ההיסטוריה האנושית מלאה בדוגמאות של סמלים, מתרבויות מכל רחבי העולם. אינני מכיר תרבות אנושית אחת אשר אין לה, לצד תפיסתה החברתית והדתית, גם עולם סמלי. בתוך אוסף הסמלים של התרבות ישנם אלמנטים החוזרים על עצמם, בין אם ביצירות אמנות, עיטורים של מקדשים או פינות השראה בבתים פרטיים. מדוע בוחר האדם שוב ושוב לעבוד עם הסמלים? מהו כוחם ומה הם מאפשרים, בשונה מהשפה המדוברת או מהכתב? העולם המסורתי מתייחס למציאות כמורכבת משני אלמנטים: רוח וחומר. הרוח היא העיקרון היוצר והמוביל, אך היא מופשטת ואינה ניתנת לתפיסה באמצעות החושים; ואילו המציאות החומרית היא אוסף הצורות המייצגות את הביטויים השונים של העולם הרוחני. חלק מחיינו נחווה בעולם החומר. עלינו לדאוג לצרכינו היום–יומיים: הפיזיים, הרגשיים וכדומה. אבל מעבר לכך, אנו עדים לקיומה של מציאות בלתי נראית, מציאות מיתית, הקיימת בשאיפות שלנו לגעת במהות החיים; למה אנחנו כאן ומה תפקידנו? מה הם העקרונות הנמצאים בבסיס הקיום? שאלות אלה אינן שאלות מדעיות, אלה שאלות אנושיות. במקרים רבים נגלה שהתשובות שהאדם נתן לשאלות אלה נמצאות, יותר מכול, עמוק בתוך התפיסה הסמלית שלו. אם נתאמץ נגלה, דרך הסמלים, עולם שלם של משמעויות נסתרות. משמעויות אלו מסמלות קשרים הדדיים הקיימים בין כוחות הטבע הנמצאים בבסיס הקיום. ביוון מסופר כי התאוס נכנס לתוך הכאוס ויוצר בו סדר, ובתהליך הדרגתי נולדים האלים זה מתוך זה, עד שלבסוף נוצר עולם החומר הגשמי. במצרים עולה האי הראשוני, המייצג את האחדות, מתוך האוקיינוס ההיולי, וממנו נוצרים האלים הראשונים, המסמלים תהליך הדרגתי של הכנסת סדר והפרדה. בספר בראשית מסופר על אלוהים, הבורא באמצעות המילה, ועל–ידי כך מפריד בין השמים לארץ, בין האור לחושך, ולבסוף יוצר את בעלי החיים ואת האדם. מיתוסי בריאה אלו מייצגים את אותה תפיסה מסורתית שעולם גשמי זה, שאנו רואים וחווים באמצעות חושינו, אינו אלא ביטוי של עקרונות מופשטים ורוחניים. התפיסה המקובלת היום מנוגדת לחלוטין ויוצאת מתוך נקודת מבט הפוכה. עולם הרוח נתפס כתוצאת לוואי של מורכבות חומרית – ההכרה האנושית. המחשבות והרגשות הם תולדה של קשרים פיזיולוגיים בין חומרים כימיים בגופינו, ותו לא. אם ננסה לכפות פרשנות ברוח זו על מיתוסי הבריאה ונתייחס אליהם כאל ניסיונותיו הראשונים של האדם להבין ולתאר כיצד נוצר העולם באופן פיזיקלי, נחמיץ את העיקר. כפי שמתאר זאת מירצ'ה איליאדה: "תוך כדי חקר החברות המסורתיות הללו, עובדה אחת בלטה לעינינו במיוחד: ההתקוממות שלהן נגד הזמן הקונקרטי, ההיסטורי, והנוסטלגיה שלהן לשיבה מחזורית אל הזמן המיתי של הראשית, 'הזמן הגדול'1". זאת אומרת, שהמשמעות אינה במאורעות שקרו, אלא בעיקרון המיתולוגי שמניע ונמצא בבסיס הדברים. האלים השונים מייצגים עקרונות רוחניים וכוחות טבע. הקשרים בין האלים והאינטראקציות ביניהם מסמלים את האופן שבו כוחות הטבע פועלים זה עם זה, בתוך העולם ובתוך כך גם על האדם. בתפיסה המסורתית הרוח הבלתי נראית קודמת לחומר. הנראה והמוצק הוא ביטוי של הבלתי נראה. העבודה עם סמלים הייתה ועודנה אמצעי של האדם לגעת ברבדים העדינים והמופשטים של המציאות, אותם רבדים שאי אפשר לתפוס או לתאר באמצעות המילים. הסמל כמוהו כגשר המחבר בין הנראה לבלתי נראה. הוא מסתיר, ובו בזמן מגלה. הוא מאפשר לתודעה שלנו לנסוק מעבר לגבולות המוכר והידוע, ולהתחבר לרובד של המציאות שלרוב חולף על פנינו מבלי שנדע לראותו או לזהותו. בין אם אנחנו מודעים לכך או לא, השפה הסמלית היא חלק בלתי נפרד מחיינו. זו שפה פשוטה, כל כך פשוטה שלרוב היא חולפת על פנינו מבלי שנבחין בה. החיים מדברים איתנו באמצעות השפה הסמלית. אם נקשיב לה ונלמד אותה, תתאפשר לנו חוויה אנושית אחרת. ללא סמלים לא נוכל להגשים את מלוא הפוטנציאל האנושי שלנו, כיוון שלא נדע כלל על קיומן של חוויות אלה. החורף, למשל, הוא תקופה בת שלושה חודשים, שבה קר יותר ומואר פחות. הקור מוביל להתכנסות פנימה. יש פחות חיים ברובד הנגלה, העצים משילים את עליהם והפקעות מתחבאות עמוק באדמה על–מנת לאפשר שמירה על ניצוץ החיים, כדי שיוכל לשוב וללבלב באביב. האור, המסמל את ההכרה, את היכולת ללכת בביטחון ולראות את הדרך – מועט בחורף. גם בחיינו יש תקופות חשוכות וקרות שבהן אנו חווים אבדן של כיוון ומשמעות, של חוסר ביטחון וחוסר בהירות. אם נפתח את ההכרה הסמלית על–ידי התבוננות בכוחות הטבע, נוכל להתמודד טוב יותר עם תקופות אלה בחיינו, נוכל לצלוח את הסערות ולצאת מנצחים, כפי שהאביב מנצח תמיד בסופו של דבר את החורף, קשה ככל שיהיה. מעבר לתפקיד הסמל ככלי אישי עבור כל אחד, יש בו גם כוח של אחדות. שימוש נכון בסמלים מאפשר לנו, כאנושות, להתאחד סביב עקרון אוניברסלי ולבטא אותו כקבוצה. מסיבה זו ישנם בתרבויות רבות חגים בעלי סמליות הקשורה לעקרונות של הטבע ולחוקיות המחזורית המתבטאת בהם. חג החנוכה, לדוגמה, נותן נופך רחב יותר לסמליות של החורף. המיתוס של החג מתאר כד קטן של שמן שהצליח להזין את מנורת המקדש בדרך נס, במהלך שמונה ימים שלמים. מהי משמעות הדבר? בחושך, בחורף, בשפל המחזור, קשה לזהות ולמצוא את המקור אשר מאיר את חיינו וממלא אותם בשמחה ובמשמעות. אבל אם נתאמץ, נצליח למצוא את הכד הקטן המכיל את שביב התקווה שבתוכנו; הניצוץ שלעולם אינו כבה. ייתכן ששביב זה יראה לנו חלוש מכדי שיוכל להאיר שוב את חיינו, אך אם נעז ונתקרב אליו, נגלה מחדש את נס הבריאה. ככל שנשתמש בו, ייצא מתוך החשכה עוד ועוד אור. המכוונות המשותפת של קהילה לעיקרון סמלי מאפשרת לכל פרט בתוכה להפוך לשליח של העקרונות הרוחניים בתוך העולם. על כך נאמר, "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן". כל אחד, בכך שהוא חי את הסמל, הופך בעצמו לסמל עבור הסובבים אותו,ובכך מקרין אור והופך לדוגמה חיה של עקרונות הטבע בתוך החברה האנושית. על–ידי ההשתתפות בחגים האדם הופך שותף במעשה הבריאה ומאפשר את התגשמותה בתוך העולם החומרי. השאלות האנושיות שציינו בתחילת המאמר נמצאות בבסיס מסעו הרוחני של האדם. העבודה עם העולם הסמלי היא אחד הכלים החשובים שיש לנו על–מנת לצעוד במסע זה. אם נהפוך את חיינו לסמל של המהות הרוחנית המפעמת בנו נוסיף משמעות ועומק לחיינו, וחשוב מכך נוסיף באופן פעיל אור גם לעולם סביבנו. נסיים בדבריה של דליה שטיינברג גוזמן, המנהלת הבין–לאומית של אקרופוליס החדשה: "תיבת נח וזאת של סרגון, המטה של הרקולס, הסוכך של ברהאמה, הסכין של צ'ווין, קוואצל של האצטקים והיונה של הנוצרים – הם סמלים; כמותם, הדמויות שמשרטטים הכוכבים בשמים ושמפתחות הפרשנות שלהן הם היחסים השונים המוכתבים על–ידי נקודות התצפית; כמותם, מחולות החתונה של הדבורים ופתיתי השלג דמויי הכוכבים. ספר זה עצמו הוא סמל של סמל אחר, טוב יותר, שחלמתי אני. ואתה, קורא שלי, הנך סמל של הישות הפנימית שלך, הנאבקת לגלות מחדש ולהפוך לחלק מודע מן המהות הממשית שלה". 1 מירצ'ה אליאדה, המיתוס של השיבה הנצחית, הוצאת כרמל, 2000

כדי להרחיק מעצמנו את תחושת השעמום המעיקה, המצאנו אינספור הסחות דעת. אך לאט לאט מתברר שהתמכרנו להסחות הדעת הללו, ושהן כבר אינן מאפשרות לנו לחוות את חיינו במלואם. שעמום הוא דבר שכולנו מכירים, אך בעולמנו הטכנולוגי אנו פחות ופחות מסוגלים להתמסר אליו ולהשתמש במצב הנפשי כדי לעורר יצירתיות, למידה והתפתחות מודעת. כולנו מודעים לדחף לפנות לטלפונים שלנו ברגע שאנחנו מוצאים את עצמנו לבד או מחכים לאוטובוס, או אפילו במסעדה אם שאר האנשים עזבו את השולחן. הטלפון הפך לסיגריה החדשה, אליה אנו מושיטים יד כדי להפיג סרבול חברתי או שעמום. המילה לשעמום באנגלית (boring) מזכירה לנו את ה-Boring tool, מעין מקדחה שעובדת לאט וחודרת לתוך סלע קשה. האסוציאציה הזו נראית מתאימה למדי מכיוון שלמדנו לראות בטלפון שלנו את "כלי השעמום" במובנים רבים. זהו הכלי שאנו רואים כמפיג את השעמום, אך למרבה האירוניה זה בדיוק הדבר שאנו לעתים קרובות מוצאים את עצמנו משועממים ממנו. אנחנו גוללים בין תמונות ותכנים שבמקרה הטוב מושכים רק לזמן קצר את תשומת הלב הספונטנית שלנו, אבל בעיקר אנחנו פשוט גוללים כי זה מנחם אותנו, במובן השטחי, כאשר אנחנו מגורים, ולאו דווקא משועממים. השעמום הוא אתגר של יצירתיות מארק פישר המנוח, תיאורטיקן תרבותי ופילוסוף, כתב בבלוג שלו K-punk: "…השעמום הוא אתגר, אזהרה והזדמנות: אם אנחנו משועממים, זה כדי שנוכל לייצר משהו שימלא את החלל הזה." אבל, הוא ממשיך ואומר, "תאגידים קפיטליסטיים יוצאים מגדרם כדי להזמין אותנו לקיים אינטראקציה, לייצר תוכן משלנו, להצטרף לוויכוח. עכשיו אין תירוץ ואין הזדמנות להשתעמם". כפי שפישר מציין, מרחב השעמום הזה התמלא בטכנולוגיה, מה שמקשה עלינו יותר ויותר לחשוב ולהשתמש באמצעים ובאנרגיות המנטליות שלנו כדי לפעול בתשומת לב מרצון. שעמום ברמה בסיסית יכול לשמש ככוח חיובי להתחיל פעולה כלשהי, אך הוא יכול להוביל לרמות גבוהות יותר של מעורבות, אשר מחדדת את המוח באמצעות מיקוד ודמיון ובכך מביאה לתודעה מתעוררת ולהזנה של העצמי האישי. מעגל של גירויים שהולכים ומאבדים את כוחם הדבר שהטכנולוגיה, והמדיה החברתית במיוחד, טובות בו כל כך (והוא גם הסיבה שבגללה התרגלנו לשלוח יד אל הטלפון שלנו בכל פעם שיש לנו רגע פנוי – אבל גם כשעלינו לשים לב!) הוא שיש להן את היכולת לשכך והשתיק את תשומת הלב הספונטנית שלנו, בצורה יוצאת דופן. התראה על תוכן חדש שקופצת בכל שנייה לא מאפשרת לנו להגיע למצב של "שעמום", שבעבר חרדנו ממנו כל כך. אבל, באופן אירוני, הצורך העגום הזה של האגו שלנו להדוף את השעמום והרצון בגירוי מתמשך הוא זה שמחזיק אותנו בלולאה של חרדה ושל תחושת שעמום, בה אנו נאבקים להתמקד ובסופו של דבר נותרים לא מסופקים. הזמנה להתבוננות עמוקה בכל רגע בחיים אז לא רק שעלינו לאמן את עצמנו להפסיק להושיט יד ל"כלי השעמום", עלינו גם ללמוד לראות את השעמום עצמו בצורה חדשה. בהגדרה, שעמום הוא מצב רגשי שנחווה כאשר איננו מתעניינים או עוסקים בסביבתנו או במעשינו. אבל כשלומדים לשנות זאת באמצעות תשומת לב ודמיון, אנחנו מתחילים להעריך את הרגעים האלה כהזדמנויות להעלאת התודעה. המתנה בתחנת אוטובוס יכולה לשמש הזדמנות להתבונן בזמן שחולף, ועם תשומת לב נוכל ללמוד להיות בעלי מודעות מוגברת לסביבתנו, לספוג מראות וקולות ללא שיפוט או חשיבה אובייקטיבית. זה גורם לפתע לבנאלי, לטריוויאלי או למשעמם לכאורה להראות את עצמו בפנינו באור חדש. אנו יכולים ללמוד לחוות את הרגעים ה"לא מלאי אירועים" אלה כעמוקים ופואטיים ולחזות במציאות הארוגה היפה של קיומנו, שהיא רחוקה מלהיות משעממת.

