מהי הוודאות שאותה אנו כל כך מחפשים? ומהן ההזדמנויות הקיימות דווקא במפגש עם חוסר ודאות? מבט פילוסופי על מבוך החיים בעזרת בודהא, אפלטון, אפיקטטוס, ועוד.
״היכן אני נמצא?״, ״איך אני יודע זאת?״ ו״מה עלי לעשות?״ הן שאלות בסיס שאנו שואלים עצמנו ועונים להם אינספור פעמים במהלך חיינו.
כאשר אנו נתקלים בחוסר ודאות, אנו נבוכים, לא פעם חשים חסרי אונים ובעיקר שואפים לצאת מהר ככל האפשר ממצב זה.
איזו ודאות מניחה את דעתנו? על מה היא מסתמכת?
המחשבה על כך שהאדם שואף לידיעה, שהוא זקוק לה כדי לחיות כמעט מרוממת אותי, כפילוסוף. אולם אני גם יודע, שמדובר בידיעה ובודאות, שניתן לכנותן ״מן המעלה הראשונה״, כלומר שקשורות לפשט של הדברים. הודאות שאנו מסתפקים בה בחיי היום יום שלנו, היא דקה מאוד ושברירית, לפחות מנקודת מבט פילוסופית.
מדוע? משום שאנו נסמכים על מידע חלקי ביותר שיש לנו, שמקורותיו בחושים שיש לנו ובעיבוד שעשינו לו.
בנוסף לכך במידע אחר שקיבלנו לא תמיד עם הכרה, במהלך תהליך החיברות שעבר כל אחד מאתנו.
איש מאתנו לא גדל בריק, מינקות אנו אוספים מידע מגוון ושונה על עצמנו, על הסובבים אותנו ועל העולם. אפשר לטעון שבעשרות השנים האחרונות, עם ההתפתחות הטכנולוגית העצומה יש לנו נגישות רבה יותר לאין שעור למידע מסוגים שונים.
יתכן, שככל שאנו מורגלים לאינסוף מידע שמונח בכף ידינו, במכשירים הקטנים שהפכו הרחבה של ידינו והם עמנו בכל מקום… קשה לנו יותר עם תחושה של אי ודאות.
על הצורך שלנו בודאות ועל הודאות שבה אנו מסתפקים בדרך כלל לחיות חיים שלמים, אומרת הפילוסופיה בדרך הקלאסית, דרך קולם של חכמים ממזרח ומערב שהיא בבחינת משענת קנה רצוץ.
מדוע? משום שהמידע שיש לנו, שחלקו אספנו ואנו אוספים ומעבדים בעצמנו וחלקו קיבלנו ואנו ממשיכים לקבל לא תמיד עם הכרה, הוא מידע חלקי מאוד וככזה הוא אשלייתי. הוא אינו תופס את המציאות במלואה ולכך יש נגזרות רבות על החיים שלנו.
הקולות המוכרים ביותר ממערב וממזרח שמזכירים טענה זאת, הם של אפלטון במשל המערה שלו והרעיון שמגיע מן המזרח על כך שהעולם כפי שאנו תופסים אותו תפיסה ראשונית הוא בבחינת אשליה.
כולנו פוגשים מידי פעם במציאות שיש בה פחות ודאות, אולי כחלק ממצב משברי כזה או אחר ולעתים גם במחזור היסטורי שהוא גדול מהחיים האינדיבידואלים שלנו ומביא עמו גל גדול של אי ודאות.
אם למשל נדמיין את החיים של האנשים, לפחות במערב בסוף המאה ה-19 ובמהלך החצי הראשון ויותר של המאה ה-20, נראה לי שאפשר בקלות לקלוט את אי הודאות ששרר מכל עבר בעצם ההתרחשויות ההיסטוריות הגדולות.
אנו, קוראי הרשימה הזאת, חיים כבר בתחילתה של המאה עשרים ואחת ולפחות במה שמכונה העולם המערבי, כולל בארצנו הקטנטונת שרבה בה אי הידיעה בנוגע לעתיד, הסתגלנו והתרגלנו למציאות חיים שקטה פחות או יותר, מוכרת, שעמה אנו יודעים פחות או יותר לזהות את כללי המשחק שלה, וחיים עמם. מאידך, אין ספק שבשנים האחרונות אולי בחודשים האחרונים, החלה מגמה שתחילתה עדינה והמשכה ברור יותר, של ערעור הודאות שאליה הורגלנו.
איך הערעור הזה מתבטא? נראה שיש מגמה של התערערות של מסגרות פוליטיות ושלטוניות בעולם המערבי כולו, בארץ אולי ברורה יותר חוסר הודאות וחוסר היציבות שחווינו בהקשר הזה בשנים האחרונות ואולי עודנו חווים.
