אחת ל-12 שנים נחגג בהודו פסטיבל קומבה-מלה, "פסטיבל הכד", הכינוס הרוחני הגדול ביותר בעולם שבו אנשים מבקשים לעצור לרגע את זרם החיים הרגיל של העשייה החיצונית ולהתחבר פנימה.
היציאה למסע
איני יודע מה משך אותי לעזוב את המוכר והידוע, לארוז את המוצ'ילה והמצלמה ולטוס להודו כדי להשתתף בפסטיבל קומבה מלה. אני מניח שהשילוב בין פילוסוף להרפתקן הוא מה שעורר בתוכי את הקריאה הפנימית לצאת למסע…
רק כשהגעתי לעיר אללהבד התחלתי לקלוט את מימדי האירוע. היו בפסטיבל כ-150 מיליון משתתפים, שהגיעו מכל קצות תת היבשת ההודית ומהעולם כולו.
כהרפתקן ומוביל מסעות בעולם, יצא לי לחוות חוויות מיוחדות ועוצמתיות רבות, לראות אריות צדים זברות באפריקה, קרחונים באנטרקטיקה, נזירים בהימלאיה – אך תופעה אנושית כזאת לא ראיתי מימיי.
הקומבה מלה היא ההתקבצות האנושית הגדולה ביותר בעולם, שמימדיה הם מעבר לכל דמיון. זוהי "מכה" של ההינדים.
עלייה לרגל
מה משך את כולם לאירוע? מה הם מייחלים למצוא שם? המשתתפים בפסטיבל אינם תיירים, הם עולי רגל; זהו מסע רוחני קולקטיבי. למשך 50 יום, עשרות מילוני בני אדם באים להשתתף בחגיגת הקיום האנושי, ולהעמיק את הלימוד והניסיון שלהם ב"סאנאט דהרמה", החוכמה הנצחית. לפי תפיסתם, חוכמה זו נותנת פתרון לכל אספקט של החיים – פיזי, חברתי, תרבותי או רוחני.
זהו למעשה מסע של חיפוש אחר האמת, החיצונית והפנימית. זהו מסע שיודעים היכן נכנסים אליו, אך לא איך יוצאים ממנו; מסע טרנספורמטיבי.
כפילוסוף המאמין שהאמת והחוכמה אינן שייכות לאף אחד, ושדווקא הלימוד ההשוואתי בין פילוסופיות ודתות שונות הוא כלי נהדר להתקדם בדרך הרוחנית, שמחתי על ההזדמנות לחקור ולחוות את נקודת המבט ההינדואיסטית לחיפוש אחר טבע המציאות.
בקומבה מלה נפגשים ה"סאדוהים", הפרושים הקדושים, ואיתם גם הגורואים, המורים הרוחניים והמאסטרים מכל הזרמים ומכל פינות הודו. הם חולקים את הידע שלהם, הניסיון שלהם והשקפת העולם שלהם אחד עם השני.
כולם עוסקים בשאלות המהותיות של הקיום – מי אני? מה הייעוד שלי? מהי המציאות? ואיזה תרגולים יכולים לעזור לי לעשות את הצעד הבא שלי בדרך?
אותם מורים רוחניים גם פותחים את דלתותיהם לציבור, שבא לקבל מהם ברכות, שיעורים וטיפים למסע הרוחני (ובני המזל יקבלו גם הזדמנות לעשות איתם סלפי).
חלק ממורים אלו חיים כל החיים במערות או בהרי ההימלאיה ועסוקים במדיטציות ותרגולים רוחניים עמוקים, רחוק מעין הציבור. לא ניתן לפגוש אותם בשום נסיבות אחרות למעט בקומבה מלה. אם תשאלו אותם מדוע הם לא יוצאים כל השנה ממקומות המסתור שלהם הם יאמרו לכם שאין טעם לצאת החוצה, כי האמת נמצאת בפנים. קדושים אלו משפיעים על מיליוני הודים, ורבים מאמינים שהם מכוונים את האנושות כולה.
שוק פתוח של רוחניות
הקומבה מלה הוא מקום מצוין למי שמחפש משמעות, מורה ודרך. יש בפסטיבל היצע אינסופי של אפשרויות וגישות להגיע לאמת. זה כמו גלגל שמרכזו הוא האלוהים והחישורים שלו הם הדרכים השונות להגיע אליו. יש דרך אחת והרבה שבילים, כמו שוק פתוח של רוחניות.
כל אדם רשאי לבחור את הדרך, המורה והטקסטים הקדושים שמתאימים לו. כולם מכבדים את כולם. אין הפרדה בין הקאסטות השונות וכולם רשאים לטעום ממעיין החוכמה. האירוע כולו הוא בסימן של כבוד הדדי, סובלנות והרמוניה בין הניגודים.
בעיניים מערביות
עבור התייר המערבי, זוהי חוויה מטלטלת ולא תמיד מובנת. אנחנו עסוקים רוב חיינו במענה לצרכים קיומיים וחומריים, בהישגיות חיצונית, ביוקרה כלכלית ובהכרה חברתית ופתאום אנו נחשפים למקום בו כל האנשים מרוכזים במסעם הפנימי, ביעד רוחני שאינו ניתן למדידה בשום אמצעי חומרי.
