מציאות אחרת

ניתוח מרתק של הרקדן-אמן המשלב בין חוקי המציאות ובין השחרור של התודעה והחיפוש אחר החלום והיצירה, והאם שחרור מהחוקים הוא הגבול בין השפיות לגאונות ?

"הריקוד מטשטש גבולות בין הגוף ובין הנשמה… בעזרת הריקוד משתחררים הכוחות הכבולים ומתפרצים לפעולה…  נטול רצון עצמי, מתפרץ הרוקד מעבר לתחום המוגבל של חיי היום-יום… ונישא לקראת עולמות עליונים״ ("תולדות הריקוד", קורט זאכס)

בשנות העשרים אסף הנס פרינצהורן כ-5,000 ציורים, רישומים, חפצי אמנות וקולאז'ים שנעשו על ידי מטופלים במוסדות פסיכיאטריים, ולאחר כמה שנים, כתב ספר מרתק על הנושא. בספרו הוא בנה את המודל של "האמן האוטונומי המשוגע", שההשראה שלו וכוחות הביטוי שלו מונעים מההשראה הסוערת של הסכיזופרניה. האם ייתכן שהטירוף עשוי להיות המחיר של אחת המתנות האנושיות הנשגבות, שהינה חופש מעכבות, פריצה של  גבולות המוכר ונגיעה בהשראה?

פנחס נוי, בספרו "הפסיכואנליזה של האמנות והיצירתיות", מקשר בין הפרעות נפשיות ובין תהליכים שקורים בחלומות ויצירתיות אמנותית. היציאה מגבולות התודעה ה"נורמלית" שקורית בחלומות, ביצירתיות וגם בהפרעות נפשיות מתבטאת בשלושה דברים: בעיבוי, בהיתק ובהיפוך.

עיבוי הוא מיזוג של רעיונות, דימויים או תכנים לדבר אחד, שיוצר משמעות חדשה ומקורית. לדוגמה, מיזוג של שתי מילים למילה חדשה, מיזוג של כמה דמויות לדמות אחת, יצירת כלאיים מבני אדם, חפצים, חיות או מקומות. העיבוי היא תופעה שכיחה בחלומות, בהם מספר דמויות יכולות להתמזג לדמות אחת, זוויות המרחב והזמנים השונים יכולים להתאחד לאחד וכולי. העיבוי מופיע בציורים של אמנים מפורסמים, לדוגמה מיזוג של זוויות ראיה לתמונה דו מימדית אחת, כמו בציוריהם של ויקטור וסרלי ושל האמן ההולנדי אֶשֶר. גם בריקוד יכול העיבוי לבוא לידי ביטוי במיזוג של מספר דמויות לדמות אחת; כך בתרבות האבוריג׳ינית הרוקד הוא בו זמנית אדם, חיה, חלק מהצמחייה ואל, הדמויות מתמזגות, והמציאות והדימיון מתערבבים.

היתק הוא תהליך בו יסוד מסוים מוצא מהקשרו המקורי ומועבר לדבר אחר ללא קשר ישיר וברור, מהלך של ערבוב המציאות, כמו ניתוק חתיכה מהפאזל והנחתה שלא במקומה. ההיתק יוצר מוזרות, כי ההקשר מכיל מרכיב שאינו שייך אליו ומעורר תשומת לב ותהייה. בחלום, לדוגמה, זה מתבטא בכך שבית של מישהו נמצא ברחוב של סבתא שלו, או שעומדים מול דבר מפחיד ומרגישים שמחה. היתק מופיע לדוגמה בציור של סלבדור דאלי של האישה שמתכסה בים במקום בשמיכה. בריקוד, זה מופיע כאשר התנהגות מסוימת יוצאת מהקשרה, לדוגמה ב"קפה מילר" של פינה באוש, כשהרקדנית הולכת ונעה בעיניים עצומות בבית קפה.

היפוך הוא תהליך של החלפה בין שני דברים מנוגדים זה לזה, כגון חם בקר, מהיר באיטי, אתמול במחר, למעלה בלמטה וכולי. ההיפוך שכיח בחלומות בצורה של היפוך משמעות, החלפת דבר בניגודו, היפוך מצבים, היפוך סדר המאורעות וכולי. ההיפוך אופייני לחשיבה הסכיזופרנית לדוגמה, כמנגנון שעוזר לפתור בעיות פנימיות ומשאלות סמויות כאשר החולים מבטאים את ההפך ממה שהם מרגישים.

היפוך מסקנות הוא מהלך נפוץ גם אצל מדענים ואמנים שפועלים מתוך אינטואיציה ורק אחר כך מחפשים את ההוכחה וההסבר.