מה נוכל לעשות כאשר אנו מרגישים שהכל נשמט מאיתנו, כשהרוח מטלטלת את הסירה שלנו? יש דרך לבנות בתוכנו את היציבות ואת הוודאות – אבל עלינו להתחיל עכשיו הרקליטוס, שהיה פילוסוף קדם-סוקרטי ביוון העתיקה, אמר כי "אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים", כי הכל זורם כל הזמן כמו מי נהר, בתנועה תמידית, כחלק מהותי מתהליך האבולוציה. בעקבות חוק הטבע הזה, גם החיים עצמם נמצאים בזרימה מתמדת, נעים כמו הנהר, דרך השדות היפים של האושר ודרך ההרים הסלעיים, מלאי המכשולים, כאחד. לעולם איננו יודעים מה נפגוש בזרם החיים הזה – גם רגעים של שלווה וודאות, וגם כאוס וחוסר ודאות. בתקופות של חוסר ודאות, אנו מוצאים את עצמנו מוקפים במים הלא מוכרים של הלא נודע, כאשר כל מה שבנינו בתחום החומרי של חיינו – אותם מבנים שהציעו לנו ביטחון והגנה – מאיימים להתמוטט. אנו עומדים חשופים מול האמת הלא נוחה על השבריריות ועל המהות הזמנית והחולפת של חיינו. האם באמת הכל זמני וחולף? בודהה מזכיר לנו כי "כל הדברים הם ארעיים, וכאשר אדם רואה את האמת הזו, הוא מתרחק מהסבל". אם כל הדברים הם ארעיים ואינם ודאיים, מה אם כן יכול להיות מבצר הוודאות שלנו בזמנים לא ברורים? מה יעמוד במבחן החיים? הפילוסופים העתיקים מכוונים אותנו פנימה בחיפוש אחר התשובה, כדי למצוא אמת אחרת. בתוך כל אי הוודאות של החיים, הדבר היחיד שנשאר בטוח – הוא אנו עצמנו, ועלינו לחפש את הנצחי והבלתי מתכלה לא בחוץ אלא בתוכנו. בבהגווד גיטה, קרישנה אומר לארג'ונה "הנשמה האינדיבידואלית היא בלתי שבירה ובלתי מסיסה, לא ניתנת לשריפה או לייבוש. היא נצחית, חודרת לכל, בלתי ניתנת לשינוי…", ומצביע כך על האני הנצחי שלנו, מעבר לאישיותנו המתכלה. מקור הוודאות חי אפוא בתוכנו; אולם האמת החמקמקה הזו נאבקת כדי להפגין את כוחה העוצמתי, במיוחד בזמנים שבהם יש צורך ביותר. האתגר הוא שברוב הפעמים איננו רואים את עצמנו כמהות נצחית הנושאת בתוכנו את ניצוץ ההתמדה; במשך כל חיינו, אנו בונים את הזהות שלנו על הטבע החולף של האישיות שלנו ושל רכושנו. מכאן שאנו מועדים ונופלים בפחד, בפגיעות ובחוסר ביטחון במצבנו האנושי, ברוח הקלה ביותר שמטלטלת את הסירה שלנו. הכרה בכוח הפנימי אם נכיר במהות הנצחית, הבלתי מנוצחת שלנו, נוכל לגעת בתוכנו במקום של רוגע וביטחון מול חוסר הוודאות. ואם נצליח להכות שורשים בתודעה המוגבהת הזו, נוכל לעמוד איתנים,  לזמן את כל הכוח הפנימי שלנו ולמצוא יציבות. עם זאת, יציבות וחוזק הם תוצאות של חיינו הפנימיים. הם תוצאות של מה שזרענו בתקופות של שלום ושל ודאות – פירות עמל העבודה הפנימית שלנו באמצעות תרגול דרכנו הרוחנית. המפתח הוא שעלינו להזין את האש הפנימית שלנו כל הזמן, גם בזמנים של רגיעה, כך שהיא תזין אותנו בכוח בעת הצורך. כפילוסופים, ההגנות האמיתיות שלנו הן האומץ שלנו, החוסן, הבהירות והרוגע שאנו בונים במסירות ובהתמדה בנתיב החיים, הרבה לפני שמתרחש משבר. כאשר אנו בונים את חיינו בקפידה על היסודות של האני הנצחי הגבוה שלנו, המבוססים על ערכים אנושיים נצחיים, אנו עומדים על קרקע יציבה של ודאות, בלתי מעורערת ויציבה. הכל כבר נמצא בתוכנו כפי שמזכיר לנו מרקוס אורליוס: "לעולם אל תתנו לעתיד להפריע לכם. אתם תפגוש אותו, אם תצטרכו, עם אותם כלי נשק של התבונה שמחמשים אתכם היום נגד ההווה". ואנו זוכרים שאור הוודאות שאנו מחפשים בתוך אי הוודאות האפלה סביבנו, כבר נמצא בתוכנו.

איך אנחנו מזדהים? האם אנחנו המגדר שלנו, המוצא שלנו, המקצוע שבחרנו? או שאנו מזדהים עם מה שמעבר לכל הזהויות השונות? במהותנו המשותפת כולנו בני אדם. אבל ההתפצלות שלנו לקבוצות ותתי קבוצות מובחנות, יכולה להיות מסוכנת אם לא נזכור את הבסיס המשותף לנו. "מי אתם?" – זו שאלה שאני בדרך כלל שואלת באחד השיעורים שלי. כשאני שואלת את אותה שאלה עשר פעמים ברציפות, אני דוחפת את המשתתפים בעדינות להבנה שלכולנו יש יותר מזהות אחת. יש אנשים הנוטים להזדהות בהתחלה עם שמם, הלאום, המגדר, המקצוע שלהם; אחרים מגדירים את עצמם דרך מערכות היחסים שלהם (אני אמא, חברה) וחלקם חושבים על עצמם בראש ובראשונה כבני אדם, "נשמה", "כוח של אנרגיה" או כמחפשי חוכמה. תרגיל זה גם גורם לנו להיות מודעים לכך שמעבר לזהויות המרובות שלנו יש "גרעין פנימי" או "מהות" מסתורית שקשה להגדירה אך היא זורחת מבעד לכל הזהויות השונות שלנו. אנחנו תמיד עצמנו, בין אם זה בעבודה, עם המשפחה שלנו או לבד. בכל סביבה אנו מבטאים היבטים שונים של עצמנו, אבל עמוק בפנים אנחנו עדיין אותו מרכז מסתורי של מודעות. בקצרה, כולנו גם אחד וגם רבים. האם הכל צפוי? או שהרשות נתונה? השלב הבא של התרגיל הזה חוקר את שורש הזהויות שלנו. האם נולדנו עם זהות? האם היא "נתונה מאלוהים" ואין לנו ברירה אלא לקבל ולשאת אותה כסוג של גורל? או האם זהות היא משהו שיכול להשתנות ואף להפוך לבחירה? רוב האנשים יאמרו שיש היבטים מסוימים בזהות שלנו (מין, שורשים תרבותיים וכדומה) שאיננו יכולים לשנות. עם זאת, היבטים אחרים שלנו הם תוצאה של בחירות שעשינו בשלב מסוים. לא נולדנו להיות "מתכנתי מחשבים" או "הורים" – אבל בחרנו להיות אותן. והכי חשוב, אנחנו תמיד יכולים לבחור כמה עדיפות אנחנו נותנים לכל אחת מהזהויות השונות שלנו, גם אם אנחנו לא יכולים לשנות אותן. למה אנחנו נותנים עדיפות: למגדר שלנו? ללאום שלנו? למעמד שלנו? אולי לתכונות הפנימיות שלנו? יש סכנה בהזדהות יתר עם זהות יחידנית ובחשיבה שאין לנו בחירה לגבי הזהות שלנו. זה מקטין אותנו, כי זה מתעלם מההיבטים הרבים האחרים של עצמנו, וזה רק מקצין את ההבדלים בינינו. הכלכלן חתן פרס נובל אמרטיה סן, טוען כי אלימות יכולה להיווצר בקלות כאשר אנשים נעולים בזהות יחידה ומדירים ממנה אחרים. בני ההוטו טובחים בבני הטוטסי, למשל, כאשר הם חשים תחושה חזקה ובלעדית של שייכות לקבוצה נפרדת, ואינם רואים את עצמם עוד כרואנדים, כאפריקאים או כבני אדם. מחוסר מודעות – למודעות למרבה הצער, המגמה ההולכת וגוברת של פוליטיקת זהויות מבקשת לנצל את הסנטימנטים החזקים שניתן לעורר כאשר אנשים מזדהים רק עם צד אחד של נושא מסוים. זה לא רק מפרק חברות ומביא למדינות מפוצלות כמו בריטניה לאחר הברקזיט או ארה"ב לאחר הבחירות לטראמפ. זה גם מסיט אנרגיה ותשומת לב מבעיות חשובות הרבה יותר, ואינו מציע פתרונות אמיתיים. יתרה מכך, פוליטיקת הזהויות לא מצליחה להתעלות מעל ההבדלים, אלא היא   משטיחה את ההבדלים בין פרטים מאותה קבוצה. היא הופכת את כל התומכים בברקזיט, למשל, לקבוצה אחת ואת התומכים בחזרה לאיחוד האירופי לקבוצה שנייה, ומתעלמת מהעובדה שאולי יש להם מעט מאוד במשותף. אי אפשר ליצור חברות הרמוניות ויציבות הבנויות על תנועות כאלה. כדי שהחברה והתרבות יתפקדו, אנו זקוקים לבסיס משותף, ועלינו ללמוד כיצד להתעלות מעל ההבדלים בינינו. עלינו לבחור במודע בזהות המאפשרת לנו להתחבר יותר לאחרים ולהזדהות איתם. החיים הם מסע מחוסר מודעות – למודעות. כשאנו לא מודעים, אנו מונעים על ידי כוחות או נסיבות פנימיים או חיצוניים; ואילו כשאנו מודעים אנו מבינים שיש לנו בחירה. אמרטיה סן אומר: "להכחיש בחירה במקום שבו קיימת בחירה אינו רק טעות אפיסטמית, זה יכול לגרור גם כישלון מוסרי ופוליטי בגלל התנערות מאחריותו של האדם להתמודד עם השאלה היסודית, הסוקרטית: 'איך אני צריך לחיות?'". ללמוד לבחור נכון בחירה קשורה באופן בלתי נמנע לאחריות. נראה שהרבה יותר קל לומר, "ככה אני, אני לא יכול לשנות את זה". אבל ההיסטוריה מלאה בזוועות שבוצעו משום שאנשים הרגישו שהם נאלצים לפעול בהתאם לזהות חיצונית ומקובעת. רק חשבו על הגרמנים שהרגו את היהודים או על ענפי האסלאם השונים שנלחמים זה בזה. המסר של אמרטיה סן הוא שעלינו לבחור את הזהות שלנו מרצוננו החופשי. קופי אנאן שנפטר לאחרונה אמר: "לחיות זה לבחור. אבל כדי לבחור נכון, אתה חייב לדעת מי אתה ומה אתה מייצג, לאן אתה רוצה להגיע, ולמה אתה רוצה להגיע לשם".

