מחלות מסתוריות פוקדות את אוכלוסיית הדבורים על פני כל כדור הארץ. איזה שיעורים יקרים מפז (או מדבש) יכולות הדבורים ללמד אותנו? ומה נוכל לעשות על מנת לסייע להן ולהפחית את הסכנה להיעלמותן?
"אם הדבורים ייעלמו מעל פני האדמה, לאדם ייוותרו רק ארבע שנים לחיות". הגילוי המדהים הזה, המיוחס לעתים קרובות לפיזיקאי וחתן פרס נובל, אלברט איינשטיין, פוקח את עינינו לנחיצותן של הדבורים – כמו, אולי, כל מין ומין – באיזון העדין של חיים בתלות הדדית. ההצהרה לעיל נאמרה בהקשר של "הפרעת קריסת המושבות (CCD)", מחלה מסתורית שפגעה בכוורות דבורי הדבש בארה"ב ובאירופה. על מנת להבין כמה חשובות הדבורים לעצם קיומנו, עלינו לצלול עמוק יותר למה שהופך אותן למיוחדות כל כך.
הן מגוונות אך לכולן מטרה משותפת
בגדול, קיימות שבע משפחות של דבורים (נראה ששבע הוא מספר מפתח, המהדהד בצבעי הקשת, תווי המוזיקה, ימי השבוע וכן הלאה) – כל אחת מהן עם אלפי מינים תחת כנפיה.
משפחת דבורי הדבש כוללת שבעה מינים. דבורי הדבש הן אאוסוציאליות, כלומר כל מושבה מורכבת מדבורת רבייה אחת ואלפי דבורים פועלות. דבש אינו רק מתוק בטעמו, יש לו גם סגולות רפואיות. למצרים הקדמונים, ליוונים ולרומאים היו דרכים לרדות דבש ולאחסנו במיכלים אטומים, שכן דבש הוא אולי המזון היחיד שאינו מתקלקל. הדבש העתיק ביותר שנמצא אי פעם היה עדיין אכיל לאחר 5,000 שנים.
המגוון אצל הדבורים דומה לזה של בני האדם במובן מסוים – גם אנחנו מורכבים מגזעים שונים. עם זאת, למרות שאנו עשויים להתייחס להבדלים בינינו – של גזע, דת, מעמד חברתי, קהילה, מגדר, אפילו קבוצת הכדורגל שאנו אוהדים – בסופו של יום, כולנו בני אדם. לכן, מבחינת האבולוציה של המין שלנו, כולנו הולכים לאותו כיוון גם אם איננו מבינים זאת. מטרה משותפת, אולי; משהו שמניע אותנו לקלף שכבה אחר שכבה של הדברים החיצוניים לנו, כדי לחשוף את היהלום הזוהר של מי שאנו עמוק בתוך נשמתנו.
הן יודעות להסתגל, אך חשופות לסכנות
דבורים הסתגלו והתפתחו במשך מיליוני שנים. החוקרים יודעים זאת מדגימות מאובנות של דבורים שנשתמרו בשרף של עצים או שהפכו כעת לאבני חן יקרות למחצה. דגימת דבורה כזו נמצאה מאובנת בפיסת ענבר בת 100 מיליון שנה ממיאנמר.
העובדה שנראה שרוב צורות החיים התפתחו עם הזמן מלמדת אותנו שאף צורה אינה סופית, מושלמת ככל שתראה; תמיד יש מקום לשיפור. כולנו נמצאים בתהליך. כבני אדם, עברנו דרך ארוכה, אבל אולי יש דרך ארוכה עוד לפנינו – ולמה לא לצפות להרפתקה? כך נוכל להיות טובים בהרבה ממה שאנו כעת!
