התרבות הסינית העתיקה הגדירה חמישה אלמנטים המסמלים שלבים שונים של זרימת הצ'י, או אנרגיית החיים. מהן אנרגיות המים? כיצד זורם הצ'י בעץ או במתכת? ואיך יכול מודל זה להיות קשור אלינו, ולסייע לנו בדרכנו הפיזית, הרגשית והרוחנית? בסין, כמו בתרבויות עתיקות וגדולות אחרות, התקיים ניסיון מתמשך לפרש ולהבין את המציאות בה אנו חיים ולפענח אותה לכדי כלים פרקטיים. ניסיון זה יצר מספר רב של מודלים שונים אשר מהווים בסיס מרכזי לפילוסופיה. תפיסת העולם הסינית באה לידי ביטוי באספקטים רבים ושונים של החיים כגון ארכיטקטורה (פנג שואי), תפיסות ממשל (קונפוציוניזם) וכמובן גם ברפואה הסינית. בין המודלים הללו ניתן למצוא מודלים ועקרונות כמו הדאו (הדרך, האחד), היין והיאנג (הדואליות) ועוד. במאמר זה אנסה להסביר בצורה בסיסית את המודל של חמשת האלמנטים, וכיצד הוא בא לידי ביטוי בטבע, בגוף ובנפש האדם. מודל חמשת האלמנטים מזכיר מאוד את המודל המוכר במערב של ארבעת האלמנטים (אדמה, מים, אוויר ואש), וגם הוא מהווה מפתח לפיענוח והבנת חוקי הטבע הסובבים אותנו. חמשת האלמנטים הבונים את המודל הינם: מים, עץ, אש, אדמה ומתכת. זהו מודל מעגלי שמכיל בתוכו מאפיין של תנועה מתמדת אשר מתארת את תנועת הצ'י (אנרגיית החיים) בעולם. מעגל של הזנה הדדית וריסון הדדי המודל בנוי בהיגיון טבעי ופשוט המבטא את היחס שבין החלקים השונים. המים מזינים את העץ, העץ מהווה חומר הזנה לאש, אש הופכת לאדמה (אפר), בתוך האדמה נוצרות המתכות, המתכות (מינרלים ואלקטרוליטים) מעשירות את המים. מעגל זה של הזנה הדדית, מכונה "מעגל ההזנה" ובו לכל אלמנט יש השפעה על הבא אחריו במעגל. מכאן ניתן להסיק שטיבו של כל אחד מהאלמנטים במעגל משפיע באופן ישיר על טיבם של האלמנטים האחרים בו, דבר שבא לידי ביטוי ברור ברפואה הסינית. בנוסף למעגל ההזנה קיימת עוד מערכת גומלין בין האלמנטים השונים המכונה "מעגל הבקרה". מעגל זה מסמל את ההשפעה המרסנת של כל אחד מהאלמנטים על אלמנטים אחרים: המים מרסנים (מכבים) את האש המוגזמת, האש מרסנת (מחממת ומרככת) את המתכת הנוקשה, המתכת מרסנת (חותכת ומגבילה) את העץ שגדל יתר על המידה, העץ מרסן (שורשיו מחזיקים) את האדמה והאדמה מרסנת (סופחת ומהווה גדות נהר) למים. בעזרת שני המעגלים הללו, שומר המודל של חמשת האלמנטים על איזון מתמשך תוך כדי תנועה, מביא לשגשוג הדדי מצד אחד וממתן את העודפים מצד שני. מצב בריא לפי מודל זה הוא מצב בו שוררת הרמוניה תוך כדי תנועת הצ׳י בין האלמנטים השונים. אנסה כעת לתת מעט מושג על כל אחד מהאלמנטים השונים בכדי לתת תמונה כללית של כל אחד מהמצבים השונים. חשוב לזכור שאין מדובר כאן במדע במובן המוכר במערב אלא במפתחות סמליים איתם יכול האדם לעבוד ולתרגמם לפעולות במישורים רבים בחייו. אלמנט המים: התנועה שמתחת לפני השטח חמש הדרכים בהן הצ׳י זורם ומתנהג, מתחילות מאלמנט המים. מבחינה סמלית המים הם המים העמוקים של מעמקי האוקיינוס החשוכים. זהו אזור לא מוכר, אדיר בגודלו ובעבור האדם העתיק היה בלתי גלוי לחלוטין אשר ממנו יכולים להגיח יצורים אדירים ושפע של חיים יש מאין. עונת החורף המשויכת לאלמנט המים מסמלת אף היא דבר דומה – החיים ממשיכים אך הם מתחת לפני השטח ונושאים עימם הבטחה חמקמקה של פריצה באביב שלבטח יגיע. בתקופת חייו של האדם, אלמנט המים קשור לסוף החיים, למוות אך גם לשלב שלפני הלידה וההיריון בו התינוק פשוטו כמשמעו נמצא בתוך שק של מים. המים הם השלב הבלתי נראה של החיים, בתוכם נמצא כל הפוטנציאל של החיים. בנפש האדם אלמנט המים מתחבר לאינסטינקט הראשוני ביותר של הרצון לחיות. הרגש הקשור אליו הוא פחד במובן ההישרדותי, וקשור גם ליצר ההתרבות, אשר מאפשר לתמצית של הגוף הפיזי להמשיך הלאה לחיים חדשים. התמצית הזו, המאוחסנת בגוף, היא הבסיס של כל הגוף המתגשם של האדם, בדומה למה שאנחנו מייחסים לדנ"א במערב. אלמנט העץ: כוח הפריצה החוצה מיד לאחר המים במעגל ההזנה מגיע אלמנט העץ. העץ מסמל את כוח הפריצה הבלתי ניתנת לעצירה, מתוך הבלתי נראה (המים, השורשים החבויים) אל הנראה. זה כוח שכל תכליתו התפשטות לכל הכיוונים, בדומה לעץ אשר מבקע את האדמה ופורץ החוצה לאוויר העולם. בתקופת חייו של אדם, שלב העץ הוא הלידה והשנים הראשונות, אשר מתחילות בפריצה (הלידה) ומתאפיינות בגדילה כלפי חוץ. העונה של אלמנט העץ היא האביב הפורץ מתרדמת החורף במלוא הדרו ויופיו. באופן מעניין, הרגש המשויך לאלמנט העץ הוא הכעס. מעניין לראות שלא מדובר כאן בהכרח על כעס כדבר שלילי אלא כאנרגיה חזקה מאוד שמסוגלת לשנות את המציאות. כמובן, שברגע הלא נכון, ומתוך המניע הלא נכון, אנרגיה זו יכולה להיות הרסנית מאוד ומניסיוננו רובנו מכירים ותופסים את האנרגיה הזו כאנרגיה מסוכנת ושלילית. אך האנרגיה של העץ, במקום ובזמן הנכון, היא אותו הכוח שמייצר שינוי ותנועה בחיינו. בראייה הסינית, הכעס מהווה בעיה בעיקר כאשר הוא נחסם, מודחק, מצטבר ומייצר חום אדיר שבסופו של דבר חייב להתפרץ החוצה, ולובש צורה של אלימות ודיכוי במקום של שינוי ופריחה. אלמנט האש: שמחה, ניצוץ אלוהי ומשמעות בחיים אלמנט האש, הבא בתור במעגל ההזנה, מהווה את נקודת השיא של החיים. הלב, האיבר בגוף האדם המשוייך לאלמנט האש איננו בהכרח אותה משאבה שאנו מכירים אלא נתפס כמשכן ההכרה, הניצוץ האלוהי באדם, שמעניק משמעות וחיים לכל שאר הגוף. על לוח השנה זהו רגע השיא של האור, בדומה לקיץ, בו האדם לרוב מוקף באנשים אוהבים איתם הוא יכול לתקשר בחופשיות ולהביא את עצמו באותנטיות אל תוך החיים. הרגש המשויך לאלמנט האש הוא השמחה, שמחה שקשורה לסיפוק עמוק של הגשמת הפוטנציאל האינדיבידואלי שלנו, שמחה שאנו חולקים בקלות עם הסובבים ואיננה נשמרת בבידוד מהעולם. הבריאות האמיתית קשורה לתשובה לשאלה, האם ועד כמה אנחנו מאושרים. במחזור חייו של האדם, תקופת האש קשורה לגיל ההתבגרות ועד לשלב בו האדם מתיישב ומתקרקע בחייו, בין אם זו משפחה, בית, עבודה וכדומה. בעולמנו היום, שלב זה מתארך ונראה שיש קושי אמיתי לוותר או לסיים על שלב זה בכדי להמשיך אל השלב הבא במעגל האלמנטים – שלב האדמה. אלמנט האדמה: יציבות, עמידה איתנה אלמנט האדמה מסמל יציבות, "להיות עם הרגליים על הקרקע". במצב הרמוני, יציבות זו מהווה בסיס שממנו האדם יכול לפעול בחופשיות. המצב הבריא של אלמנט האדמה מסתכם בשלוש מילים: "יציבות מאפשרת ושגרתית". זאת אנרגיה שכאשר היא קיימת בחיינו היא מובנת מאליו, אך ברגע שהיא איננה אנו פתאום חשים בחסרונה. אלמנט האדמה קשור ליכולת שלנו לעמוד זקופים, כנגד כוח המשיכה והאינרציה, ולקחת חלק במשהו רחב יותר מעצמנו, מבלי צורך בתמורה. אלמנט המתכת: לדעת להציב גבולות ולבסוף, אלמנט המתכת. המתכת מסומנת בשפה הסינית בסימנייה שמשמעותה "זהב", כלומר דבר שלא ניתן ללכלך או לערבב עם דבר אחר. זו אנרגיה שקשורה לאבחנה בין דברים, גבולות המגדירים את המציאות. אלמנט המתכת קשור ליכולת שלנו לשים גבולות לדברים בחיים. לשים גבול לכעס, לפיזור, לתשוקות וכדומה. אם אלמנט העץ היה קשור לאנרגיה שפורצת מהבלתי נראה אל הנראה, הרי שאלמנט המתכת קשור ליכולת לקחת את הנראה ולהעניק לו צורה נכונה שתאפשר לדחוס את האנרגיה הזו אל תוך הבלתי נראה. המובן הנעלה ביותר של המתכת, קשור ליכולת לייצר טקסים או לקחת עקרונות מופשטים וגדולים ולהעניק להם צורה איתה האדם יכול לעבוד. המתכת נוטה להיות נוקשה ולכן יש צורך להכניס בה חום על מנת לעבד אותה ולעצב ממנה את התכשיטים היפים של חיינו. בחייו של אדם, תקופת המתכת קשורה לזיקנה ול"סתיו חיינו". זה השלב בו הצבע הלבן נראה בולט והגוף קמל לאט לאט ומתכונן לשלב הבא, שיתחיל מחזור חדש בחשכת מעמקי האוקיינוס של אלמנט המים. זרימה משתנה, תנועה הרמונית כך, מודל חמשת האלמנטים הינו מתנה גדולה של התרבות הסינית לעולמנו. הוא מאפשר לנו התבוננות פשוטה ועמוקה על חיינו, תוך חיפוש אחרי הרמוניה דינמית. יתכן שבעזרת השימוש במודל חמשת האלמנטים ניתן, ולו במעט לענות על השאלה החשובה מכולן, האם ועד כמה אנחנו מאושרים.