הדבר הבולט ביותר שלכאורה מביא את חוסר הודאות המדובר הוא המגיפה שאנו כולם חיים עמה ולא ברור עדיין מהלכה. ההתמודדות עם המגיפה הכניס את העולם כולו לסחרחרת של מהלכים שהייתה לה ועוד יש לה השפעה נרחבת על שטחים שונים בחיים שלנו, שטחים כמו בריאות בוודאי אבל גם כלכלה, חברה, חופש ופרטיות, צורות של שימוש בכוח המדינה ועוד.
מעבר לכך אפשר גם להזכיר את השינויים האקלימיים שאנו עוברים, גם אם חלקנו מעדיף לסגור את עיניו בקשר לזאת, לי לפחות נדמה שכבר אי אפשר באמת לעשות זאת. משהו אחר קורה בכדור הארץ ואפילו בלי להבין עד הסוף מה קורה ולמה, נוסף כאן ממד נוסף של חוסר ודאות.
ברמה הבסיסית ביותר במהלך מהיר יחסית, לפחות מנקודת מבט היסטורית, הרגלים שונים שלנו כבר אינם ברורים מאליהם ואנו מתקשים מאוד לדעת מה ילד יום בקשת שלמה של ביטויי חיינו.
אין ספק שאנו חיים עם אווירה ברורה ומוחשית יותר של אי ודאות ושיש לכך השלכות פיזיות ונפשיות והיא מעוררת תגובות שונות שאנו מודעים להן וגם שלא.
בתוך המציאות הזאת ברירת המחדל שלנו היא לשאוף לחזור לחיינו כפי שהיינו רגילים להם, לנורמליות… אולם על כך אין לנו שליטה ושאלת השליטה האינדיבידואלית אף הולכת ומחריפה בהקשר של ניהול המצב על ידי המדינות בהן אנו חיים.
אז מה אפשר לעשות עם מצב של חוסר ודאות שלא ברור מתי יפסק ושאין לנו בו לכאורה שליטה משמעותית לפחות?
בהקשר הזה אני רוצה להציע מספר מחשבות, להצביע על ההזדמנויות שיש לנו כאשר אנו פוגשים במצבים של חוסר ודאות, מן הסוג שאנו חיים כעת ואולי נוספים.
ההזדמנות להביט עם הכרה על החיים שלנו:
מתוך שבירת מה שהיינו רגילים אליו, מה שהיה אולי נעים ומוכר ובתוך אי ודאות, יש לנו הזדמנות שכמעט נדחפת אלינו, לבדוק ולהרהר בחיינו עד כה. היכולת לעצור לרגע לשאול שאלות על החיים שלנו, לבדוק מה אנו עושים ולמה, היא חשובה מאין כמוה, משום שהיא יכולה לסייע לנו להכניס הכרה במה שלעתים אנו חיים באופן אוטומטי.
אומרים על הבודהא שאמר שהמשאב המשמעותי שיש לאדם הוא ערנות. לא פעם המחיר של חיים מוכרים, שאין בהם חוסר ודאות הוא חוסר ערנות. וגם אם בסופו של תהליך הבדיקה שנעשה על מהלך חיינו נאשרר את כולו ונשאף לחיות אותו בשלמותו, כבר לא נהיה אותם האנשים כפי שהיינו בעבר.
נדמה לי שבמהלך פרוץ מגפת הקורונה וההתפתחות שלה, שטף את בני האדם גל גדול של הסתכלות וניסיון הערכה של החיים האנושיים שלנו, אין ספק שיש משמעות לגל זה, גם אם הנטייה לחזור למה שהיה גדולה יותר.
ההזדמנות לעשות הבחנה פילוסופית פרקטית בין מה שבשליטה שלנו לבין מה שלא בשליטה שלנו:
כאן אני מבקש לגייס פילוסוף סטואי בשם אפיקטטוס שמיוחסים לו הדברים הבאים: לא הדברים הם המדריכים מנוחתו של אדם, אלא דעתו עליהם.למעשה עושה אפיקטטוס הבחנה בין מה שקורה במציאות ובין הדעה שלנו על הדברים שקורים. אולי תמצאו בהבחנה זאת הפתעה. אין בכך כל בעיה, זאת הזדמנות להרהר על הדברים. אכן יש בעולם התרחשויות רבות, קטנות כגדולות, שאין לנו שליטה בהן. לא אנו ביקשנו שיגיעו ויופיעו ויהיו נוכחים פתע בחיינו. כולנו מכירים מציאות זאת. אבל האם אנו גם מכירים את החופש הבסיסי שיש לנו ואיש אינו יכול לקחת מאיתנו? החופש לחשוב ולהגיב למציאות שלא הזמנו, כפי שאנו בוחרים?! זה כלל וכלל לא עניין של מה בכך וכפי שאומר אפיקטטוס אולי הדבר המשמעותי יותר שמטריד את המנוחה שלנו מן המציאות עצמה הוא הפרשנות שלנו למציאות והדרך בה אנו מגיבים לה.
