רמות הפשיעה בעולם הולכות ועולות, והאנושות עומדת מולן חסרת אונים. איזו אחריות יש לנו כחברה מול הפשע? איזו אחריות יש למנהיגים שלנו? הפילוסוף הסיני מנציוס חי במאה ה-4 לפני הספירה, אבל דווקא אצלו נוכל למצוא את התשובות.
יש מגפה שממיטה הרס בימים אלה, וגורמת למצוקה, כאב ופחד. אני לא מדבר על הקורונה, אלא על מגפת הפשע. בארצות הברית כבר עשורים רבים שעבור ראשי הערים הגדולות הנושא הפך להיות פוליטי, ומושקעים בו כסף רב ומחשבה רבה, ובכל זאת לא נראה שהפתרון קרוב יותר. זו בעיה שעדיין לא מצאנו לה חיסון, למרות המאמצים שנעשו לכאורה בכיוון זה.
אולי הפתרון איננו כרוך בהמצאה של שיטה או רפורמה חדשה, אלא ביישום מה שאנו כבר יודעים? כאשר איננו יכולים למצוא פתרונות בהווה, לפעמים מועיל להיוועץ בניסיונה הרב של האנושות, המגולם בחכמי ההיסטוריה. רעיונותיו של הפילוסוף הקונפוציאני מנציוס, למשל, רלבנטיים מאוד לנושא זה.
מנציוס (או מנג דזה) היה פילוסוף סיני שחי במאה ה-4 לפני הספירה, בסוף שושלת ג'ואו, תקופה שהיסטוריונים מכנים "תקופת המדינות הלוחמות". תקופה זו, כפי שניתן לשער משמה, הייתה תקופה של סכסוך מתמיד בין המדינות השונות שהרכיבו את ממלכת ג'ואו. בעלי הכוח חיו בפחד מתמיד ממתנקשים שיבקשו לתפוס את השלטון, ופשוטי העם חיו תחת נטל מתמיד של מסים, שודדים ומלחמה.
בני האדם הם טובים מיסודם
מנציוס ראה עצמו כחסיד של קונפוציוס, החכם הגדול שחי מאה שנים קודם לכן, באומרו: "מאז הגיע האדם הגיע לעולם, לא היה אדם גדול יותר מקונפוציוס". הוא פיתח רעיון שקונפוציוס לימד עליו רבות – טוב לב או אנושיות (Ren 仁).
למרות המלחמות להן היה עד במהלך חייו, מנציוס האמין שבני אדם הם טובים מלידה, ושיש בתוכם יש נבט של טוב לב שצריך להזין ולהרחיב כדי שיצמח לכדי מימוש מלא והגשמה.
אבל אם אנו טובי לב מטבענו, מדוע אנשים פונים לפשע, על פי מנציוס?
קשה כמובן להכליל לגבי פשיעה, שכן ישנם סוגים שונים של פשיעה, וסוגים שונים של עבריינים. אולם בהנחה שאנו דנים בחוקים הקשורים להגיון בריא שמטרתם לשמר את ההרמוניה של החברה (ולא חוקים המשמשים ככלי דיכוי), ישנם קווים משותפים מסוימים בכל הנוגע למקורות הפשע.
ראשית, אנו יודעים כי לבני האדם יש צרכים בסיסיים – מזון בריא, מחסה בטוח, קהילה חברתית וכדומה. לרוב האנשים הנאלצים להתגבר על נסיבות קשות של עוני ובורות אין אמצעים פנימיים היכולים לסייע להם, ולכן במצבים שבהם הישרדותם עומדת על כף המאזניים הם יפנו לפשע. לטענת מנציוס, אם אדם פונה לפשע מסיבות אלו, אין זו אשמתו של הפושע בלבד אלא אשמתה של החברה, אשר אינה מפגינה טוב לב ואינה מקיימת את חובותיה כלפיהם.
"כשאנשים מתים, האם אתה פשוט אומר, 'לא אני עשיתי את זה'? איך זה שונה מלהרוג אדם בנשק, ותוך כדי כך לומר, 'אני לא עשיתי את זה, זאת אשמת הנשק'? האם יש הבדל בין להרוג אדם עם סכין ולהרוג אותו בשלטון כושל?".