מאז ומעולם הייתה השמש מסתורין שאותו ניסו בני האדם לחקור ולהסביר. גם היום, על אף החידושים הטכנולוגיים וכישוריו של האדם המודרני, השמש נותרה חידה שאנו יכולים להבין רק בצורה יחסית. בדומה למדע, בכוחה של המסורת העתיקה ללמדנו על תפקודה של השמש בהיבטים הפיזיקליים, אך יש הטוענים שמעבר לכך, יכולה המסורת ללמדנו רבות על התפקודים המטא-פיזיים שלה. בסקירה של התרבויות המפוארות מהעבר נמצא שהקלטים, בני האינקה, המצרים, אנשי המזרח הרחוק ובני התרבויות השמיות העתיקות ייחסו לשמש חשיבות עצומה. השמש הייתה עמוד התווך של הפולחן הרוחני וכן של ההתנהלות היום-יומית, שהייתה מבוססת על המחזוריות הטבעית ועל השפעותיה על הקיום בכל היבטיו. אפשר לראות זאת באמצעות המונומנטים המופלאים ששרדו אלפי שנים, הסטונהנג' באי הבריטי, מקדשי אנגקור בקמבודיה, הפירמידות המצויות ברחבי הגלובוס וכדומה. הדבר המופלא הוא שלמרות הפערים התרבותיים, הגיאוגרפיים וההיסטוריים שבין התרבויות, קיימת בכולן אוריינטציה אוניברסלית ברורה החושפת חלקים מהמסתורין של הקוסמוס; המסתורין של האדם והבריאה. מדענים ומומחי התרבויות העתיקות עומדים על כך שלא היה כל קשר בין הציביליזציות של העבר, ובכל זאת קיימים ביניהן קווי דמיון שאינם יד המקרה. אפשר למצוא אצלן את אותם עקרונות פולחניים וארכיטקטוניים, ותפיסותיהן לגבי האדם והעולם זהות. הכיצד? אותם מומחים טוענים שחייב להיות גורם נשגב המאחד בן התרבויות. אם כן, מהו? ננסה לתארו במאמר קצר זה. המחזוריות תנועת כדור הארץ סביב השמש וסביב צירו היא הסיבה לכך שקיומנו מצוי תחת השפעתו של חוק המחזורים. יום, חודש, שנה ועידן; התנאים על פני הארץ משתנים בהתאם למחזוריות הטבעית, ואילו השמש נשארת אחת, נצחית ובלתי משתנה. בני התרבויות הקדומות חיו על פי המקצב הטבעי, וידעו כי לכל רגע במהלך היממה ולכל עונה בשנה יש איכות ספציפית המשפיעה באופן נגלה ונראה, וחשובות יותר השפעותיה על המציאות בנסתר. ימי שוויון השמש היו בעלי משמעות מרחיקת לכת. טקסים קולקטיביים גדולי ממדים ציינו את לידתה המחודשת של השמש באביב – זמן של התחדשות, ואת התכנסותה של השמש בסתיו – זמן של תנועה פנימה, טיהור והבנה של אחריותו של האדם לשמור על האור הרוחני למרות נסיגת השמש. ימי מפנה השמש ציינו את הקוטביות שבין החיים למוות: ליל המפנה של הקיץ, המסמל את השיא ביום הארוך של השנה ותחילתו של המוות עם נסיגתה של השמש ביום שאחריו, וליל המפנה של החורף, המסמל את התחייה המחודשת מתוך החושך הגדול, בזריחה שאחרי הלילה הארוך בשנה. הפולחן הקולקטיבי היה התחקות ושחזור התנועה הקוסמית, כאמצעי שאפשר לאדם להתחבר אל כוחות החיים, המניעים את גלגל הזמן. המיתולוגיה האצטקית מתארת תהליך מחזורי של התהוות וחורבן העולם, המסומל על-ידי לידה ומוות של השמש: לאחר שנחרב העולם בפעם הרביעית התכנסו האלים במטרה לברוא מחדש את השמש, ולשם כך אחדים מהם הקריבו את עצמם באש הקדושה. הדאגה הכנה לעתידו של הקוסמוס אפשרה את לידתה המחודשת של השמש, והעולם נברא מחדש. מאז, מדי לילה, השמש נלחמת בחשכה, ותפקידו של האדם לעזור לה במאבקה לזרוח מחדש ולהקרין מאורה. בקשתם של האלים להישרף באש הקדושה לטובת לידתה המחודשת של השמש מסמלת את האתגר האנושי להקריב את נוחות הפרט לטובת רווחת הכלל, ובכך להיות לגורם אקטיבי ומשפיע. עבור בני העולם העתיק, המיתוס היה מדריך של חיים. צופן המשקף, ובו בזמן מסתיר, את האמת, והאתגר הוא לזהות את האמת הטמונה בו ולתרגמה למעשים. מאבקה של השמש בחשכה מסמל את הקרב המתמיד בין האור-החכמה לבין החושך-הבערות. צדדים אלו של התודעה קיימים אצל כל אדם, ובכל חברה. החכמה והבערות נתונות לבחירה החופשית. בחירה באור היא התגייסות ל"צבא" השמש ונכונות להילחם לצידה מול החשכה. הקדמונים ראו את עצמם כבניה של השמש, השתקפות הנשמה הגדולה. המיתוס הוא קריאה להיות מקור של שפע, של נתינה. כפי שטבעי לשמש להקרין, כך טבעי שהפרט יהיה דוגמה אישית של אור. הקרבן האישי, שבמקור הזמין את הקהילה והפרט לתת את הטוב ביותר, היה גורם מרכזי בפולחן. הם ידעו שבכוחו של התהליך הרוחני, המתקיים בקרבו של הפרט, להשפיע על החברה ועל הקוסמוס. בתקופות מאוחרות, כשאבדה החכמה והאגואיזם בא על חשבון ערכי המוסר, הוחלף הקרבן האישי הפנימי בקרבנות אדם ובעלי חיים, וצימאון האלים לדם החליף את כוונותיו הכנות של האדם לשרת את בוראו. הכבוד שרחשו חכמי העבר לטבע חשף בפניהם את סודותיו. שרידיו של העולם העתיק הם הוכחה לכך שהציביליזציות העתיקות היו מפותחות לפחות כמו זו המודרנית, ובאספקטים מסוימים אף יותר. בעת שאנו חומדים את הקוסמוס ועושים כל שבאפשרותנו לכופף את חוקיו, בדרך כלל למטרות אנוכיות, אנשי העולם העתיק ידעו שהסוד טמון בכך שהאדם, בצניעות, התייחס אל עצמו כחלק ממערכת עצומה של חיים שאין בכוונתו לחמוד אותה; להיפך, הוא ידע שחובתו לתחזקה, ללמוד את חוקיה ולחיות על פיהם בענווה. הדת והמדע בימינו מפריד האדם בצורה מלאכותית בין הדת למדע, ואילו המסורת העתיקה התייחסה אליהם כאל קונספטים שאינם נפרדים. הדת הטבעית הייתה פתוחה לגילויים חדשים והמדע היה הוליסטי, אשר אינו מסתפק בתשובות אמפיריות. הסימבוליזם והמחקר הסולרי היו שלובים זה בזה וחיזקו את העיקרון של האחדות האוניברסלית. כאשר אנו מביטים אל הרקיע בשעות החשכה אנו רואים אין-סוף כוכבים, שכל אחד מהם הוא מערכת שמש המרוחקת מאיתנו מרחק שנות אור. האם ייתכן כי היקום, שהתודעה האנושית מוגבלת מלתפוס בשלמותו, הוא תוצאה של סדרת תופעות פיזיקליות אקראיות? תורתו של פיתגורס מתייחסת ליקום כאל ישות רוחנית קוסמית מורכבת, אשר כל מרכיביה קשורים יחד, ועיקרון אחד חל על כולם. על בסיס תפיסה זו, השמש היא המתווכת של הישות הקוסמית הגדולה בתוך המערכת הסולרית שלנו. בהיבט הנגלה היא מקור האנרגיה האחראית על כל תופעות הפוטוסינתזה והתהליכים האטמוספריים. בהיבט המטא-פיזי, זו הישות הרוחנית שפולחן השמש עומד במרכזה. אלי השמש בעולם העתיק סימלו את העיקרון הרוחני שכל צורת חיים בכדור הארץ אוצרת בתוכה. התפיסה של חכמי העבר הייתה שונה לחלוטין מהתפיסה הרציונלית, החסרה, של האדם המודרני. הם חשבו בצורה מיתית, ובבסיס תפיסת עולמם היה קיים עיקרון אחד של חיים, המבוטא על-ידי הדואליות הקמאית שבין החומר לרוח. דואליות זו היא המקור לכל הביטויים שאנו מכירים, כמו אור וחושך, חיובי ושלילי, זכר ונקבה וכדומה. מתפיסה זו נובע שהעיקר סמוי מן העין. כלומר, תשומת לבם הייתה מרוכזת במחקר של הקוד הרוחני, של הקוטב הנסתר. אם ברצוננו לנסות ולהבין את אנשי העבר, עלינו ראשית לחיות על פי אותה תפיסה הזרה כל כך לאדם המודרני, הדתי והחילוני כאחד – שאיננה התפיסה החומרית והרציונלית שכולנו שבויים בה. הדמיון וההקבלה המופלאים, החוזרים על עצמם במשך אלפי שנים במרבית הציביליזציות הקדומות, הם תוצאה של חיבור בלתי אמצעי לאותו מקור רוחני אוניברסלי שאבד, שהיה עיקרון מנחה לאסטרונומים, לפיזיקאים, לארכיטקטים ולבנאים המרשימים של העבר. חיי הנצח חיי הנצח עמדו במרכזו של פולחן השמש. בהיבט האנושי, מחזוריותה של השמש מסמלת את המופע החוזר של נשמת האדם. כפי שהשמש אינה חדלה להתקיים עם נסיגתה בזמן החשכה, כך נשמתו של האדם אינה חדלה להתקיים עם המוות. ספר המתים המצרי מתאר את המוות כהפרדה בין כוח החיים, המכונה "כָּא", לבין גוף הנפטר. ברגע המוות מתחילה הנשמה את מסעה אל עולם המתים, בדיוק כפי שהשמש עושה את מסעה אל הבלתי נראה עם שקיעתה. בדומה לשמש, רוחו של האדם ממשיכה להתקיים בנסתר עד לשעת הזריחה, שם מסתיים מסעה בעולם המתים, והיא חוזרת למחזור חיים נוסף. גלגול נשמות לא היה אמונה בלבד עבור הקדמונים, אלא הזיכרון המקורי הנצחי של האדם הנמצא במסע מתמשך בין הנגלה לנסתר, מסע שתכליתו איחוד מחודש עם האל. בכל גלגול צוברת הנשמה התנסויות וחוויות שונות המקרבות אותה לאיחוד המיוחל, המכונה על-ידי הבודהיסטים "נירוונה" או "הארה", מצב שבו התודעה האנושית נשגבת ומשוחררת מן ההתניות היצריות, החומרנות והאגואיזם. סיכום כדי לחשוף את המסתורין של השמש, עלינו לחשוף מחדש את המסתורין של האדם, שהיום מכוסה על-ידי הצעיפים העבים של התקופה; תקופה שבה התפיסה הרווחת והשגויה של האנושות הופכת אותנו לאדוני העולם. עלינו לחזור ולחקור את הסיבות העמוקות של קיומנו, להתחקות אחר השמש ולהקרין, להיות מקור של נתינה ושפע. כאשר נלמד לחזור לשורשים נוכל לגעת מחדש באותה אמת אוניברסלית, שהייתה מקור השראה בעבר. יותר מכול סימל פולחן השמש את סולם הערכים של בני העולם העתיק, סולם ערכים שהיום חסר כל כך. עלינו לחקור מחדש את ה"אני הפנימי" הקשור לנדיבות, לחמלה ולאלטרואיזם, ומאחד אותנו, כפרטים וכחברה, עם המקור האוניברסלי של החיים. מה ידעו בני השמש שאנחנו איננו יודעים? ייתכן שהמפתח לכך נמצא בהבנה עמוקה של אמרתו האלמותית של אפלטון, כי האדם הוא אל, הוא רק שכח זאת.

האם הגנים שלנו מגדירים אותנו, מכוונים את הבחירות שלנו, או שהכל צפוי והרשות נתונה? סיפור על אפיגנטיקה ובחירה חופשית. הנדנודים הקלים של קרון הרכבת והנוף החד גוני שנשקף מהחלון כמעט גרמו ללוסי להירדם. היא הציצה בשעונה וראתה שחלפו רק שעתיים מתחילת הנסיעה, ונשארו עוד מספר שעות עד שתגיע ליעדה באוסטין. היא הביטה בגבר שישב מולה וחלק איתה את תא הנסיעה. הוא היה שקוע מתחילת הנסיעה בדפדוף בלתי פוסק בערימת מאמרים. היא גחנה מעט קדימה וניסתה להציץ ולראות מהו נושא המאמרים. הגבר, שהשגיח בתנועתה, הרים את עיניו אליה, חייך ופנה אליה ברכות. "את מנסה לקרוא מה כתוב כאן, במאמרים הללו?" "לא, סתם…" ענתה במבוכה, "רק תהיתי מה יכול לרכז תשומת לב מרשימה שכזו במשך כל כך הרבה זמן." חיוכו התרחב והוא ענה: "אני נותן הרצאה בעוד כמה שעות, לפני קהל שלא בדיוק מכיר את הנושא שעליו אני הולך לדבר, וזה מחייב אותי להתכונן היטב". "איזה נושא?" שאלה מתוך סקרנות מהולה בנימוס. "הנושא הכללי הוא גנטיקה, אבל אני מרצה על משהו יותר ספציפי", אמר וניסה לקלוט את יחסה לנושא מהבעת פניה שהשתנתה. "גנטיקה…" נאנחה. "זה נושא שתמיד מעלה בי קצת עצב", אמרה כשבעיניה מבט מהורהר. "עצב? למה?" שאל הגבר בפליאה. זה היה סוג תגובה שלא הכיר ביחס לנושא החביב עליו כל כך. "במשפחה שלי עברו בגנטיקה כמה דברים מאוד לא סימפטיים. ובכלל, המחשבה שמשהו נקבע עבורנו מראש ושאנחנו בכלל לא יכולים לשנות אותו או לעשות משהו בקשר אליו, היא די מדכאת", אמרה לוסי תוך נדנוד ראשה, כשעל פניה הבעה של צער מהול בתסכול. "אז יש לי חדשות ממש טובות עבורך", ניסה הגבר לעודדה. "התחום שאני בקי בו עוסק בדיוק בזה, בשינוי התורשה וההשפעות שלה." "מה? אתה רוצה לומר לי שניתן לשנות את הגנטיקה שלנו? מה זה, מדע בדיוני?" "ממש לא" צחקק הגבר, "אם את מעוניינת, אז אסביר לך בקצרה. זו יכולה להיות חזרה טובה להרצאה שלי." "בשמחה, נראה לי שזה יועיל לשנינו. אני לא רואה משהו טוב יותר לעשות כרגע". "אתחיל קודם בכך שאספר שבצעירותי בכלל לא עסקתי בתחום המדע, ואפילו התרגזתי על המדענים ששוללים כמעט כל דבר שלא נמצא בתחום ההוכחה או הבנת המנגנון שעל פיו הוא פועל, גם אם החיים מראים שיש בו משהו נכון. אהבתי להתנסות בכל מיני חוויות ויצא לי לעשות הרבה סדנאות של התפתחות אישית. באחת מהן דובר הרבה על 'מחשבה יוצרת מציאות'. הדוגמאות והסיפורים שהביאו הרשימו אותי, והרגשתי באופן אינטואיטיבי שאכן המחשבות משפיעות על המציאות הקונקרטית ועל התרחשויות פיזיות, אבל משהו בתוכי לא היה לגמרי שקט, וחיפשתי לכך הסברים. כך התגלגלתי לשמוע הרצאה בתחום חדש יחסית, שנקרא אפיגנטיקה. שמעת על התחום הזה?" "אני חושבת שכבר שמעתי את המונח הזה, אבל אין לי מושג מה זה אומר", השיבה לוסי, בנימה מתנצלת מעט. "זה בסדר, רוב האנשים אינם יודעים, את לא צריכה להרגיש שלא בנוח." "אפיגנטיקה (Epigenetics) היא מדע שחוקר שינויים גנטיים שהם הפיכים או ניתנים להעברה בתורשה, שאינם יוצרים שינוי במטען הגנטי עצמו, כלומר לא משנים את ה-DNA." "אז אם הם לא משנים את ה-DNA, איך הם גורמים לשינויים תורשתיים?", התפרצה לוסי לדבריו. "יש במנגנון התורשה שתי שכבות מקבילות. אחת, הגנטית, שהיא תוצר של אבולוציה עתיקה של מיליוני שנים. היא קבועה, ומאוד קשה לשנות אותה. זהו המטען הגנטי שאיתו אנחנו באים לעולם, ה-DNA. אבל יש גם שכבה שניה, שהיא האפיגנטית, שהיא פתוחה, דינמית ואינטראקטיבית, שאיתה ניתן לשנות תורשה." הגבר הבחין שלוסי מרוכזת בדבריו והמשיך: "תופעות אפיגנטיות מפעילות או מנטרלות פעילות של גנים, בהתאם לנסיבות, ובעוצמה משתנה. לכל אחד מאיתנו יש הרבה מאוד גנים, אבל לא כולם פעילים, וגם אלו שכן, לא פעילים באותה עוצמה. על ידי תהליך ביוכימי, שלא אכנס כאן לפרטים שלו, ושנקרא מתילציה, ניתן 'לכבות' גנים מסויימים על ידי סגירת הקולטנים שלהם, אלו שקולטים גירויים מהסביבה, או 'להדליק' אותם, על ידי הסרת החסימה הזו." הגבר הבחין בקמטים שנוצרו במצחה של לוסי, וחש שהוא צריך להבהיר את הדברים בצורה יותר מוחשית. "אנסה לתת לך דוגמה. יש לך תחביב שאת אוהבת לעסוק בו?" "כן", ענתה, "אני מאוד אוהבת לצייר". "מצוין. נסי לדמיין שקבוצה של עשרה ציירים יקבלו משימה לצייר ציור בזמן מסויים, וכל אחד מהם יקבל ערכה של 300 צבעים, בגוונים שונים ומחומרים שונים. כולם יקבלו את אותה ערכה בדיוק. האם כולם יציירו את אותו