הקומבה מלה הוא מפגש המוני של אנשים שמבקשים לעצור לרגע את זרם החיים הרגיל של העשייה החיצונית ולהתחבר פנימה. התרבות ההודית מאז ומתמיד נתנה מקום גם לאי עשייה, שאצלנו במערב נתפסת כפסולה, כמילה נרדפת לעצלנות ובטלנות. אך ההודים מבינים שהחיים הם לא רק בחוץ, ושישנם גם חיים פנימיים…
רבים מאורחי הפסטיבל הם פרושים הודים. תופעת הפרישות כמעט בלתי נתפסת מנקודת המבט המערבית, לפיה האדם נמדד בהתאם למה שהוא עושה ומה שיש לו. כאן בקומבה מלה ניתן לפגוש אנשים רבים, בני כל הגילים, שבחרו לעזוב את כל הקשרים החומריים שלהם, הרכוש, הפרנסה, המעמד החברתי ולפעמים אפילו את בגדיהם ואת שמם ולצאת למסע של נדודים לאורך נתיבי הקדושה השונים בהודו, בחיפוש אחר ה"אני" האותנטי והנצחי שמעבר לכל המסכות והסמלים החומרים. חלקם משוטטים עירומים כביום היוולדם, שיערם סבוך בצמות וראסטות וגופם מכוסה באפר של שריפת המתים ובאבק דרכים. אלו הנזירים הלוחמים, הסגפנים האדוקים ביותר. הם ויתרו על כל תשוקות הגוף, הנוחות והחומר. הם מתריסים נגד כל סדר חברתי מקובל. כל מה שאנו, אנשי המערב, משתוקקים אליו, הוא בעיניהם חסר משמעות. העירום המוחלט מעיד על כך שאין להם רכוש ומסמל את התעלותה של הנפש על צורכי הגוף. הם מאמינים כי גופם הוא הבגד של נשמתם ואין צורך בבגדים נוספים שרק יפריעו לנשמה להתבטא. זה אולי קיצוני מדי עבורנו, אנשי המערב, אך האם אנחנו לפחות מנסים מדי פעם לעצור את מרוץ החיים השגרתי ולצאת לרגע מהמסגרת, מהמטריקס, מהפרדיגמות עליהן גדלנו וחונכנו, לשאול שאלות ולהטיל ספק במובן מאליו?
מיתוס נקטר הנצחיות
רגע השיא של הפסטיבל הוא הטבילה הקדושה בנהר הגנגס. טקסטים הודים עתיקים מדברים על סיפור מיתולוגי אשר נתן לפסטיבל את שמו. הסיפור מספר על מאבק בין האלים לשדים באחיזה על נקטר האלים, המעניק חיי נצח. במהלך מרדף שמיימי במטרה לגנוב את הכד עם נקטר האלמוות, טִפטפו מתוך הכד ארבע טיפות של משקה האלים בארבעה מקומות שונים ברחבי הודו והפכו מקומות אלו למקומות קדושים. במקומות אלה נאספים עשרות מליוני בני אדם, כדי לרחוץ במי הנהר הקדושים ולגעת ולו לרגע אחד בחיי הנצח. הם מבקשים לשחזר את הסיפור המיתולוגי של מציאת נקטר הנצחיות, בחייהם שלהם.
המאבק בין האלים לשדים הוא כמובן תיאור סמלי של כוחות הפועלים בתוך כל אדם. מאבק בין כוחות הטוב לרע, בין החלק החייתי באדם לחלק האלוהי באדם, בין האישיות הזמנית לנשמה הנצחית אותה מסמל הנקטר. זהו הקרב הפנימי המתאר את הדרמה הקובעת אלו כוחות ישלטו על חיינו.
החיבור לנשמה הנצחית
עולי הרגל מאמינים שטבילה בנהר בזמן מיוחד זה, תוך התכוונות מלאה והקפדה על כללים מסוימים, מבטיחה טיהור של כל החטאים והתקרבות לגאולה. הם מאמינים שהם טובלים בנקטר עצמו. זהו רגע של טיהור המזמין אותנו להשאיר מאחור את מה שלא משרת אותנו יותר ולהתחדש.
הטבילה מאיצה את הקרב הפנימי ומסייעת לאדם לעשות בתוכו תהליך אלכימי, להתמיר את ההזדהות שלו מהאישיות הזמנית ומהתשוקות הנמוכות לנשמה הנצחית ובכך לטעום מנקטר האלמוות. מטרת טקס הטבילה היא להעיר בתוך האדם את הנצחיות שבו, הפוטנציאל שלו, הטבע האלוהי שלו – זהו הנקטר. הטבילה בנהר מי הנצח נותנת לנו הזדמנות ייחודית להתקרב לשחרור מהחיים בני התמותה הללו, לאחד את נשמתנו עם האחדות הנצחית. השראה לחיות חיים רוחניים בעולם החומרי בו אנו כלואים. היא עוזרת לנו לטהר עוד קצת את הכובד והלכלוך של עולם החומר, בתקווה לזכות בטהרה. כך הופך מפגש הנהרות ל"מכבסה" ענקית של חטאי ההודים, במסגרת הפסטיבל הדתי הגדול בעולם.
