חלל האימונים של אמנויות הלחימה הוא מקום מקודש, מפני שיש בו סוד. הוא מאפשר לנו לגלות על עצמנו דברים שלא ידענו; לפגוש את האמת.
כאשר אני נכנס לדוג'ו, חלל האימונים, אני קד בפניו.
בחלל זה, שמשמעות שמו "המקום בו עוברת הדרך", אני פוגש את האמת.
ברוב המקומות בחיים, האנשים סביבי מאפשרים לי להישאר באשליה, לגבי עצמי, לגבי העולם. אחרי הכל, זהו המעשה המנומס לעשות. כאשר אנחנו משוחחים, אני מפרש את הדברים שלהם כפי שאני רוצה, והם מפרשים את שלי כפי שהם רוצים. אם הדעה שלי מחזקת את הזהות שלהם, הם יסכימו איתי. אם הדעה שלי מאיימת על הזהות שלהם, הם יתעמתו איתי.
כאשר אני כותב "זהות", אני מתכוון לדבר שכל אחד מאיתנו מזדהה איתו. לפעמים, הדעה שלהם יכולה להיות שונה מהדעה שלי, אך למרות זאת, מסיבות רגשיות למשל, הם יסכימו איתי; או בגלל שהם מפחדים להתעמת איתי, או בגלל שהם מעוניינים בחיבה שלי. לפעמים, הדעה שלהם יכולה להיות דומה לדעה שלי, אך למרות זאת, מסיבות רגשיות למשל, הם יתעמתו איתי; או בגלל שהם רוצים להוכיח שהם חזקים ממני, או בגלל שהם מעוניינים בתשומת הלב שלי. מנגנון שימור עצמי זה קיים בכל מישורי החיים, ואין בו כל היגיון.
אבל כאשר אני נכנס לדוג'ו, אני משאיר את כל זה בצד.
חייבים להשאיר אותו בצד אם מעוניינים לפגוש את האמת. הם לא הולכים יחד.
הניצחון גלום בעצם הניסיון
אין "גלאי אגו" שמצפצף בכניסה לדוג'ו, אבל בכל זאת אני מפקיד את האגו בכניסה; קד קידה לחלל הריק, מכפיף עצמי לאפשרות לפגוש את האמת, שהיא תמיד גדולה יותר מכל מחשבה או דעה. בוודאי גדולה ממני.
לאורך מרבית האימון אני מתרגל בשקט. נושם עמוק, קופץ באוויר, בועט, מתגלגל. נושם עמוק. לא הכל מצליח; קשה לשמור על ריכוז, הגוף שלי נוקשה, מפחיד אותי ליפול ולהיפגע. המורה שלי לוחש לי: "אני מבקש ממך לעשות דבר שאתה יכול לעשות, אבל עדיין לא יודע איך לעשות אותו. הניצחון גלום בעצם הניסיון הכן, ולא בהצלחה לבצע את הפעולה". אני מאמין לו, משום שאני יודע שהוא ניסה הרבה פעמים, נפל הרבה פעמים, קם וניסה שוב.
אם אני מתמיד בתרגול, הגוף שלי מתחיל להכיר את התנועות. הפעולה נעשית קלה יותר. בסך הכל אני מרוצה מעצמי. גיליתי משהו קטן על עצמי, שלא ידעתי קודם.
לקראת סוף האימון, ובכל אימון, מגיע הרגע המכריע, הקרב.
הקרב באמנויות הלחימה שקול למופע באמנויות הבמה, בו כל האימונים מתנקזים לרגע אחד.
זהו רגע לאמיצים בלבד, משום שגלומה בו האפשרות לפגוש את עצמי, כפי שאני. עד אותו רגע, אני יכול לספר לעצמי שאני חזק או מהיר או איטי או חלש. אבל כאן, המציאות מכה בך בפנים, באופן מאוד מילולי.
כעת, עלי לגבור על השותף שלי לאימונים. גם הוא מבקש לפגוש את האמת. אנחנו עוזרים האחד לשני כדי להשיג מטרה זו. אני יודע שהוא לא יוותר לי בקלות. אם אהיה חלש, הוא יפיל אותי. אם אהיה איטי, הוא יכה בי. אם אהיה יהיר, הוא יפתיע אותי. בתוך הדוג'ו, המעשה המנומס הוא להוציא אותך מהאשליה.
אני מגיע לדוג'ו בדיוק כפי שאני, לא פחות ולא יותר
קל מאוד לנתח את המצב באופן חיצוני, להגיד לעצמך: "היריב היה מיומן יותר ממני", "בדיוק חשבתי על משהו אחר", "אני לא טוב בדבר הזה" או "היה קשה לי להתרכז כי לא אכלתי כל היום". אבל האמת הכואבת היא, שאני מגיע לדוג'ו בדיוק כפי שאני, לא פחות ולא יותר. אם בחיים אני מחושב מדי, כך אהיה בקרב. אם בחיים אני פזיז, כך אהיה בקרב. הקרב, כמו החיים עצמם, הוא השתקפות של מי שאני.
מה שמייחד את הדוג'ו הוא ההסכמה המשותפת של כל המעורבים להשאיר את האגו בצד ולפגוש את האמת. שותף שלי ואני נלחמים כשווים אל מול האמת, כל אחד מנהל את הקרב הפנימי שלו. יש מנצחים, אבל אף אחד לא מנצח את השני. כל אחד מנסה לנצח את עצמו, לגלות את הזהות העמוקה שלו.
לפעמים, תתעורר התשוקה להצליח. אם אהיה פראי, אפגע ביריב או אפגע בעצמי.
לפעמים, תופיע המחשבה שלא אוכל לנצח. אם אהיה קורבן, כבר הפסדתי את הקרב.
לפעמים, הנשימות מתגברות ועולות, האוויר חומק מהריאות, הרקות פועמות, הראש סחרחר. אני נושם לאט ועמוק, חוזר למרכז. מרגיע בכוח הרצון את המחשבות, את הרגשות, את הגוף. נושם עמוק, כפי שתרגלתי מאה ואלף פעמים. חוזר לבאר, שהיא מקור הנצח שבתוכי. נושם עמוק. הגוף מזיע, הלב דופק, אך הנפש משתתקת, אינני חושב על דבר.
אני כלי ריק. משהו אחר קורה.
העיניים פתוחות לרווחה אבל אני לא מסתכל. האוזניים שומעות כל רחש אבל אני לא מקשיב. הזמן מאט את לכתו. אני קולט הכל. אני אחד עם הכל. הגוף שלי זז, אבל אני לא יודע למה. הלב שלי גואה בשמחה. לפתע הגוף שלי מתנתק מהרצפה. אני נופל חזרה לאדמה, טועם את המזרון תחת גופי. הרגע חלף. גיליתי משהו גדול על עצמי, שלא ידעתי קודם.
בסיום הקרב, אני קד קידה לשותף שלי. אני מודה לו שאפשר לי לגלות את עצמי. אנחנו מתחבקים.
משהו התרחש, כאן בחלל הזה. החלל הזה בו עוברת הדרך.
החלל הזה, שמעתה אכנה אותו בליבי חלל קדוש.