ציור?" "בוודאי שלא", השיבה לוסי. "נראה עשרה ציורים שונים לחלוטין". "נכון מאוד" אישר, "וזאת למרות שמאגר האפשרויות שלהם היה זהה. ואם ניתן להם לצייר לאורך שבועות רבים, נראה שבהדרגה כל אחד מהם מייצר סגנון משלו, נוטה להשתמש יותר בצבעים וחומרים מסויימים, ובאחדים לא משתמש כלל. עם הזמן, חלק מהצבעים שבהם לא ישתמשו כלל אפילו יתייבשו ולא יהיו שמישים. כדי להשמישם נצטרך לעשות איתם משהו, אולי להוסיף להם קצת נוזל". "אני מבינה. בדוגמה שלך הצייר מחליט במה להשתמש. אבל לגבי הגנים שלנו, מי מחליט אילו מהם לסגור, ואלו מהם להפעיל, ומתי? איך כל זה קורה?", הסתקרנה לוסי. "שאלה מצוינת. ישנו חוקר מפורסם בשם ברוס ליפטון, שמצא שהסביבה שבה נמצאים תאי הגוף שלנו משפיעה על הפיזיולוגיה של התא ועל התנהגותו. היא מפעילה או מנטרלת את הגנים השונים. הסביבה שעוטפת את התאים היא סביבה דינמית ומשתנה, ולכן היא גם תשנה את פעילותם הגנטית, באמצעות המנגנונים האפיגנטיים". "אני חושבת שקלטתי כל מה שאמרת עד עכשיו, אבל אני לא מבינה איך אנחנו יכולים להתערב בתהליך הזה. הרי מה שקורה בסביבת התאים שלנו זה עניין לגמרי ביוכימי ואין לנו שום השפעה על כך. איך אנחנו יכולים להפעיל את התהליך האפיגנטי?" הקשתה לוסי, וחיפשה להבין מה כל כך מעודד במה ששמעה, כפי שהבטיח הגבר. "אוהו, ועוד איך יש לנו השפעה על ההתרחשויות הביוכימיות בגופנו. כיום כל אחד יודע שכל הפעילות ההורמונלית וכל החומרים המופרשים בגופנו משתנים בהתאם למצב הנפשי והתודעתי שאנחנו נמצאים בו. אם נבדוק את הסביבה התאית במצב נפשי של לחץ גדול, חרדה, דאגה, דיכאון, או כעס, נמצא בה חומרים שונים ובריכוזים שונים לגמרי מאשר בזמן מצבים של שלווה נפשית, רוגע, שמחה או אופטימיות. אם למצבים הפסיכולוגיים שלנו לא היתה השפעה על התהליכים הפיזיולוגיים בגוף שלנו, אז לא היינו רואים התקפי לב ואולקוסים כתוצאה של מתח, חוסר תיאבון בגלל דיכאון או הלבנת שיער בעקבות טראומות, וישנן דוגמאות רבות אחרות. המחשבות והרגשות שלנו חודרים לגופנו בצורות שונות של אנרגיה – אנרגיה רגשית, או שכלית או רוחנית. האנרגיות הללו גורמות לשרשרת תגובות ביולוגיות, שנרשמות בזיכרון של תאי הגוף. כך, במהלך חיינו, הביוגרפיה שלנו מסתנכרנת בהדרגתיות עם המערכת הביולוגית שלנו ומשפיעה עליה." הגבר לקח הפסקה קלה ונתן ללוסי לעכל קצת את דבריו. "אז כשאני חושבת או מרגישה בדפוסים מסויימים אני מפעילה באמצעות האפיגנטיקה הרכב של גנים מסויימים, ואם אני משנה את הדפוסים הללו אני מפעילה הרכב אחר של גנים?" "בדיוק" התלהב הגבר, "אני מקווה שהקהל בהרצאה יקלוט את הדברים מהר כמוך. ויותר מזה, כשאת משנה את תבניות המחשבה שלך, את משנה את התנהגותך, והתנהגותך משפיעה על התגובה החוזרת של הסביבה אלייך. זה כמובן ישפיע על מה שתחווי מהסביבה ולכן ישפיע בתורו על החוויות והרגשות שלך, וכך המעגל יתחזק מהתבנית שאת יצרת בעצמך. לכן כל כך חשוב איזה תהליך חינוכי האדם עובר בחייו, כי החינוך משפיע על תבניות החשיבה, על התבניות הרגשיות, ויוצר השפעה אפיגנטית. ישנם מחקרים המראים שאפשר להוריש גם תבניות התנהגותיות, באמצעות האפיגנטיקה, עד חמישה דורות הלאה. גם תבניות חיוביות וגם תבניות שליליות." "אבל אם זה עניין של חינוך, אז שוב אנחנו נתונים להשפעה של הבית והסביבה שבהם גדלנו?", אמרה לוסי בתסכול. "אני חושב שאדם צריך להמשיך ולחנך את עצמו באופן עצמאי במשך כל חייו, ולא להישען רק על החינוך שקיבל מסביבתו ומשפחתו. אחרת, איפה חופש הבחירה שלנו לנווט את חיינו?" לוסי נשענה רגע לאחור, הרהרה קצת ושאלה. "אתה יכול לתת לי דוגמה לשינוי של תבנית כזו, שבאנו איתה מהבית?" "בוודאי. תארי לך מישהו שגדל בבית שיש בו מצוקה כלכלית גדולה, ללא בטחון תזונתי. המערכת האפיגנטית שלו תשדר לו שהוא חייב לאכול בכל הזדמנות, כדי לאגור אנרגיה ושומן בגוף, למקרה שלא יהיה אוכל, כי באמת הגוף חווה מדי פעם רעב. בהמשך חייו הוא מתפתח, מצליח כלכלית, יש לו תמיד אוכל בשפע, אבל הוא לא מנסה לשנות את התבניות האפיגנטיות שלו באופן מודע. הגוף שלו ימשיך לשדר באמצעות גנים פעילים מסויימים שצריך להתנהג כאילו יש רעב. הוא ישמין השמנת יתר ויסכן את בריאותו. הוא חייב לשנות משהו יסודי במצב הפסיכולוגי הפנימי שלו, כדי להשפיע על שינוי התבנית האפיגנטית." לוסי חייכה. "אני מכירה מישהו כזה במשפחה שלי, אני חייבת לתת לו לשמוע הרצאה שלך". היא המשיכה: "אם הבנתי נכון את הדוגמה שנתת עם הציור, אז ערכת הצבעים זהו סט הגנים התורשתיים שקיבלנו, וזה בלתי הפיך, אבל הדרך שבה נבחר להשתמש בהם, אילו צבעים, באילו שילובים ואיזה סגנון ציור נפתח, זה תלוי רק בנו". "נכון מאוד. המערכת האפיגנטית מאפשרת לנו חופש בחירה מסוים ויכולת תגובה דינמית, ואלו מטילים עלינו את האחריות למה שקורה לנו". השתררה שתיקה קלה, ושניהם שקעו בהרהורים. "דרך אגב, שמי מייקל", חייך. "ושמי לוסי", חייכה בחזרה. "ומהי מטרת נסיעתך לאוסטין, אם אפשר לשאול?" "אני נוסעת לסוג של ייעוץ והכוונה מקצועית. אני רוצה לבחור מקצוע ולהתחיל ללמוד, ולא ממש יודעת מה". באותו רגע צלצל מכשיר הטלפון הסלולרי של לוסי. היא התנצלה בפני מייקל וענתה לשיחה. מייקל ראה איך פניה הולכות ומתכרכמות, וכשהשיחה הסתיימה, נאנחה ונשענה לאחור. "אני לא מאמינה" פלטה. "מה קרה?" שאל בדאגה קלה. "ביטלו לי את פגישת הייעוץ הערב, וכל כך חיכיתי לה. באתי במיוחד מרחוק." "אולי הכל לטובה" ניסה מייקל לעודד. "את רוצה לבוא להרצאה שלי?" "אולי באמת אני זקוקה יותר דווקא להרצאה כזו, לבחון באיזה אופן אני משפיעה על המערכת האפיגנטית שלי, רגע לפני שאני בוחרת כיוון בחיים. אני חייבת למצות באופן יותר שלם ומלא את הפוטנציאל שבי". חיוך קל עלה בזוויות פיה של לוסי. "אתה יודע מה? באמת הצלחת לעודד אותי קצת. אולי בכל זאת יש משהו בעניין הזה שחברתי הטובה לא מפסיקה לנדנד לגביו, שנקרא קארמה". עיצוב: שירה משולם חזקיה, שי פארן

מי מכם שהיה בשנה האחרונה בסניפים השונים של אקרופוליס החדשה בארץ, נתקל אולי במופע ״להתעורר״ שאיתו הופענו השנה אני וחברי ושותפי למסע טל ברוכשטיין, תחת השם ״טל ואלמוג״. החלטתי לחשוף בפניכם קצת מהתהליכים שהתחוללו מאחורי הקלעים, או, נכון יותר, בתוך הלב שלי – לפני ובמהלך המופע. החלום ושברו לפני  כעשר שנים הייתי גיטריסט צעיר שהיגר לעיר הגדולה תל אביב, בתקווה לנסות את מזלו ולהצליח להפוך את המוזיקה למקצוע ולעיסוק מרכזי. התחלתי לנגן בכמה הרכבים, היתה לי להקה, התחלתי להכיר את האנשים הנכונים. בשלב מסוים התחלתי בעצמי ללמד אחרים לנגן בגיטרה, הופעתי לא מעט והרגשתי שהדלתות נפתחות בפניי. סוף סוף זה התחיל לקרות. היתה רק בעיה אחת – בשלב מסוים התחלתי להרגיש שמשהו חסר. הכל קרה בהתאם לציפיות – ובכל זאת משהו היה חסר. מה היה המשהו הזה? אפשר לקרוא לו משמעות, תכלית, מהות… כלומר, הרגשתי שכל עולם המוזיקה, כפי שחוויתי אותו אז, עם כל הכיף והריגוש שהיה בו – היה ריק מתוכן. התחלתי לשאול את עצמי: בשביל מה? מה המטרה של מה שאני עושה? למי זה עוזר? מה זה מקדם? לא היו לי תשובות, וזה היה מתסכל… רציתי לעשות משהו חשוב בעולם, משהו משמעותי – שישפיע, שיתרום, ולא הרגשתי שההופעות האלו, השירים שהופענו איתם, התוכן שלהם והאופן שבו הגשנו אותם – ענו על השאלות הללו. נותרתי עם ריק. בערך באותו הזמן נחשפתי לאקרופוליס החדשה ולפילוסופיה כדרך חיים, והתחלתי לקבל רמזים על הכיוון החדש שבו אני עתיד לצעוד. תוך כמה חודשים התפטרתי מההרכבים שבהם ניגנתי ויצאתי לדרך חדשה. במקביל המשכתי להעמיק את הלימודים ואת התרגול של הפילוסופיה כדרך חיים. לאחר כמה שנים התחלתי בעצמי ללמד אחרים את הגישה, ולפני שנתיים קיבלתי את ההזדמנות לנהל את הסניף החיפאי. לא רוצה לחיות בחרטה בערך בזמן הזה, כשהעתקתי את מקום מגוריי מהמרכז לחיפה ונפרדתי מזוגיות ארוכה, החלו לעלות ולצוף שוב כל מיני שאלות שהטרידו את מנוחתי. הייתי בן 32, והרצתי במוחי את כל הדברים שעברו עליי בעשר השנים האחרונות. פתאום היתה לי חוויה מאוד מוחשית של המהירות של הזמן שחלף. זה הרגיש כל כך מהר! איך עברו להן עשר שנים? בקושי הספקתי למצמץ… ככה זה בחיים? אם עשר השנים האחרונות חלפו כל כך מהר – האם כך הולכות לחלוף גם עשר השנים הבאות? ואלו שאחריהן? נחתה עליי ההבנה שכל החיים האלו הם סיפור די קצר שחולף לו די מהר, ובלי שאנחנו שמים לב – מגיע הסוף. זו לא היתה חרדת מוות – זו היתה ההבנה הברורה שאין ״אינסוף זמן״ כפי שהיה נדמה לי בילדות, בנערות ובמשך שנות ה-20. זו היתה חוויה ברורה שהזמן בחיים האלו הוא סופי ומוגבל. ואם הזמן בחיים הוא סופי ומוגבל – אז נשאלת השאלה, לאיזה צורך הייתי רוצה לנצל אותו? מה הייתי רוצה להשיג בזמן הזה? בשלב הזה כבר היה לי ברור – לא ״הכל אפשרי״. אני יודע שזה מקובל ו״ניו-אייג׳י״ להגיד ש״הכל אפשרי״ ושכל אחד יכול לעשות כל מה שרק עולה על רוחו… ובמובן מסוים גם אני חשתי כך. אבל בנקודת הזמן הזו בחיי כבר עשיתי אי אלו בחירות, בחרתי לפסוע בשבילים מסוימים על פני שבילים אחרים – וידעתי שהאפשרויות שלי כבר יותר מצומצמות. התחלתי לשאול את עצמי: אם החיים ממשיכים פחות או יותר כמו שהם עכשיו – על מה אתחרט בהסתכלות לאחור? מה אתחרט שעשיתי? מה אתחרט שלא עשיתי? הגעתי להבנה עם עצמי שאני לא מוכן לחיות בחרטה. כבר זמן מה שאני מבקש מהחיים לחיות בתחושה של הרפתקה – תחושה שאני חי, לא רק שורד, תחושה שאני מתעמת עם הפחד, חי קצת על הקצה, ולא חי רק באזורי הנוחות והביטחון המדומה. הגעתי עם עצמי להבנה שאני מוכן להסכים לקבל מצב שבו יש לי חלומות שאני מנסה להגשים ולא מצליח – אבל לא אהיה מוכן לקבל מצב שבו יש לי חלומות שאני אפילו לא מנסה להגשים אותם. על זה אני לא מוכן להתפשר. מופע נולד נולד בי הצורך להרים מופע. גם לאחר שפרשתי מ״תעשיית המוזיקה״ ברור היה לי שאני לא פורש מהמוזיקה עצמה, מהיצירה, מהנגינה ומהשירה. להיפך – חיפשתי את המקום האותנטי יותר, האמיתי יותר של המוזיקה בחיים שלי ושל אנשים אחרים. כך גיליתי שהמוזיקה יכולה לפרוט על מיתרים שונים באדם. שיש לה כוח להשפיע עלינו, לעורר בנו רבדים שונים – החל מכעס ודיכאון וכלה בתקווה והתרוממות נפש. אני חיפשתי את הסוג השני. הסוג שעוזר לנו להתחבר לעצמנו ולטבע, שגורם לנו להרהר על החיים שלנו, ונותן לנו כוח להתמודד עם הקשיים. פתאום התחוור לי כמה מוזיקה כזו היא נדירה. לא בלתי קיימת – אבל בהחלט נדירה. פתאום נולד בי הצורך להביא את זה בעצמי – ליצור מופע שייגע בנשמות שבקהל, שלא רק ירגש – אלא גם שיהיה משמעותי, מהותי, משהו שאפשר יהיה לקחת כצידה לדרך. היו כל מיני שירים שכתבתי לאורך הדרך, אבל לאורך השנים לא באמת האמנתי בהם עד הסוף. יכול להיות שהיה לי חוסר ביטחון בנוגע אליהם, ואולי, במחשבה נוספת, זה היה כי כשהסתכלתי על כל אחד מהם בנפרד – הם נראו לי כמו חיצים ללא מטרה. חסרי כיוון. אבל כשנולד הקונספט של המופע – כבר יכולתי לדמיין את השירים האלו כחלק מהמופע. הבנתי שהמופע הזה צריך לגעת באנשים, לאפשר לי את המפגש עם הקהל, וכל אוסף של שירים שישרת את המטרה הזו – הוא טוב. זיהיתי את הצורך של הקהילה שסביבי, שכמהה לאמנות עם משמעות, למשהו שנוגע בלב, שקורא להתעוררות מהמכניות, מהסיזיפיות של היום-יום. ראיתי איך השירים הללו יכולים להיות צינור שדרכו עוברת איזושהי אמת… הסתכלתי עליהם שוב ופתאום ראיתי אותם באור אחר מבעבר. יכולתי להתחבר מחדש למשמעות שהיתה טמונה בהם. משירה לתפילה לאחר ההופעה הראשונה ירדתי מהבמה ומשהו לא התיישב לי. שרתי וניגנתי יפה, טל היה מדהים כהרגלו, כולם מחאו לנו כפיים, אבל בשבילי – משהו עדיין היה חסר… איזשהו חיפוש? התעוררות? פתיחה של הלב? לנגן ולשיר ״יפה״ זה אזור הנוחות שלי. זה הרי מה שהייתי רגיל לעשות במשך שנים. אבל האם זה באמת היה יפה? מה זה בעצם יופי אמיתי? אז הבנתי שזה היה יפה מבחוץ. מבפנים – עדיין לא יצאתי להרפתקה, או אולי בעצם – עדיין לא נכנסתי להרפתקה (בתוך עצמי)? הייתי צריך לפרוץ שם משהו. כל השאלות האלו הפגישו אותי עם עצמי. הפחדים עלו בי: מה יחשבו עליי? מה יקרה אם אטעה? אם אזייף? הפחיד אותי לצאת מאזור הנוחות שלי. בהופעות לאחר מכן החטלתי להתמדד עם הפחדים ולצאת להרפתקה. ואז סוף סוף הרגשתי שאני שר באמת! התחלתי ממש להתאהב בתחושת הסכנה והשחרור – אני עולה על הבמה כדי להתחיל לשיר – ולא יודע מה ייצא ממני. אני נכנס לזה ומשתחרר. בעבר ניסו להסביר לי שאני צריך לשיר אל הקהל, להתאמץ כדי לצאת אליו, להגיע אליו. לא פעם ניסיתי לעשות בדיוק את זה. פתאום אני מבין שאולי הלכתי בכיוון הלא נכון. אני לא צריך לשיר כלפי חוץ – אני צריך לשיר דווקא כלפי פנים. אדם מקרין את אורו בעוצמה כלפי חוץ כשהוא נוכח, קודם כל – בינו לבין עצמו. אני לא צריך לשכנע אף אחד אחר במשמעות שיריי – אני צריך לשכנע קודם כל את עצמי. ברגעים כאלו אני נזכר בלאונרד כהן  האגדי שמהווה עבורי השראה אדירה – שבאחת ההופעות שלו עלה על הבמה, ירד על ברכיו, עצם את עיניו, והחל לשיר כאילו היה מתפלל. ואולי, בעצם, שירה היא סוג של תפילה? מסע של התעוררות כל זה בשבילי היה ועודנו מסע של התעוררות. לשאול את השאלות החשובות על החיים – ולהעז גם לתת לעצמי תשובות, ולחיות אותן. ואתכם אני שואל – מה זה בשבילכם להתעורר? ממה אתם צריכים להתפכח? ומה מונע מכם לעשות את זה, כאן ועכשיו?

