מבנה האדם על פי מסורות המזרח

כיצד ראו חכמי התרבויות העתיקות את האדם? המוסלמים הסופים דיברו על הנשמה הסודית שבאדם, זו הזוכרת את אלוהים. הסינים הדאואיסטים דיברו על הצ'י, כוח החיוּת של האדם. ההודים ההינדים דיברו על הצליל הקבוע הרוטט בליבה של כל ישות חיה. מבט על תפיסות פילוסופיות אזוטריות מהמזרח, שמגלה כיצד ראתה כל תרבות את המסתורין של האדם ושל הקיום.

במאמר זה אבחן את נושא המבנה האזוטרי של האדם מנקודת המבט של המסורת המזרחית. אציג כמה מהסיווגים הסופיים, ההינדיים והדאואיסטים של המרכיבים הרוחניים של האדם. לפני שאתחיל, הבה נזכור את העובדה שרוב המושגים המוצגים חובקים שפע רחב כל כך של משמעות וכוללים פרק זמן כה רב עד שלא ניתן להבינם במאמר כה קצר.

למסורת הסופית, הנחשבת לממד המיסטי והאזוטרי של האסלאם, יש גוף ידע עשיר ומגוון מאוד. יש בה גישה אקלקטית מאוד לידע, שבה התורה האסלאמית הבסיסית הועשרה והוגברה על ידי מחשבה יוונית, עברית, פרסית והודית.

ששת המרכזים הפסיכו-רוחניים של האדם

התורה הסופית מתייחסת רבות לרעיון האדם כישות רבת פנים. אנו מוצאים, למשל, את המושג אֵל-אָטַאִיף אָ-סִיטַה اللطائف الستة, שתורגם כ"ששת העדינים" או ששת המרכזים הפסיכו-רוחניים של האדם. כנקודת מוצא, אשתמש בשירו הידוע של רומי:

"מתתי כמינרל והפכתי לצמח / מתתי כצמח והפכתי לחיה / מתתי כחיה והייתי בן אדם / מדוע שאפחד? מתי הקטין אותי המוות?" 

אנו מוצאים בו התייחסויות ל"נשמות" הרבות של האדם ולרמות רבות של עלייה רוחנית.

שלוש הנשמות הראשונות המוזכרות בשיר הן: הנשמה המינרלית הממוקמת במערכת השלד; הנשמה הצמחית הממוקמת בכבד וקשורה למערכת העיכול, ולנשמה החייתית הממוקמת בלב ומחוברת למערכת הדם.

לאחר מכן אנו מוצאים את "הנשמה האישית", הקשורה למונח נָאפְס نفس (בתרגום חופשי: האישיות, או ה"עצמי" הנמוך).  נאמר כי נָאפְס ממוקם בעיקר במוח וקשור למערכת העצבים. זה גם המיקום של האגו שלנו. הנָאפְס הוא אותו מימד של האדם שעומד בין התחום הרוחני או האלוהי לבין הגוף הפיזי. זהו שדה הקרב של האדם, שבו מתנהל המאבק או הקרב הרוחני נגד הנטיות המושכות כלפי מטה של הנשמה החייתית ורצונותיה האגואיסטיים.

מהלב אל הרוח ואל הניצוץ האלוהי

מרכז תודעה חשוב נוסף, הקשור גם לג'יהאד الجهاد ("המלחמה הפנימית") הוא קאלב قلب (הלב). זה המקום שבו הרוח הנכספת מתעמתת עם המשיכה כלפי מטה של האני הנמוך. בין שני היריבים הללו מתנהל קרב על מנת שאחד ישתלט על ליבו היקר של האדם. ככל שטוהר הלב גדול יותר, כך הוא פתוח יותר למשיכה שאין לעמוד בפניה של הרוח האלוהית שבפנים.

לעתים קרובות ניתן למצוא את "מרכז הלב" הזה כמילה נרדפת ל"אינטלקט", לא במובן שבו נעשה שימוש לרעה במילה זו כיום, אלא במלוא המובן של האינטלקטוס הלטיני, כלומר, אותה יכולת באדם הקרויה הבחנה ואינטואיציה. זהו מקום מושבה של הנשמה האנושית. מעניין לציין שהיכולת הרגילה לתבונה, הנקראת עאקל العقل, נובעת מהמילה איקל إقال, שפירושה אזיקים. עבור הסופים, התבונה האינטלקטואלית כובלת את האדם, ומונעת ממנו לפעול למען עלייתו הרוחנית.

לאחר מכן, יש את הנשמה הסודית הקשורה למונח סִר سر, שהוא החלק בנו שזוכר את אלוהים. הנשמה הזו היא זו שיודעת מאיפה היא באה ולאן היא הולכת. סִר קשור כנראה לשני מונחים נוספים: חָאפי خافي (הנקרא הסוד הפנימי ביותר), בתרגום חופשי לאינטואיציה וממוקם באמצע המצח (בין העיניים) ואל-אָחְפַה الاخفة, אותה "נקודת אחדות" בכל אדם שבה התָזַ'לְיָאת تجليات (ההתגלות) של אללה (אלוהים) מתגלה ישירות.

לבסוף, יש לנו רוח  روح או נשמת הנשמה. זהו המרכז שבו האדם "נמשך חזרה למקורו האלוהי". זה הניצוץ האלוהי הטהור שבתוכנו.

שלושת האוצרות הדאואיסטים

הבה נסתכל כעת על הסינים וליתר דיוק על המסורת הדאואיסטית. עבור הסינים הקדמונים, שינוי וטרנספורמציה הם המאפיינים המגדירים את הקוסמוס. גם האדם נמצא בתהליך מתמשך של התהוות, תוך השתתפות במשחק הגומלין הבלתי פוסק של שני עקרונות יסוד ומשלימים, יין ויאנג. התנועות הדינמיות שלהם קשורות יחדיו על ידי הכוח המתפשט שנקרא צ'י או קי (נשימה חיונית או כוח חיוני).

