מילה של גבר

המהפכה הנשית יצאה לדרך בתחילת המאה הקודמת, אך מה עם המהפכה הגברית? מאמר העוסק בשאלה מהי גבריות בריאה, המותאמת לעידן בו אנו חיים.

הטבע פועל בצורה קוטבית ומשלימה; במזרח מכנים זאת אנרגיית היאנג (הזכרית) והמשלימה שלה, אנרגיית היין (הנקבית). שתיהן ביחד יוצרות את הדאו, השלם.

כחלק מביטוי הקוטביות בטבע, לגבר יש איכויות ייחודיות, האמורות להיות מבוטאות ומשלימות את האיכויות הנשיות. אלו שני כוחות קוטביים משלימים, והחיים מותנים באיזון בין שניהם. 

העולם שלנו משתנה תדיר, ובהתאמה גם הגדרות תפקידיו ואחריותו של הגבר. אם בעבר הגבר היה אחראי לציד ולהגנה מפני איתני הטבע, טורפים וכדומה, ברור שבתנאים של שובע ושל שפע מצופים ממנו דברים אחרים. כיום, למשל, יכולות לוגיות ומנטליות יהיו שימושיות יותר מכישורי הצייד. בתרבות המערבית המודרנית ״גבר״ נחשב כזה שהשיג מעמד כלכלי שכולל סמלי סטטוס כאלה ואחרים, קריירה נחשקת, כיבוש והעמדת דורות המשך. אך מעבר לצורות הביטוי השונות הקשורות לתנאים העכשוויים, קיימת תפיסה אוניברסלית ועל-זמנית לגבי תפקידו העקרוני של הגבר.

מאצ'ואיסטי מול שברירי

מאז ומתמיד ניצב הגבר בעמדה בה עליו להוכיח את עצמו בהתאמה לסמלי הסטטוס המקובלים, כדי שיוכל להיות ראוי ולהשיג את מטרותיו. עמדה בסיסית זו, שבה נדרשת חובת הוכחה איננה עמדה קלה, וללא הכוונה והדרכה יכולים להיווצר בלבול ופרשנות שגויה. דוגמאות לכך אנו רואים בתרבות העכשווית שיצרה שתי תנועות עיקריות המנוגדות לכאורה   האחת לשנייה אך שתיהן תוצר של אותו בלבול:

מחד אנו עדים להתגברות הגסות, הוולגריות והכוחניות מצד הגברים, מה שמוביל למוטיבציה של תחרות ואלימות, מעין פסאודו-גבריות או ״גבריות מזויפת״, בכל שכבות החברה ובכל מקום בעולם. אני זוכר את עצמי כנער צעיר שמנסה להיות ״גבר״ ומסגל לעצמו גינונים מאצ׳ואיסטים מוגזמים.

התנועה השנייה היא השבריריות, חוסר הביטחון, הפסיביות והתלותיות. מאפיינים שגם הם מסתירים את הכוח ואת הנוכחות הגברית הבריאה, ואין הכוונה לעדינות או לרכות שהן תכונות אנושיות נפלאות, אלא חוסר בעמוד שדרה יציב ואיתן.

מהו הגורם לשני ההפכים האלו? ההתנהלות הגסה ומולה ההתנהלות חסרת הביטחון, נעוצות בקושי לעמוד בלחצים החברתיים לצד הצורך בהוכחה עצמית. הבלבול גובר בהיעדר חינוך והכוונה מתאימים ובהיעדר מודלים ראויים לחיקוי, שהרי ידוע, שדוגמה אישית היא שיטת החינוך הטובה ביותר.

האביר

לאורך ההיסטוריה תמיד היו גברים שחרגו מהזרם המרכזי ואימצו לעצמם רעיונות וערכים מוסריים לחיות לאורם, ובתקופתם היו מודל לחיקוי ופורצי דרך. הדוגמאות ההיסטוריות הקרובות ביותר שאנו מכירים במערב הם מסדרי האבירים מתקופת ימי הביניים.

בזמנים בהם שררו הבערות והפחד, האיר אידאל האבירות את הדרך לאנשים ממעמדות שונים שהעשירו את חייהם בהרפתקה בה שזורים הדבקות באמת וההגנה על החלשים. בזכות זאת, הם התרחקו מגסות ומחולשה והצליחו לקיים חיי רוח לאור אידאל אנושי וערכי מוסר.