הפילוסופיה מבחינה בין חומר לרוח. אם כך - מהי תנועה? באיזה מישור היא מתרחשת ומאיזה חומר היא עשויה? שיחה עם רסמוס אולה, מנהל המחלקה לריקוד וכוריאוגרפיה באוניברסיטה הלאומית בקופנהגן, על אמנות, פילוסופיה, תנועה ואיך כל אלה יכולות להיות חלק מחיי כולנו, אם נסתכל עליהן מנקודת מבט מעט שונה. זה שנים רבות שעולם התנועה והריקוד משמש לי פלטפורמה עשירה ואין סופית לגילוי, לתרגול ולביטוי של עקרונות החיים והפילוסופיה. דרך שלבים רבים ושונים במסע שלי כרקדנית, אמנית, מורה ותלמידה, למדתי למצוא בריקוד עולם מלא ומיוחד. כחלק מאותו מסע, לפני חמש שנים פגשתי לראשונה את רסמוס אולמה (Rasmus Ölme), מנהל המחלקה לריקוד וכוריאוגרפיה באוניברסיטה הלאומית לאמנויות הבמה שבקופנהגן, דנמרק. יצרתי איתו קשר מתוך עניין בתזה שכתב ומתוך סקרנות גדולה לגבי הרעיונות שעליהם דיבר, ומאז נוצר בינינו קשר שתמיד איפשר לצלול לתוך שיחות עמוקות על תנועה, על החיים, על מה שרואים ומה שלא רואים, על הוראה, על אמנות ועוד. נפגשתי עם רסמוס לראיון שהפך לשיחה, והנה מולכם, חלקים ממנה, שזורים במחשבותיי ותובנותיי. מדוע נמשכת דווקא לריקוד כביטוי של אמנות? תמיד נמשכתי לפעילות גופנית. משהו בכימיה של הגוף שלי השתוקק לתזוזה. לפני שהתחלתי לרקוד התעניינתי בהרבה סוגים של ספורט. שיחקתי טניס, כדורסל, רכבתי על אופני שטח ועל סקייטבורד. כשהגיע הריקוד הוא כמו הכיל בתוכו את הצורך הזה לעשות משהו שהוא גם פיזי וגם רחב, המאפשר בתוכו הרבה דברים שונים. מה הייתה נקודת המפנה בחייך, בה הפכת מרקדן, המופיע על במות ורוקד בלהקות, לחוקר של תנועה וריקוד? כשחזרתי לגור בשבדיה אחרי שנים בהן חייתי ועבדתי בבלגיה, תהיתי איך אצליח להשתלב בסצנת המחול השבדית. כשראיתי שנפתחה תכנית חדשה של לימודי דוקטורט באוניברסיטה למחול וקרקס בסטוקהולם (DOCH), למרות שזו היתה אופציה שכלל לא עלתה בדעתי לפני כן, המהלך הזה הרגיש טבעי ונכון. תמיד הייתה לי העדפה ומשיכה חזקה לתהליך העבודה והיצירה על פני התוצר המוגמר. במשך השנים בהן עבדתי עבור יוצרים אחרים, שמתי לב שאני נהנה יותר מתהליך היצירה עצמו ושיש בי השתוקקות שהתהליך הזה יימשך זמן רב יותר. זו הסיבה שהובילה אותי לחשוב שתחום המחקר יספק אצלי את הצורך הזה ויאפשר לי להישאר בתהליך עצמו ולא רק לכוון להגיע לתוצאה. בנוסף, היה לכך קשר גם להוראת המחול ולעבודתי בתור מורה. תמיד נהניתי ללמד ובשלב די מוקדם הבנתי שאני יכול לחוות חוויות אסתטיות אמנותיות מלאות, בתוך סיטואציה של לימוד והוראה. עולם האקדמיה מאפשר לי לחוות את החוויה האמנותית דרך התהליך, מבלי להיות תלוי בתוצר המוגמר. כמה פעמים אנחנו שומעים סביבנו שהדרך היא מה שחשוב ולא לאן נגיע, שצריך להתמקד בתהליך ולא בתוצר… אבל כמה אנחנו באמת מצליחים לחיות לפי האמרות האלה, ולהאמין להן? כשאתה בונה את מרכז חייך סביב דבר שמהותו היא הדרך ולא התוצר (כמו מחקר), אתה עוזר לעצמך באופן יומיומי לזכור את הרעיון הזה. אחד הפרויקטים האחרונים שלך נקרא ״חומר תנועתי״(Movement Material). תוכל לומר משהו על הפרדוקס החבוי בתוך השם הזה? כמובן שתנועה איננה חומר, אולם אנו יכולים לראות אותה רק כשהיא מתבטאת דרך חומר כלשהו… גם המנחה שלי בתזה העמיד אותי מול הפרדוקס של צירוף המלים הזה. באנגלית, כשמשתמשים במילה חומר (Matter) יש תחושה שזה נותן לדברים חשיבות, It matters. אהבתי את הרעיון שאפילו שהתנועה איננה חומר, ההתייחסות אליה ככזו יכולה להעניק לה יותר חשיבות. היא אמנם דבר שאיננו חומרי, אבל יש לו ערך של משהו מוחשי וקיים בעולם. באיזשהו מובן היה לי רצון להגן על התנועה, לומר שלמרות שהיא אינה מוצקה היא עדיין קיימת. איננו יכולים באמת להפריד בין שתי המילים – חומר ותנועה – משום שללא החומר התנועה אינה מבוטאת, אין לה קיום אם היא אינה מתגשמת בחומר כלשהו. החומר הזה אינו חייב להיות פיזי. כשאני עושה תנועה יש לה נוכחות מסוימת, שהיא יותר מהתנועה הפיזית – היא הכוונה שלי והרצון שלי שמתבטא דרך התנועה. בעקבות המחקר הזה פיתחת תרגול שנקרא ״ללכת בעקבות התנועה״ (Following the Movement) – התנועה קיימת ואני צריכה להרשות לגוף לעקוב אחריה. אבל, אם אני לא עוקבת אחריה – האם התנועה עדיין קיימת? האם אני, כ״חומר״ הפוטנציאלי לביטוי התנועה בעצם זו שנותנת לה תוקף? הרי כששקית עפה ברוח, אנחנו יכולים לראות את התנועה בעזרת השקית, אבל התנועה נמצאת שם גם בלעדיה. התנועה בהחלט נמצאת, כי האוויר הוא זה שמזיז את השקית והאוויר הוא בעצמו חומר, זהו פשוט חומר שאנחנו לא יכולים לראות. זה כמו שנכנסים לחדר עם עשן – בעזרת העשן אנו מסוגלים לראות את התנועה של האוויר, כמו דגל מתנופף ברוח, אבל האוויר נע כל הזמן גם בלי שנראה. הדוגמאות האלה הן סוג אחד של ביטוי של התנועה – ביטוי פיזי שכבר קיים אבל אנחנו צריכים חומר שנראה לעין האנושית כדי לראות אותו. הסוג השני קיים ברובד תודעתי יותר – כשאני מעורב תודעתית בתנועה, והכוונה שלי מכוונת אליה, זה סוג של חומר שאני מחדיר לתוכה. אמנם זהו אינו חומר פיזי, אבל באותו רגע מבחינתי לתנועה יש נוכחות. מהי הנוכחות הלא חומרית של התנועה, שעדיין מבקשת להתגשם בעולם כחומר אבל לאו דווקא בצורה פיזית? אצלי זה קשור לתחושה יותר מלמחשבה. אלו לא הקווים שאני יוצר בחלל או המחשבה על איך התנועה נראית, אלא התחושה של התנועה בחומר שהוא הגוף שלי. לדוגמה, במקום לחשוב שאני מרים את היד או להתבונן על עצמי מרים את היד, אני חש את זה מבפנים וכך ההתגשמות החיצונית של התנועה לא מעסיקה אותי. אני הופך להיות אותה שקית שעפה ברוח. כשאני מכוון את תשומת הלב שלי לרובד הזה אני מרגיש שהתנועה לעולם אינה מפסיקה. אני הופך את התחושות שלי לחומר שדרכו התנועה מתממשת. לעקוב אחר התנועה לא אומר שאני מחכה שהיא תקרה; זה אומר שאני מסכים להיות מובל. אני בוחר שהתנועה תוביל אותי ובכך אני נותן לה תוקף וממשות. האם אין זה מה שאנחנו עושים בחיינו? כאשר אנו בוחרים להיות מובלים על ידי החיים – אין זה אומר שאנחנו פסיביים, יושבים ומתבוננים איך החיים מארגנים את עצמם. להיפך, זה אומר שאנו עוקבים באופן אקטיבי ומסור אחרי מה שהחיים בוחרים להביא לנו, אחר המקומות והמצבים אליהם אנו מגיעים בעזרת החיים. לפי מה שאתה אומר, חייב להיות איזשהו חומר (פיזי, תחושתי, רגשי, מנטלי) כדי שהתנועה תוכל להתממש. אפלטון דיבר על עולם האידאות, העולם בו נמצאים הקונספטים השלמים והמושלמים. אלא שאנחנו לא יכולים לחוות ולהכיר אותם כפי שהם, ולכן הם מתבטאים כביטוי לא מושלם, בעולם החומר.אם התנועה היא קונספט, אידאה, מה קורה במעבר מאותו האידיאל, המצב המושלם של התנועה, אל המימוש שלה בעולם, אל הצורה שבה אנו חווים אותה? מה אנו מאבדים בדרך? המערה של אפלטון היא גישה ספציפית להסתכל על הדרך שבה אנו חווים את המציאות. זו גישה שאומרת שישנה מציאות ״טהורה״ ואנחנו רואים רק את הצללים שלה; מה שאנחנו חווים הוא בהכרח לא הדבר "האמיתי". אני חושב שזה סוג של אשליה. מה שאני חווה הוא לא פחות אמיתי. בזמן שאני מודע לכך שאיני חווה את המציאות במלואה, החוויה שלי, בעיניי, נשארת אמיתית. אפלטון אומר שאנחנו רואים רק את הצללים של המציאות; הגישה שלי אומרת שאני מאפשר למציאות להתגשם – בעצם זה שאני צופה בה ומכניס לתוכה את הכוונה שלי, אני הופך אותה לחומר ממשי. כולנו מכירים את הקושי להתמסר למה שאנחנו לא יודעים, לא מבינים, לא רואים או לא מכירים, אבל לפעמים משהו בתוכנו מזהה שיש דברים שהם מעבר לנראה, ושאם נתמסר לאותו בלתי נראה נגלה דברים נפלאים. אולי מה שאנו חווים הוא מה שאנו מסוגלים לחוות כרגע – אבל אנחנו חייבים לזכור שיש מעבר לזה, אם נצליח לדמיין. החלל שאת מדברת עליו, שאני בטוח שהוא קיים ואני יכול להרגיש אותו, הוא זה שבו מתרחשת אותה התגשמות. אם נחזור לתנועה – איזו נוכחות יש לתנועה אם אני לא עוקב אחריה? התנועה שאחריה אני בוחר לעקוב אינה קיימת לפני שאני בוחר לעקוב אחריה. מצד שני, כשאני עוקבת אחרי התנועה ונותנת לה להתבטא דרך הגוף שלי, אני גם מגבילה אותה, משום שהגוף הפיזי שלי מוגבל ולא משנה כמה אשכלל את היכולות שלי. זה אומר שמצד אחד אני מאפשרת לתנועה לקרות ומצד שני אני מגבילה אותה. בדרך בה אני עובדת ומלמדת, חלק מרכזי מהלימוד והתרגול הוא שכלול היכולות והרחבה של מאגר התנועות שזמינות לנו, על מנת שנוכל לאפשר לתנועה להתבטא דרכנו בצורה הטהורה ביותר והכי פחות מוגבלת, כדי שנוכל להפוך לצינור שדרכו הצורה עוברת לעולם. אני מאמינה שבאותה מידה עלינו להרחיב את התודעה שלנו, את מנעד הרגשות שלנו, את השליטה במנטל ובמחשבות שלנו ואת האמונה שלנו במה שאיננו יכולים לראות, על מנת שנוכל לאפשר לחיים לקרות דרכנו בצורתם הטהורה ביותר. עבור הרקדן, לא מדובר רק בלעשות את עצמך חזק וגמיש, אלא יש צורך לפתח מיומנויות עדינות יותר על מנת לבטא את התנועה במלואה. כשמישהו מתעסק באותם רבדים עדינים תוך כדי תנועה, זה הופך להיות נראה לעין. אנחנו רואים את זה דרך הגוף, אבל למעשה זה לא משהו שבא לידי ביטוי על ידי יכולות גופניות. לכל דבר שאנחנו רואים יש רובד נסתר. לפעמים אפשר לחוש שהצורות החיצוניות שאנו חווים בעזרת החושים שלנו הן ביטוי חיצוני בלבד של איזשהו רובד עמוק וחבוי. שכל הדברים הם בעצם ״כלים״ כאלה ואחרים שמבטאים דברים שבלעדיהם לא היינו מסוגלים לתפוס. לפעמים זה מרגיש שכל מה שיש הוא חומר, אותם דברים שאנחנו תופסים בעזרת החושים. אבל אם אנו חושבים על הכוונות, התחושות, הרגשות, המחשבות, הנוכחות, ההוויה וההכרה שלנו כסוג של חומר, אז הרוח והחומר הופכים להיות דבר אחד – הכל זה חומר והכל זה רוח. בספרו "יצירה אמנותית ויצירה רוחנית"1 כותב איבנהוב: ״היצירות שהאדם מפיק מחוץ לעצמו אינן שייכות לו. הן חיצוניות וחומריות ויום אחד הן ייעלמו… בעוד שהאמן האמיתי, הפסל האמיתי, המשורר האמיתי העובד על עצמו, לעולם איננו נפרד מיצירותיו, הוא נושא אותן עמו לעולם הבא והן שבות עמו לכאן בגלגוליו הבאים. כי העבודה הפנימית נותרת שלנו לנצח." 1  הוצאת חד קרן, 2015 עיצוב:שירה משולם חזקיה

