התקופה המיוחדת בה אנו נמצאים מדגישה את אחדות הגורל הקושרת בין כולנו, מאפשרת לנו לעצור ולהתבונן על השיח שלנו - עם אלוהים ועם עצמנו.
התיישבתי לכתוב על אלוהים, עד 900 מילים לבקשת העורכת.
מאיפה מתחילים? מי יקרא את הכתבה ועל איזה עצב חשוף אני עלולה בטעות לדרוך, לקומם, לעורר גיחוך, ציניות ואולי אפילו משטמה?
איך נושא כל כך עדין ואינטימי נתון למניפולציות כל כך חזקות, לסקטורים שלמים שמוכנים להרוג ולהיהרג עבורו, לזרמים דתיים קיצוניים שניכסו אותו לעצמם? ומה לי הקטנה יש בכלל להגיד…?
אז החלטתי לספר על אלוהים שלי, מתוך תקווה להתחבר כמה שיותר לאלוהים שלכם.
יש לכם אחד כזה?
לאלוהים שלי אין שם אחד ולא שמות רבים, אין לו מין או צורה, אפילו לא זאת המתבקשת של האיש הזקן עם הזקן הארוך, אין לו דת ולא לאום, ואף לא פנקס שבו הוא רושם את מעשיי הרעים ומצקצק בלשונו כי גמרתי לו את כל הדיו.
אני מדברת איתו מאז שאני זוכרת את עצמי, בקול רם לפעמים, שואלת שאלות, מתווכחת, מתלהמת, אפילו מדברת בבוטות, וגם צוחקת איתו המון. יש לו חוש הומור נפלא.
זו מערכת היחסים המשמעותית ביותר שקיימת בחיי ולמדתי, כמו בכל מערכת יחסים בריאה, לא לצפות לשום דבר ובטח לא לנסות לשנות אותו בהתאם לציפיות שלי. כי אמנם כתוב שאלוהים ברא את האדם בצלמו, אבל לפעמים נדמה שאנחנו בראנו אותו בצלמנו, כלומר בהתאם לדמות שאנו רוצים שתתקיים ושתספק את הרצונות והחשקים שלנו.
היחסים שלנו ידעו עליות ומורדות, קירבה הדוקה, אהבה שעולה על גדותיה וגם זרות מנוכרת. באחד הריבים היותר מרשימים שלנו, כשהדברים הגיעו לכדי משבר קולוסאלי, הטחתי בפניו: “אם אני הגעתי לכזה מצב ולכזאת תהום, זה סימן שאתה לא קיים!".
הוא נשאר שלו ורגוע ושלח אותי למיטה, קודחת מחום, הוזה ומעורפלת עם וירוס מהגיהינום, עד שאחרי ארבעה ימים, בעודי מקיאה את נשמתי מעל האסלה, נשאתי עיניי השמיימה והתחננתי "אוקיי, הבנתי. אתה כאן. אפשר להפסיק עכשיו?”, והוא הפסיק, והיה שקט גדול, והבנתי, כאן בתחתית הכל נמצא והכל קיים, גם כאן יש אמת ואלוהים.
החברה שהערצתי והייתי כרוכה אחריה, זו שפגעה והתייחסה אלי בזלזול, לימדה אותי לפתח ציר פנימי יציב, חזק, לא תלוי ועצמאי משלי.
החבר שבגדתי באמונו, לימד אותי על האנוכיות שקיימת בי, על החולשות שלי ועל איזה אדם אני כן רוצה להיות.
הילד/הבעל שלי, שלעיתים מטריף את דעתי, עד כדי כך שהייתי מוכנה לתרום אותו לויצ"ו, לימד אותי על נתינה ואהבה ללא תנאי.
האמא הנוקשה שלא הרעיפה עלי חום ואהבה, לימדה אותי להתחשל נוכח החיים, ולא לצפות לשום דבר חיצוני ש"ירים" אותי, אלא לדעת להרים את עצמי ולדעת מה אני מחפשת בבני האדם המקיפים אותי.
הטראומה הקשה שקרתה לי לימדה אותי על הכוחות שיש בי להתמודד מול מצבים בלתי אפשריים.
כל נסיבות חיינו, כל הבחירות שלנו, אינן מקריות, הכל חלק מהתוכנית הגדולה, והכל נכון, צודק ויפה עבורנו.
