שלושה שיעורים מלאונרדו דה וינצי

על אף שעברו 500 שנה ממותו של לאונרדו דה וינצ׳י, דמותו עדיין מסקרנת, וכך גם המסרים העמוקים שהשאיר אחריו, מסרים בני מאות ואלפי שנים, אשר מחכים להתגלות מחדש... 

יום קיצי רגיל בטוסקנה, איטליה; נער צעיר מטייל כהרגלו בטבע הכפרי של אזור מגוריו. השמש נעימה, האוויר נקי, בשמים משייטים ענני נוצה, והנער מגלה שביל חדש ועולה עליו. השביל מושך במעלה גבעה גדולה, צעד אחר צעד הנער מטפס ומתנשף מן העלייה. כאשר הוא עוצר לתפוס את נשימתו, הוא מגלה כי מן המקום אליו הגיע הוא רואה מלמעלה את כל הכפר ושדותיו. מבטו סורק את הנופים המוכרים לו, וממקום גבוה זה הם נראים לו חדשים במקצת. לבסוף פונה הנער כדי להמשיך לטפס במעלה השביל, אך עיניו נופלות על פתח גדול וחשוך של מערה טבעית עצומה ועמוקה הנכנסת אל מעמקי הגבעה. הפתעה ניבטת מעיניו והוא קופא. שנים לאחר מכן יתאר הנער את החוויה ביומנו:

"מערה ענקית, ובחזיתה עמדתי זמן מה, המום מן המקום שלא ידעתי על קיומו עד כה… כך עמדתי זמן מה, עד אשר לפתע ניעורו בי שני דברים, פחד ותשוקה – פחד מפני המערה האפלה, המאיימת; ותשוקה לראות אם יש בתוכה משהו נפלא." 1

שמו של הנער היה לאונרדו, והוא היה בנו הלא חוקי של האדון פיארו מוינצ’י. היה זה לאונרדו דה וינצ’י הצעיר.

הימים היו שלהי ימי הביניים של אירופה; לאחר כמעט 1000 שנים של בורות ומלחמות, תקופה חדשה עמדה להגיע. במהלך ימי הביניים שררו באירופה רעב ומגפות, אמונות תפלות, עריצות דתית קיצונית וציד מכשפות. רוב האנשים מתו צעירים, שרדו בקושי וחיו בפחד מתמיד מפני ידה הקשה של הכנסייה או של העשירים בעלי האדמות. קצרה היריעה מכדי לתאר את אפלת ימי הביניים ולכן אין זה מפתיע שדווקא האנשים שחיו בעת ההיא הם שהעניקו לתקופה החדשה את שמה (ולא ההיסטוריונים בהביטם לאחור) – ה"רנסנס". "רנסנס" פירושו ה"לידה מחדש", של ערכים עתיקים, של מדע ואמנות, של תרבות ורפואה, של עתיד ותקווה חדשים, והיה זה לאונרדו אשר ברבות הימים סימל יותר מכל אדם אחר את מהותה של תקופה זו, את האדם החדש – את "איש הרנסנס".

לאונרדו נולד בשנת 1452 ברפובליקת פירנצה, כשנה לפני נפילת העיר קונסטנטינופול בידי האימפריה העות'מאנית (נראה אחר כך מדוע זה חשוב). הוא היה אדם רב כשרונות, וברבות השנים נודע כצייר, פסל, מתמטיקאי, מוזיקאי, רופא, אדריכל, מדען וממציא מהגדולים שידע העולם. הוא עבד עבור מלכים ואנשי אצולה, אבל בו בזמן קיים מחקר סודי ואסור על האנטומיה של האדם. הוא המציא מכונות תעופה, טנקים וגשרים מתקפלים, הוא חקר את מעופן של הציפורים, את הפרופורציות של הטבע, את יחסי האור והצל בציור, בנה כלי נגינה מיוחדים ובהם נבל בו ניגן באופן שמתואר כ"אלוהי".

מה היה מקור סקרנותו האינסופית, שהביאה אותו לחקור תחומים רבים כל כך? כיצד הצליח להקדים את זמנו ולהבין את חוקי הטבע באופן עמוק כל כך?