מדי פעם לאורך ההיסטוריה אנו שומעים על אנשים כמו אמא תרזה. אישה שוויתרה על חיים אישיים והחליטה להקדיש את כל חייה לטיפול באחרים. האם תרזה נולדה במקדוניה וכבר בגיל 12 החליטה להקדיש את חייה לעזור לעניים ולחולים. באחת הפעמים צוטטה כשאמרה כי כל העוני, ההזנחה והעזובה שראתה בהודו, נחרתו בנשמתה ושינו אותה. במסגרת פעילותה כנזירה נשלחה להודו, שם הקימה בעזרת נזירות ונזירים נוספים בתי ספר ובתי חולים והשיגה סיוע לחולים ולעניים. ברבות הימים הקימה מסדר משלה שפעל להשגת טיפול וסיוע לעניים, לחלשים, לחולים וליתומים בכל העולם. היה חשוב לה להעניק טיפול לכל נזקק, במיוחד לאלה שלא היה מי שיטפל בהם, המנודים, המוקצים מחמת מיאוס או נגע, המוזנחים והעזובים. בכל אחד מהם ראתה בן אנוש, ולדבריה "הסבל הגדול ביותר הוא להיות בודד." אמא טרזה הכירה בכאב הגדול שקיים בנפרדות. היא טענה שהמחלה הנוראית ביותר היא הבדידות, מחלה שלא נמצא לה מזור עד היום, והיא רק גדלה ומתפשטת כמגיפה. האם תרזה ביטאה רוח לוחמנית בהגנה על מי שהיה זקוק להגנתה, היא לא נתנה לדבר להגביל אותה. למרות היותה נזירה, היא יזמה והרחיבה את תחומי פעילותה מחוץ למוסכמות ולא נתנה לתכתיבים של תקופה מקום או אמונה להיות למכשול בדרכה. היא סחפה אחריה נזירות ונזירים רבים, וקיבלה את תמיכת העולם באהדה ובתרומות. מאמרותיה הידועות: "המחסור באהבה זו הדלות הגדולה ביותר". על כן הקדישה את חייה להביא אהבה לכל מקום ואדם בו טיפלה, גם לבודד ולמוזנח ביותר. היא הבינה את הערך שיש גם לעזרה הנפשית והרוחנית, שכן לא תמיד ניתן להביא מרפא פיזי לכל אדם, אך לפחות ניתן לרפא את בדידותו. "לעולם אל נא תרשה למי שבא אליך לעזוב מבלי להיות מאושר יותר". האם תרזה טענה שכבני אנוש אין אנו מסוגלים באמת להישאר אדישים כלפי סבל. כאשר אנו מתעלמים גם אנו סובלים. היא נתנה אהבה ללא תנאי, מתוך שמחה פשוטה וחוסר שיפוטיות ביחס לאחר. היא טענה שכולנו מסוגלים לדאוג לאנשים סביבנו, גם אם איננו מטפלים במקצוענו. כשאנו מצליחים לעזור לאדם אחר, לשנות את מצבו לטובה, לנהוג בנדיבות, אנושיות ואכפתיות, הדבר ממלא אותנו ומלווה אותנו גם בהסתיים המעשה טוב. בעידן המודרני כל אחד מסתגר יותר בחייו האישיים. למרות המדיות החברתיות שחושפות לכאורה יותר, למעשה אנו פחות מעורבים במה שקורה לאנשים באמת. עסוקים בעיקר איך אנחנו ניראים, כמה רואים אותנו, ופחות כמה באמת אכפת לנו מאחרים. אנו פחות ניפגשים פנים אל פנים, אפילו פחות מדברים בטלפון, מעדיפים להתכתב.. לכן אין פלא שתחושת הבדידות מועצמת. האם תרזה לא הרגישה שהיא מפסידה משהו בכך שכל חייה הסתובבה באזורי עוני ומחלות וטיפלה בחולים הכי קשים – להיפך, היא הייתה מאושרת. אהבה ככוח מגן יש דברים שאם חושבים עליהם בצורה מדעית בלבד הם נראים בלתי אפשריים. למשל כיצד אמא תרזה, אישה שכל חייה, מגיל 18, טיפלה בחולים הנגועים במחלות הקשות ומידבקות ביותר, באזורים קשים ועניים ביותר – מעולם לא נדבקה. היא חייתה עד גיל 87, ונפטרה בסופו של דבר ממחלת לב ולא ממחלה מדבקת! מדבריה: "אני רואה את האלוהים בכל בן אנוש. כאשר אני רוחצת מצורע, אני מרגישה שאני מטפלת באלוהים עצמו והולכת בדרכו. האין זו תחושה נפלאה?". בעידן בו אנו מפחדים ממוות, ממחלות ומהחולים, כשמספרים לנו בחדשות שכל וירוס קטן יכול להרוג אותנו, וכמות החיסונים המתפרסמים ל"צריכה הכרחית" גדלה, הפחד נראה כסביר ומציאותי.  ואולם האם סוד החיסוניות טמון במערכת החיסון הפיסית בלבד? או שמא יש השפעה לחוסן רוחני על החיסוניות? בספרו "אהבה רפואה וניסים" מספר ד"ר ברני סגל על תקופה בה היה עובד בבית חולים לחולי שחפת, ולמרות שלא היה מחוסן, מעולם לא נדבק במחלה. הוא מסביר את התופעה בכך שחש אהבה כלפי החולים שלו, ולדבריו כאשר אוהבים מישהו באמת, לא ניתן להידבק ממנו. הגישה הרווחת של מטפלים ורופאים רבים כיום היא "להגן על עצמם" בעזרת חיץ פיסי, או נפשי, בינם לבין החולה/המטופל. "לא להיקשר יותר מידי", להתייחס למטופל כאל עוד “מקרה”, "לא לקחת ללב”. ואולם כבני אדם לא ניתן באמת לעשות זאת, אי אפשר באמת למנוע מהדברים לחדור אלינו, הם חודרים אלינו בכל מקרה. אפשר לבנות חומה שתפריד בינינו לכאב של אדם אחר, אבל לבניית חיץ בתוך ליבנו יש מחיר גבוה. אמא תרזה היוותה השראה לרבים. בהשראתה נפתחו מרכזים רבים בעולם, המסייעים לנזקקים וחולים. היא הייתה דוגמא חיה לכך שכשאדם מרגיש צורך לאהוב ולעזור, כשנמאס לו להתעלם ולהדחיק – הוא יכול לעשות ולהשפיע על הרבה מאוד אנשים. אמא תרזה לא הייתה אמא ביולוגית של אף ילד, אבל בפועל היא הייתה אמא של הרבה מאוד בני אדם! היא מלמדת אותנו, על ידי מעשיה, את סוד הנתינה שאפשרית מתוך אהבה גדולה לאנושות. היא לא יכלה להציל את כולם, היא לא פתרה את כל הבעיות, וגם לה עצמה לא חסרו קשיים וחוסר מושלמות. היא היתה דמות שנויה במחלוקת, וחלק מהביקורת עליה היתה שיתכן ומנעה אפשרות לסייע באמצעות רפואה מודרנית, כי האמינה בחסדי האל והגורל באשר למחלה ומוות של אדם, אך זה לא מוריד ממפעל החיים שלה להוות משענת לאנשים רבים כל כך. היא טענה שעצם הידיעה שמשהו רוצה לעזור לך, שאכפת לו ממך – מעוררת תקווה. את תפישתה האנושית היא ביטאה בין היתר בחיבור  "הייה בכל מקרה", בו היא מדגישה את החשיבות לא להיות תלוי בקולות חיצוניים, אלא לדבוק בערכים אנושיים. במצפן הפנימי. היא לא פעלה לא למען פרסים או מחמאות, ולא הפסיקה לפעול בגלל ביקורת, ציניות, או ניסיונות לעצור את פועלה. היא עשתה את דרכה מתוך אמונה פנימית שהיא עושה את המעשה הנכון, וזה מה שנתן לה את הכוח לעמוד בכל הקשיים. הייה בכל מקרה. "אם הינך מוצא שלווה ושמחה, אחרים עשויים לקנא; היה שמח בכל מקרה. את הטוב שהינך עושה היום, אנשים נוטים לשכוח מחר; עשה זאת בכל מקרה. תן לעולם את המיטב שלך, וזה לעולם לא יהיה מספיק; תן לעולם את המיטב שלך בכל מקרה. ובימים בהם זה נראה יותר מדי, פשוט עשה את שתוכל בכדי לעבור את היום; משום שנשמות פועלות דרכך בכל מקרה. אנשים נוטים לחוסר אחריות, חוסר הגיון והם מרוכזים בעצמם; סלח להם בכל מקרה. אם הינך אדיב, אחרים יכולים להאשים אותך באנוכיות ובמניעים נסתרים; היה אדיב בכל מקרה. אם הינך מצליח, תזכה בכמה חברים מדומים ובכמה אויבים מושבעים; היה מצליח בכל מקרה. אם הינך כנה וגלוי-לב, אנשים עשויים לרמות ולבגוד בך; היה כנה וגלוי-לב בכל מקרה. את שהינך בונה לאורך שנים, מישהו עשוי להרוס בן לילה; בנה בכל מקרה. אתה רואה, בסופו של דבר, זה בינך ובין האל; זה לעולם לא היה בינך ולבן מישהו אחר בכל מקרה". נכתב ע"י חברי קבוצת המטפלים "היגאה", באקרופוליס החדשה

המהפכה הנשית יצאה לדרך בתחילת המאה הקודמת, אך מה עם המהפכה הגברית? מאמר העוסק בשאלה מהי גבריות בריאה, המותאמת לעידן בו אנו חיים. הטבע פועל בצורה קוטבית ומשלימה; במזרח מכנים זאת אנרגיית היאנג (הזכרית) והמשלימה שלה, אנרגיית היין (הנקבית). שתיהן ביחד יוצרות את הדאו, השלם. כחלק מביטוי הקוטביות בטבע, לגבר יש איכויות ייחודיות, האמורות להיות מבוטאות ומשלימות את האיכויות הנשיות. אלו שני כוחות קוטביים משלימים, והחיים מותנים באיזון בין שניהם. העולם שלנו משתנה תדיר, ובהתאמה גם הגדרות תפקידיו ואחריותו של הגבר. אם בעבר הגבר היה אחראי לציד ולהגנה מפני איתני הטבע, טורפים וכדומה, ברור שבתנאים של שובע ושל שפע מצופים ממנו דברים אחרים. כיום, למשל, יכולות לוגיות ומנטליות יהיו שימושיות יותר מכישורי הצייד. בתרבות המערבית המודרנית ״גבר״ נחשב כזה שהשיג מעמד כלכלי שכולל סמלי סטטוס כאלה ואחרים, קריירה נחשקת, כיבוש והעמדת דורות המשך. אך מעבר לצורות הביטוי השונות הקשורות לתנאים העכשוויים, קיימת תפיסה אוניברסלית ועל-זמנית לגבי תפקידו העקרוני של הגבר. מאצ'ואיסטי מול שברירי מאז ומתמיד ניצב הגבר בעמדה בה עליו להוכיח את עצמו בהתאמה לסמלי הסטטוס המקובלים, כדי שיוכל להיות ראוי ולהשיג את מטרותיו. עמדה בסיסית זו, שבה נדרשת חובת הוכחה איננה עמדה קלה, וללא הכוונה והדרכה יכולים להיווצר בלבול ופרשנות שגויה. דוגמאות לכך אנו רואים בתרבות העכשווית שיצרה שתי תנועות עיקריות המנוגדות לכאורה   האחת לשנייה אך שתיהן תוצר של אותו בלבול: מחד אנו עדים להתגברות הגסות, הוולגריות והכוחניות מצד הגברים, מה שמוביל למוטיבציה של תחרות ואלימות, מעין פסאודו-גבריות או ״גבריות מזויפת״, בכל שכבות החברה ובכל מקום בעולם. אני זוכר את עצמי כנער צעיר שמנסה להיות ״גבר״ ומסגל לעצמו גינונים מאצ׳ואיסטים