אם נתבונן על עצמנו כעל תזמורת, מה תוכל התבוננות זו ללמד אותנו על חיינו? איזה צלילים מרכיבים אותנו? תוקפניים, חזקים, עדינים, או מעוררי השראה? איזה כלים מנגנים בתוכנו ומהו תפקידם? ומה יכול תפקידו של המנצח על התזמורת ללמד אותנו על חיינו שלנו? בתרבות של ימינו, כאשר אנו מדברים על ״לנצח בחיים״, אנחנו בדרך כלל מתכוונים להצלחה שלנו בעבודה, בתחום הזוגי, כמה כסף יש לנו, או את מי ניצחנו, על מי גברנו והרבה פעמים מודדים את ההצלחה וה״ניצחון״ שלנו ביחס לאחרים. אך האם יש משמעות נוספת ליכולת להיות ״מנצחים״ בחיים שלנו? משמעות הקשורה יותר לפילוסופיה – האהבה וההתקרבות לחכמה, זו המבקשת מהאדם ומאפשרת לו להביט פנימה, אל תוך עצמו, על מנת לנצח משהו אחר שאינו חיצוני אליו? האם קיים דבר כזה? אלו הן שאלות פילוסופיות אותן אנו מבקשים לחקור. בתפיסה פילוסופית, אמנות איננה רק היכולת לשיר, לרקוד או לנגן, אלא זו היכולת של האדם להתחבר, דרך האמנות, לאמנות החיים, לבטא בחיי היומיום את מה שהיינו רוצים לראות בהם. זו היכולת להיעזר במתנות ובמעלות שיש באמנות על מנת לבדוק היכן קיימות המעלות הללו בחיינו או היכן היינו רוצים לבטא אותן יותר. אם כך, האם יש קשר בין אמנות לבין היכולת לנצח בחיינו? על מנת לחקור את השאלה הזו, נבחן תחילה את משמעותו של המנצח על התזמורת. בתוכנו קיים ניגון פנימי משמעות המילה לנצח (to conduct) הינה – להוביל, להנהיג, ובעולם הפיזיקה הכוונה היא גם להוליך אנרגיה או חשמל, שני היבטים מעניינים חשובים שעוד ניגע בהם וקשורים לתפקידו של המנצח. לעתים נדמה, שהמנצח לא עושה הרבה אלא רק מנפנף בידיו, ועולה השאלה – אם כל אחד מחברי התזמורת יודע את התפקיד שלו – מדוע יש צורך במנצח? זו שאלה מעניינת וחשוב שנשאל אותה גם בהקשר הפנימי, של הניגון הפנימי שמתרחש בתוך כל אחד מאיתנו. נסו רגע לדמיין שכל אחד מאיתנו הוא תזמורת שמהווה עולם קטן. בכל אחד מאיתנו יש את החלק של הכינור שמנגן צלילים נוגים, את החלק של הצ׳לו שמנגן צלילים עמוקים, את החצוצרה שמתריעה ואפילו את המשולש הקטן שפורט על החלקים העדינים. כל אחד הוא עולם ומלואו, מלא צלילים וקולות שממלאים אותנו בכל רגע נתון. הקולות הללו קיימים גם מחוצה לנו, אבל הם בעיקר בתוכנו, ובכל רגע נתון כל אחד מהכלים רוצה לקבל ביטוי ולהגיד את מה שיש לו לומר. וכאן בדיוק נכנס תפקידו החשוב של המנצח. המנצח הוא בעל הראייה הגבוהה ביותר, הוא זה אשר רואה את התמונה הגדולה ונותן את הכיוון של המוזיקה, את הכיוון של התזמורת. אם נשתמש במושגים מתוך עולם הפילוסופיה, המנצח הוא בעל ההכרה הגבוהה ביותר בתזמורת, הוא זה אשר רואה את הדברים מגבוה, ממעוף הציפור. הוא זה אשר מכיר את מכלול הצלילים, יודע מתי לתת סימן לכל כלי להיכנס ומאזן את הכלים בכל רגע נתון. המנצח הוא זה אשר אוהב את המוזיקה, אוהב את הצלילים ורואה בהם חלק בלתי נפרד ממנו, המשך ישיר שלו, בדיוק כפי שהוא אוהב כל כלי וכלי בתזמורת ורוצה שהוא ינגן ויכוון את עצמו למקום ההרמוני ביותר עבורו. מתוך האהבה הזו, המנצח מסוגל לראות את התמונה הגדולה יותר – כיצד לתת לכל כלי להתבטא ומתי וכיצד לאזן את כל הצלילים השונים לכדי מנגינה אחת הרמונית ומלאה יופי. הבה נשאל את עצמנו – האם גם בתוכנו קיים מנצח שכזה? האם גם בנו קיים חלק אשר יש בו את היכולת לתת את הכיוון לכל הקולות הקיימים בנו? חלק שרואה את הדברים מנקודת מבט גבוהה יותר, השייך לחלק הגבוה יותר שקיים בנו? הפילוסופיה אומרת לנו שכן, בכולנו נמצא החלק הזה, המנצח, אשר תפקידו לנצח ולכוון את הכלים המנגנים, אותם החלקים שבנו, כל אחד בתפקידו שלו, ברגע הנכון והמדויק עבורו. כמו המנצח אשר תפקידו הוא לקלוט את הרעיון של המוזיקה בשלמותה ולהעביר דרך עצמו את הרעיון הזה לשאר נגני התזמורת, כך גם תפקידו של החלק הגבוה שקיים בנו, לאפשר לנו לחבר את כל החלקים שבנו יחדיו לכדי כיוון אחד, גבוה יותר מסך חלקיו. המנצח הוא זה אשר מעביר חשמל, כמו בהגדרה המילונית, או במקרה שלנו, מעביר את האור דרכו על מנת שכל אחד מחברי התזמורת יוכל להתחבר לאור הזה ולהאיר את עצמו. גם לחלק זה שקיים בנו יש את היכולת, אם נדע להתחבר אליו, להאיר את כל שאר החלקים. ללמוד להקשיב לניגון הפנימי אם כך, מה זה מבקש מאיתנו? איך נצליח להתחבר למנצח שבנו? היוונים דיברו על "דע את עצמך"; על מנת לדעת את עצמנו ולכוון את עצמנו למקום בו אנו רוצים להיות, עלינו קודם כל להתחיל להקשיב לקול הפנימי שנמצא בתוכנו, אותו אנו לרוב לא מזהים, או לא תמיד נותנים לו להתבטא. עלינו ללמוד להקשיב לצלילים השונים המתנגנים בנו, בכל רגע וסיטואציה ולארגן אותם, לסדר את התזמורת הפנימית שבנו. אם נקשיב טוב, נגלה שהמנצח הפנימי שבנו תמיד שם, מוכן למלא את תפקידו. האם אנחנו מזהים אותו ונותנים לו למלא את הייעוד שלו, את התפקיד שלו? כולנו יכולים להזדהות עם רגעים בחיים בהם עולים בתוכנו הרבה קולות וקשה לנו לדעת למי לתת את ההובלה. אך אם נקשיב ונזהה את המנצח הפנימי וניתן לו להוביל ולכוון את התזמורת, נגלה שטמון שם חופש מאוד גדול ומנגינה מיוחדת והרמונית המבקשת להתנגן. אם כך, להיות מנצחים בחיים לא מתייחס ליכולת שלנו להשיג דברים חיצוניים או לנצח מישהו או משהו, אלא ליכולת שלנו לנצח את עצמנו, להשיג את ההרמוניה הפנימית היכולה להתקיים כאשר כל חלק באישיות שלנו מקבל את מה שהוא צריך ואת מה שהוא יכול לתת. גם לכל אדם סביבנו יש ניגון פנימי משלו רובד נוסף להתבוננות בנושא היא ההבנה שבנוסף לכך שכל אחד בפני עצמו מאיתנו הוא תזמורת, כל אחד מאיתנו הוא גם כלי בתוך תזמורת גדולה יותר מעצמנו, שהיא החברה והעולם. לכל אחד יש את הצליל שלו, מיוחד וייחודי, וכל כלי אחראי על האיכות וההרמוניה של נגינת התזמורת כולה. על ידי כך שכולנו נדע לכוון את הכלי שלנו לעבר משהו גדול יותר, יפה יותר, טוב יותר, כך תושג ההרמוניה הכוללת. אבל ההרמוניה הגדולה תגיע רק מהיכולת של כל אחד מאיתנו להכיר את התזמורת הקטנה שלו או שלה כדי להתחבר למנגינה הגדולה יותר של החיים. שני הפנים הללו קיימים בחיים שלנו ושניהם טומנים בחובם את ההזדמנות לתרגל את הרחבת ההכרה שלנו, ההזדמנות לתרגל את היכולת לראות בכל דבר אשר מגיע לחיינו כשיעור היכול לעזור לנו לצמוח, היכולת להיעזר במה שמגיע כדי להכיר את עצמנו יותר. במובן הזה האמנות היא עשירה ומלאה בהזדמנויות להתחבר ליופי, להרמוניה ולאהבה, הזדמנות להתחבר לחלק הגבוה והנעלה יותר שבנו, הזדמנות להיות המנצחים של חיינו.

המחשבות שלנו מעצבות את העולם שאנו רואים, ובתרבות שלנו זוכה החשיבה הרציונלית להערכה רבה. אך המוח האנושי מסוגל לעוד מגוון רחב של דרכי חשיבה, כמו דמיון, השראה ואינטואיציה. אז איך אנחנו חושבים? בשנים האחרונות הפכה הפילוסופיה לפופולרית כמקצוע בבתי הספר בגלל התועלת שלה להוראת לוגיקה וחשיבה. במקרים מסוימים, הצטמצם תחום הפילוסופיה כמעט לחלוטין למטרה היחידה של "חשיבה ביקורתית". זה די מצחיק כי ככל הנראה (לפי האתר AskPhilosophy), בעבר נמנעו בבתי ספר מללמד פילוסופיה כי הטלת ספק בכל דבר "מעודדת מהפכות". עם זאת, עצוב לראות את הפילוסופיה ואת החשיבה מצטמצמים למשהו חד מימדי כל כך, כשלמעשה, שניהם עשירים להפליא ורבי פנים. אלברט איינשטיין, שזוכה להכרה נרחבת כאחד מגדולי הפיזיקאים בכל הזמנים, התבטא פעמים רבות לגבי דרכי חשיבה אחרות. לגבי החשיבות שאנו נותנים למוח הרציונלי אמר: "המוח האינטואיטיבי הוא מתנה קדושה והמוח הרציונלי הוא משרת נאמן. יצרנו חברה שמכבדת את המשרת ושוכחת את המתנה". אינטואיציה ותורת היחסות דמיון הוא עוד יכולת קוגניטיבית חשובה מאוד, ולפי איינשטיין: "הדמיון חשוב יותר מהידע. הידע מוגבל; הדמיון מקיף את העולם". הוא גם האמין "באינטואיציות ובהשראה" ודיבר על דרך חשיבה "מוזיקלית". כשנשאל על תורת היחסות שלו, הוא אמר: "זה עלה על דעתי באינטואיציה, והמוזיקה הייתה הכוח המניע מאחורי האינטואיציה הזו. הגילוי שלי היה תוצאה של תפיסה מוזיקלית". הוא גם אמר: "לעתים קרובות אני חושב במוזיקה. חי את החלומות בהקיץ שלי במוזיקה. אני רואה את החיים שלי במונחים של מוזיקה". קיימת גם חשיבה אנלוגית. חשיבה אנלוגית עוזרת לנו להבין משהו לא מוכר, על ידי הקבלה למשהו שמוכר לנו. במשך אלפי שנים איפשרו האנלוגיות לאנושות לתפוס דברים שהיו מעבר להישג ידם של חושינו. אנלוגיות יכולות ללבוש צורות רבות, אפילו מיתוס יכול להיות אנלוגיה. אמרו שסטיב ג'ובס היה חסיד ענק של אנלוגיה. יש דרכים רבות להסתכל על העולם האם משנה כיצד אנו חושבים? כן, כי המחשבות שלנו מעצבות את העולם שאנו רואים, וקובעות איזה היבטים שלו אנחנו תופסים. דמיינו עץ, וכמה דרכים שונות יש להסתכל עליו ולחשוב עליו. אם היינו סוחרי עצים אולי היינו רואים את הערך הכספי של עץ בשוק. כאמנים היינו מסתכלים על העץ בצורה שונה מאוד ותופסים דברים רבים שאחרים עשויים שלא לשים לב אליהם. כמדענים שוב היינו מסתכלים על עץ אחרת, בהתאם לתחום העניין המיוחד שלנו. כעת דמיינו לעמוד מול עץ במצב של יראת כבוד פואטית – האם סוג החשיבה הפואטי הזה לא יכול לפתוח גם את ליבנו וגם את מוחנו? יתכן שיצרנו בעיות רבות והרס מיותר כשנתנו חשיבות רבה מדי לחשיבה לוגית או אנליטית, מבלי לתת את הדעת על דרכי חשיבה חשובות לא פחות. הרי מהנדסי אושוויץ או הפצצות שהרסו את הירושימה, כנראה היו טובים מאוד בחשיבה לוגית. אבל בכל דבר בטבע יש קוטביות, ואני מאמינה שחשיבה רציונלית צריכה להיות מאוזנת על ידי חשיבה עם הלב… חשיבה פואטית אכן קיימת, אגב, ויש אפילו קורס של אוניברסיטת סטנפורד על חשיבה פואטית. ערכה של חשיבה כזאת מתואר להפליא במילותיו המצוטטות לעתים קרובות של אנטואן דה סנט-אכזופרי: "רק בלב אפשר לראות היטב; מה שחשוב באמת סמוי מן העין." לצלול לעומק, להגביה עוף אולי הגיע הזמן להבין שוב את הפילוסופיה וה"חשיבה" במובן רחב ועמוק הרבה יותר, כמשהו שכולל את הרציונלי עם האינטואיטיבי, ההגיוני, האנלוגי והפיוטי. משהו שמאפשר לנו להפוך לבני אדם מוסריים ולהתקרב אל החוכמה ואל המסתורין של החיים. בדיאלוג "תיאטטוס" כותב אפלטון: "חשיבה היא השיחה שהנשמה מנהלת עם עצמה." והפילוסוף חורחה אנחל ליברגה אמר פעם: "פילוסופיה היא מוזיקה שיוצרת הנשמה במימד השקט של הבלתי נראה". "אנו הופכים למה שעליו אנחנו חושבים", אמר הבודהה…

שני תרגילי דמיון שיכולים לשפוך אור על מחזורי הטבע: המחזור הקטן, של היום והלילה, והמחזור הגדול, של עונות השנה. מה הם יכולים ללמד אותנו על מקומנו בתוך הטבע, ועל העבודה הנכונה איתו? לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם (קהלת, פרק ג', פסוק א') רבים מאיתנו חיים בערים הגדולות וימינו עוברים עלינו בעודנו ממהרים. במקרה הטוב, אנו עושים זאת ביעילות, תוך ניסיון למצוא היגיון ומשמעות בפרטים המרכיבים את שעותינו. במקרה הגרוע, אנו נופלים ללא רצון אל גלגלי השיניים של השעונים השונים המטלטלים אותנו מכאן לשם. הפרטים משתלטים עלינו ואנו הופכים מלהטוטן, המטיל כדורים אל החלל, לאחד הכדורים עצמם המתעופפים בחלל. בשני המקרים אנו מצויים הרחק מעצת הפילוסופים הזן–בודהיסטים: "כשאתה יושב – שב, כשאתה הולך – לך". העומס מכניע אותנו, ואיננו חווים את הרגע במלואו. מה חדש תחת השמש? הפסוק בכותרת לקוח ממגילת קהלת, שכתב שלמה המלך בערוב ימיו. בניגוד לספרי תנ"ך אחרים, המדגישים את חופש הבחירה של האדם, ספר זה מדגיש את הקבוע מראש ואת התפיסה המחזורית של העולם והזמן: הכול חוזר על עצמו, כל מה שיהיה כבר היה והעולם אינו משתנה. אבל אפשר גם לראות בו ספר אופטימי, המזהה חוקיות וסדר ומשחרר את האדם להתקיים כמות שהוא, בלי ציפיות מוגזמות לגאולה חיצונית ובלי מרירות. יש זמן מתאים ויש תקופה לכל דבר תחת הרקיע, כי רק מה שמעל הרקיע עומד מעל הזמן. משעון פנימי לשעון חיצוני בספרו, "כימים אחדים", כותב הסופר מאיר שלו: "אני זוכר כיצד לימדה אותי אמא לקרוא את המחוגים הללו לראשונה. בן שש הייתי וביקשתי ממנה שתקנה לי שעון. 'אין לי כסף לשעון…', אמרה, ואחר כך התרככה. הוליכה אותי בידי החוצה ואמרה: 'אתה לא צריך שעון, זיידה, תראה כמה שעונים יש בעולם'. היא הראתה לי את צלו של האקליפטוס, שבגודלו, בכיוונו ובצינתו אמר תשע בבוקר, את העלעלים האדומים של הרימון שאמרו אמצע מרס, את השן שהתנדנדה בפי ואמרה שש שנים ואת הקמטים שבזוויות עיניה שריצדו ואמרו ארבעים. 