עם זאת, לא כל הסתגלות היא אידיאלית, במיוחד כאשר היא נגרמת על ידי נסיבות שנכפו על ידי האדם. אם שמעתם את המושג "דבורה קטלנית", הוא מתייחס למין שנוצר על ידי הובלה וערבוב של דבורים לא-ילידיות אגרסיביות מאוד מאפריקה, עם אלו שבאירופה, על מנת להוליד דבורים טובות יותר. דבורי הדבש האירופיות שגודלו באופן סלקטיבי להיות צייתניות, אימצו עד מהרה את המאפיינים של דבורי הדבש האפריקאיות, שהיו אגרסיביות הרבה יותר, כנראה כמנגנון הגנה מפני טורפים. הניסוי נכשל ומלכות הדבורים שוחררו בטעות והתפשטו לחלקים מדרום אמריקה וארה"ב. מוזיאון כדור הארץ קובע, "הסיפור של 'הדבורים הקטלניות' מדגים את ההשלכות הדרמטיות של הזזת מינים ברחבי העולם מבלי להתחשב בסיכונים". אנו מבינים שהטבע הוא עצום, אינטליגנטי ונפלא – מעבר ליכולת התפיסה או התיאור שלנו. אבל כאשר האדם מתערב בטבע ומנסה לתמרן אותו לטובתו שלו, מתרחשות טעויות – ובסופו של דבר אנו חיים עם ההשלכות.
הן יודעות את ייעודן וחיות חיים בעלי משמעות
התמונה השכיחה ביותר של דבורים במוחנו היא של "הדבורים העסוקות" שמזמזמות, אוספות צוף ומכינות דבש. אבל לסוגים שונים של דבורים יש מטרות שונות. דבורים בודדות (המהוות למעלה מ-75% מאוכלוסיית הדבורים) בונות קנים עליהם הן מגינות, מטילות בהם ביצים ומגדלות לבדן את צאצאיהן. לפעמים, הן מתות עוד לפני הופעת הצאצאים. עזיבתן נראית רבת חן, כאילו הן יוצאות לאחר שמילאו את תפקידן – ומאפשרת לנו להבין עד כמה אנחנו נאחזים במה ש"שלנו!" ברכושנות עזה, כאילו האנשים שאנו אוהבים יהיו שלנו לנצח. אילו יכולנו לאמץ את אצילותן של הדבורים הבודדות, היינו יכולים להמשיך הלאה מבלי להיאחז במה שאנו מחשיבים למורשת שלנו. לאחר שמילאנו את חלקנו בשרשרת החיים, אנו יכולים להשאיר לאחרים לקדם את היתר – להעביר את השרביט, בידיעה שיש אחרים בעלי יכולת ממש כמונו, אם לא יותר, להמשיך בעבודה שהתחלנו.
לעומת זאת, ישנם טפילים שמשאירים לאחרים לעשות את כל העבודה. הם מטילים את הביצים בקנים של אחרים, וכאשר זחל הטפיל הזה בוקע, הוא מכוון להרוג את צאצאיו של המארח ולצרוך את האבקה שנועדה עבורם. קרב הישרדות מתחיל. מה שאנחנו יכולים לקחת מזה, אולי, הוא שאנחנו צריכים אתגרים כדי לצמוח. נסיבות שנראות קשות יכולות להיות בדיוק הדבר הדרוש לנו כדי לזנק גבוה יותר מהמכשול שלפנינו. אלה שאנו תופסים כ"אנשים קשים" יכולים להיות בדיוק היריבים שגורמים לנו להשחיז את החרבות, להתכונן לקרב ולפגוש את "האויב" חזיתית.
אולי זו הסיבה שבגללה הרוע קיים בעולם. סת אתגר את אוסיריס, ואוסיריס ניצח והפך לאלוהי השאול. מארה אתגר את הבודהה – והבודהה התעורר לכוחות מעבר לכל דמיון. חירשות ועיוורון אתגרו את הלן קלר. השלטון הזר קרא תיגר על מהטמה גנדי. הרשימה אינסופית. כל אחד מהם נמתח למלוא גובה רוחו והפך למישהו שללא הקשיים אולי מעולם לא היה פורח להיות.
מידע מעניין נוסף על דבורים, הוא שהן פועלות על פי חלוקת עבודה ייחודית. בכל קן קיימת היררכיה שבתוכה לכל אחת יש תפקיד – למשל, חלקן מטילות ביצים, אחרות מחפשות מזון. לתפקיד של כל אחת יש מטרה כפולה: לעזור להן לצמוח, ולהועיל לכוורת. כפי שאמר מרקוס אורליוס: "מה שטוב לכוורת, טוב לדבורה". כחברה של בני אדם, כאשר אנו מובלים על ידי אנשים שנועדו לחשוב על טובת הכלל על פני האינטרסים האישיים שלהם, יש סיכוי גבוה יותר שנפתח את הפוטנציאל הפנימי שלנו להיות טובים וצודקים, בהשראתם.