מה בעצם קורה במצבים האלו? ישנה הפרה של ה"סדר", יציאה מפונקציונליות, יציאה מגבולות המוכר, יציאה מהתפיסה של חמשת החושים. זהו מצב של חופש מחשבתי ורגשי, אומץ לחשוב אחרת, להשתמש בדימיון ו"לצאת מהקופסה". זו היכולת לעשות משהו שאדם "נורמלי" לא יכול או לא רוצה לעשות. מדובר על היכולת לשחרר את התודעה לשוט במרחבים לא הגיוניים, באופן אסוציאטיבי, ללא תקיעות וללא שיפוטיות. אבל לשחרר את התודעה לאן? איזו מציאות קיימת מעבר לחמשת החושים? מה נמצא מחוץ למציאות המוכרת והברורה?

כאשר אנחנו חולמים, ברמה הפיזית הגוף נשאר במקומו, אבל משהו מתוכנו, מאיתנו, עוזב ונע – התודעה שלנו. אף אחד לא יכול להוכיח היכן נמצאת התודעה, אבל ישנה סוג של הפרדה של התודעה מהגוף הפיזי, והחוויות המנטליות והרגשיות ממשיכות באופן דומה כמו במצב "נורמלי" אבל ללא התלות הפיזית. אפשר לדמות את התודעה לכלב שקשור בחבל ולכן יכול לשחק רק בגינה, וכשהוא לא קשור הוא יכול לרוץ בחופשיות ולגלות דברים שונים. החוויה הזו מאפשרת "לטייל" במחוזות חדשים בצורה עוצמתית מאוד.

הבעיה היא שאנחנו לא שולטים בחלומות שלנו, וגם לא ב"מוזה" היצירתית או בכל התהליכים הנפשיים שאנו עוברים. יכול להיות שבמקום אחר ובזמן אחר, לו היו מלמדים אותנו כיצד ומחנכים אותנו שזה אפשרי – זה היה אפשרי. אבל בעולם בו אנו חיים כיום, זו איננה ברירת המחדל.

אז מה כן? איך אפשר לטפס על הסולם כדי לעזוב את המוכר, כדי לצאת למסע לעבר מציאות אחרת, כאן ועכשיו?

ל ה ת ח ב ר ! חיבור למשהו רחב יותר, אליו אין לנו גישה באמצעות "האני המודע". בדתות קוראים לזה שפע או אור אלוהי, במזרח קוראים לזה "דהרמה" או "אקאשה", והפילוסופים קוראים לזה עולם אבות הטיפוס האוניברסליים. מצב זה בא לידי ביטוי באינטואיציה או בתחושה של ידיעה, תפיסה מיידית של המציאות, או תובנה משמעותית ללא קשר לשכל ההגיוני וה"חושב".

אינני יודעת אם זה יהיה עוצמתי כמו בחלום, אבל אפשר וכדאי להתחיל לתרגל את זה. מניסיוני, אפשר להגיע למצב הזה, בהכרה ובשליטה; התחושה היא אמנם במינון נמוך יותר מאשר בחלומות, אך עדיין היא תחושה של התעלות, והחוויה היא חוויה של יציאה מגבולות המוכר על עצמנו ועל המציאות.

אז איך נוכל לתרגל זאת באופן נגיש ויומיומי? ראשית – באמצעות שהייה בטבע, כי אנחנו חלק מהטבע וכי הטבע הוא חלק מאיתנו. בטבע אנחנו יכולים לראות נצח, עוצמה ושלווה ולגלות אותם גם בתוכנו. דבר נוסף הינו טקסים, מיתולוגיה וסמלים – בכולם יש את האלמנטים של  העיבוי, ההיתק וההיפוך, הם מפתחים את השפה הסמלית והמורכבת יותר שקיימת בחיים ובתוכנו, הם מעוררים את הדימיון ופותחים דלתות לעבר הלא מוכר.

וכמובן, ריקוד חופשי! בריקוד ישנה אותה שכחה עצמית וחוסר שליטה עצמית, ישנה אפשרות לאותם "טיולים תודעתיים" ללא זמן ומרחב. בעבר קראו לריקוד שכזה ריקוד מקודש, שמנסה לנטוש את עולם הממשות ולעלות ל"עולמות עליונים", לעזוב את העולם הגשמי ולגעת בחלקים המופשטים של המציאות ובעולמו הפנימי של האדם. השמאנים העתיקים היו עורכים טקסים בהם השמאן היה נכנס למצב הכרתי שונה באמצעות ריקוד אקסטטי. חניכי המסדר המוולני ("הדרווישים המחוללים") רוקדים בסיבובים מסחררים בטקס ה"סמאע" כדי להתעלות ולהתנתק מהרעשים החיצוניים והפנימיים ולשמוע את "המוזיקה השמיימית". ואף היום, במפגשי קונטקט אימפרוביזציה, במסיבות, בסדנאות ובפסטיבלים – אנשים רוקדים ומתחברים פנימה לעצמם, מתחברים אחד אל השני ויוצרים עוד לינק המחבר בינם לבין המציאות.

חוויה שכזו הינה חוויה מפחידה ומרגשת בו זמנית. אבל כדי להגיע למחוזות חדשים אלו חייבים לעזוב את הקרקע הבטוחה ולטפס על הסולם לעבר מציאות אחרת…