מוגזמים. התנועה השנייה היא השבריריות, חוסר הביטחון, הפסיביות והתלותיות. מאפיינים שגם הם מסתירים את הכוח ואת הנוכחות הגברית הבריאה, ואין הכוונה לעדינות או לרכות שהן תכונות אנושיות נפלאות, אלא חוסר בעמוד שדרה יציב ואיתן. מהו הגורם לשני ההפכים האלו? ההתנהלות הגסה ומולה ההתנהלות חסרת הביטחון, נעוצות בקושי לעמוד בלחצים החברתיים לצד הצורך בהוכחה עצמית. הבלבול גובר בהיעדר חינוך והכוונה מתאימים ובהיעדר מודלים ראויים לחיקוי, שהרי ידוע, שדוגמה אישית היא שיטת החינוך הטובה ביותר. האביר לאורך ההיסטוריה תמיד היו גברים שחרגו מהזרם המרכזי ואימצו לעצמם רעיונות וערכים מוסריים לחיות לאורם, ובתקופתם היו מודל לחיקוי ופורצי דרך. הדוגמאות ההיסטוריות הקרובות ביותר שאנו מכירים במערב הם מסדרי האבירים מתקופת ימי הביניים. בזמנים בהם שררו הבערות והפחד, האיר אידאל האבירות את הדרך לאנשים ממעמדות שונים שהעשירו את חייהם בהרפתקה בה שזורים הדבקות באמת וההגנה על החלשים. בזכות זאת, הם התרחקו מגסות ומחולשה והצליחו לקיים חיי רוח לאור אידאל אנושי וערכי מוסר. האבירים היו מחויבים לקודי כבוד שהנחו את התנהגותם. הם התחייבו לאומץ לב, צניעות ושירות הכלל. האבירים פעלו למען מטרות נעלות, שחרגו מעיסוק בחיי השגרה והמרדף אחר ההצלחה של היחיד. לכל אביר הייתה גבירה שהיוותה מקור ההשראה לאצילות וטוהר, לה הקדיש את מעשי הגבורה המוסריים שלו. האבירים פעלו באחווה והערבות ההדדית הייתה אחד מעקרונות היסוד. הם חיו זה למען זה ובשם הגורל המשותף והאחווה היו מוכנים להקריב את חייהם, בשדה הקרב או בשגרה היומיומית. המטרה המשותפת איחדה את כוחותיהם. סולם הערכים המוסריים היה המדד לגבריות, ובמקביל לתרגול מיומנויות הלחימה עסק האביר בתרגול השליטה העצמית וחישול אופיו במטרה להיות טוב ואצילי ולהשתחרר מהגורמים המכוונים להצלחה על פי קריטריונים שטחיים המקובלים על הרוב. ״הו דון קישוט, אל תהיה כל כך תמים…״ האם הרעיון האבירי תקף לתקופתנו? אולי זה נאיבי, אך אני מאמין שאידאל האבירות חי וקיים. הזמנים שונים – רכבים חשמליים החליפו את הסוסים האציליים, הסייבר החליף את השריון והאתגרים השתנו, אך האידאל שלאורו אדם חי ומוכן להקריב את הנוחות והאינטרס האישי שלו, עדיין תקף. במובנים רבים הזמן הנוכחי דומה לתקופת ימי הביניים. אנו חווים חושך תודעתי הולך וגובר, נסיגה ערכית בשטחים רבים של חיינו; הפחד תופס את מקומו של אומץ הלב, האגואיזם תופס את מקומה של הערבות ההדדי. הדאגה המוגזמת ליוקרה, נראות וחיי הבורגנות שיטחו את גיבורי התרבות וכתוצאה מכך, קרנה של הגבריות בנסיגה. ״מילתו של הגבר״ נשחקה, וביטוי שהיה סמל ליושרה ועמידה מכובדת בחובותיו כמעט ואיבד את תוקפו. מאידך, לשמחתנו יש יותר מודעות, פתיחות ושיח לגבי האתגרים איתם מתמודדים הגברים בימינו. קיים ניסיון לתת מענה תמיכתי ורגשי במסגרות שונות כגון סדנאות לניהול כעסים, לאבהות, למיניות. עבור רבים זו אלטרנטיבה טובה, אולם לא תמיד עוסקים בהן בכל האיכויות של אב הטיפוס  הגברי. מה נחוץ לאדם? אדם זקוק לחזון כדי להגשים את העצמי הגבוה שלו. יתכן שהקושי בגיבוש הזהות של הגבריות החדשה מקורו בהיעדר דוגמאות עכשוויות וחזון ברור ומוצק. אידאלים אינם נוצרים מעצמם, אנחנו היוצרים שלהם. אנשי כבוד כמו דוד בן גוריון, נלסון מנדלה, מוחמד עלי, דור החלוצים שהקים את מדינת ישראל הם מקור השראה בזכות אומץ ליבם ומוכנותם להקריב הכל, גם את חייהם למען רעיון ערכי שהם האמינו בו. בזכות זה הצליחו לעשות את הבלתי אפשרי ושינו את פני ההיסטוריה. כשיש לאדם חזון ומצפן מוסרי שמכוון אותו הוא לומד לתעל את הכוחות שלו, להתמיר את האינסטינקטים החייתיים בסנטימנטים עדינים יותר. במקום הוולגריות לנהוג באצילות, במקום מאצ׳ואיזם להשרות תחושת ביטחון אמיתית, ובמקום שבריריות וחולשה – להיות עמוד שדרה איתן ויציב, וסמל לנדיבות ואהבה. כדי שנוכל לבסס מחדש את הזהות הגברית היפה, עלינו לשאוף לחבר בין אידאל האבירות והזמנים הנוכחיים. אני מאמין בכל לבי שזו תשובה אמיתית לאתגרים העכשוויים שהוזכרו לעיל. ״תהיה גבר״ איננה אמירה גסה או וולגרית. בזמנים ההיסטוריים שלנו אפשר להתייחס אליה כאל קריאה לתחייה מחודשת של הערכים המכבדים את הגבריות היפה.

החברה זקוקה לאמון על מנת לתפקד. היא זקוקה לאמון ברופאים שלה, במנהיגים שלה, בבעלי הסמכות שבה. אך אם חברות התרופות קונות מחקרים המקדמים את התרופות שהן מייצרות וקוברות מחקרים אחרים, אם בעלי תארים אקדמיים רוכשים אותם בכסף, אם בעלי הסמכות בחברה קנו את מה שמקנה להם סמכות – לא יתקיים אמון והחברה לא תוכל לתפקד. במרץ 2022 פרסם ה-British Journal of Medicine, אחד מכתבי העת הוותיקים והמוערכים ביותר בתחום הרפואה, מאמר בשם "האשליה של רפואה מבוססת ראיות". בקצרה, המאמר טוען כי "רפואה מבוססת ראיות הושחתה על ידי אינטרסים תאגידיים, רגולציה כושלת ומסחור של האקדמיה". ההשפעות המיטיבות האפשריות של תרופות גנריות מסוימות, למשל, אינן נחקרות בגלל חוסר הרווחיות שלהן, או לחילופין, מחקרים לא מתפרסמים אם לתוצאותיהם יש השפעה לרעה על הרווחים. מיותר לציין שיכולות להיות לכך השפעות עצומות על יכולתם של הרופאים לטפל באנשים, ועל הנגישות של כל בני האדם לשירותי רפואה. למעשה, אנשים מתים בגלל זה. אבל התנהלות הרעה הזו אינה ייחודית לתחום התרופות. כמה עולה לרכוש תואר? מחקר שפורסם ביולי ב-American Economic Journal בשם "מדוע עלה מספר בוגרי המכללות?" דן בהשפעה של "אינפלציית ציונים", כלומר מתן מלאכותי של ציונים גבוהים, על מספר בוגרי המכללות. על פי המאמר, העלייה במספר הבוגרים בעשורים האחרונים לא קשורה לביצועים טובים יותר של סטודנטים, אלא לזיוף ציונים על מנת להעביר סטודנטים. זה גם מזכיר את שערוריית השוחד למכללות ב-2019, שבה הורים שילמו סכומי כסף עצומים כדי לשחד פקידי מכללות ולנפח במרמה את תוצאות מבחני הקבלה, כדי שילדיהם יוכלו להיכנס לאוניברסיטאות מובילות (מה שמעלה את השאלה: עם כל המשאבים הכספיים האלה, למה לא הצליחו ילדיהם להגיע להישגים לימודיים גבוהים מלכתחילה? האם ייתכן שמשאבים כספיים אינם מספיקים להצלחה חינוכית?). אנחנו יכולים להמשיך לדבר על תחומים אחרים, כמו האקלים או מיליארדי הדולרים המושקעים ב"לכידת פחמן", הפולטת יותר פחמן ממה שהיא לוכדת, או מעורבות של בנקים גדולים במימון רשתות טרור וסמים, אבל לא הייתי רוצה לדכא את הקוראים. משבר מוסרי עמוק אפשר רק לומר שאם נחפש היטב, נוכל למצוא מגמות דומות בכל מקום. ולתופעות השונות לכאורה הללו יש משהו במשותף. הן מצביעות על משבר מוסרי בלב ליבה של דרך חיינו. אנו נוטים לראות באתיקה תחום תיאורטי, שאין לו רלוונטיות אמיתית לחיי היומיום שלנו, אבל אנו מפספסים אמת בסיסית מאוד – ללא אתיקה שום דבר לא יעבוד. חוסר האתיקה יאט את גלגלי הארגון, ויהפוך אותו לבירוקרטיה; הוא יגרום למשאבים "לדלוף" ולהיעלם; הוא יכניס את האנשים הלא נכונים לשלטון; הוא יעדיף את השטחי, על פני המהותי; ומעל לכל, הוא ישחק את יסודות האמון הנחוצים לכל חברה או ארגון. לדוגמה, המדיה החברתית החליפה את הערך של חיים מאושרים, בערך השקרי של חיים מאושרים למראית עין. במילים אחרות, חשוב יותר להיראות מאשר להתאמץ להיות. או, כמו במאמר שהוזכר לעיל, הערך המפוקפק של רווחיות החליף את ערכו של מחקר ישר ואובייקטיבי, מדע שמטרתו אמת, ואינו משרת אינטרסים אחרים. חוסר אתיקה יכול למוטט את החברה העניין הוא שהאתיקה היא תובענית. היא חייבת להיות בראש סדר העדיפויות של כל פרויקט, הבסיס שעליו ניתן לבנות את כל השאר. ברגע שאנו שמים אותה במקום השני, אנו מאבדים אותה. אין דבר כזה להיות חצי אתי. האם תטוסו עם חברת תעופה שאומרת לכם, "99% מהטייסים שלנו מאומנים"? או תלכו לבית חולים שאומר לכם, "רוב הרופאים שלנו עברו לימודי רפואה"? זה המקום אליו מוביל חוסר האתיקה. וכאשר האתיקה תיעלם, האמון ייעלם בעקבותיה. להיות אתי אין פירושו להיות מלאך, או לא לעשות טעויות. זה לא אומר לדעת תמיד מהי הפעולה האתית. להיות אתי פירושו לפעול על פי עקרונותינו, כמיטב הבנתנו ויכולתנו. הדבר החשוב הוא לנסות לעשות את הפעולה האתית, מבלי לרמות את עצמנו. אבל במקרים שהוזכרו לעיל, ברור שהאתיקה אפילו לא נלקחת בחשבון. עדיין יש תקווה; העובדה שמאמרים כמו זה נכתבים פירושה שעדיין אכפת לנו מהאתיקה כחברה. היו זמנים ומקומות בהיסטוריה שבהם הדברים האלה היו מובנים מאליהם. אבל זהו פעמון אזעקה, שעלינו להקשיב לו, ולהגיב אליו.