מושבות דבורים חדשות מתחילות כאשר נקבה יחידה בונה קן ומטילה בו ביצים. גם אנחנו צריכים מישהו שיזרע עבורנו את הזרע ויתחיל מושבה חדשה בצורה דומה. אלו המורים שלנו; מנהיגים; חלוצים שפותחים נתיבים חדשים. אנו מוגנים על ידי מנהיגים כאלה, ניזונים מניסיונם, ולאחר מכן אנו מקבלים השראה לעוף וליצור קן על העץ הבא שבו בני אדם אחרים מחכים לבקוע אל המטרה שלהם. לשתף את מה שקיבלנו, בענווה, כמיטב יכולתנו, כדוגמה לאדם שיכול לגדול, להיות פחות מושפע מציפיות חיצוניות ויותר מונע משאיפה פנימית לדעת מי אנחנו באמת ומה המטרה שלנו בחיים. אנו יודעים שבמרקם העצום הזה של זמן ומרחב, מה שאנו בוחרים לעשות היום יכול להשפיע על הדורות הבאים – ולכן זוהי אחריות גדולה שאנו נושאים, לבחור נכון עבור הכוורת המקיימת את כולנו.
הן מטפחות יחסים הדדיים של קבלה ונתינה
אבקת פולן היא המקור העיקרי לחלבון לדבורים, וכשהן מנערות פרחים במחושיהן כדי שהפרח ישחרר את האבקה שלו, היא נדבקת לגופן ואז הן נושאות אותה בחזרה לכוורת. דבורים גם צורכות שמנים פרחוניים ומוצצות צוף מפרחים. לפיותיהן התפתחו צורות שונות, על סמך הפרחים אותם הן מעדיפות.
עם זאת, לא מדובר בתהליך חד כיווני של צריכה. דבורים הן מהמאביקים הגדולים ביותר על פני כדור הארץ והן חיוניות להישרדותם של יבולים רבים. פירות, ירקות, אגוזים, תבלינים וקפה תלויים בדבורים כדי לשמור עליהם. דבורים אפילו נקראות על סמך הגידולים שהן מאביקות, כמו דבורי דלעת, דבורי אוכמניות, דבורי תפוח וכן הלאה.
העיקרון הזה של סימביוזה בטבע מעורר השראה. שום צורת חיים אינה לוקחת בלבד; כולם נותנים גם כן. עצים קולטים אור שמש והזנה מהאדמה, ומעניקים לנו חמצן. לווייתנים מעוררים אוקיינוסים כאשר הם עולים אל פני השטח כדי לנשום, וממריצים את החיים הימיים כך שתמיד יש מספיק מזון למינים אחרים, בעומקים שונים של האוקיינוס. השמש מעניקה לנו אור וחום בלי סוף, ומחזיקה את כוכבי הלכת יחד בחיבוק אוהב. כפי שאמר חפיז ברהיטות: "השמש אף פעם לא אומרת לכדור הארץ 'אתה חייב לי'. ראו מה קורה עם אהבה כזו – היא מאירה את כל השמים".
בעוד שלכל מין אחר נראה שיש מה להציע לשאר המערכת האקולוגית, מה איתנו? מה אנחנו מציעים לעולם המופלא הזה שנותן לנו כל כך הרבה? אולי הדבר המשמעותי ביותר שאנו יכולים לעשות הוא להעביר על פני הזמן את פניני החוכמה ועקרונות החיים שזכינו לגלות. אוצרות של חוכמה שנותנים לנו תובנות לגבי מי אנחנו ומה המטרה שלנו, בבריאה המפוארת הזו שנקראת חיים.
הן משמרות את מה שיש לו ערך
למרות שאנו מכירים בחשיבותו של כל מין ומין, אולי אנחנו עדיין לא מיומנים מספיק בזיהוי הערך של שימור אוצרות טבע כאלה. כמה מהאיומים הגדולים ביותר על הישרדות הדבורים כמין, הם חומרי הדברה, הובלה למרחקים ארוכים של מושבות דבורים ושחיקת בית הגידול הטבעי שלהן. במילים אחרות, האדם.