מאמר זה לא יסקור באופן נרחב את פועלו של האיש, וגם לא את ההיסטוריה של נדודיו או את הישגיו. כל זאת ניתן לקרוא היום בפירוט במספר רב של מקורות באינטרנט.

מאמר זה, אשר נכתב לכבוד 500 שנה למותו של לאונרדו דה וינצ’י עוסק ברוחו, במסריו, בדוגמתו האישית ובשיעורים שאנו יכולים ללמוד ממנו – זאת מכיוון שאני מאמין שהיום, מאות שנים אחרי, אנו שוב זקוקים ל"רנסנס" ו"לאנשי רנסנס".אסביר למה הכוונה.

עיקרון החשיבה העצמאית

מגיל צעיר הראה לאונרדו כישרון רב באמנויות השונות, אבל לא היה לו די בכך. הוא ביקש לדעת כיצד נוצר המכחול בו צייר, מאיזה בעל חיים נלקחו שערות המברשת, ומאין הגיע הצבע (שאז היו מפיקים באופן ישיר מן הטבע). הוא ביקש לנסות ולהתנסות בכל החומרים שידו הייתה משגת. לאונרדו לא הסתפק במילים “כך נהוג", הוא לא קיבל דבר כמובן מאליו ובחן את הדברים בעצמו. כדי לחקור את גוף האדם הוא ניתח בסתר גופות, צייר את האיברים הפנימיים בדיוק ובכישרון שהיו שמורים לו בלבד, והניח את היסודות לאנטומיה המודרנית. הוא חקר את מעופן של ציפורים, את כנפי הפרפרים ואת זרימת המים במפלים. המחקרים בהידרודינמיקה והידראוליקה שימשו אותו בציור, ולאחר מכן בהמצאות של מנופים, גלגלי שיניים, גשרים מתקפלים ועוד. הוא עסק בגיאוגרפיה, בוטניקה, מתמטיקה וגאומטריה, ובכל התחומים האלו הוא יצר כלים חדשים למחקר פורץ דרך. אף שלא היה בעל השכלה, שכן לא למד בשום מוסד רשמי, הוא ראה עצמו כאדם משכיל – להפך – עבורו הייתה זו אחת ממעלותיו הגדולות שלא קיבל דבר מן המוכן אלא בחן את הדברים בעצמו. יכולתו של לאונרדו לחקור להתנסות ו"לחשוב בעצמו", אפשרה לו לנצח את אחת האשליות הגדולות שיש בחיים, “אשליית הידע".

גם היום אנו "יודעים" הרבה דברים, או יהיה נכון יותר לומר שיש לנו הרבה "דעות". אנו קוראים ספר או רואים סרט דוקומנטרי, אולי לומדים באוניברסיטה מפי מרצה זה או אחר, ועתה אנו מרגישים שאנו "יודעים". הנטייה שלנו להיות "יודעים" נובעת מן הצורך לחוש ודאות וביטחון, אך ללא ענווה היא מעוורת אותנו. כאשר האגו נתפס במה שאנו "יודעים", אנו יכולים להתווכח ולכעוס על אנשים ש"יודעים" אחרת מאיתנו, אבל האמת היא שזה איננו ידע. כל שיש לנו הן פיסות של "מידע" שתמיד יהיו חלקיות ולעיתים מוטות. ידע אמיתי לא יכול להיות אינטלקטואלי בלבד, ידע צריך להיות מבוסס על התנסות והיכרות אישית עם נושא, בדיוק כפי שאי אפשר ללמוד שחייה בהתכתבות.

במובן הזה הידע שייך להוויה השלמה של האדם, לידיים, לאצבעות, ללב, ולא רק לשכל. ה"מידע", כאשר הוא אינטלקטואלי בלבד, יכול להטעות ולהגביל אותנו. כך בדיוק הצליחו האחים רייט להקדים בהמצאת המטוס ללא כל תמיכה כספית והכשרה מיוחדת את כל קבוצות המדענים הממומנות והמושקעות שפעלו באותו הזמן אך התבססו יותר על "מידע" מאשר על "התנסות".