הנוף מחלון הרכבת הלך והיטשטש בגשם המתגבר. פשוט לא יאומן איך הכל משתבש לי. רציתי בסך הכל לנצל את היממה וחצי שנותרה לי בצפון צרפת בשביל לטייל קצת, ודווקא אחרי שבוע סביר למדי – התחיל לרדת הגשם הזה. רק הבוקר נגמרה הסדנה שבה השתתפתי והחברים המקומיים הציעו לנסוע לעיר לאן (Laon), כמה שעות נסיעה צפונה ברכבת. אז זרמתי. הקפיצו אותי לתחנה הקרובה ושם התברר לי למרבה הזוועה, שנגזר עלי לשרוף שלוש שעות בהמתנה לרכבת הבאה, בעיירה הכי אפורה וחסרת ייחוד בצרפת. נגררתי לי עם התיק הכבד שלי בחיפוש אחרי איזו נקודת עניין, וצפיתי בדאגה גוברת בשמיים שהתקדרו כמו מצב הרוח שלי. תוך זמן קצר, הרוח הקרה הביאה איתה מין רסס של טיפות קטנות ומציקות, ואני נמלטתי בחזרה לתחנה. ועכשיו אני בקרון שלי, ואפילו מהנוף הירוק אני לא יכול ליהנות. אפור. אפור ורטוב. מזג האויר המזופת קודח מנהרה ישר אל תוך הלב שלי, וההבנה הקרה מחלחלת פנימה: אני לבד. אני לבד כל כך פה… אני בדרך למקום זר, אני לא יודע כמה זמן תימשך הנסיעה, אני לא מכיר אף אחד, לא מדבר את השפה, לא יודע איפה אשן, אני לא יודע מה בכלל יש לעשות ביעד והגשם עומד להרוס לי כל סיכוי ליהנות… אני כל כך אומלל, וכל דקה שעוברת זה רק מחמיר, כמו הגשם. ואחרי שעה נוראית שכזו הבנתי פתאום מה אני עושה… זה הכל אני. אני הורס לעצמי את הסוף של החופשה במו ידי, או ליתר דיוק במו-ראשי. לא, אין מצב שזה נמשך ככה. אבל מה הסיכוי שאפשר אחרת? והמילים Change your heart  עלו משום מה בדעתי. אז ניסיתי שוב להסתכל על המצב: אני לבד, כלומר, אני חופשי… מממ… כלומר אני לא צריך להתחשב באף אחד, אני יכול להיות לגמרי ספונטני… אין לי מושג מה אני עומד לעשות. זה לא רע… זה בעצם טוב! אין לי מושג מה אני עומד לעשות! אני עומד לזרום, אני…אני… בדרך להרפתקה! וככל שנקפו הדקות ונתתי רוח גבית למחשבות האלו, מצב הרוח שלי לא רק שהשתפר, הצלחתי להביא את עצמי לכזאת שמחה והתלהבות שכאשר ירדתי מהרכבת כעבור חצי שעה, הגשם שירד עלי רק הגביר את תחושת הקסם. וואוו! אני בעיר שאני לא מכיר, אני מלא אנרגיה והתלהבות, יורד עלי גשם וזה… בכלל לא מזיז לי! טוב, התעורר החלק הפרקטי שבי, אם אני רוצה להסתובב פה, אני חייב להיפטר מהתיק הענק הזה. איך מוצאים מלון? לא יודע, אין לי אינטרנט, אז אבדוק באינפורמיישן סנטר. הוא נמצא בראש הגבעה הענקית הזו? אוקי, הכל טוב. אני והתיק צועדים בראש מורם לעבר הגבעה, הגשם הופך שוב לרסס עדין, וגרם מדרגות שאת קצהו אני לא רואה נפרש לפני בתלילות. קטן עלי! אני מטפס ללא חשש, בלי לחשוב כמה זמן זה ייקח וכמה זה קשה עם 20 קילו על הגב. כעבור עשר דקות אני עדיין מחייך, כבר מתקלף מהפליז ומהסווטשרט, ועם חולצה אחת דקה ומצח רטוב מזיעה אני פוגש לפתע אישה מקומית כבת ארבעים, שיורדת מולי במדרגות בעודי מטפס בנחישות בכיוון ההפוך. "לאן אתה הולך?" היא שואלת, באנגלית טובה למדי. "לאינפורמיישן סנטר, אני מחפש לי מלון ללילה, הגעתי היום ויש לי עד מחר לבלות פה. את יודעת אולי איפה יש פה איזה מלון או אכסניה?" "מממ…מה דעתך להתארח אצלנו היום?" היא שואלת. לזה לא ציפיתי. אני לא מאמין שזה אשכרה קורה לי! איזה טוויסט בעלילה! "אה בטח, כן…", אני מחייך, "בשמחה!… וואוו, תודה רבה לך!" אני אומר, ומתקשה להסתיר את ההפתעה. "אז בוא, אנחנו גרים פה קרוב"… וביחד אנחנו ממשיכים במורד אותו גרם המדרגות וכעבור דקותיים נכנסים דרך שביל צר ויפה אל הבית. עשרים דקות אחר כך, אני כבר אחרי מקלחת חמה, יושב ומקשקש עם אנדריאה על כוס תה מול החלון הגדול אל הנוף. הגשם כבר פסק לגמרי בינתיים ושמש חודרת בין העננים. כעבור שעה חוזרים הביתה גם שני הילדים עם ברנרד האבא, מוזיקאי חייכן עם בלורית קוצנית שמרוחה בג'ל כמו טינאייג'ר. הוא מקבל אותי בלחיצת יד חמה, כאילו זה הכי מובן מאליו שאשתו הזמינה הביתה זר שפגשה ברחוב, אחרי דקה של שיחה. את המשך היום ביליתי יחד עם אנדריאה וברנרד. אחרי ארוחת צהרים בביתם, הם לקחו אותי לראות את הנוף ואת הרחובות והבתים היפים של העיר העתיקה בראש הגבעה. מראש המדרון צפינו בשמש שוקעת ובפנסי הרחובות נדלקים בנוף העירוני הכחלחל שמתחתינו. משם הם לקחו אותי במפתיע למופע אורות מרהיב שהוקרן על חזית הקתדרלה הגותית הענקית שמתנשאת מעל לעיר, שכמובן לא היה לי מושג על קיומה או קיומו…משם זרמנו בנחת לפגוש בפאב הסמוך ערימה שמחה של חברים וחברות של הזוג, שהזמינו אותי לבירה ועוד בירה. הם הכניסו אותי בקלילות נעימה אל החבורה, מבלי להפוך אותי לאטרקציה גדולה ומבלי להשאיר אותי בצד, למרות שרוב הזמן השיחה התנהלה בצרפתית. אחרי שינה טובה במיטה חמה, בחדר קטן משלי בביתם, קמתי בבוקר לארוחת בוקר עם אנדריאה והילדים, בן 8 ובן 11 שניסו לתקשר איתי באנגלית רצוצה אך נחושה. מבדיקה קצרה בלוח הרכבות התברר כי עלי למהר ולנסוע עוד באותו הבוקר כדי להספיק להגיע בזמן לטיסה שלי. נפרדתי בחוסר רצון ובתודה ענקית מהמארחת שלי, וירדתי באותו גרם מדרגות ארוך אל תחנת הרכבת. גרם שאולי סימן יותר מהכל, התעלות של הנפש ולא רק של הגוף. אין דרך אחרת להסביר את החוויה מלבד – קסם. מרגע שהחלטתי לשנות את דעתי על המצב, העולם כולו חישב מסלול מחדש עבורי, ופרש לפני שטיח אדום. מחוויה של אומללות עברתי בתוך זמן קצר לשמחה גדולה, ואחריה זכיתי לחוויה נדירה של פתיחות ונדיבות אנושית מזרים גמורים. כל מה שהייתי צריך, הוא לא להסכים להיות קורבן של המצב. להחליט שמה שנדמה לי כרגע כרע, הוא בעצם – טוב. להסכים שמה שנראה כמו גורל שכפה עצמו עלי, הוא בעצם הזדמנות עבורי ליצור את גורלי שלי, בדרך שאני בוחר. וכשאני בוחר "To Change my heart" אז אפילו הגשם יפסיק לרדת, במיוחד בשבילי.

איך יכול המשפט "אם אין אני לי, מי לי" ממסכת אבות לסייע לנו בתהליך התפתחות ההכרה שלנו? המפתח טמון דווקא במי שלכאורה לא נמצא בו: האחר. את המשפט "אם אין אני לי, מי לי" שמעתם בוודאי. בדרך כלל הוא מוזכר כאשר מישהו מבקש להדגיש ולהסביר את דאגתו לעצמו. גם אני פגשתי ופוגש משפט זה בסיטואציות שונות, ולמרות שאני מכיר בערכו ותקפותו, אני מוצא עצמי פעמים רבות חש באי נוחות כאשר הוא נשלף ונשלח כחץ אל האוויר. משפט זה הוא מסוג המשפטים שאדם חייב להסכים עמם. הוא תופס אמת עקרונית ומתאר את הצורך הבסיסי של האדם לקחת אחריות על חייו ולהיסמך קודם כל על עצמו; בתחומים שונים של הנפש, בעלי מקצוע שונים פועלים ומחנכים לאורו. ובכל זאת, מה מקור אי הנוחות המופיעה אצלי כאשר אני פוגש בו? נראה לי כי אי הנחת קשורה לכך שלמרות שהעמדה שמשפט זה מבטא נכונה וחשובה, היא באותה נשימה גם חסרה. מה חסר בה? האחר. כלומר, המשפט שמשמש אותנו כמקור של השראה, כדי לפתח עצמנו במו ידינו במקום לתפקד כמבקשי נדבה הנסמכים על שולחן לא לנו, מהווה בעיתות אחרות חומה בצורה ומכותרת, בה אנו כלואים, מוחזקים על ידי האגו שלנו. אכן אם אין אני לי מי לי, אבל האם כאן זה מסתיים? מה יכול לצאת מטענה זאת? כל אחד לעצמו? אדם לאדם זאב? ואם כך, מהם החברה והקולקטיב? האם הם רק צבר של אינדיבידואלים שצריכים לפעול למען עצמם? התשובה היא לא. ואכן, אם נחזור למקורותיו של משפט זה, נמצא שרבים ממצטטיו משמיטים שני חלקים נוספים בו. מקור המשפט הוא מסכת אבות (פרק א' פסוק י"ג) ולהלן מופעו השלם: "הוא היה אומר, אם אין אני לי, מי לי; וכשאני לעצמי, מה אני; ואם לא עכשיו, אימתי". כלומר, למשפט כפי שהוא מופיע בפרקי אבות שלושה חלקים. הראשון: אם אין אני לי מי לי; השני: וכשאני לעצמי, מי אני; והשלישי: ואם לא עכשיו, אימתי. אני מבקש להראות להלן, איך שלושת החלקים הללו נוגעים בשלושה צירים, אשר בינם ובאמצעותם מתרחשת הדרמה של החיים וההתפתחות האפשרית של  האדם. מהם צירים אלו? בהתאמה לשלושת החלקים המוזכרים, מדובר על ציר ההכרה, ציר המרחב וציר הזמן. הדרך אל השחרור והחופש: דרך הקרב הפנימי והמסתורין ציר ההכרה – קשור לתהליך ההתעוררות וההתפתחות של הכרתו של האדם. בתהליך זה לומד האדם להכיר את עצמו, ומתוך כך בהמשך גם את החברה ואת העולם. כאן אנו עוסקים ביכולת של האדם לבנות את האינדיבידואליות שלו, לבחור להיות מי שהוא, ועל ידי כך לעשות צעדים ראשונים של יציאה ממסת ההמון, מהתפקוד האינסטינקטיבי חסר ההכרה שהתגבש בעירוב של גנטיקה והטבעה חברתית, אל יכולת בחירה ופעולה מתוך הכרה. שלב זה, ברמות הגבוהות שלו, מתואר במיתוסים ובמסורות אזוטריות של המזרח והמערב כשלב המבקש מהאדם לקיים בתוכו את העימות בין הנמוך לגבוה, בין החייתי שבתוכו ובין האנושי שבתוכו, ורק מתוך הקרב הפנימי נולד החופש המוחלט. תהליך אדיר זה מתחיל ביכולתו של האדם לשמוע את הצורך הבסיסי בתוכו, ויותר מכך, ביכולתו לבחור לצאת לדרך. אם לא יעשה זאת, איש לא יעשה זאת עבורו – אם אין אני לי, מי לי. ציר המרחב – בעיצומו של התהליך, ככל שהאדם מצליח להתעלות מעבר להזדהותו החומרית ומתחיל לפגוש בפסגות הרוח המאופיינת בקיומם של ערכים ואידאלים אנושיים, הוא קולט שהמסע שיצא אליו רחב הרבה יותר מאשר חזה, ומתברר לו שיצא לפגוש את עצמו ומצא את המרחב, את העולם. אז הוא מתחיל לקלוט את האשליה שבגבולות הברורים לכאורה של עצמו, אז הוא מתחיל לחוות את הקשר העז שלא ניתן לניתוץ בינו ובין בני האדם האחרים, ואף מעבר לכך. יתרה מכך, מתוך צעידה בדרך ההתפתחות מתברר לאדם כי אחד הכלים החשובים וההכרחיים בדרך זאת הוא מעשה הנתינה והערך של הנדיבות. האדם העולה במשעול ההר, קולט יותר ויותר שהדרך אל השחרור והחופש היא דרך של התרחבות ושל חיבור, ולא של צמצום וניתוק; דרך של אהבה שהיא ביטוי לסימפטיה שיש בין כל הדברים באשר הם. כך, האינדיבידואל שנולד כתוצאה מכך שהעז לצאת מהתודעה הכבולה של ההמונים, מוצא עצמו מצטרף שוב לזרם הרחב של החיים. שוב לא רק הוא ועצמו, אלא החיים כולם, והפעם הוא עושה זאת מתוך בחירה – וכשאני לעצמי, מה אני. והזמן? הזמן מסתורי. יש צורך בזמן כדי לממש את תהליך ההתפתחות המתואר של האדם, על שלביו השונים, ויחד עם זאת, הרגע החשוב, הרגע היחיד שקיים, הוא תמיד עכשיו – ואם לא עכשיו אימתי? מה חשוב יותר מבין החלקים? אין. אם לא תופס האדם באין אני לי מי לי, אין התחלה של דרך. נמצא האדם כהלך היושב בפתחה של הדרך ומצפה לישועה, ואין