אולי אפשר למצוא פתרונות להפחתת הסכנה לדבורים, כמו בניית גנים של פרחי בר, כפי שמייעץ מוזיאון כדור הארץ. עם זאת, ייתכן שתידרש לנו חוכמה רבה יותר כדי למצוא פתרונות להפחתת הסכנות להישרדותו של האדם – לא רק בגוף, אלא יותר מכך, ברוח. להבטיח שהערכים הנעלים ישרדו את האנוכיות ואת האינטרסים הבדלניים. להפסיק לפלג ולהתחיל לאחד אנשים. להבטיח שהחינוך יוליד מאיתנו את החוכמה האמיתית שכבר קיימת בגרעין ההוויה שלנו.
הן תמיד מוצאות את הדרך הביתה
מעניין גם לראות כיצד דבורים בונות קנים במגוון מקומות, תוך שימוש בסוגים שונים של חומרים. יש דבורים קרקעיות החופרות באדמה בעומק של עד 10 מטר. יש דבורי עצים, העושות את בתיהם בענפים ובגבעולים. דבורים נגריות המתמחות בקינון בשולי בתים, ברפתות ובסככות, ודבורים אדריכליות הבונות קנים עצמאיים משרף, בוץ, אבנים, סיבי צמחים ופרוות בעלי חיים. דבורי דבש בונות קנים בחללים ובשקעים של עצים או במחילות נטושות של מכרסמים. והודות לזיהום מעשה ידי אדם, הדבורים מייצרות כעת את הקנים שלהן גם מפלסטיק וקשיות.
זה מראה לנו שאולי אנחנו יכולים להיות ידידותיים יותר לסביבה בגישה שלנו לחומרי הבנייה שאנו בוחרים לבתים שלנו. כך, מגדלי זכוכית גבוהים המכניסים אור יום, זקוקים למיזוג אוויר רציף ומשאירים טביעת רגל פחמנית גדולה. נכון שבתים רבים יותר פונים לאנרגיה סולארית לחימום, אבל אולי אפשר לעשות הרבה יותר, עם בחירה מודעת ולא בעקבות טרנדים כברירת מחדל, ללא כל התחשבות בהשפעתם על הסביבה.
בעיקר מכיוון שבית הוא דבר שחשוב לנו מאוד – זהו מקום בטוח ומוגן בו אנו מגדלים את הצעירים שלנו, ולא משנה מאיזה זן אנחנו. ובכל זאת, כבני אדם, בשלב מסוים, חלקנו מבינים שהבתים החומריים שלנו מאכלסים רק את גופנו. אולי יש בית אחר, פחות חומרי, שמשהו בתוכנו משתוקק לחזור אליו, מתישהו.
נראה שהתנהגות הדבורים מהדהדת את החיפוש והחזרה הזו. כשהדבורים יוצאות לחפש מזון, הן צריכות להיות מסוגלות לחזור לקן הנכון. כדי ללמוד את הדרך חזרה הביתה, הן טסות "טיסת התמצאות", טסות סביב הקן ועוקבות אחר כל קשת ולולאה שהן עושות ומאחסנות אותם בזיכרון שלהן. הן גם לומדים את ציוני הדרך הקרובים ביותר, כדי להיות מסוגלות למקם מחדש את הקן שלהן עם החזרה.
עבורי זהו סימן לתחושה שיש לחלק מאיתנו, שיש בית אמיתי שאליו אנו שייכים ומשתוקקים לחזור אליו… מה שאפלטון מכנה "היזכרות של הנשמה" – המזכירה לנו את הבית שהמסורות מתייחסות אליו כאלוהים או כמקור או כחיים. כדי שנוכל לחזור לזה, נצטרך ללמוד לנווט את הדרך חזרה. מה שיכול לעזור לנו מאוד הם מפות הדרכים שהשאירו פילוסופים שונים לאורך הדורות, שמראות לנו את הדרך חזרה למקור שלנו.
סנגיטה לייר