ואני שואל, עד כמה היום אנו בודקים את הדברים לעומקם וחושבים בעצמנו? עד כמה אנו נותנים למה שנמצא בתקשורת ובאופנה להכתיב לנו את המציאות שאנו חיים בה? כמה אנשים היום מקבלים מן המוכן את תפיסת עולמם? 

המציאות השלמה או היופי של חוסר השלמות

זוכרים את המערה? זהו אחד הפרטים האוטוביוגרפיים היחידים שלאונרדו כתב על עצמו, ואני מביא אותו מכיוון שהוא משקף דבר מה חשוב. המערה מסמלת את הלא ידוע והלא מודע ומעוררת פחד, אך בה בעת היא יכולה להיות מקור של חיים, של תשוקה וסקרנות. יש הרבה אור שמתחבא בתוך האפילה, או כפי שכתב זאת חוקר המיתוסים הנודע ג'וזף קמפבל, "המערה אליה אתה מפחד להיכנס מחזיקה באוצר אותו אתה מחפש".

לאונרדו ביקש לחקור את המציאות והתגבר על הפחד מן הצדדים הכביכול אפלים שלה. בציוריו הוא גילה שדווקא הפגמים לכאורה הם אלו שמקנים לציור את התחושה המציאותית. הוא יצר חומרים חדשים שאפשרו לו לצייר צללים באופן שלא היה ניתן עד אז, וצללים אלו תופסים חלק חשוב בכל עבודותיו. בדוגמה אחרת הוא גילה שאפקט של עומק בציור נוצר על ידי טשטוש של גבולות האובייקטים "הרחוקים”. הוא הבין שהבלתי נראה חשוב בדיוק כמו הנראה, הלא מושלם הוא מרכיב בתוך השלמות, לחושך יש תפקיד לצד האור.

זה חשוב מכיוון שהחיפוש שלנו אחר מושלמות בחיים הוא אחד הדברים שהכי מאמללים אותנו ומפריעים לנו לחיות. אנו מפחדים לעשות טעויות ונמנעים מהתמודדות עם האפלה שבתוכנו. 

האם מישהו למד אי פעם משהו והתקדם ללא טעויות? 

טעויות הן חלק מתהליך הצמיחה והגדילה שלנו, והן יכולות להיות חלק נפלא מן החיים שלנו, אם אנו למדים מהן ומשתדלים לעשות "טעויות" חדשות.

אנו מפחדים לראות את עצמנו כפי שאנחנו באמת, ולכן גם מפחדים להראות את עצמנו לאחרים באמת. אנו מנסים להחזיק מסכה במקום להיות אותנטיים.

אנו רוצים לדעת בביטחון מה יהיו תוצאות הפעולות שלנו, ואין דבר שעוצר אותנו יותר מכך, אך בחיים אין לעולם ביטחון בתוצאה, כאלו הם, לא מושלמים. אבל הסדקים מאפשרים למשהו חדש לצמוח, מתוך הצל אנו מגלים דברים חדשים, מתוך הכאב יכולה להגיע אותנטיות. כשאנו מעזים להיכנס אל תוך הפחד, במקום מושלמות מזויפת אנו מקבלים אומץ, מקבלים אהדה, הבנה, אהבה, כוח, סיפוק וצמיחה. במקום חיים "מושלמים" אנו מקבלים חיים "שלמים".

הסדר הקוסמי

עיקרון שלישי שאני מבקש לקחת מדוגמתו של לאונרדו קשור לתפיסה שכל הדברים קשורים האחד לשני. מבחינת לאונרדו, רשימת תחומי העניין הרבים שציינו בהתחלה לא הייתה בגדר ריבוי ופיזור כי אם רשימת חלקים של דבר אחד – מחקר של החיים ושל החוקים של הטבע. לאונרדו לקח עקרונות מתחומים שונים כביכול ויישם אותם בשדות שלא חשבו לחבר ביניהם קודם. הוא הבין שישנם עקרונות מובילים ביקום אשר מתבטאים בצורה שונה בשדות שונים. עבורו היה הטבע כולו, על כל מרכיביו, דבר אחד אותו הוא שאף להכיר,

וחוקיות אחת קוהרנטית חיברה את כל החלקים השונים בו.