הוא יודע לא את עצמו ולא את האחר, ולא את הדרך, והזמן עומד מלכת. והאדם שמחזיק אך ורק באין אני לי מי לי, יוכל להתקדם עד לגבול מסוים, וממנו לא ינוע. כן, יש צורך בלקיחת האחריות הראשונה, בהתנעת המנוע, אבל אם תמשיך המוטיבציה לזעוק אני ובלתי עוד, בזה תסתכם הדרך – בגילוי מבואות האני. ושני חלקים אלו, אם לא יחוברו לממד הזמן – לכאן ולעכשיו – יישארו רק כדימוי או תמונה של תקווה, שלא באמת נעורה לחיים. אם אתם לא תעשו זאת, מי יעשה? אם נביט נכוחה אל החברה בה אנו חיים, חברה מערבית חומרנית המחנכת לצרכנות כערך, המעודדת את חבריה לקחת ככל יכולתם ולא ככל צרכם, נהיה חייבים להסכים כי כיום אנו אוחזים חלקית בעיקר בחלקו הראשון של המשפט, אם אין אני לי מי לי. כוח האינדיבידואל, לעשות לביתי, "אני לא פראייר", חוזים אישיים, אלפי חברים אבל בפייסבוק… מכירים? ומה עם הילדים, והחלשים, והעניים, והקשישים, וניצולי השואה, והחולים, והנכים, והעובדים מבוקר עד לילה ומתקשים להוציא את לחמם? מה נאמר להם? אם אין אני לי מי לי, דאגו לעצמכם? חווית הקולקטיב והערבות ההדדית נחלשו וחסרות. כל אחד לעצמו, שחור ולבן, דתי וחילוני, מזרחי ומערבי, יהודי וערבי, פליט מכאן ופליט משם, מהגר ועולה, דתי וחרדי, פיסות של נפרדות אין קץ. וגם אם לרגע מסתמן חיבור כזה או אחר, פעמים רבות יתגלה כי הכסף הוא שמדביקו. לא צריך "אם אין אני לי מי לי" להוציא את אחריות הכלל, ולא צריכה אחריות הכלל להסיר מאחריות הפרט. על שניהם לחזק האחד את השני, ועכשיו. ומה עם ההכרה של "כאשר אני לעצמי מה אני"? לא נבין ולא נחוש בחוסר, כל עוד החומר הוא הציר, וככזה הוא מוגבל והמשחק הוא או אני או אתה, והבה נלקט מכל הבא ליד. ולרגעים פה ושם שומעים איש או אישה בתוככי כלוב הזהב קול אחר, ועולה בהם צורך, אולי לבחון אחרת. אז פעמים רבות קול הספק ודיכוי ההמון ילחשו באוזנם: בסדר, אם אתם מתעקשים על חיפוש ומשמעות ובחינה מחודשת ודרך אחרת, בסדר, אבל לא עכשיו. עכשיו יש דברים דחופים על הפרק. צריך לסיים ללמוד וללכת לצבא, והנה טיול השחרור, וצריך להקים משפחה ולבסס מעט את החומר, עוד רגע, כאשר יהיה פנאי ושקט יגיע הזמן. אבל אם לא עכשיו – אימתי? עורו אחים ואחיות, גיבורים, הרפתקנים, מבקשות ומבקשי חכמה. אם אתם לא תעשו זאת, מי יעשה? בשבילכם, אבל כבר הבנו שלא רק. הכתובת על הקיר כבר שנים רבות, ובאין ספור שפות. והנה בשפת הקודש העברית, כאן ועכשיו, כדי לבדוק ולבחון, למשש ולממש: "אם אין אני לי,  מי לי; וכשאני לעצמי, מה אני; ואם לא עכשיו, אימתי". רונן חלבי

הקשר בין חולה לרופא הוא מפגש אנושי משמעותי, ברגעים בהם האדם נרעד, זקוק לעזרה, לתקווה ולאמפתיה. מי היו הרופאים הגדולים בהיסטוריה? מה עשה אותם לכאלה? מה אנחנו יכולים ללמוד מהם על מסתרי הריפוי? בשתיים בלילה צלצל הטלפון. בצד השני קול לא מוכר של נער, "אני חבר של גיא, הוא בדרך לבית חולים, הוא התמוטט, שתה יותר מידי, הוא ביקש שרק את תבואי, לא אבא שלו,  לא אף אחד, בטח לא אמא שלו, את יודעת… הוא ביקש ממני להתקשר רק אלייך, יש מצב שאת יכולה לבוא?", שאל בהיסוס. גיא הגיע אלי לטיפול פסיכולוגי מספר חודשים קודם. למוד אכזבות וטראומות בחייו, היה לו קשה לתת בי אמון. חוט הקשר שלנו היה דק, תחת מבחן ומאיים להיקרע בכל רגע. בעוד חברו של גיא מדבר אלי, אני שואלת עוד כמה שאלות טכניות כדי להרוויח זמן ולחשוב במהירות. אני מבקשת לדבר עם גיא, אבל חברו מציין שהוא מקבל עכשיו חמצן, באמבולנס, ולא יכול לדבר. בראשי מתרוצצות מחשבות: אני שמחה שגיא רואה בי כתובת של אמון כשהוא במצוקה, מאידך האם זה עוד מבחן למידת האכפתיות שלי ממנו? האם המבחנים רק יחריפו? האם נכון לקום ולצאת עכשיו, בשתיים בלילה? באותם רגעים מבזיק בראשי סיפורו של קפקא – "הרופא הכפרי". רופא היוצא באישון לילה מושלג, לקול משמע הפעמון, על סוסו המקרטע, מגיע אל החולה שכל משפחתו מצפה ממנו להצילו. הוא טועה באבחנה, סיוטו של כל רופא, הוא חושב שלחולה אין שום מחלה, אך מגלה במהרה את טעותו ונחשף למצב הנורא. הוא מתקרב, חשוף למחלה, פוחד, אך אין לו כל דרך אחרת. הרופא שומע את משאלתו של החולה לתקווה, להחלמה, אך רואה גם את אחיזתו של החולה במחלה ובייאוש. כל אלה משאירים אותו נבוך, חסר אונים, מפוחד, דווקא ברגע בו הוא נדרש לנסוך בטחון וידיעה. מהו סוד הריפוי? מיהם הרופאים הגדולים בהיסטוריה שהפשילו עבורנו לרגע את פרגוד המסתורין וחשפו בפנינו משהו מהדרך לריפוי? במבט מעמיק אפשר למצוא חוט משותף לרופאים הגדולים בהיסטוריה. כולם היו רופאים אמיצים ומהפכנים בדורם, שהעזו לחקור ולחשוב באופן חופשי ומשוחרר מדוגמות רווחות, גם אם שילמו על כך מחיר של נידוי ובוז. ביניהם היו גם פילוסופים, אסטרונומים, אומנים ואלכימאים… פרצלסוס (1541-1493) הרופא פרצלסוס היה רופא מהפכן, שמרד בממסד הרפואי שנידה אותו כי גילה אמיתות מתקדמות. רבות מהאמיתות שגילה היוו תשתית לרפואה המודרנית, ואף לתחום ההומאופתיה. הוא טען בין היתר, שעל הרופא להיות אלכימאי, אסטרונום, פילוסוף, ואדם אתי ללא פשרות. פרצלסוס טיפל חינם בעניים, וטען שלמד מהכורים בהרים, מהמילדות בשבטים, מהטרובדורים ומהעניים, יותר מכל מה שלמד בבתי ספר לרפואה! הרופאים הגדולים בהיסטוריה ראו ברוח האדם ובאתיקה האנושית שחקן מרכזי ברפואה, והיוו בעצמם דוגמה למטפלים ללא משוא פנים, ללא ליאות ועם מעט תמורה. בחברות מסורתיות הרופא היה אדם שכל רכושו היה תיק עם אמצעי הרפואה, וסירה, לעבור איתה ממקום למקום כדי לסייע ולרפא אנשים. אסור היה לו לצבור רכוש, הקהילה היתה מספקת את כל צרכיו, והוא היה חי חיים צנועים, נטולי שאיפות ואינטרסים שעלולים להניע אותו למעול באמון שנתנו בו אנשים. כך איש לא יכול היה לשחד או לפתות אותו לפגוע באדם אחר תמורת תשלום, או לתת עדיפות לחולה עשיר, כי הכסף והמעמד לא היו רלבנטיים. "חברות התרופות" לא יכלו להציע לו כנסים בחו"ל, או לממן את מחקריו, וחברות הביטוח לא היו יכולות לבקש ממנו להקשיח אבחנות כדי לא לשלם למבוטחיהן, כי הוא לא היה תלוי בהן. יש לציין שגם כיום יש מטפלים ורופאים נפלאים והגונים, שמתפרנסים בכבוד ממקצוע הרפואה, אבל הכסף לא הפך אצלם למטרה, והם מחויבים לאתיקה אנושית ורפואית לפני הכל. הרופאים הגדולים הדגישו את המפגש האנושי כאלמנט מרכזי מרפא, ולא רק את התרופות וטכניקות הטיפול. היתה להם ההבנה שהקשר והאמון בין מטפל למטופל, בין אדם לאדם, הוא בעל פוטנציאל ריפוי עמוק, שלעיתים חזק יותר מכל תרופה. רופא יכול לעורר תקווה, להפיג את תחושה של בדידות וייאוש, לאפשר מגע אנושי של אמת וחמלה, ולעורר באדם מוטיבציה לייצר שינוי בחייו. עוד לא נולדה התרופה שמעוררת את כל אלה. זכורה לי אותה פעם שהגענו לבית החולים עם ילדתנו בת השלוש על הידיים. כל תנועה של ראשה הקטן והזהוב היה מלווה בבכי ובכאב. חדר המיון העמוס היה עם מלא רופאים טרודים ומסורים, שהתרוצצו בטירוף מצד לצד, ובתי נכנסה גם היא לסבב הבדיקות, המישוש, האבחנות והתשאולים. רגע לפני שנכנסה לבדיקת ניקור מותני, בעודי רועדת יחד איתה, אך מנסה להחזיק אליה חיוך המתאפק לבכות, ניגש אלי לפתע אחד הרופאים, שהבחין בי, שם יד על כתפי ואמר, "זה בסדר, אנחנו מטפלים בה, הקטנה שלך תהיה בסדר, אל תדאגי". לא הייתי צריכה יותר מזה כדי לנשום. יאנוש קורצ'ק (1942-1878) יאנוש קורצ'ק, או בשמו המקורי – הנריק גולדשמיט, היה רופא ילדים מהסוג הזה. הוא היה פילוסוף, חבר ב"בונים החופשיים", כתב ספרים ומחזות, ניהל וטיפל בילדי בית היתומים הידוע בגטו וורשה. לפני המלחמה טיפל בילדים עניים, מהם לא גבה כסף ואף שילם את תרופותיהם. קורצ'ק הכיר באופן אישי את כל הילדים בבית היתומים, ובזכות זה הצליח לטפל ולרפא רבים מהם. מתוך ספרו "כיצד לאהוב ילדים": ”מתוך השקט של נשימות הישנים נשמעת התייפחות. קול הבכי מוכר לי. כמספר הילדים מספר קולות הבכי… כרעתי ליד המיטה ודיברתי: 'ידוע לך שאני אוהב אותך, אבל אינני יכול להרשות לך הכל. הרוח לא ניפץ את השמשה, אלא אתה ניפצת אותה…רצית לריב עם ילד בחדר השינה. אך אינני כועס'…". הרופאים הגדולים לא ראו באדם אוסף של חומרים שהשתבשו, או "מחשב" משוכלל שיצא משליטה, שנדרש לתקן אותו, או "לתכנת אותו מחדש". זוהי ראייה מכנית של האדם, הנוטלת את כל אלמנט הבחירה או את ההכרה ברוח האדם השוכנת מעבר ל"מכונה". הרופאים הגדולים ראו את מקור המחלה בשיבוש תפיסת המציאות של האדם, בקונפליקטים וטראומות לא פתורות, המתבטאות בשיבוש רגשי, אנרגטי ולבסוף פיזי, בצורה של מחלות. הם סימנו את המקור למחלות גם בנטייה של האדם להתמכר לסיפוק מוגזם של ההיבטים החייתיים שלו, כמו – גרגרנות, תשוקה מינית חסרת אבחנה, חמדנות, גאווה, פחדנות, הגורמים לו להתנהגויות לא מידתיות, שחושפות אותו למחלות ומורידות את רמת החיסוניות שלו. תפילת הרופא רוב אנשי הרפואה הגדולים היו אנשי רוח, המאמינים בכוח הריפוי הקיים בטבע, באינטליגנציה עליונה, אלוהים, הקיימת מעבר לתפיסתם הצנועה, וראו עצמם יותר כ"מתווכים", כעין צינור לכוחות הריפוי, או כמי שמסייעים לעורר את כוחות הריפוי הקיימים באדם, ולא שהם אלה שמרפאים אותו. הם לא תלו את תקוותיהם בניסים, או שמשהו חיצוני יציל את חוליהם, לכן עשו את כל המאמצים לסייע לריפוי של האדם, אבל הם ראו את הקשר בין הריפוי ובין עולם הרוח. רוב תפילות הרופאים הידועות (תפילת הרופא של הרמב"ם, שבועת היפוקרטס, תפילת איבן סינא), מתייחסות לכוחות הריפוי הקיימים בטבע, באלוהים, כשהרופא הינו רק משרת של כוחות אלה. וכדי להיות "צינור יעיל", עליו להיות בעל כוונות טובות, מקצועי ומסור, טהור לב ונטול  אינטרס אנוכי. בבית המקדש, הכהן הגדול היה איש הרוח הגבוה ביותר, חסר כל רכוש אישי, ענד את אבני החושן, בעלות יכולות הריפוי. השמאנים בחברות מסורתיות, חיו בפרישות מהשבט, כדי להישאר ניטרליים ומרוכזים במשימתם. כך הם ריפאו אנשים וסכסוכים שבטיים. אלמנט מעניין ברפואה השמאנית הוא האופן בו השיבו את ההרמוניה והבריאות. הריטואל המרפא  היה דווקא על ידי כך שהפגישו את האדם עם פחדיו הגדולים ביותר וסייעו לו לחצות אותם, מה שנראה סימבולית כמו תהליך של מוות ולידה מחדש. האדם עובר דרך רגעי פחד ואימה, ומתגבר