'אתה רואה, זיידה, ככה אתה בתוך הזמן. אם יקנו לך שעון, אתה תהיה רק לידו'" (שם, עמ' 97). בשנים שלפני המצאת השעון המכני, חי האדם בהתאמה לזמן האורגני של הטבע. קרבה זו אפשרה לו להיות קשוב לקול הפנימי שלו בהקשרים קטנים כגדולים: החל מתחושות של רעב, צמא ועייפות, וכלה בתובנות על מעשים נכונים הדורשים מאמץ ממושך ומרוכז למרות העייפות. כך, למשל, את הפסקת האוכל עשה איכר אחד לאחר חריש של שני תלמים, ואילו איכר אחר לאחר חריש של שלושה תלמים או ארבעה, כאשר גופו אותת לו שהגיע הזמן לכך. אבל בזמן הקציר עבדו כולם, למרות העייפות, במרץ וללא הפסק, על–מנת לסיים את העבודה במועד ולאחסן מזון לחורף. הפעולה המחוברת לזמן של הטבע תמכה באחדות הגוף והנפש וסייעה לנהל אותם בהתאם למטרה. עם המעבר מחיי פרט ומשפחה לחיי קהילה ועם, נוצר צורך ליצור שעון אובייקטיבי יותר, שיצליח לכוון את פעולתן של קהילות גדולות. שעון השמש הראשון הומצא, ככל הנראה, במצרים העתיקה בשנת 3,500 לפני הספירה. בשנת 1,500 לפני הספירה חולק השעון ליחידות זמן בנות שעה. בשלב מאוחר יותר הומצאו שעוני המים, שעוני החול, שעוני הנר ועוד. בתחילת המאה ה-13 פותחו השעונים המכניים הראשונים. כל עיירה ועיר שכיבדו את עצמם העמידו שעון מכני גדול בכיכר העיר. בהמשך פותחו שעונים קטנים, אותם יכול היה האדם לשאת ממקום למקום. המכניזציה של הזמן והאפשרות לפתוח את ה"קרביים" של שעון, לחפור ולהוציא ממנו חלק, לתקן אותו או להחליפו באחר, השפיעה גם על תפיסת גוף האדם כסוג של מכונה שאפשר לפתוח, להוציא, לתקן או להחליף חלקים בתוכה. על–ידי כך התחדד הנתק בתוך האדם כשלמות, נתק שהחל באריסטו, ש"הרחיק" את הפן האלוהי מן האדם והמשיך להרחקת הפן הפסיכולוגי מן הפן הפיזי. התנועה שהחלה בכיוון של דיוק יחידות הזמן והתלות הגוברת של האדם באמצעים חיצוניים, תרמה להתרחקות הגוברת של האדם מהשעון הפנימי שלו. הפקעת קצב הזמן מן היחיד והקהילה וקביעת זמן אחיד לכולם העבירה את הבסיס למשמעת לגורם חיצוני ומנוכר. האמצעים המכניים הביאו למצבים שבהם האדם שואף לנהל את עתותיו, אך לא פעם הופך עבד לזמן. השעון המעורר מקפיץ אותו אל בוקר חדש, לוחות הזמנים של רכבות ואוטובוסים מכתיבים את הגעתו לעבודה, הפסקת הצהריים מתקיימת בשעה נתונה, ולא תמיד כשהוא רעב, וכן הלאה. יתירה מזאת, נראה כי ככל שלוחות הזמנים נעשו שרירותיים ומדויקים יותר, כך גם פותחו אמצעי תחבורה מהירים יותר המאפשרים "יציאה" נוספת מן הזמן: לא עוד הגעה ברגל או בכרכרה, המחזקים את חוויית הזמן האורגני, אלא במכוניות מהירות וברכבות מהירות עוד יותר, ואפילו נגד כיוון השעון, כמו במקרה של טיסות טרנס–אטלנטיות, שמהן יוצא אדם לא פעם טרוד וכל חושיו צועקים: האם לילה עכשיו או יום? בחזרה לזמן הקדוש אפשר להתייחס לזמן חול כמאפיין של התופעות המשתנות והחולפות, ולזמן חגיגי וקדוש כמאפיין של המהות הנצחית, שהיא השורש של אותן תופעות. חוויה זו אינה מתרחשת רק אחת לשבוע או בחגים מיוחדים. בכל יום יכול אדם ליצור לעצמו את הזמן הקדוש, שיאפשר לו לנוח תוך כדי עמל ולהרהר על היום החולף בעודו מתהווה, על הייעוד שלו ובאיזו מידה התקרב למימושו היום. כל אחד מאיתנו יכול לעצור את זמן החול וליצור מרחב מנטלי מקודש, ללא קשר למקום הפיזי שהוא נמצא בו. המוסלמי יפרוש את מרבדו ויכרע לתפילה גם אם הוא נמצא על אי תנועה, בכיתת לימוד או בגינה ציבורית; הבודהיסט ייכנס למצב של מדיטציה, יציבות ושקט גם בתוך מקום סואן; והיהודי המאמין יסתפק במעבר צר בקצה מטוס בטיסה טרנס–אטלנטית. מעבר לזמנים המוסכמים על כולנו כקולקטיב, על כל אחד מאיתנו למצוא בתוכו את הזמן הפנימי שלו לתפילה, להתבוננות, לרפלקציה. שם נמצא הקול הפנימי שלו, שאיתו הוא מנסה לחדש את הקשר. אנו עובדים עם הטכנולוגיה, נהנים ממנה, מתקשרים, לומדים, חולקים. אנו יכולים לחצות יבשות וימים במהירות כדי להיפגש במועד אחד מסוים ואחיד עבור כולנו. אך כאשר אנו מתכנסים, מלמדים או פוגשים חבר, הבה נסיר את השעון. אמנם אנו פועלים תחת חוקי הזמן, אך בתוך חוקים אלה אנו יודעים ליצור חלל קדוש שבו איננו ממהרים אלא נוכחים בכל הווייתנו. כספי, י. (200). לדרוש אלוהים. ידיעות אחרונות. סימון, א. (2002). בקש שלום ורדפהו. יהדות כאן ועכשיו. ידיעות אחרונות. שוורץ, פ. (1999). המורשת ודרכי התודעה. אקרופוליס החדשה. שלו, מ. (1994). כימים אחדים. עם עובד https://beginning.galim.org.il/clock.html https://www.daat.ac.il/daat/toshba/lihiyot/3.htm https://www.bendov.info/heb/

המחלות משפיעות על גופנו הפיזי - אך האם המקור שלהן הוא פיזי בלבד? על חמש הסיבות האזוטריות היכולות לגרום למחלות, ועל דרכי הריפוי שלהן, לפי מחקר שערך כבר במאה ה-16 פראצלסוס, שלימד רפואה על פי חוקי הטבע לא מזמן חווינו את המצוקה של מחלה כלל עולמית, אך ייתכן שלמחלות יש גורמים אפשריים אחרים מאלה שאנו מכירים. פרספקטיבה אזוטרית זו מגיעה אלינו מרופא מימי הביניים המאוחרים והרנסנס, אלכימאי, אסטרולוג ופילנתרופ (אוהב האנושות), שהיה ידוע בשם "פראצלסוס". הוא נולד בשנת 1493 בשוויץ ו"גדל בין עצי האשוח", כפי שסיפר על עצמו. הוא הכיר רבים מסודות הטבע בזכות אביו, שהיה רופא וחוקר נלהב של תכונותיהם הרפואיות של עשבי מרפא, צמחים ושורשים. הוא גם ליווה את אביו בביקורים במכרות ובכפרי כורים, שם צפה הן במתכות והן במחלות של כורים, נושא שלימים כתב עליו ספר. במאמר קצר זה איני יכול, לצערי, להיכנס לפרטי חייו, מרתקים ככל שיהיו. הוא היה אדם שהיה מסור למשימה של הקלה על הסבל האנושי, ועל מנת לעשות זאת ערך מחקרים מקיפים ומעמיקים בטבע ובאדם. הוא לימד שהרפואה נתמכת על ארבעה עמודים: פילוסופיה, אסטרונומיה, אלכימיה והמעלות הטובות. הוא צבר אויבים רבים במהלך חייו, כי הירבה להתנגד לרוקחים ול"רופאים המתחזים" של זמנו. הוא מת בגיל 48, אולי בידו של מתנקש. לשרת את הטבע "הבסיס הגבוה ביותר של הרפואה", אמר פראצלסוס, "הוא האהבה"; אבל לצד זה חייב להיות ידע על ההיבטים הגלויים והבלתי נראים של החיים. "הרופא צריך להכיר את תהליכי הטבע, את האדם הנגלה וגם את האדם הבלתי נגלה"… "רופא חייב לדעת את מבנהו של האדם… הוא צריך להיות בעל הבנה של [המדעים] מתוך תפיסה פנימית, שלא ניתן ללמד אותה בספרים, אלא חייבת להירכש באמנות". הבסיס השלישי של הרפואה, לצד אהבה וידע, הוא לשרת את הטבע: "רופא צריך להיות משרת הטבע, ולא אויבו". "הטבע הוא רופא נהדר", ועל הרופא לסייע לטבע בדרכו, לא לנסות להסיט אותו לכיוונים מנוגדים. הרופא הפראצלסי אינו נלחם בטבע. מחלה היא במקרים רבים תוצאה של חיים שלא בהתאמה לחוקי הטבע. לכן, הפתרון למחלות הוא להבין את אותם חוקים ולהסתגל אליהם, לא לנסות למנוע את תהליך ההסתגלות הזה. חמשת הגורמים למחלות כפי שכבר ציינו, פראצלסוס טען שרובן המוחלט של המחלות מגיעות מסיבות בלתי נראות. הוא מונה חמישה גורמים בלתי נראים למחלה: 1. השפעות אסטרליות. אלו ההשפעות המגיעות מכוכבי הלכת והכוכבים. הן יכולות להשפיע על בני אדם באופן קולקטיבי ואינדיבידואלי, פיזית ופסיכולוגית. אנשים עשויים להיות מושפעים מההשפעות האסטרליות של כוכב לכת מסוים (או ההיבט האסטרולוגי שלו) כאשר הדבר קשור למפת הלידה האישית שלהם. השפעות אלו עלולות לגרום למחלות בגופים רגישים ויכולות גם להביא לריפוי, אם הרופא בקיא באסטרולוגיה. תרופות כאלה יהיו מורכבות מהפעלת השפעתו של כוכב הלכת המנוגד על ידי שימוש בצמחים ועשבי מרפא, מתכות ומינרלים או קמעות. לדוגמה, ניתן לרפא מחלה הנגרמת על ידי השפעת הירח על ידי הכפפת החולה בדרך כלשהי להשפעה של כוכב הלכת ההופכי שלו, השמש. זה יכול ללבוש צורה של שימוש בזהב (מתכת תחת השפעת השמש), או בצמח הקשור לשמש, ביום שבו השמש נמצאת בהיבט מועיל להורוסקופ של המטופל. סוג זה של פעולה מבוסס על מדע ה"חתימות", רשת החילופין הקיימת בטבע בין כוכבי הלכת לבין המינים והצורות השונות בטבע. עם זאת, אומר פראצלסוס, העניין איננו לחפש  התכתבויות כאלה בספרים, אלא מעל הכל להיות מסוגלים "לקרוא בספר הטבע", "לראות" את ההתאמות בין המקרוקוסמוס למיקרוקוסמוס, על ידי מסע אל תוך הפנים של הווייתנו שלנו ופתיחת העיניים הפנימיות שלנו. 2. זיהומים, חומרים רעילים וחסימות פנימיות. בשפה המודרנית הכוונה היא להצטברות של רעלים במערכת, בין אם מהמזון והמשקה שאנו צורכים או מהסביבה המזוהמת שלנו. הציטוט הבא מפראצלסוס מראה את בהירות חשיבתו בהיבט הזה: "האדם נתון למחלות הרבה יותר מאשר בעלי חיים במצב של חירות, משום שבעלי החיים חיים בהתאם לחוקי הטבע שלהם, והאדם פועל ללא הרף נגד חוקי הטבע שלו, במיוחד בכל הנוגע לאכילתו ושתייתו. כל עוד הגוף שלו חזק, הוא עשוי לגרש או להתגבר על ההשפעות המזיקות… אבל יבוא זמן שבו תהיה תוצאה של מחלה, כי האורגניזם דורש תקופה של מנוחה וחידוש כוח כדי לגרש את היסודות הרעילים. אם הרופא מנסה למנוע גירוש כזה של אלמנטים רעילים הוא מבצע פשע נגד הטבע". 3. שימוש לרעה באיברים או בהשפעות מזיקות. זה מתייחס במיוחד לניצול לרעה של כוחות פיזיולוגיים, למשל. אכילת יתר, שתיית יתר, פעילות מינית מופרזת, הגורמות לבעיות כמו השמנת יתר, מחלות קיבה, תלונות בכבד, אימפוטנציה, מחלות מין וכדומה. ניתן לרפא אותן בעיקר על ידי הפסקת ההתמכרות לפעילות המזיקה. "הטבע", אמר פרנץ הרטמן, "הוא אם סבלנית שלעתים קרובות סולחת על החטאים שבוצעו נגדה, למרות שאינה יכולה לשכוח אותם". 4. סיבות פסיכולוגיות. אלה יכולות להיות פנימיות או חיצוניות. ישנן מחלות הנגרמות על ידי מצבי הנפש השליליים שלנו, כגון פחד, מתח, כעס, שנאה וכדומה. ישנן אחרות הנגרמות על ידי השפעות נפשיות שליליות סביבנו, או שנשלחו ישירות לפגוע בנו על ידי אויבים בלתי נראים. בעוד שאנשים רבים בימינו מניחים שאלו אמונות טפלות של ימי הביניים, הרטמן נותן מספר דוגמאות ל"התקפות בלתי נראות" כאלה שהיו מוכרות לו באופן אישי. אלו אולי לא "קללות" מודעות, אלא רק מחשבות וכוונות המאחלות לנו פגיעה. עם זאת, אנרגיות שליליות כאלה לא ישפיעו על אנשים ישרים וכנים, אומר פראצלסוס, שסגולתם משמשת כמגן זוהר. במקרה של הסיבות הנפשיות הפנימיות, הן מקובלות מאוד כיום, והמחלות הנגרמות מהן ידועות כ"פסיכו-סומטיות". ישנן כמה מחלות שאין להן סיבה פיזית כלל, אלא רק פסיכולוגית (למשל מתח), ואם זה היה נעלם, המחלה תיעלם גם היא. פראצלסוס מתייחס למצבים רגשיים-נפשיים אלה כ"דמיון". הוא אומר: "הדמיון הוא הגורם למחלות רבות; אמונה היא התרופה לכולם. אם איננו יכולים לרפא מחלה באמונה, זה בגלל שהאמונה שלנו חלשה מדי; אבל אמונתנו חלשה בגלל חוסר הידע שלנו; אם היינו מודעים לכוחו של אלוהים בעצמנו, לעולם לא יכולנו להיכשל." אמונה, על פי פראצלסוס, אינה אמונה דתית עיוורת, אלא שכנוע פנימי בלתי מעורער של האדם בכוחותיו, המבוסס על ידע. 5. סיבות רוחניות שנוצרו על ידי אי ציות לחוק האל (סיבות "קארמיות"). במקרה זה, ייתכן שאין סיבה ברורה למחלה והיא עשויה להיגרם ממה שנקרא במזרח "קארמה" – פעולות קודמות שבוצעו בחיים אלה או קודמים. על מנת לגלות סיבות כאלה, הרופא יצטרך להשתמש ב"תפיסה הפנימית" שהזכרנו קודם לכן. באשר לריפוי, במקרים כאלה אין ריפוי, חוץ מלהיות סבלניים ולחכות לסילוק הסיבות הקארמתיות. אם הרופא, בשל אי ידיעת הסיבות הללו, ינסה להילחם במחלה בכל מחיר, הוא עלול בסופו של דבר לעשות יותר נזק מתועלת, על ידי מאבק בטבע. תרופות הפלא של הטבע פראצלסוס הוא תערובת מעניינת של רופא מדעי, הומאופת, נטורופת ומרפא באמונה. כתוצאה מכך הוא זוכה לביקורת, לפחות בבריטניה, כפסאודו-רופא, שרלטן וכדומה. במדינות דוברות גרמנית, לעומת זאת, הוא זוכה לכבוד רב. לעתים קרובות הוא נחשב למבשר ההומאופתיה (צורה שבה נהג לרפא את המגיפה), אך יחד עם זאת ידע את ערך ההיגיינה. הומאופתיה מושמצת היום לעתים קרובות, אבל ההיגיינה זוכה לשבחים. כמה מהתרופות ה"מופלאות" שלו אושרו היסטורית. האם חמשת גורמי המחלה שלו יכולים להיות ישימים היום?