לפעמים אני מדמה את התוכנית האלוהית למשחק "פינבול״ (pinball) גדול, שולחן גדול ועליו משורטט מסלול מנקודה A ל-B. אנחנו (הכדור), נשלחים על ידי קפיץ מתוח לחלל העולם, אמורים להגיע ל-B, אבל אם אנחנו מעיזים לסטות מהמסלול המתוכנן, והכדור שלנו מתחיל להידרדר לתהומות הנשייה, אנחנו מקבלים בומבה מהחיים שמחזירה אותנו מיידית למסלול. את ה"בומבה" הזאת אפשר לפרש כסטירה מהחיים או כמתנת אהבה גדולה של אלוהים. הפירוש הוא שלנו.
אם אנחנו בוחרים להתכחש לקיומו של אלוהים, זה רק בגלל שאנחנו לא יכולים להוכיח אותו מדעית או לפצח את הסוד שהוא, על ידי ההיגיון. לא ניתן להוכיח אמונה וידיעה פנימית עמוקה על ידי מחקר מנטלי.
מורה חכם אמר לי פעם שאלוהים אף פעם לא מסתיר את פניו מאיתנו, זה אנחנו שבוחרים לא לראות אותו.
אנו דורשים לדעת איפה הוא היה בשואה, ואם היה – כיצד זה שאיפשר את השמדת עמו?
יחיאל דינור, הידוע בשם הספרותי שבחר לעצמו, ק. צטניק, היה ניצול שואה, ששרד את התופת והגדיר אותה כ"שואה קוסמית", ואת אושוויץ, מחנה הריכוז בו שהה, כ"פלנטה אחרת", כזאת שיצר השטן, בהיעדר האלוהים.
בעקבות טיפול תרפויטי שעבר בעזרת סמי הזיה שנים מאוחר יותר, התרחש אצלו מהפך תודעתי. באחת מהזיותיו הוא ראה ״קצין אס.אס״ עומד בשער של אושוויץ ומפהק, והחיזיון הזה עורר בו תגובת שרשרת: אם הוא מפהק – הוא עייף – אם הוא עייף – הוא אדם – אם הוא אדם ואני אדם – הייתי יכול לעמוד כאן במקומו ולמלא בדיוק את אותו תפקיד.
בחיזיון נוסף הוא ראה את השם המפורש כתוב בשמי אושוויץ, והבין, אלוהים היה נוכח כל הזמן.
כל אלה גרמו לו לשנות את תפיסתו ולקבוע: "אושוויץ, לא השטן יצר (אותה) ולא האלוהים, אלא אני ואתה, האדם". לכן אולי השאלה המתבקשת היא לא "היכן היה אלוהים", אלא "היכן היה האדם".
אלוהים נמצא כל הזמן, אפשר לומר שהוא פשוט נמצא במישור אחר, נקרא לו אחדות. הוא נשאר שם ולא נכנס למישור הנפרדות והכאוס שיוצר האדם. שם שוכנים הסבל, האכזריות, הגזענות, הבדלנות, האלימות, המטריאליזם… מה יש לאלוהים לחפש פה? ומה יש לנו?
כל המסע שלנו תכליתו הוא להתקרב לאותה אחדות, לראות את הריבוי, את הנפרדות, להכיר בה ולפעול לצמצום שלה. קודם כל בתוכנו.
קל מאד לצקצק ולהצביע עליה מבחוץ: "הנוער של היום… איפה הערכים?”, “השחיתות הפוליטית… בן גוריון היה מתהפך בקברו".
כמה קשה להסתכל ולראות אותה מבפנים. כמה קשה לראות את קצין האס.אס החבוי בתוכנו, שלעיתים מתפרץ ומתייחס בחוסר סובלנות, חוסר חמלה וחוסר אנושיות לאחר.
להאמין באלוהים זה לדעת שיש כיוון, להכיר בכך שיש סדר, תכלית, שהדברים אינם שרירותיים וכאוטיים, שיש יד מכוונת, שאנחנו לא לבד.
מה שהופך אותנו לבני אדם הוא הידיעה שיש אלוהים.
ניסח זאת יפה המשורר המודרני, מוקי:
"אין לי שום ספק בך
אתה בי ואני בך
רק אל תיתן לי לשכוח"
הבה נחדל מלהטריד את אלוהים בזוטות – להתפלל שנכסה את המינוס, שנמצא אהבה, שנקבל העלאה, שהפקק ייגמר…
בואו נטריד אותו בשאלות החשובות באמת – מה התפקיד שלי בעולם הזה, לשם מה הגעתי לכאן, מהו צדק עבורי, איך אני יכול להיות בן אדם יותר טוב, יותר חומל ואוהב.
אני בטוחה (ויודעת) שלשאלות האלה יש לו זמן, ושהוא עונה.
* מאמר זה פורסם בגיליון הסתיו 2015, וכעת אנו מפרסמים אותו שוב, ברוח תקופה זו.עיצוב: עפרה בהרב