

כפילוסופים אנחנו חוקרים את היחסים בינינו לבין הסביבה בה אנו חיים, בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין הסביבה האנושית. אנחנו מנסים ללמוד מכך על עצמנו ועל התפקיד שעלינו לקחת בתוך מערכת היחסים המורכבת. "חלקיק אחד של אבק מתעופף, ומקופלת בו האדמה העצומה כולה; פרח אחד מלבלב, והיקום עולה מתוכו" (משפט זן בודהיסטי). כל מי שצפה בגוני הסלע של הרים מדבריים משתנים בהתאם לזווית קרני השמש, כל מי שהישיר מבטו לקו החוף בים וצפה בגלים הנשברים בעוצמה, כל מי שהרים את מבטו לשמים והתבונן בענני נוצה נעים עם הרוח – יודע כי החוויה של התבוננות בטבע ובאיתניו, מרתקת ומעוררת השראה, מאזנת ומביאה שלווה. לפעמים אנו עוצרים להתפעל מתצורה שיצר סחף טבעי בוואדי לאחר שטפון, בתוואי של מצוק פיסולי, או במורכבות של עורקי עלה אחד מיוחד. מתפעלים מכתמי הטחב והחזזית על פני סלע סחוף רוחות, או מכיפת הכוכבים הזוהרת בשמי לילה חשוך. תבניות הטבע, הנראות לנו בו זמנית מגוונות וחזרתיות, מוכרות ומפתיעות, מהדהדות סדר נשגב, שדחף פנימי בתוכנו שואף לחזור אליו שוב ושוב. מהו אותו סדר? ומדוע אנו שואפים להיטען בהוויה שלו שוב ושוב? המשורר האנגלי ויליאם בלייק היטיב לתאר זאת, "לראות את העולם בגרגר חול, ואת הנצח בשעה", משפט המהדהד את האימרה שהייתה חקוקה במקדש אפולו בדלפי, "דע את עצמך ותדע את העולם ואת האלים". קיימים קשרים בלתי נראים בין כל מישורי הקיום המקבילים, המחברים אותם לאחדות קוסמית אחת. קשרים כאלו באים לידי ביטוי מוחשי, כאשר היחסים בין המרכיבים שלהם מהדהדים זה את זה; היחסים במושא הנשגב מתקיימים גם בתוכנו. חוכמה עתיקה מלמדת אותנו ש"כמו למעלה כך גם למטה", ובתרבויות הקדומות בהן חי האדם בהרמוניה עם הטבע, לא הופרד הקיום הארצי, היום-יומי, מהקיום הרוחני, הנשגב – הם נתפסו כשלמות אחת. סדר אוניברסלי היחסים, התבניות או החוקיות שאנו מזהים בעולם הסובב אותנו, הם רמזים שהמציאות מפזרת עבורנו כדי לסייע לנו להכיר את עצמנו טוב יותר. אלו רמזים שהקירבה אליהם וההיכרות איתם יכולים לא רק לסייע לנו להכיר את עצמנו טוב יותר, אלא גם להיות טובים יותר – להיות קרובים יותר למימוש הפוטנציאל האנושי הקיים בנו. לא פוטנציאל שקשור לכישורים, רכוש או תארים שאנו אוספים במהלך חיינו, אלא ליכולת להתרחב מעבר לגבולות האינסטינקטים, הרגשות והדעות שלנו, ולהתעלות למרחב שמגיב אל השונה והזר, המאתגר והמטריד, כהוויה אנושית מתפתחת שמתקיימת בהרמוניה עם סביבתה. אדם שנמצא בדרך של התפתחות אנושית, ולא רק בריה מתקיימת. אמנים, משוררים, מיסטיקנים וגם מי שיוצא לשגרת יומו מהבית אל מקום העבודה, מחפשים בתבניות הללו נחמה, תחושת רציפות, הצצה למסתורין האלוהי. התבניות של הטבע, הן התבניות של התאוס האלוהי בתוך הכאוס, אבל במבט חטוף, הן נתפסות על ידינו כתבנית אקראית חסרת סדר, כאוטית. כאוס שבאופן פרדוקסלי משרה עלינו הרמוניה ושלווה. תבניות אלו שאנו רואים בשמים, מזהים על הקרקע, בצמחים וגם בגוף האדם, הן ביטוי של חוקיות שאנו מתקשים לקלוט בהתבוננות בעינינו הפיזיות בלבד. הפילוסוף הוא האדם שמתחיל לשים לב לתבניות הללו, ולזהות אותן בעצמו. כאשר אנו שמים לב ליחסים בין הדברים אנו זוכים להצצה אל המסתורין של בריאת היקום. חיי היום-יום דואגים להקהות את חושינו מהבחנות כאלו. אנו שוכחים את העובדה הפשוטה, שהמסתורין הבסיסי של החיים והסדר המקופל בהם יכולים להשתקף בגרפיטי בקרן רחוב, בדיוק כשם שהם משתקפים בנוף עוצר נשימה. יכולת הזיהוי היא תחילה של מסע המשנה את היוצא אליו, ואת האופן שבו הוא חווה את העולם סביבו. בספר "על אודות האדריכלות", מתאר ויטרוביוס, אדריכל בן המאה הראשונה לפני הספירה, את היחסים המתקיימים בין האיברים בגוף האדם, כהקבלה ליחסים המתקיימים בטבע במגוון צורות חיים ומוכרים כ"יחס הזהב". לצורך