האם אפשר להגיב אחרת לנסיבות חיינו? אין ספק שכן. כיצד? יש כאן עניין של למידה ותרגול שהם חלק משמעותי ובסיסי בחיי הפילוסוף. מוזמנים לחקור על כך.
ההזדמנות לשאול מהם החיים? היכן הם מתרחשים?
גם כאן, יש ערך רב למחשבה ובדיקה עצמית.
ההזדמנות לעבוד עם הבשורה האפשרית של משבר:
כאמור לא פעם הרגעים של חוסר ודאות בחיים שלנו, הולכים יד ביד עם מה שאנו מכנים משברים.
באופן אינסטינקטיבי, איש לא אוהב משברים, לא רוצה להיות ברגעים בהם נשברים הדברים, החיים שלנו כפי שאנו רגילים אליהם, גם אם במשברים הללו יש בשורות של ממש.
בסדר, לא נזמן משברים לחיינו, אבל אם הם כבר כאן… האם לא יהיה כדאי לשאול עצמנו ולברר מה הבשורה האפשרית שמגיעה לפתחנו עם המשבר? האם לא תהיה זו שעת חסד כדי לעשות משהו אחרת ולא רק לשאוף בכל כוחנו לחזור לחיים המוכרים שלנו?
כאן ככל שאי הודאות גדולה יותר וככל שאין לנו שליטה בה, ההזדמנות הפנימית שלנו גדולה יותר. אבל לא מדובר בעניין ברור וקל.
יש צורך לגייס אומץ ונחישות והעזה כדי לעבוד עם משבר לא רק בשאיפה לחזור למצב שהיה בתחילתו אלא אף לשפר את מצבנו.
יש כאן הזדמנות נפלאה לשינוי בר תוקף! רואים?
ההזדמנות לראות אלו ודאויות יש בחיים שלנו:
לא פעם מתוך ההעדר מתגלה מה שיש. גם כאן דווקא בעת של חוסר ודאות על ביטויה השונים לא פעם מסתתרת הזדמנות להצליח לראות באופן ברור יותר את הודאויות שיש לנו בחיים. לכולנו יש ודאויות כאלה, לא פעם אנו לא רואים אותן משום שאנו תופסים אותן כדבר שהוא מובן מאליו, או משום שאנו לא מישירין אליהן מבט.
נסו להביט על חייכם דווקא על הרקע הנוכחי המתפתח שלהם, חפשו את הודאי, הבטוח, הדברים שאינם מוטלים בספק, יסוד הביטחון שלכם. הוא בוודאי שם.
אפשר לחשוב ולמנות עוד הזדמנויות, אולי תמשיכו לעשות זאת אתם.
מבחינה פילוסופית כולן תישענה על הדבר העיקרי שקורה בזמן שאנו רואים שיש בו חוסר ודאות: משהו במה שאנו קראנו לו מהלך חיינו הודאי, נסדק… משהו במסכה, בצעיפים שביננו ובין המעמקים של החיים, בין הגלוי לבין הסמוי לעין, מבצבץ… לרגעים ולא באופן אוטומטי, אם אנו אוספים עצמנו ומשתלטים על החרדה והתשוקה לחזור לעונג שאליו אנו רגילים, אנו יכולים להבחין במציאות עדינה יותר, פנימית וחיצונית שקיימת.
אנו יכולים להיכנס פנימה למה שביהדות מכנים פרד״ס: יש פשט ואחר כך רמז ואחר כך דרש וכל אלו מוליכים אל הסוד.
חיי ההישרדות שלנו, המוכרים, הנוחים (גם אם לא תמיד אנו מודים או חווים שהם נוחים) הם הפשט של החיים, עליו אנו מביטים ולו אנו מאמינים.
אבל החיים כוללים הרבה יותר מכך!
מה עם הרמז? והדרש? והסוד?
כמה נפלא לחשוב על כך, שדווקא בעת שאנו מפרשים את המציאות קשה ומאיימת, שוכנות הזדמנויות נדירות של מחקר ולמידה וחיים, של פריצה אמיתית של גבולות חיינו ועוד צעדים משמעותיים בדרך הפלאית והחידתית שנקראת חיי אדם.
ואתם? מה תבקשו?
את הודאות שלכם חזרה או אחרת?
איש איש ותשובתו, איש איש וחייו.אבל בסופו של דבר כך נארגים חיי הכלל שלנו, וכך מתגבשת דמותנו האנושית, בתוך מרקם החיים הגדול והכולל של היקום כולו.
שלכם,
רונן חלבי,
מנהל אקרופוליס החדשה בישראל