עליהם בליווי צמוד ושמירה, דווקא בזכות היכולת של השמאן להכיל את הקושי ולאפשר לחולה לפגוש את ה"מפלצת הפנימית", לשהות עימה, ולמצוא בתוכו כוחות הנעלים עליה. בכך הוא מאפשר לחולה לנצח את הפחד, דרך המפגש איתו, להסיר את המחסום, ולחוות התעלות רוחנית. הרמב"ם (1204-1138) היה רופא, פילוסוף, אסטרונום ואסטרולוג, איש אמונה, המצוי גם בכתבים של חכמי יוון, מומחה לצמחי מרפא, תזונה וריפוי. אך מעבר לכל הרמב"ם האמין שאדם המנותק מהווייתו הרוחנית, שרודף רק אחרי גחמותיו – בריאותו נפגמת. "לא בדברים שמחוץ לנפש שוכן האושר, לא באוצרות חולפים ועוברים. בלב האדם פנימה נשמעים צלילי העוגב של הטוב והיפה, של האמת והצדק. כצל עובר הוא כל מה שההמון חושב לתענוג ואושר. בהכרה זו תלויה בריאות הנפש של האדם ועמה בריאות גופו". רופאים בעלי מבט מעמיק על טבע האדם, רואים במחלה שליח, שבא לספר לאדם את מה שלא הצליח לקלוט בעצמו על נפשו ואורח חייו. במקום להרוג את השליח, את הסימפטום, רופא אמיתי יסייע לחולה לשמוע מה ל"שליח" יש לספר, איזה שינוי נדרש באורח חייו, ויסייע לו בכך. הוא יכוון לריפוי עמוק, ולא יסתפק בהקלה סימפטומטית מיידית, וילווה את המטופל במסע של שינוי – מחיים של הישרדות, לחיים עם משמעות. חיים של הגשמת החלומות, של יעוד, חיים של מתינות, קבלה של חוסר השלמות, ואמת אותנטית, יהיו חיים של בריאות. ויקטור פראנקל (1977-1905) ויקטור פראנקל דיבר על משמעות כבסיס לריפוי. פרנקל היה נוירולוג ופסיכיאטר, כיהן כפרופסור באוניברסיטת וינה, ניהל מחלקה נוירולוגית ועסק בטיפול פסיכולוגי בגישה אקזיסטנציאליסטית, שאותה פיתח לגישה בשם "לוגותרפיה". פראנקל האמין שחוסנו של אדם אינו טמון בשריריו, באמצעיו הכלכליים, במעמדו החברתי או בתאריו, אלא בחוסנו הפנימי והרוחני. הוא עזר למטופליו למצוא משמעות אותנטית בחייהם, כזו שירצו עבורה לקום בבוקר! הוא התעקש על האימרה הידועה ש"מי שיש לו בשביל מה, יכול לשאת כל 'איך'". הוא לחם עם המטופל על ה"ניצוץ בעיניים", להעיר בתוכו משהו שהוא מוכן להילחם עבורו. הניצוץ הזה, לדבריו, הוא מה שהחזיק אנשים רבים לשרוד את השואה, אם התנאים אפשרו זאת, כי היה להם משהו לחיות למענו. הרופא הכפרי שלוש שנים אחרי אותו לילה בבית החולים, גיא משתף אותי בהתלהבות בעבודה המדהימה שהוא עושה עם ילדים בסיכון. אני רואה את הברק בעיניו, את המסירות, ההזדהות והלב העצום שלו שיוצא אליהם, וליבי יוצא אליו. יש פעמים ש"הרופא הכפרי" יוצא באישון לילה, מפזר מאמציו לרוח, וחוזר בלא כלום. ויש פעמים שהוא מפזר מאמציו כזרעים, מגדל אותם בסבלנות ואהבה תחת האדמה, משקה ומחמם במידה הנכונה, ויום אחד הם נובטים, וצומחים לעץ נפלא שנותן מפירותיו גם לאחרים. אבל כשהוא יוצא באישון לילה, הוא לא יודע, הוא פשוט יוצא למשמע צלצול הפעמון. כי הוא רופא.

אל מול מדע המנוכר לטבע, ביקש ויקטור שאוברגר, יערן אוסטרי בן המאה ה-19, להכיר את חוקי הטבע מתוך התבוננות סבלנית בו. הוא הבין עד כמה המים חשובים לחיים עלי אדמות וראה כיצד הציביליזציה שלנו "הורגת" מים והופכת אותם לחסרי חיים. רק מעט אנשים בעולם שמעו על ויקטור שאוברגר, ועל תגליותיו על טבע המים. ועדיין, רעיונותיו של שאוברגר לגבי מים חשובים ללא ספק, כמו "השערת גאיה" של ג'יימס לאבלוק על כדור הארץ כמערכת מווסתת עצמית. שאוברגר טען, שאם אנחנו מתייחסים למים רק כאל תרכובת מולקולרית, אנו עושים להם עוול, ופוגעים גם בנו עצמנו. ויקטור שאוברגר נולד באוסטריה בשנת 1885, למשפחה של יערנים. המוטו המשפחתי שלו היה "נאמנים ליערות השקטים". לאחר שראה את ההשפעות של השכלה אוניברסיטאית על אחיו הגדולים – הם חזרו עם מה שהוא כינה "מנטליות טכנית-אקדמית" המבוססת על "מדע מנוכר לטבע" – הוא החליט לא ללכת בעקבותיהם, ובמקום זאת הפך יערן. באמצעות התבוננות סבלנית בטבע, הוא למד להבין רבים מסודות המים. התגלית המרכזית שלו הייתה מה שנקרא התנועה הספירלית-מערבלית של המים, אותה אתאר בהמשך מאמר זה. שאוברגר נודע לתהילה אך גם לשמצה כאשר הוזמן על ידי מעסיקו לבנות תעלת בולי עץ להובלת בולי עץ כרותים למנסרה באופן חסכוני. הוא עשה זאת ביעילות רבה כל כך שמעסיקו החל לכרות עוד עצים כדי להרוויח יותר כסף, וכתוצאה מכך שאוברגר התפטר והקדיש את שארית חייו להמצאות. נחש שוחה על פני זרם מים את הצלחתו ביצירת תעלת העץ הוא ייחס לתצפיות שערך על תנועות הנחשים ועל צורת ביצי התרנגולת. הצפייה בנחש שוחה על פני זרם מים שנע במהירות בתנועת ספירלה כפולה (שילוב דמוי גל של פיתולים אנכיים ואופקיים) גרמה לו להבין שאם ניתן היה לגרום לבולי העץ להתפתל באותו אופן על ידי התאמת פיתולים הופכיים בצידי התעלה, הם לא היו נתקעים כאשר נעו במורד הזרם. הודות לפיתולים ההופכיים שהותקנו, אפילו בולי העץ הגדולים והכבדים ביותר נעו במורד התעלה כמו נחשים שמתפתלים ומסתובבים במים. באשר להשראה שקיבל מביצת התרנגולת, הוא השתמש בצורתה לעיצוב קיר סכר בתחתית התעלה, כדי שלא תהיה הצטברות של לחץ מים, כי המים ייאלצו לזרום חזרה נגד עצמם, דבר המקטין מאוד את התנופה ואת כוח ההרס שלהם. דרכי הטבע הן תמיד עקיפות רוב נציבי היערות וההידרולוגים התנגדו לתכנון שלו, וזעמו כאשר התכנון פעל בצורה מושלמת, כי הדבר סתר את כל התיאוריות שלהם. ההידרולוגיה של ימיו טענה שהמים הם חומר כימי בלבד, ושיש לתעל אותם ליעדם בנתיבים הישרים והישירים ביותר, ליעילות מירבית. שאוברגר האמין בהיפך: עבורו מים היו יצור חי או מהות, שלהם צרכים חיוניים מסוימים (כגון ספירלה, תנועה מתפתלת), שאם  יתעלמו מהם יהפכו המים לתוקפניים והרסניים – שחיקת גדות נהר, למשל. "דרכי הטבע", הוא אמר, "הן תמיד עקיפות". תגלית נוספת הגיעה אליו כאשר חצה נחל הררי זורם במהירות. תוך כדי כך הוא עקר ממקומו במכת מקל דג שעמד נייח במים, והדג נורה מיד במעלה הזרם במהירות גבוהה. כתוצאה מניסיון זה הוא שאל את עצמו מספר שאלות: 1) כיצד הגיע הדג לעמדה כזו מעל המפל מלכתחילה? 2) איך הוא הצליח להישאר נייח בעיצומו של שטף משתולל ואז, איך הצליח להתגבר על התנגדות המים ומשקל גופו שלו ולנוע כנגד הזרם בקלות ובמהירות כזו? בהזדמנות אחרת הוא הבחין שטחב שהיה בתחתיתו של נחל התכופף דווקא בכיוון מעלה הזרם, למרות זרימת המים המהירה. נראה היה שהדבר דומה לתופעת הדג הנייח. ההסבר שלו לתופעות אלו היה "מערבולת האורך": על ידי סיבוב סביב צירו בתנועת סליל יצר הדג זרם נגדי שאיפשר לו להישאר נייח או, על ידי נפנוף זימים ויצירת מערבולות נוספות, לנוע במעלה הזרם במהירות יוצאת דופן. שאוברגר ניסח זאת בקביעה שבנוסף לכוח הכבידה המושך את המים החוצה מהמקור ויורד אל הים, קיימת אנרגיית ריחוף מקבילה המובילה את המים חזרה למקורם. כאשר הנהר נמצא במצב בריאותי מיטבי, כוחות הריחוף חזקים אפילו יותר מכוח הכבידה, וכתוצאה מכך קצות הטחב על קרקעית הנחל נמשכים "לאחור". בנהר הזורם באופן טבעי, מערבולת המים האורכית נוטה לזרום במרכז הנהר. בגלל תנועת המערבולת, הנהר מושך חומר למרכזו, כך שהחומר הכבד ביותר – המים הצפופים ביותר, ב-4 מעלות צלזיוס – יימצא במרכז. אל תוך המערבולת המרכזית הזו מוצא הדג את דרכו, וברגע שהוא שם הוא יכול להישאר כמה זמן שירצה, כמו בתוך פקעת, ולחכות למזון הנהר שיבוא לזרום אל פיו. זו הסיבה שימים גשומים או סוערים טובים לדייגים בנחלים כאלה, מכיוון שהדגים לא יכולים לשמור על מיקומם כשהמים חמים או כשהטמפרטורה משתנה תדיר. רתימת תנועת המערבולת לטכנולוגיה בת קיימא השאלה הנוספת ששאוברגר שאל כשראה את הדג הייתה – איך הגיע לשם מלכתחילה? זה היה גבוה בהרים מעל מפל – איך הדג הצליח לעבור מכשול אדיר כל כך? התשובה לכך הגיעה בהזדמנות אחרת כששכב וארב לצייד לא חוקי ליד בריכה מתחת למפל. לפתע, הוא ראה את כל הדגים הקטנים מתפזרים כאשר דג ענק נכנס לשדה ראייתו. הדג פנה ישירות לבסיס המפל והחל לשחות סביבו בצורה דמוית ביצה, כמו סוג של ריקוד. "בבת אחת", אומר שאוברגר, "הוא נעלם מתחת למפל המים, שנפל כמו מתכת נוזלית לתוך הבריכה. הדג קם לפתע על זנבו, ובזרם המים המתכנס בצורה חרוטית קלטתי תנועה פראית כמו סביבון, שהסיבה לה לא נראתה מיד. לאחר שנעלם באופן זמני, הדג הגיח שוב מתנועת הסחרור הזו וצף ללא מאמץ כלפי מעלה. בהגיעו לחלק התחתון של הפיתול העליון ביותר של המפל הוא עשה סלטה מהירה בפיתול גבוהה במעלה הזרם ובחבטה חזקה הושלך אל מעבר לפיתול העליון. בהינף חזק של סנפירי הזנב הוא נעלם." באמצעות תצפיות אלו ורבות אחרות, קבע שאוברגר שניתן להשתמש בתנועת המערבולת ליצירת טכנולוגיה בת קיימא לעתיד. הוא פיתח מספר המצאות יוצאות דופן. אחת החשובות שבהן הייתה "המנוע הקורס". "קריסה היא תהליך שאיבה שגורם לחומר לנוע פנימה, לא החוצה כמו במקרה של פיצוץ. עם זאת, תנועה פנימה (צנטריפוגלית) זו אינה נעה בנתיב ישר (רדיאלי) למרכז, אלא נעה בנתיב מתפתל ומסתחרר. זה נקרא מערבולת וזהו סוד הטבע". בשירות הטבע והאנושות שאוברגר חש צורך עז להגן על הטבע ולקדם טכנולוגיה בת קיימא. הוא הבין עד כמה המים חשובים לחיים עלי אדמות וראה כיצד הציביליזציה שלנו "הורגת" מים. המים שאנו שותים ומשתמשים בהם לשטיפה בימינו הם חסרי חיים, מזוהמים בכימיקלים, מועברים לבתים בתעלות ובצינורות ישרים. אפילו מים מינרליים נשמרים במיכלים שקופים ישרים, בעוד שהתנאים האידיאליים למים הם קרירות, חשיכה וחוסר חמצן. נהרות טבעיים נחשיים כמעט ואינם עולים על גדותיהם – "הטבע הוא חכם", היה שאוברגר חוזר על עצמו לעתים קרובות, כדרכו של פיתגורס. בנתיבי מים ישרים, לעומת זאת, סחף (חומרי הזנה) שוקע לקרקעית וגורם להצפות – הדרך של הטבע להחזיר מים לנחלים תת-קרקעיים בתוליים, משם הם יכולים לעלות שוב ולזרום באופן טבעי. יערות גם הם מרכזיים ליצירת מים, לבריאות הנהרות ולחקלאות. מים חסרי חיים, לעומת זאת, הם אגרסיביים, וגורמים הן להצפות והן לבצורת. אני מבקש לתת כבוד לאדם הגיבור הזה, שהלך בדרכו בשירות הטבע והאנושות למרות כל הכוחות שנעו נגדו. מניסיונו הוא אמר פעם, "הטבע מכוון ומגן על מי שמכבד ומשרת אותו בנאמנות". כשקראתי על חייו ותגליותיו, אכן התרשמתי שהטבע עזר לו לגלות את תגליותיו וגם הגן עליו מפני אויביו הרבים.