ההדגמה, "גוף האדם מעוצב על ידי הטבע כך שהפנים, שהם המרחק בין הסנטר לקצה העליון של המצח במפגש עם קו השיער, מהווים אחד חלקי עשר מהאורך הכולל שלו; זהה למרחק כף היד הפרוסה, ממפרק כף היד עד לקצה האצבע האמצעית". האם זה מקרי, או שמא כוונה אלוהית? את התשובה לכך אשאיר לכל אחד מכם למצוא בעצמו. "האדם הוויטרובי" שצייר לאונרדו דה-וינצ'י הוא תיאור ויזואלי של הממצאים שמעלה ויטרוביוס במחקרו אודות היחסים המתקיימים בגוף האדם – יחסים שבין העיגול והריבוע, סמלים המקבילים לעולם השמיימי ולעולם הארצי בהתאמה. מלכת הפרופורציות באמנות הקלאסית כונתה "הפרופורציה האלוהית", והומחשה בצורה המרהיבה ביותר בציור "בריאת האדם" של מיכאלנאנג'לו בתקרת הקאפלה הסיסטינית, כאשר אצבע האלוהים כמעט ונוגעת באצבעו של האדם, בשני המקרים האצבע המורה שמבטאת בצורה הכי מדויקת את יחס הזהב. יחסים אוניברסליים המשיכה הבסיסית שלנו לצורות המבטאות יחסים הרמוניים קשורה לאחדות שאנו מזהים בין כל הדברים. אין הכוונה לתחושת אחדות רגשנית, לדעה אישית, לתיאוריה מדעית או להעדפות אופנתיות או חברתיות. זו אחדות שלעתים אפילו מערערת על העקרונות על-פיהם אנו חיים, וסותרת אותם, קוראת לנו לבחון אמיתות הנמצאות מעבר למוכר, מעבר למה שנמצא על פני השטח. פיתוח המודעות שלנו לחוקיות שמצויה באמנות ובטבע דומה ליכולת שלנו לפתח רגישות ליחסים שאנו מקיימים עם האנשים לצידם אנו חיים, בעלי החיים והטבע בכללותו. לאחר שאנו מביטים זמן מה בפרפר שעף מפרח לפרח בגינת הבית, אנו מתחילים לזהות דפוסים התנהגותיים שחוזרים על עצמם, ובמהלך ההתבוננות והגילוי קורה משהו עמוק ובלתי צפוי שמרתק אותנו. מתוך ההתבוננות במשק כנפיו של הפרפר אנו לומדים משהו על עצמנו. הטבע מייצר את החוקיות שבו מחומר ומאנרגיה. באותו אופן, גם החומרים מהם אנו יוצרים אמנות הם הקשרים האישיים, הרעיונות והרגשות, וכוללים גם את התודעה האנושית. האמנות עושה שימוש באבני בניין שונות כדי לייצר את היחסים הנכונים שייצרו את המתח הנכון בין מרכיבי היצירה, מתח שככל שיצליח לדמות חוקיות אוניברסלית בדיוק רב יותר, כך גם יצליח להדהד בתוכנו את אותה אמת ולהכניס אותנו אל תוך היצירה. אבני הבניין משתנות לפי תחום היצירה, יהיו אלה מטפורות לשוניות, הרמוניה, קצב, מלט, עץ או קומפוזיציה, אך בכולן יש לנו, בני האדם, היכולת לעשות סדר ולנסות לחקות את הסדר הקיים בתוכנו ובינינו. היחסים בין אבני הבניין הללו יוצרים תבניות המשקפות את המסתורין של הקיום. בתקופות קדומות יותר נתפסה האמנות כיכולת לתפוס את החוקיות האלוהית, ולבטאה בחומר. כך למשל, בקתדרלות הגותיות האיזון והמתח בין צורות שחוזרות על עצמן בשינויים קטנים ובמקצבים קבועים, עודדו באדם את המודעות להרמוניה הקוסמית, לאור האלוהי. כך גם במקדשים הקדומים יותר של יוון הקלאסית, בהם היחסים הנכונים בין חומרים, בין חללים ובין צורות צבעים ואור, היו העתק בזעיר אנפין של היקום, אשר סייע לאדם לדמות את החיבור הקיים בתוכו בין שמים לארץ. האדריכל כריסטופר אלכסנדר חקר עיירות וכפרים ברחבי העולם, שמתקיימת בהם "איכות ללא שם". מקומות בהם הביטוי האסתטי הטבעי משקף יחסים קרובים יותר לאלו שאנו מזהים בטבע. אלכסנדר מצא שלא תכניות אב מפורטות הן אלו שהצליחו ליצור קהילות משגשגות ומלאות חיים, אלא אנשים רגילים, שהשכילו לייצר את האדריכלות שלהם מתוך התבוננות בדפוסים הטבעיים של חייהם והעתקתם לחומר. כאשר יש למקום מעשה אדם תכונה זו, הוא הופך לחלק מהטבע. זהו גם הכיוון שאליו אנו חותרים בניסיונותינו לגעת באותו מרכיב סודי של היקום שאנו מכנים רוח או נשמה.  מה שהופך אותנו לבני אדם איננו סכום האיברים שלנו, אלא היחסים ביניהם, החיבור ביניהם, לא רק מבחינה פיזית, צורנית ותפקודית אלא בעיקר כביטוי של חוק הטבע, בתוך החיים. * מכון פידיאס  לאדריכלות ולאמנויות פלסטיות