מעט מאוד מההבדלים בין בני האדם הם מולדים. רוב ההבדלים נובעים משוני בתרבות, בסביבה ובשפה. מבט על נורמות חברתיות, על הבניה תרבותית ועל האחווה האנושית שיכולה להיווצר למרות ההבדלים.
לפני מספר שנים צפיתי בסרט התיעודי "בייביז" שיצר תומאס באלמס. הוא עוקב אחר השנה הראשונה לחייהם של ארבעה תינוקות ממונגוליה, יפן, קליפורניה ונמיביה. הסרט אינו מכיל קריינות, הוא נותן לתמונות לדבר בעד עצמן, ומציג את הניגוד העצום הקיים בין ארבע התרבויות הללו. מדהים לראות כיצד, תוך שנה אחת בלבד, חוו ארבעת התינוקות הללו חוויות שונות לחלוטין מהחיים על הפלנטה הזו, מה שללא ספק ישפיע רבות על הדרך שבה הם יבינו את העולם ויחיו בו.
כולנו מובנים על ידי החינוך התרבותי שלנו, ותרבותנו משפיעה עלינו יותר ממה שנדמה לנו. לפי האנתרופולוגית האמריקאית רות בנדיקט: "ההבדלים המכריעים המבדילים בין חברות אנושיות ובין בני אדם אינם ביולוגיים. הם תרבותיים". הסביבה התרבותית שלנו מגדירה עבורנו מה נכון, מקובל, היגייני, נורמלי, מסוכן, בטוח, מנומס וכדומה. היא מפתחת את הטעם שלנו, היא מעצבת את הדעות שלנו, מחליטה מה נלמד ומה לא נלמד, היא משפיעה על סולם הערכים שלנו ומשפיעה על הדרך בה אנו חושבים, מרגישים ופועלים.
ההבניה התרבותית שלנו היא מה שאנחנו מכירים, ובדרך כלל איננו מפקפקים בה. התרבות שלנו היא נקודת ההתייחסות שלנו לאופן שבו הדברים נעשים ב"דרך הנכונה". אנושי מאוד לחשוב שהדרך שבה למדנו משהו היא הטובה ביותר, ולשפוט דרכים אחרות לעשות משהו לרעה. אבל כאן טמון פוטנציאל עצום לאי-הבנות ולקונפליקטים. כמו שהסרט "בייביז" מתאר טוב כל כך: אין רק דרך אחת ללדת, לגדל ילדים, לשמור עליהם וכדומה. יש דרכים רבות לעשות משהו, ולכולן יש היגיון וסיבה מאחוריהן.
מה שתקף לנורמות תרבותיות שונות, תקף גם להיסטוריה. אנו נוטים לשפוט את העבר על פי הסטנדרטים הנוכחיים שלנו, ולחשוב שזה הדבר הנכון לעשות. עם זאת, כפי שמנסחת זאת בתמציתיות השורה הראשונה הבלתי נשכחת ברומן "המקשר" של ל"פ הארטלי: "העבר הוא ארץ זרה; הם עושים דברים אחרת שם."
ללמוד לחשוב בעצמנו
אם כך, איזו גישה עלינו לאמץ מול דבר שהוא שונה מאוד, ולעיתים קרובות מתנגש עם הנורמות שלנו? איך נוכל עדיין לחוש "מה נכון ומה לא נכון" – המצפן המוסרי שלנו, שהוא כל כך חשוב! – ועם זאת לא להפוך לשיפוטיים? אני חושב שנקודת פתיחה טובה תהיה להכיר בכך שליישב חילוקי דעות זו אכן משימה קשה מאוד, וגם לקבל את העובדה שזה ידרוש מאיתנו מאמץ אמיתי.
כולנו נצטרך לפתח תחושת עצמי עמוקה ואותנטית, שאינה מרגישה מאוימת מהשונה. כולנו נצטרך ללמוד לחשוב בעצמנו, כדי שנוכל להתבונן על ההבדלים בעיניים רעננות וחסרות פניות. כולנו נצטרך להגדיל את היכולת שלנו לאהוב. וכולנו נצטרך לזכור שהרוב המכריע של ההבדלים בינינו הם מקריים לחלוטין, ושאילו היינו נולדים לנסיבות שונות, היינו חיים וחושבים אחרת לגמרי.
כל אלה הם דברים שקשה להשיג, ונשאלת השאלה: מה יכול לעזור לנו לעשות את המאמץ הזה? יכולים להיות לכך שני מניעים: האחד הוא הכרח מוחלט, כיוון שהעולם שלנו הולך וקטן, ויש בו פחות מקום "לחיות ולתת לחיות". השני הוא אולי התקווה האידיאליסטית הטבועה בנפשנו, המתבטאת במילותיה של אודה לשמחה של שילר, שהונצחה בסימפוניה התשיעית של בטהובן: כוח הקסם שלַךְ מאחד מחדש / את כל מה שנפרד בגלל מנהגים / ותחת כנפייך העדינות / כל בני האדם הופכים להיות אחים.
אני משוכנעת שיום אחד נבין כולנו שאנחנו חלק מאותה אנושות, ושתמיד היינו מאוחדים מעבר להבדלים הגזעיים, המיניים, התרבותיים, הדתיים, החברתיים והאחרים שלנו.