ניתוח מרתק של הרקדן-אמן המשלב בין חוקי המציאות ובין השחרור של התודעה והחיפוש אחר החלום והיצירה, והאם שחרור מהחוקים הוא הגבול בין השפיות לגאונות ? "הריקוד מטשטש גבולות בין הגוף ובין הנשמה… בעזרת הריקוד משתחררים הכוחות הכבולים ומתפרצים לפעולה…  נטול רצון עצמי, מתפרץ הרוקד מעבר לתחום המוגבל של חיי היום-יום… ונישא לקראת עולמות עליונים״ ("תולדות הריקוד", קורט זאכס) בשנות העשרים אסף הנס פרינצהורן כ-5,000 ציורים, רישומים, חפצי אמנות וקולאז'ים שנעשו על ידי מטופלים במוסדות פסיכיאטריים, ולאחר כמה שנים, כתב ספר מרתק על הנושא. בספרו הוא בנה את המודל של "האמן האוטונומי המשוגע", שההשראה שלו וכוחות הביטוי שלו מונעים מההשראה הסוערת של הסכיזופרניה. האם ייתכן שהטירוף עשוי להיות המחיר של אחת המתנות האנושיות הנשגבות, שהינה חופש מעכבות, פריצה של  גבולות המוכר ונגיעה בהשראה? פנחס נוי, בספרו "הפסיכואנליזה של האמנות והיצירתיות", מקשר בין הפרעות נפשיות ובין תהליכים שקורים בחלומות ויצירתיות אמנותית. היציאה מגבולות התודעה ה"נורמלית" שקורית בחלומות, ביצירתיות וגם בהפרעות נפשיות מתבטאת בשלושה דברים: בעיבוי, בהיתק ובהיפוך. עיבוי הוא מיזוג של רעיונות, דימויים או תכנים לדבר אחד, שיוצר משמעות חדשה ומקורית. לדוגמה, מיזוג של שתי מילים למילה חדשה, מיזוג של כמה דמויות לדמות אחת, יצירת כלאיים מבני אדם, חפצים, חיות או מקומות. העיבוי היא תופעה שכיחה בחלומות, בהם מספר דמויות יכולות להתמזג לדמות אחת, זוויות המרחב והזמנים השונים יכולים להתאחד לאחד וכולי. העיבוי מופיע בציורים של אמנים מפורסמים, לדוגמה מיזוג של זוויות ראיה לתמונה דו מימדית אחת, כמו בציוריהם של ויקטור וסרלי ושל האמן ההולנדי אֶשֶר. גם בריקוד יכול העיבוי לבוא לידי ביטוי במיזוג של מספר דמויות לדמות אחת; כך בתרבות האבוריג׳ינית הרוקד הוא בו זמנית אדם, חיה, חלק מהצמחייה ואל, הדמויות מתמזגות, והמציאות והדימיון מתערבבים. היתק הוא תהליך בו יסוד מסוים מוצא מהקשרו המקורי ומועבר לדבר אחר ללא קשר ישיר וברור, מהלך של ערבוב המציאות, כמו ניתוק חתיכה מהפאזל והנחתה שלא במקומה. ההיתק יוצר מוזרות, כי ההקשר מכיל מרכיב שאינו שייך אליו ומעורר תשומת לב ותהייה. בחלום, לדוגמה, זה מתבטא בכך שבית של מישהו נמצא ברחוב של סבתא שלו, או שעומדים מול דבר מפחיד ומרגישים שמחה. היתק מופיע לדוגמה בציור של סלבדור דאלי של האישה שמתכסה בים במקום בשמיכה. בריקוד, זה מופיע כאשר התנהגות מסוימת יוצאת מהקשרה, לדוגמה ב"קפה מילר" של פינה באוש, כשהרקדנית הולכת ונעה בעיניים עצומות בבית קפה. היפוך הוא תהליך של החלפה בין שני דברים מנוגדים זה לזה, כגון חם בקר, מהיר באיטי, אתמול במחר, למעלה בלמטה וכולי. ההיפוך שכיח בחלומות בצורה של היפוך משמעות, החלפת דבר בניגודו, היפוך מצבים, היפוך סדר המאורעות וכולי. ההיפוך אופייני לחשיבה הסכיזופרנית לדוגמה, כמנגנון שעוזר לפתור בעיות פנימיות ומשאלות סמויות כאשר החולים מבטאים את ההפך ממה שהם מרגישים. היפוך מסקנות הוא מהלך נפוץ גם אצל מדענים ואמנים שפועלים מתוך אינטואיציה ורק אחר כך מחפשים את ההוכחה וההסבר. מה בעצם קורה במצבים האלו? ישנה הפרה של ה"סדר", יציאה מפונקציונליות, יציאה מגבולות המוכר, יציאה מהתפיסה של חמשת החושים. זהו מצב של חופש מחשבתי ורגשי, אומץ לחשוב אחרת, להשתמש בדימיון ו"לצאת מהקופסה". זו היכולת לעשות משהו שאדם "נורמלי" לא יכול או לא רוצה לעשות. מדובר על היכולת לשחרר את התודעה לשוט במרחבים לא הגיוניים, באופן אסוציאטיבי, ללא תקיעות וללא שיפוטיות. אבל לשחרר את התודעה לאן? איזו מציאות קיימת מעבר לחמשת החושים? מה נמצא מחוץ למציאות המוכרת והברורה? כאשר אנחנו חולמים, ברמה הפיזית הגוף נשאר במקומו, אבל משהו מתוכנו, מאיתנו, עוזב ונע – התודעה שלנו. אף אחד לא יכול להוכיח היכן נמצאת התודעה, אבל ישנה סוג של הפרדה של התודעה מהגוף הפיזי, והחוויות המנטליות והרגשיות ממשיכות באופן דומה כמו במצב "נורמלי" אבל ללא התלות הפיזית. אפשר לדמות את התודעה לכלב שקשור בחבל ולכן יכול לשחק רק בגינה, וכשהוא לא קשור הוא יכול לרוץ בחופשיות ולגלות דברים שונים. החוויה הזו מאפשרת "לטייל" במחוזות חדשים בצורה עוצמתית מאוד. הבעיה היא שאנחנו לא שולטים בחלומות שלנו, וגם לא ב"מוזה" היצירתית או בכל התהליכים הנפשיים שאנו עוברים. יכול להיות שבמקום אחר ובזמן אחר, לו היו מלמדים אותנו כיצד ומחנכים אותנו שזה אפשרי – זה היה אפשרי. אבל בעולם בו אנו חיים כיום, זו איננה ברירת המחדל. אז מה כן? איך אפשר לטפס על הסולם כדי לעזוב את המוכר, כדי לצאת למסע לעבר מציאות אחרת, כאן ועכשיו? ל ה ת ח ב ר ! חיבור למשהו רחב יותר, אליו אין לנו גישה באמצעות "האני המודע". בדתות קוראים לזה שפע או אור אלוהי, במזרח קוראים לזה "דהרמה" או "אקאשה", והפילוסופים קוראים לזה עולם אבות הטיפוס האוניברסליים. מצב זה בא לידי ביטוי באינטואיציה או בתחושה של ידיעה, תפיסה מיידית של המציאות, או תובנה משמעותית ללא קשר לשכל ההגיוני וה"חושב". אינני יודעת אם זה יהיה עוצמתי כמו בחלום, אבל אפשר וכדאי להתחיל לתרגל את זה. מניסיוני, אפשר להגיע למצב הזה, בהכרה ובשליטה; התחושה היא אמנם במינון נמוך יותר מאשר בחלומות, אך עדיין היא תחושה של התעלות, והחוויה היא חוויה של יציאה מגבולות המוכר על עצמנו ועל המציאות. אז איך נוכל לתרגל זאת באופן נגיש ויומיומי? ראשית – באמצעות שהייה בטבע, כי אנחנו חלק מהטבע וכי הטבע הוא חלק מאיתנו. בטבע אנחנו יכולים לראות נצח, עוצמה ושלווה ולגלות אותם גם בתוכנו. דבר נוסף הינו טקסים, מיתולוגיה וסמלים – בכולם יש את האלמנטים של  העיבוי, ההיתק וההיפוך, הם מפתחים את השפה הסמלית והמורכבת יותר שקיימת בחיים ובתוכנו, הם מעוררים את הדימיון ופותחים דלתות לעבר הלא מוכר. וכמובן, ריקוד חופשי! בריקוד ישנה אותה שכחה עצמית וחוסר שליטה עצמית, ישנה אפשרות לאותם "טיולים תודעתיים" ללא זמן ומרחב. בעבר קראו לריקוד שכזה ריקוד מקודש, שמנסה לנטוש את עולם הממשות ולעלות ל"עולמות עליונים", לעזוב את העולם הגשמי ולגעת בחלקים המופשטים של המציאות ובעולמו הפנימי של האדם. השמאנים העתיקים היו עורכים טקסים בהם השמאן היה נכנס למצב הכרתי שונה באמצעות ריקוד אקסטטי. חניכי המסדר המוולני ("הדרווישים המחוללים") רוקדים בסיבובים מסחררים בטקס ה"סמאע" כדי להתעלות ולהתנתק מהרעשים החיצוניים והפנימיים ולשמוע את "המוזיקה השמיימית". ואף היום, במפגשי קונטקט אימפרוביזציה, במסיבות, בסדנאות ובפסטיבלים – אנשים רוקדים ומתחברים פנימה לעצמם, מתחברים אחד אל השני ויוצרים עוד לינק המחבר בינם לבין המציאות. חוויה שכזו הינה חוויה מפחידה ומרגשת בו זמנית. אבל כדי להגיע למחוזות חדשים אלו חייבים לעזוב את הקרקע הבטוחה ולטפס על הסולם לעבר מציאות אחרת…

כולנו זוכרים רגעים של חסד, בהם נגענו לרגע ביכולת הבריאה והיצירה. כיצד נוכל להכיר את הכוחות הללו, להתמסר להם, לבטא אותם בחיינו ולהפוך אותם למציאות? לפני מספר שנים אירחנו באקרופוליס החדשה מוזיקאים שניגנו מוזיקה פרסית מסורתית. ההופעה הייתה נפלאה ומעוררת השראה. זכורה לי במיוחד שיחה אחרי ההופעה עם אחד מאותם מוזיקאים, שהותירה בי רושם עמוק שנשאר עד היום. זו היתה שיחה עם נגן חליל הניי. חליל הניי הוא חליל שנראה כמו צינור חלול ומנוקב; המיומן בנגינה עליו משמיע צלילים שמזכירים עולמות רחוקים מאוד מתל אביב המאובקת שלנו. אותו נגן הפליא לנגן בו, והצלילים שהפיק הרטיטו את לבי. נפלאות עוד יותר היו המילים שאמר אחרי ההופעה; הן באמת ובתמים שבו את דמיוני. כששאלנו אותו איך הוא מתכונן להופעה הוא אמר, "אני עוצם את עיני וקורא להשראה. מתפלל שאהיה מספיק חלול ונטול אגו, שההשראה תוכל לנגן דרכי בדיוק כפי שאני מנגן דרך החליל". הוא סיפר לנו שכך  הוא עושה לפני כל הופעה. הוא עושה זאת מתוך ההבנה הפנימית שהמוזיקה לא שייכת לו; גם הוא כלי בדיוק כמו החליל שהוא אוחז בידיו. המזיקה מגיעה ממקום אחר, מסתורי יותר, מקום לו הוא קורא – השראה. כאשר שואלים אותי על הכוח המסתורי שנקרא השראה, אני תמיד נותן את נגן הניי הזה כדוגמה. מהי השראה? איך ניתן לתאר אותה באמצעות המילה הכתובה? הרי היא מסתורין שנמצא מעבר להבנה. היא קשורה לרגעי חסד, בהם התודעה שלנו נוגעת במשהו גבוה ועמוק, בכוח של בריאה. כולנו מכירים את הרגעים בהם נובט בתוכנו רעיון, חלום, יצירה. אלה רגעי חסד, רגעים של חיבור לתדר מסתורי שפועם בתוכנו ומסביבנו. לרגע קסום אנחנו הופכים אחד איתו, והוא עוזר לנו לדמיין צורה חדשה, רעיון חדש, סוד שהיה חבוי בתוכנו וכעת התגלה. אלה רגעים מיוחדים. דליה שטיינברג-גוזמן, המנהלת הבינלאומית לשעבר של אקרופוליס החדשה, כותבת על רגעי הקסם האלה כך: "החכמים בעת העתיקה נהגו לומר, כי סוד העניין טמון ביכולתנו להפוך את עצמנו לקני סוף חלולים ולהניח לאינטואיציה לזרום דרכנו. אז מתחולל הנס: אנו נותרים ריקים, בעצם חלולים, וערב רב של רעיונות שוטף דרכנו ומאלץ אותנו לפעול במהירות רבה. מה שלא יאמר, לא יצויר, לא ייכתב או לא ייווצר ברגע זה – יאבד. אין מדובר ביצירות שהן בדיוק שלנו. משהו או מישהו מעניק לנו אותן, ותפקידנו הוא לקלוט אותן ולבטאן. זהו רגע של התעלות, של מגע עם עולם שונה מעולמנו שלנו, עולם מורכב יותר, יפה יותר, מושלם יותר בכל מרכיביו. הדבר דומה למכשיר קליטה רב רגישות העומד לרשותנו, מבלי שנדע את אופן פעולתו ואת הדרך להפעילו. איננו יכולים אלא לנצלו כאשר הוא פועל." (מתוך הספר: "הגיבור היומיומי"). מילים אלו מזכירות לי את אחד האלים מהמיתולוגיה היוונית: האל  קיירוס, אל ההזדמנות. המיתוס מתאר את האל כנער צעיר, קירח כולו חוץ מצמה אחת ארוכה. כאשר הוא חולף על פניך עליך לתפוס בצמתו והוא יוביל אותך להזדמנות שמחכה לך. האל קיירוס הוא סמל לכך שההזדמנויות הן כל הזמן מסביבנו. החיים מציעים לנו כל הזמן הזדמנויות. כל מה שעלינו לעשות הוא לזהות את ההזדמנות הנכונה ברגע הנכון ולתפוס אותה. עיקרון זה תקף גם לגבי ההשראה. השראה היא כוח שנמצא בכל מסביבנו. בנוף הנשקף מחלון מכונית נוסעת, בחוף ים בשקיעה, אינטראקציה עם אנשים, שיר ברדיו, תמונה, חיוך של ילד, חתול המקפץ על גדר בשכונה. כל דבר מסביבנו יכול להיות הגורם שיעזור לנו לגעת בהשראה. כל מה שנותר לנו לעשות, כדברי דליה שטיינברג גוזמן, הוא להיות מספיק עירניים ונקיים על מנת לקלוט את ההשראה הנמצאת