אחת הדוגמאות הבולטות לסדר הקוסמי הפלאי הזה היא השימוש הנרחב שלו במה שנקרא "יחס הזהב”. על יחס הזהב ניתן ללמוד באופן נרחב ביוטיוב וברשת בכלל, לכן רק אציין שזהו יחס מתמטי שנמצא לדוגמה בין האיברים השונים בגוף האדם. הוא גם נמצא בכנפי הפרפר, בעלים של צמחים, בקונכיות, בתנועת השמש והכוכבים ופחות או יותר בכל מקום בטבע שנביט בו. בציוריו עושה דה וינצ’י שימוש נרחב ביחסים אלו על מנת להעביר רעיונות סמליים עמוקים ולקשור קשרים כביכול נסתרים בתוך עבודותיו.

עבור לאונרדו היה האדם חלק בלתי נפרד מן הבריאה וחוקיה וכך כתב באחת ממחברותיו, "בידי העתיקים היה האדם נקרא העולם הקטן, ושם זה הוענק לו היטב, מכיוון שכפי שהאדם מורכב מאדמה, מים אוויר ואש, גופו מדמה את זה של העולם…”  2

מדוע זה חשוב?

"דע את עצמך" אומר הציווי העתיק, ורק אז "תדע את העולם והאלים". כאשר האדם הינו ער לאחדות ויודע שכל הדברים קשורים, מחוברים ומשפיעים, הוא מתחיל להתייחס אליהם בכבוד ובהערכה. יש היום יותר מדי נפרדות וניתוק וחסרה תקשורת אמיתית. בדידות נחשבת היום למגיפה ובארצות רבות בעולם (כמו באנגליה) אף מינו לתפקיד חדש "שר לענייני הבדידות".אנו זקוקים היום לרנסנס חדש וללידה מחודשת של התרבות. אנו זקוקיםהיום לאנשי רנסנס שיהיו מסוגלים להרחיב אופקים ולקשור בין התחומים השונים. אנשים שיוכלו בחשיבה עצמאית לתור אחר האמת אפילו כנגד המוסכמות בהן הם חיים. אנשים שלא יברחו מן החלקים המפחידים של המציאות, אלא שיחקרו אותה לעומק כדי למצוא את מה שמחבר בינינו. אנו זקוקים להם היום כפי שהיינו זקוקים להם לפני 500 שנה, ואולי אף יותר.

ומילה אחרונה על קונסטנטינופול. במאה הרביעית קמה בעיר ספרייה גדולה שהייתה שניה אולי רק לספרייה הגדולה באלכסנדריה. בספרייה זו נשמרו הכתבים העתיקים של פילוסופים חשובים, עבודות של אנשי רוח, סופרים ומשוררים שחיו לפני ימי הביניים, וכן נשמרו בה כתבי קודש של יוון ושל תרבויות עתיקות נוספות. קצת לפני כיבוש העיר בידי האסלאם העבירו שומרי הספרייה את כל תכולתה לעיר פירנצה על מנת שהאוצר הבלום לא ייפול ויישמד. כאן יש לתת יד לדמיון, שכן מאז ומתמיד היו שומרים לידע הקדוש, לידע של הטבע, ושומרים אלו לא רק שמרו על הספרים אלא למדו אותם וחיו אותם והעבירו את האחריות לשמור על הידע הזה חי מדור לדור. אנו יודעים שלהעברת הספרייה לעיר פירנצה היה חלק חשוב בהפיכתה לעיר ממנה פרץ הרנסנס. אם כך, מי היו מוריו של לאונרדו? הייתכן שהם היו שומרים של ידע עתיק והמשיכו את עבודתם של פילוסופים ואנשי רוח עתיקים?

גם היום קיימים אותם שומרים של ידע, שחיים אותו ומלמדים אותו ומדגימים אותו בחייהם, למען עתיד האנושות.

1  Leonardo da Vinci, Codex Arundel, fol. 155r

2.Leonardo da Vinci, from the Codex Leicester in: The Notebooks of Leonardo Da Vinci, vol. ii, p. 179 (Jean Paul Richter ed. 1883)