האבירים היו מחויבים לקודי כבוד שהנחו את התנהגותם. הם התחייבו לאומץ לב, צניעות ושירות הכלל. האבירים פעלו למען מטרות נעלות, שחרגו מעיסוק בחיי השגרה והמרדף אחר ההצלחה של היחיד. לכל אביר הייתה גבירה שהיוותה מקור ההשראה לאצילות וטוהר, לה הקדיש את מעשי הגבורה המוסריים שלו. האבירים פעלו באחווה והערבות ההדדית הייתה אחד מעקרונות היסוד. הם חיו זה למען זה ובשם הגורל המשותף והאחווה היו מוכנים להקריב את חייהם, בשדה הקרב או בשגרה היומיומית. המטרה המשותפת איחדה את כוחותיהם.

סולם הערכים המוסריים היה המדד לגבריות, ובמקביל לתרגול מיומנויות הלחימה עסק האביר בתרגול השליטה העצמית וחישול אופיו במטרה להיות טוב ואצילי ולהשתחרר מהגורמים המכוונים להצלחה על פי קריטריונים שטחיים המקובלים על הרוב.

״הו דון קישוט, אל תהיה כל כך תמים…״

האם הרעיון האבירי תקף לתקופתנו? אולי זה נאיבי, אך אני מאמין שאידאל האבירות חי וקיים. הזמנים שונים – רכבים חשמליים החליפו את הסוסים האציליים, הסייבר החליף את השריון והאתגרים השתנו, אך האידאל שלאורו אדם חי ומוכן להקריב את הנוחות והאינטרס האישי שלו, עדיין תקף. במובנים רבים הזמן הנוכחי דומה לתקופת ימי הביניים. אנו חווים חושך תודעתי הולך וגובר, נסיגה ערכית בשטחים רבים של חיינו; הפחד תופס את מקומו של אומץ הלב, האגואיזם תופס את מקומה של הערבות ההדדי. הדאגה המוגזמת ליוקרה, נראות וחיי הבורגנות שיטחו את גיבורי התרבות וכתוצאה מכך, קרנה של הגבריות בנסיגה.

״מילתו של הגבר״ נשחקה, וביטוי שהיה סמל ליושרה ועמידה מכובדת בחובותיו כמעט ואיבד את תוקפו.

מאידך, לשמחתנו יש יותר מודעות, פתיחות ושיח לגבי האתגרים איתם מתמודדים הגברים בימינו. קיים ניסיון לתת מענה תמיכתי ורגשי במסגרות שונות כגון סדנאות לניהול כעסים, לאבהות, למיניות.

עבור רבים זו אלטרנטיבה טובה, אולם לא תמיד עוסקים בהן בכל האיכויות של אב הטיפוס  הגברי.

מה נחוץ לאדם?

אדם זקוק לחזון כדי להגשים את העצמי הגבוה שלו. יתכן שהקושי בגיבוש הזהות של הגבריות החדשה מקורו בהיעדר דוגמאות עכשוויות וחזון ברור ומוצק. אידאלים אינם נוצרים מעצמם, אנחנו היוצרים שלהם. אנשי כבוד כמו דוד בן גוריון, נלסון מנדלה, מוחמד עלי, דור החלוצים שהקים את מדינת ישראל הם מקור השראה בזכות אומץ ליבם ומוכנותם להקריב הכל, גם את חייהם למען רעיון ערכי שהם האמינו בו. בזכות זה הצליחו לעשות את הבלתי אפשרי ושינו את פני ההיסטוריה.

כשיש לאדם חזון ומצפן מוסרי שמכוון אותו הוא לומד לתעל את הכוחות שלו, להתמיר את האינסטינקטים החייתיים בסנטימנטים עדינים יותר. במקום הוולגריות לנהוג באצילות, במקום מאצ׳ואיזם להשרות תחושת ביטחון אמיתית, ובמקום שבריריות וחולשה – להיות עמוד שדרה איתן ויציב, וסמל לנדיבות ואהבה. כדי שנוכל לבסס מחדש את הזהות הגברית היפה, עלינו לשאוף לחבר בין אידאל האבירות והזמנים הנוכחיים. אני מאמין בכל לבי שזו תשובה אמיתית לאתגרים העכשוויים שהוזכרו לעיל.

״תהיה גבר״ איננה אמירה גסה או וולגרית. בזמנים ההיסטוריים שלנו אפשר להתייחס אליה כאל קריאה לתחייה מחודשת של הערכים המכבדים את הגבריות היפה.