מסביבנו  ולהפוך אותה למציאות, להפוך מחשבה ליצירה. זהו דבר מאוד חשוב בקשר שלנו עם ההשראה. הרבה פעמים היא מגיעה ברגעים לא צפויים. בהליכה, במקלחת, ברגע בו אנו מתעוררים בבוקר. אם לא נדע לקלוט את הרעיון ולהשאיר אותו אצלנו, הוא יתנדף כמו ענן בשמים. הדבר שהיה ברור כל כך לפני רגע וכמעט בהשיג ידינו, ייעלם כלא היה. אם כך, המפתח הראשון הוא היכולת שלנו להסתכל על העולם מסביבנו בפליאה. לחפש אילו סודות הוא טומן עבורנו. להיות פתוח להשראה. כפי שכותבת לאה גולדברג: לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל, עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם, לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל. לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל, לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם. לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל. היכולת הזאת, לחיות את החיים מבלי להפוך אותם לשגרה משעממת שבה אנחנו ישנים את ימינו, אלא להפך, מביטים  בכל כאילו זו הפעם הראשונה, היא זו שביכולתנו  לתרגל אם ברצוננו לקלוט את ההשראה. כאשר מדברים על השראה ישנו מפתח נוסף שניתן להתייחס אליו, המשלים את יכולתנו להיות בקשב אל העולם סביבנו. המפתח אליו אני מתכוון הוא היכולת שלנו להיות קשובים למעיין ההשראה האין סופי הטמון בתוכנו. המשפט "לדעת פירושו להיזכר" המיוחס לאפלטון, מרמז לנו על מפתח זה. אפלטון מנסה לכוון אותנו לרעיון המהפכני שאותו למד מהמורה שלו, סוקרטס. סוקרטס דיבר על יחסי מורה-תלמיד ועל הקשר המיוחד ביניהם. הוא טען שהמורה לא יכול ללמד את התלמיד דברים חדשים שאינו יודע. כל מה שהמורה יכול לעשות הוא לעזור לתלמיד להיזכר במה שהתלמיד כבר יודע בתוכו. המורה עוזר לתלמיד "ליילד" מתוכו את הידע, כמו מיילדת שעוזרת לאישה ההרה ללדת את ילדה. לכן, לא ניתן ללמד את כולם את אותו הידע. המורה צריך להכיר את התלמיד בצורה עמוקה ולספק  לו את המזון והכלים שיעזרו לו לגלות את הידע והעוצמה הטמונים בתוכו. ביהדות יש משפט שמתאר את אותו רעיון בצורה דומה: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ" (משלי כ"ב, ו'). איך כל זה קשור להשראה? התשובה טמונה בשם נוסף למילה השראה, שם מסתורי שמגיע מיוון העתיקה: "נשיקת המוזה". ביוון העתיקה נהגו לומר שהאמן מקבל נשיקה מהמוזה ואז הרעיונות היצירתיים מתעוררים בקרבו. מי היו המוזות? במיתולוגיה היוונית הן תשע בנותיו של זאוס והן מסמלות את האמנויות השונות (שירה, טרגדיה, קומדיה, מחול, אסטרונומיה ועוד). פרט חשוב מאוד בסמליות שלהן קשור לאמא המיתולוגית שלהם, אלת הזיכרון: מנמוזין. מדוע ההשראה נולדת מהזיכרון? תשובה לכך ניתן למצוא במשפט נוסף המיוחס לאפלטון: "האדם הוא אל, אבל הוא שכח זאת". הכול נמצא בתוכנו. כל התשובות, כל הרעיונות, כל היופי והיצירתיות נמצאים בהישג ידינו. כל מה שעלינו לעשות הוא להתבונן פנימה ולצלול אל תוך העולם הפנימי שלנו. במצרים העתיקה טענו שלכל אדם יש שמש פנימית, אור שמיוחד רק לו עצמו. הייעוד של כל אדם הוא להצליח לגלות את השמש בתוכו ולאפשר לה להקרין את אורה בעולם כולו. העולם החשוך שלנו זקוק לשמש. כל אחד מאיתנו יכול להיות מעיין של השראה, לא רק לעצמו, אלא גם לאחרים. אסיים מאמר קצר זה עם אותה הבנה איתה התחלתי. ההשראה היא כוח מסתורי ובלתי מפוענח, שכאשר אנחנו מתחברים אליו אנו נישאים בזרם אדיר של רעיונות יצירתיים שעלינו לתפוס ולהגשים, אחרת הם פשוט נעלמים. המפתח להתחברות לזרם הזה הוא היכולת שלנו להיות "ריקים". לדעת להקשיב באמת לעולם סביבנו ולתוכנו פנימה. להסתכל על העולם כל פעם מחדש, כילדים שרואים אותו בפעם הראשונה. להעז לא להירדם אל תוך השגרה. אז מתרחש דבר המופלא. אנחנו מתחברים לאור שבתוכנו ומסוגלים להקרין אותו הלאה, ולהעניקו לאחרים.

להתחבר מחדש אל מה שעושה אותנו מאושרים יותר ולצאת למסע המקרב אותנו אל האושר והחופש שאליהם אנו כמהים כל כך. כשאנו שואלים את הילדים של היום מה הם חולמים להיות כשיהיו גדולים, אנו מגלים שאצל רובם החלומות קשורים בערכים שהחברה המודרנית מקדשת, כמו מעמד חברתי גבוה, פרסום, ממון, רכוש, נוחיות וסיפוק הצרכים הנמוכים של האדם, של התשוקות הבסיסיות. מאותם ילדים נשמע הרבה פחות על חלומות הקשורים ביצירתיות, בחיפוש משמעות, בביטוי עמוק ומלא של הפוטנציאל שלהם, בחיפוש אחר מקורות של אושר יציב. אבל הילדים הם רק בבואה נאמנה של מה שאנו, המבוגרים, מקרינים להם דרך המעשים, הבחירות, ההחלטות, הדעות שלנו, ודרך ההתייחסות שלנו לסולם של ערכים, לסדר העדיפויות האמיתי של חיינו. הם מראה אותנטית המשקפת היטב את סדר היום החומרני והכוחני של החברה בת זמננו. כילדים רכים, אנו עדיין מחוברים לחלקים התמימים שבתוכנו, אלו המעזים לחלום ללא מגבלות, המאפשרים לדמיוננו לעוף. אך ככל שאנו גדלים, מופעל עלינו בהדרגה המכבש הדורסני של עולם המבוגרים, הדורש מאיתנו להיות קונקרטיים ומציאותיים ולפתח את הכלים שיעזרו לנו לשרוד בעולם הכוחני המקיף אותנו. אם השאיפות והמאוויים שלנו אינם כוללים בתוכם הבטחה להכנסה יציבה וקבועה; אם המקצועות שאותם אנו חולמים לרכוש לעצמנו אינם מעניקים לנו תדמית חברתית הולמת; אם אוסף הרעיונות שלנו אינו תואם את רמת הציפיות של סביבתנו הקרובה; אז הם מיד מושלכים בלעג ובבוז לבור העמוק של החלומות שלא ימומשו לעולם. שכחנו שמותר לנו לחלום בעולמנו האינטנסיבי, המבוסס על תפיסות חומרניות, יש ניסיון חוזר להגדיר לאדם איך נכון לחיות ומה נכון לבחור על-פי קריטריונים של מעמד חברתי, הצלחה כלכלית ועמידה בציפיות החברתיות. בתוך סיר הלחץ החברתי הזה רוב האנשים שכחו את החלומות שלהם, שכחו שניתן בכלל לחלום, שכחו לברר מה הם אמורים להיות ולעשות. אם הם נזכרים שפעם הם חלמו על דברים אחרים אז הפחד העמוק הנטוע היטב בלבם מונע מהם להעז ולנסות להגשים את חלומם. הם אינם מאמינים ביכולתם לצאת למסע להגשמת חלומם ולהשלים אותו. הם אחוזים חזק בזרועותיה החסונות של הגישה ההישרדותית ומוותרים על הצורך לחיות באמת, חיים עם משמעות עמוקה שיש בצדם אושר יציב ולא רק סיפוקים רגעיים. אך יש דרך לחזור ולהקשיב לקול הפנימי שלנו, להתחבר למי שאנו באמת, להעז להתבונן באומץ בבחירות שעשינו ולבדוק מחדש מה באמת אנו רוצים להיות ולעשות. יש דרך להתחבר מחדש אל מה שעושה אותנו מאושרים יותר ולצאת למסע המקרב אותנו אל האושר והחופש שאליהם אנו כמהים כל כך. יש דרך לבנות את החלומות שלנו מחדש, ואת הגשר להגשמתם. לדעת לחלום, אין פירושו לטבוע בים של פנטזיות. לדעת לחלום זו היכולת להכיר באמת את מי שאנו, את הכלים והפוטנציאל שקיבלנו, ולחבר אותם אל שאיפות שיעזרו לפוטנציאל הזה להתבטא במלואו. חלומות נכונים אמורים לקרב אותנו למצב של אושר. אושר קשור בתחושה של משמעות ואת המשמעות העמוקה ביותר בחייו אדם יכול למצוא בהגשמת ייעודו. החלומות הנכונים אמורים לעורר בנו את הצורך להגשים במציאות את הייעוד שלנו, ייעוד הקשור בכישורים ובייחודיות שלנו, אך גם במשמעות רחבה יותר, של היותנו בני אדם. אדם הוא יצור חברתי בטבעו ולכן לייעוד שלו יש משמעות חברתית רחבה יותר, ולא ניתן להתייחס אל ייעודו בהיבטים אינדיבידואליים בלבד. החלומות הנכונים הם אלו המציבים לנגד עינינו תמונה בהירה של חיבור בין הביטוי האישי שלנו לבין המקום שלנו בעולם והיכולת שלנו להשפיע. כדי לדעת לחלום נכון, להבין מהו ייעודנו ואיך נוכל לצקת משמעות עמוקה לחיינו, שתקרב אותנו אל האושר, עלינו להפעיל תהליך של מחקר פנימי, של "דע את עצמך". תהליך מחקר זה מחייב אותנו להתבונן באומץ על תכונותינו, על המעלות והכישרונות שלנו ועל המגרעות והחסרונות שלנו. אנו זקוקים לנקודת מבט על עצמנו שתאפשר לנו לראות את האישיות שלנו כפי שהיא. לשם כך, עלינו לנסות ולהעלות את האישיות שלנו לנקודת מבט גבוהה יותר, למישורים עדינים וגבוהים יותר המרכיבים את האני האמיתי שלנו. לכולנו יש חלקים גסים ופשוטים יותר, הישרדותיים יותר, חומריים יותר, וגם חלקים עדינים וגבוהים יותר, כאלו הרואים את התמונה הכוללת ואינם טבולים עמוק בים הפחדים, התשוקות הנמוכות וההרגלים שלנו. עלינו לדעת להתחבר לאותם חלקים, כדי שנוכל להתבונן בעין חדה על המציאות שלנו כפי שהיא. אנו יכולים להתאמץ ולחקור בעצמנו את עצמנו, אך אין די בכך. אנו זקוקים גם לנקודת מבט חיצונית לנו, הרואה אותנו כפי שאנו באמת, שיכולה לעזור לנו לבנות תמונה אובייקטיבית ונכונה יותר של הפוטנציאל הגלום בנו ועל מה שחוסם אותו מלהתבטא. אנו זקוקים למורה ולדרך. הדרך הפילוסופית מציעה לנו תהליך של מחקר פנימי, המסתייע בכל המורשת של החכמה האנושית ובמורים אשר חוו בעצמם את דרך המחקר הפנימי הפילוסופי. החלומות הנכונים אינם אלו המתגנבים אלינו באישון לילה, כאשר הכרתנו רדומה ואנו חווים בליל של אירועים מוזרים ובלתי ברורים. החלומות הנכונים הם אלו המתבצעים בתהליך מובנה של הרחבת ההכרה, כאלו שאנו מזמנים לעצמנו בבחירה ובדעת. אפשר ללמוד לחלום מחדש אבל גם החלומות המדהימים ביותר הם חסרי ערך בהיעדר האומץ לצאת למסע להגשמתם. גם אם נצליח בתהליך נכון להבין את שעלינו לעשות ולראות בבהירות את הדרך שבה עלינו לצעוד, אנו זקוקים לכוחות פנימיים שיעזרו לנו להתגבר על המשקל העצום של הכוחות הסביבתיים החיצוניים הפועלים עלינו, של התרבות בת זמננו. להעז להגשים, פירושו להיות מוכן להיות שונה, לא להיות תמיד עם הרוב, לא להיסחף בשיטפון של תופעת העדר. כאשר מרטין לותר קינג נאם את נאומו המפורסם שבו אמר "יש לי חלום", ופירט את חזונו לגבי מעמד השחורים בארצות הברית, הוא ביטא בקול רם ובאומץ את חלומם של אנשים רבים. הוא עצמו שילם על תעוזתו בחייו, אך הוא גם סלל את הדרך להגשמת החלום הזה, והתוצאות ניכרות עד היום. חייו ופועלו של מרטין לותר קינג קיבלו משמעות היסטורית וחברתית עמוקה, וסביר להניח שגם לו ידע מה צפוי לו, לא היה סוטה מדרכו. להעז להגשים את החלומות זהו הביטוי הקונקרטי הצודק ביותר שאדם יכול להעניק לעצמו כדי לחיות באמת ולא רק לשרוד. כדי להעז באמת, אנו צריכים לפתח את היכולת להשקיט את כל הקולות החיצוניים הרבים והמנוגדים, ולפתוח את האוזן הפנימית, זו היכולה לקלוט את המוזיקה העדינה של צלילי החלומות הנכונים שלנו. אם נדע לחלום נכון, אם נדע להעז להגשים את חלומותינו, אז נקרין אושר רב יותר ונהיה הדוגמה הנכונה ביותר עבור ילדינו, כדי שגם הם ידעו לחלום נכון ויעזו להגשים.