הכנות לרחצה
לפני מועד הרחצה הקדושה, ההתרגשות בשיאה, אף אחד לא ישן בלילה וכולם עוסקים בהיטהרות והתבוננות פנימית עמוקה כדי להגיע לטקס הטבילה מוכנים ככל האפשר. עולי הרגל ממלמלים מנטרות, מדליקים קטורת ומדקלמים שירה קדושה. עם זאת, כולם יודעים שעומק החוויה בנהר יהיה רק שיקוף של רמת הטוהר של המאמין בתוך נהר החיים השגרתי וההכנה הטובה ביותר היא לחיות נכון את חיי היום יום.
הראשונים להיכנס לנהר הם מסדר "הסאדוהים העירומים". החיזיון של מאות נזירים עירומים, מגודלי שיער, בעלי מבט פראי, אפר על גופם, חמושים בחרבות וכידונים, רוקדים בטירוף את דרכם לנהר, נראה כמו סצינה משחר האנושות. המוני עולי הרגל מפנים את דרכם לנזירים המפחידים מתוך כבוד ויראה, כאילו פרסו עבורם שטיח אדום המוביל אל גדת הנהר. הנזירים נעמדו על סף הנהר מוכנים לרגע המכונן לו חיכו 12 שנים. הם נראים כמו לוחמים ברגע של ריכוז לפני היציאה לקרב.
קרני השמש הראשונות החלו לעלות באופק ונראה כאילו הזמן עצר מלכת… הם החלו בטקס תפילה קצר ופתאום נשמעה קריאת קרב של אחד ממנהיגי המסדר וכולם החלו להסתער בטירוף אל הנהר כלוחמים בשעת הקרב, תוך שאגות רמות, שירה פראית והנפת חרבות באוויר. צהלות הקרב מיד התחלפו בצהלות של שמחה ובטקסי טיהור המתרחשים על פי אותם כללי טקס הנהוגים מאות שנים.
כולם התאחדו עם המים הקדושים, עם הנצח.
הטבילה ההמונית
כשהשמש עלתה ניתן היה לראות את מיליוני עולי הרגל העומדים בתור הגדול, הצפוף והדחוס ביותר שראיתי מימיי. הם התכוננו ללכת בעקבות הסאדוהים ולרחוץ בנהר הקדוש. הם דחפו ונדחפו וקיבלו מכות מהשוטרים שניסו נואשות להשליט סדר בבלגן. כולם נדחפו לכיוון המים וגם אני ביחד איתם, אין לאן לברוח. נתתי לזרם האנושי להוביל אותי, הצפיפות הלכה וגדלה והבנתי שאני מובל לתוך המים כנגד רצוני.
התמסרתי כאילו זהו רצון האלים ותוך שניות ספורות מצאתי את עצמי בתוך המים, עם כל ציוד הצילום שלי. בהתחלה זה היה די מבהיל, אך מהר מאוד הבנתי שנכנסתי לתוך מקדש מיימי הומה אדם. ההמון טבל בנהר בזה אחר זה כמו בסרט נע, צעירים, מבוגרים, משפחות שלמות. בכל פינה ניתן היה לראות מישהו עושה טקס אישי של טהרה, בסופו טעם את מי הנהר, כאילו טעם מהנקטר עצמו. אי אפשר לתאר את הברק בעיניים של עולי הרגל, הדבקות, האמונה, השלווה הפנימית. כאילו התאחדו עם נשמתם ושכחו את כל תלאות החיים.
מיד לאחר הטקס, הקודש והחול מתערבבים וכולם מתחברים לילד שבתוכם ומתחילים להשפריץ מים לכל כיוון. כל כך הרבה תום, פשטות ומשמעות. האווירה רוויה ביראת כבוד, הודיה ומסירות לדרך, לחוכמה הנצחית. למרות ההמונים שגודשים את הנהר, יש משהו אישי מאוד ברגע הטבילה. זה מרגיש כמו סרט בו כולם גם צופים וגם שחקנים. צילמתי ללא הפסקה, עד שעלה בתוכי קול שאמר לי שהגיע הרגע לקחת חלק בטקס ולא רק להיות צופה.
סגרתי את המצלמה, הרמתי אותה גבוה בידיים, עצמתי עיניים, הרפיתי את השרירים ברגליים ואיפשרתי לגופי לצלול לתוך המים. כל גופי, כולל הראש שלי, בתוך המים ורק ידיי שאוחזות במצלמה מחוץ למים.
ברגע אחד הרעש של ההמון הפך לדממה. כמה שניות שהרגישו כמו נצח. הרגשתי כמו טיפה שחזרה לאוקיאנוס. יצאתי מהמים וחשתי כאילו אני כבר לא אותו אדם, נפלו המחיצות ביני לבין כל הסובבים אותי. הרגשתי חלק ממשהו גדול ממני, תחושה עמוקה של אחדות ושל טוהר. כאילו טעמתי לרגע את נקטר הנצחיות.
עידן צ'רני