חינוך, תמיכה קהילתית, צדק חלוקתי
אף על פי כן, גם אם הצרכים הפיזיים של האדם מסופקים, אין זה מספיק. לפי מנציוס – "דרכם של האנשים היא כזו: גם אם בטנם מלאה באוכל, יש להם בגדים חמים והם חיים בנוחות אך ללא הדרכה, הם מתקרבים להיות חיות".
מנציוס טען כי בני האדם שונים מבעלי חיים כיוון שיש להם צרכים הגוברים על התשוקות הביולוגיות שלהם. במדינות העולם הראשון, למשל, לרוב האנשים לא חסרה הזנה פיזית, אך לרבים חסרה הזנה רגשית, אינטלקטואלית, שכלית ומוסרית.
חינוך, לעומת זאת, אינו רק הקניית ידע. "חינוך של אדם רק לידע ולא למוסר הוא חינוך לאיום על החברה", כפי שאמר תיאודור רוזוולט. חינוך פירושו גם ללמד שליטה עצמית, חיים משותפים, הרמוניה חברתית.
אם לאנשים יש את מה שהם צריכים אבל הם חסרי חינוך, הם עדיין יפנו לפשע – מתוך שעמום, עצלות או חמדנות. זה המקרה של "שודדי המרפסת", שגונבים חבילות ממרפסות.
אם אנשים יהיו חכמים אינטלקטואלית בלבד אך לא מעוצבים מוסרית, הפשע לא יסתיים, אלא רק ילך ויהיה מתוחכם יותר. זה המקרה של מה שנקרא פשעי צווארון לבן.
אנשים לא גונבים חבילות או מלבינים הון למען הישרדות; הם גונבים כי הם חסרי שליטה עצמית, והם מורעלים על ידי תאוות בצע.
השליט צריך להיות משרת העם
מנציוס מטיל אחריות רבה על החברה, אך הוא מדבר גם על המאמץ האינדיבידואלי הנדרש מכל אזרח, ובמיוחד מאלה שיש להם אחריות להנהיג. אלה חייבים לעשות מאמץ מתמיד של שיפור עצמי, ולהזין את "זרעי" המעלות בתוכם.
בעקבות תורתו של קונפוציוס, מנציוס תופס את הדוגמה האישית של המנהיג כמכרעת, ולכן טוען כי לא כל אדם יכול או צריך להיות מנהיג. מנהיגים אמיתיים יגרמו ליותר הרמוניה חברתית, למאמץ גדול יותר של האנשים, וכתופעת לוואי, לפחות פשע.
יתר על כן, מנציוס ראה את השליט כמשרתו של העם. השלטון הוא מעשה של הקרבה, של חוסר דאגה לאני האישי כדי לשרת את החברה.
"האנשים האם בעלי החשיבות העליונה, אחר כך טובת האדמה והתבואה, והפחות חשוב מכולם הוא השליט".
סמכותו המוסרית של המנהיג נובעת מהיותו דוגמה עליונה למה שהוא מבקש מבני העם. אחרי הכל, איך מנהיגים יכולים לבקש מאנשים לפעול טוב יותר משפועלים הם עצמם?
באופן כלשהו, מנציוס אינו מספר לנו דבר שאיננו יודעים כבר. אמנם איננו יכולים להתייחס לפשיעה בצורה פשטנית, אך אין ספק שאם כל האנשים יקבלו מענה לצרכיהם הבסיסיים ויקבלו חינוך איכותי המבוסס על ערכים אנושיים מתמשכים, רמות הפשיעה ירדו באופן משמעותי.
השאלה האמיתית אינה למה יש פשע, אלא למה הדברים הללו לא מסופקים לכל בני האדם, כשיש לנו את האמצעים לעשות זאת…
מה יידרש כדי שכך יהיה?
האם המנהיגים מספקים דוגמה מוסרית?
אם לא, מה יידרש כדי שיעשו זאת?
אולי יש לנו חיסון לפשע, אלא שאנחנו לא רוצים להשתמש בו…