הכירו את ד"ר אדוארד באך, ואת שיטת הטיפול המבוססת על פרחים ומכונה על שמו: "פרחי באך". השיטה המיוחדת שפיתח מאפשרת מרפא אמיתי לכאבינו ולסבלנו – באמצעות פרחים אדוארד באך נולד באנגליה בשנת 1886, ובגיל 26 סיים את לימודי הרפואה הציבורית באוניברסיטה לרפואה בלונדון. הוא הוכר כבקטריולוג, אימונולוג, פתולוג וכירורג מוכשר, ובמהרה החל לנהל את מרפאת האוניברסיטה. הוא עסק רבות בפיתוח חיסונים, ובמלחמת העולם הראשונה מצא עצמו מוצף בטיפול בפצועים בבית החולים של האוניברסיטה. למרות כל הצלחותיו הרפואיות, לא היה ד"ר באך מסופק מעבודתו. הרפואה, אשר טיפלה בגופו של האדם אך לא בנפשו וברוחו, נתפסה בעיניו כלא מספקת. היה לו ברור כי נפשו של האדם, מצב רוחו ותגובותיו קשורים קשר בלתי נפרד למחלה ולהחלמה. באך האמין שטיפול צריך לכוון לאושרו של האדם, בהיותו הכוח המרפא העליון. חוסר סיפוקו כרופא שלח אותו להתעניין בשיטות רפואה שונות, אחרות מאלו שהיו מקובלות. באך קרא את "עקרונות אמנות הריפוי", ספרו של סמואל האנמן – אבי ההומיאופתיה בעת החדשה וכן החל מתעניין באנתרופוסופיה ובאַיוּר וֶדַה (שיטת הרפואה ההודית). בעקבות חיפושיו החל לעבוד בבית החולים ההומיאופתי בלונדון, ושם נשאר במשך 11 שנים. בריאות בקלות בגיל 44, החליט ד"ר באך כי עליו להמשיך לחפש שיטה אחרת, הרמונית יותר, אשר תעזור לבני אדם רבים יותר להיות בריאים, בקלות ובפשטות נגישה. לשם כך, סבר, על כל השיטה, מראשיתה ועד סופה, להיות פשוטה וטהורה, כדי שכולם יוכלו ללמוד אותה בקלות. חזונו היה כי "כל אם תוכל לטפל בביתה". וכך היה: הרופא הטוב סגר את מרפאתו בלונדון ויצא אל הטבע, אל שדות אנגליה, לחפש את אשר אליו כמה ליבו. בנקודה זו, קיבלו חייו של ד"ר באך תפנית. הרופא, שרוח הנעורים חדורת האהבה וההתלהבות שלחה אותו ללמוד לעזור לאנשים, בחר ללכת אחרי חלומו האמיתי. הוא עזב את כל המוכר לו: הידע, המקום, הסטטוס, ההכרה, ופסע אל הלא-נודע, המסתורין. כל חייו הוא חלם להגיע לרגע הזה ועתה היה מוכן להתמסר לחלוטין להגשמת חלומו האמיתי. מדי בוקר היה יוצא הרופא אל השדות. הודות לידע שלו בהומיאופתיה, הוא ידע והכיר את כוחם של המים לשמר אנרגיה, והיה אוסף את אגלי הטל מן הפרחים. עד כמה שזה נשמע מוזר – הוא סבר כי הפרחים, בעצם קרבתם אל המים, והודות לחומה של שמש הבוקר, העבירו אל אגלי הטל את תמצית ההרמוניה הטמונה בהם כדרך הטבע. מדהים או בלתי נתפס אף יותר מכך, רגישותו הרבה וליבו הפתוח אפשרו לו לחוש בהשפעה הספציפית של כל פרח ופרח על הגוף והנפש. חיבור עם הטבע ד"ר באך היה מתהלך בשדה, מדי פעם קוטף פרח ואוחז בו זמן מה בריכוז. הוא היה מתבונן פנימה – איזה מחשבות, רגשות ותחושות עולים, וכך למד על כוחם המגוון של הצמחים. לעיתים היה עולה בו רגש שלילי, שנוצר בגלל תדר מסוים של אותו פרח, ואז היה מחפש את הפרח שכאשר יאחז בו, יפיג את הרגש השלילי. כאשר היה מוצא את הפרח שחיפש, היה רושם אותו כמרשם לאותו רגש שלילי אשר ריפא. ד"ר באך קנה בית באוקספורדשייר, אחד המחוזים הכפריים הקסומים באנגליה, ועבר להתגורר שם. לאורך האביב והקיץ הוא חקר ומצא מספר פרחים אשר להם יכולת לעזור לאנשים להירפא, ובחורף טיפל בתושבי האזור ללא תשלום. בשנים הבאות המשיך ד"ר באך במחקריו, ומצא עוד פרחים אשר את השפעותיהם המיטיבות, הן על הגוף והן על הנפש, הוא פירט בספריו הרבים. אנשים החלו להיאסף סביבו וללמוד ממנו, והם היו לממשיכי דרכו. אבל בכך לא מסתכמת שיטתו של ד"ר באך. למעשה, הוא טען כי השימוש בתמציות הפרחים טוב רק כאשר ישנה בעיה רצינית, כשהאדם כבר חולה. לעומת זאת, הוא טוען, כדאי להימנע מתלות בתמציות הפרחים אשר עשויה להיווצר משימוש מתמיד. למעשה רוב רובה של שיטתו קשורה לתפיסת חיים, אשר מובילה את האדם לאושר מעורר השראה ומלא עוצמה. ד"ר באך דיבר על חינוך של האדם את עצמו, ללא תלות בכוח חיצוני לו. תפיסות חיים אלה ממלאות את ספריו. כך לדוגמה, בספרו "רפא את עצמך"*, מסביר ד"ר באך כמה אמיתות המסייעות להבין את משמעותם העמוקה של הבריאות והחולי. ללכת בעקבות הנשמה ד"ר באך מסביר כי "לאדם יש נשמה שהיא מהותו האמיתית", וכי עלינו להקשיב לנשמתנו אשר תמיד תדריך אותנו אל המקום הטוב ביותר עבורנו. עוד הוא מסביר כי המטרה האמיתית של חיינו היא פיתוח מעלות טובות אשר עוד לא כבשנו, וניקוי אלמנטים לא נכונים בתוכנו, היות ורק כך נתקרב אל השלמות של טבענו האמיתי. ד"ר באך כתב כי החיים בעולם זה הינם קצרים, וכל תקופת חיים הינה כמשך יום אחד בבית הספר. לדבריו כל עוד תלך האישיות בעקבות הנשמה, תהיה הרמוניה, וחיינו יתאפיינו באושר, שמחה, שלום ובריאות. אולם כאשר אישיותנו סוטה מן המסלול אשר מכוונת לה הרוח, בשל תשוקות שונות, או בשל שכנועם של אחרים, נולד בתוכנו הקונפליקט שהוא מקור המחלות והעצב. "לא משנה במה אנו עובדים – כמצחצחי נעליים או כמלכים, בעלי אדמות או חקלאים, עשירים או עניים, כל עוד שאנו פועלים לפי מה שמכתיבה נשמתנו, הכל יהיה טוב." לבסוף מלמד ד"ר באך, כי בבסיס כל הדברים מצויה אחדות שלמה אחת. "כל הדברים נבראו מתוך האהבה, וכל מה שאנו מכירים בעולם, בכל צורותיו השונות והאינסופיות הינו התגלמות של אהבה זו, בין אם יהיה זה צמח או חלוק נחל, כוכב או טיפת מים, אדם או צורת החיים הנחותה ביותר." באך מתאר שמש אשר כל הקרניים שהיא שולחת בכל הכיוונים מחוברות אליה, והן חלק ממנה למרות שהן נראות מנותקות – וכאשר נפריד אחת מהן מן המקור שלה, היא תפסיק להתקיים. כך הוא קיומם של כל הדברים. פגיעה בהרמוניה הפנימית ד"ר באך מסכם כל זאת בכך שקיימות שתי טעויות יסודיות אפשריות: התנגדות לקולה של הנשמה, ופגיעה באחדות על ידי פגיעה בעצמנו או באחרים. שתי הטעויות הללו הן טעויות שקשה לנו לראות, ושפוגעות בהרמוניה הפנימית שלנו – מה שמוביל בסופו של דבר למחלה. זוהי תפיסה מהפכנית על חיינו ועל הסבל שלנו – מחלותינו קוראות לנו לקום ולקחת אחריות על חיינו, להשתנות, להקשיב פנימה לנשמתנו. מטרתן של המחלות על פי ד"ר באך היא "להביא את האישיות חזרה אל רצונה האלוהי של הנשמה". משמעות הדבר היא שניתן למנוע את המחלה אם נקדים להבין את טעויותינו כלפי נשמתנו, ולתקן את פגיעתנו כלפי עצמנו וכלפי אחרים. משמעות הדבר הוא שניתן להירפא ממחלותינו על ידי תיקון עצמי. "זוהי עבודתם של מרפאים רוחניים ורופאים, לתת בנוסף לתרופות רגילות, את הידע על הסבל הנגרם לנו על ידי הטעויות שאנו עושים בחיינו." "אין החלמה מלאה ללא שינוי בהשקפה ובגישה… בל תמנע פשטותה של שיטת הריפוי את שימושכם בה, מאחר שככל שתתקדמו יותר, תיווכחו במלוא פשטותה של הבריאה עצמה". "אי אפשר לרפא פגם באישיותנו באמצעות מלחמה בו, או בשימוש בכוח הרצון ובאנרגיה כדי להכניעו, אלא על ידי פיתוח מתמיד של המידה הטובה ההפוכה, הגורמת לכך שעקבותיו של הפגם מתנקים מתוכנו מעצמם. זו השיטה האמיתית והטבעית להתקדמות ולהתגברות על פגמים, והיא קלה בהרבה ומשפיעה הרבה יותר מאשר מאבק…  המאבק בפגמים רק מעצים את כוחם". טבעם האמיתי של הסבל ושל הריפוי ד"ר באך הלך בדרכם של רופאים ומורים גדולים נוספים בהיסטוריה אותם הוא מזכיר בכתביו, מהם למד וקיבל השראה למצוא את קולו הפנימי. דמויות כמו בודהה וישוע, פרצלסוס והיפוקרטס. "כל אלו ידעו רבות על טבעם האמיתי של הריפוי והסבל, כמה כאב היה יכול להיחסך באלפיים השנים האחרונות אילו היו עוקבים אחר תורותיהם של המורים הגדולים הללו". ד"ר אדוארד באך, הרופא בעל הלב הטהור, גילה מחדש באמצעות מוריו – קולות מן העבר, כי לצד הידע המערבי, קיים עוד ידע עצום, שקשור לטבע ולמישוריו העדינים, ושמי שמוכן להיפתח אליו, ימצא כלים חדשים-עתיקים להבנת מחלות ולגילויין של תרופות, ומעבר לכל ייגע במשמעות המחלות ובדרך העמוקה הנדרשת מהאדם על מנת להחלים באמת: להקשיב לייעודו, לנשמתו. * כל הציטוטים מתוך הספר: "רפא את עצמך", ד"ר אדוארד באך, תרגום אורלי פרידלנדר, 2009.