משחק הגומלין הבסיסי הזה של יין ויאנג מוליד את המושג הוּן, ההיבט הקל יותר של נשמת האדם, המחובר לגן העדן (יאנג), ולפּוֹ, המרכיב האנושי הגס יותר המחובר לכדור הארץ (יין).

בתוך הדאואיזם, אנו מוצאים מודלים או ייצוגים שונים של האדם. למשל, יש מודל פוליטי, שבו האדם דומה למערכת המנהלית והבירוקרטית של המדינה; מודל תיאולוגי, הרואה את כל גוף האדם כמקום מגוריהם של אלים פנימיים המוצגים וניזונים במדיטציה; ומודל אלכימי, שבו מרכיבי המבנה העדין של האדם נתפסים כמרכיבים ותרכובות הדרושים לעבודה האלכימית של טרנספורמציה פנימית.

הדאואיסטים אומרים שהדאו הוליד שלושה מרכיבים עיקריים (הנקראים שלושת האוצרות) בקוסמוס ובאדם. מרכיב אחד הוא ג'ינג, הבסיס החומרי של הגוף הפיזי. הוא מתואר כ"תמצית" אשר לאחר הלידה מאוחסנת בכליות. מרכיב נוסף הוא צ'י, הכוח החיוני או האנרגטי אשר באמצעות "שדה צ'י" העשוי ממרידיאנים עדינים, מופץ בכל הגוף. המרכיב השלישי הוא שֵן. ניתן להבין את שֵן כמרכזו של האדם המודע והמנגנון הפסיכו-מנטלי שלו. זה מתייחס גם למושג "האדם בכללותו", כפי שנמצא בביטויים כמו שְיָאוֹ-שֵן, "טיפוח העצמי".

יש עוד כמה מושגים שמעניין להזכיר. טִי מתייחס ל"גוף" ולמערכות הביולוגיות שלו. שִינְג, או "התבנית", הוא זה שנותן צורה ואינדיבידואליות לגוף הפיזי, ו-שִין או לב-נפש. עבור הסינים, שִין הוא מרכז הרגשות, ההכרה והקישור האפשרי ליכולות הגבוהות יותר של אינטואיציה והבנה.

אטמן, המהות הפנימית ביותר של האדם

להודו יש אולי את המסורת העתיקה והעשירה ביותר של ידע הקשור למבנהו העדין של האדם ובה אנו מוצאים שפע של אסכולות ושיטות. בשל אופיין האזוטרי והקדוש במהותו, רבות מתורות אלו היו נתונות לכל מיני עיוותים ואי הבנות. שלא לדבר על העובדה שבשל תופעת הניו-אייג', הרעיונות הללו זכו לעתים קרובות להאדרה, פישוט-יתר והפכו חומרניים עד כדי לעג. אנחנו צריכים, למשל, רק להביט על הפופולריות שרכש לאחרונה מושג כמו הצ'אקרות.

אתחיל באזכור המושג המטאפיזי ביותר מבין המושגים ההינדיים, אטמן. פירוש המילה אטמן היה במקור "מהות" או "נשימה" ואנו יכולים לראות את קווי הדמיון שלה עם מושגים עתיקים אחרים כמו ה-Pneuma היוונית והמונח הלטיני Spiritus. בהקשר זה, ניתן להבין את אטמן גם כ"צליל" הקבוע ורוטט בליבה של כל ישות חיה.

בפילוסופיה ההינדית, אטמן נתפס כעצמי האמיתי של הפרט, המהות הפנימית ביותר של כל אדם ואדם. במסורות הינדיות מסוימות, העצמי האמיתי הזה קיבל אופי אוניברסלי והוא הובן כזהה לברהמן או ל"אני האוניברסלי".

אטמן ("צליל" או "נשימה"), השוכן חבוי בתוך כל פרט, צריך להתגשם, כביכול, דרך ה"גופים" השונים, המהווים את המכלול של בן האדם. ל"גופים" או כלי התודעה הללו ניתן שמות שונים: שרירה ("גוף"), קוֹשָה ("נדן"), וָהַאנָה ("מרכבה" או "כלי") וכדומה. במערכת שנמצאת באופנישדות, הם הוצגו כשכבות של בצל המכסות את האטמן.

במערכת זו, השכבה החיצונית ביותר ידועה בשם אָנַמאיה קוֹשָה. זהו הגוף הפיזי או הביולוגי. האדם חי דרך השכבה הזו ומזהה את עצמו עם מסה של עור, בשר, שומן, עצמות וכדומה. הנדן הבא הוא פְּרַאנָמאיה קוֹשָה. זהו הגוף החיוני או האנרגטי (מהמילה "פראנה", אנרגיה), הנחשב כמכיל את כל הפונקציות החיוניות. כל עוד עיקרון חיוני זה קיים באורגניזם, החיים הביולוגיים נמשכים.

ואז מגיע המָאנוֹמאיה קוֹשָה. נדן ה"נפש" הזה (מהמילה "מנאס" בסנסקריט) קשור למצב התודעה הרגיל שלנו. לכן הוא כולל את המושג "עצמי אישי" ורצונות אישיים (קאמה בסנסקריט). זה הגוף הגורם למגוון, ל"אני" ול"שלי". המוח עצמו נחשב לנייטרלי וגם כפול. לכן הוא יכול לנוע לעבר ה"אזורים" הנמוכים יותר של רצונות אישיים ואנוכיים, או להימשך אל אזורים גבוהים יותר של מחשבה טהורה. ואכן, הנדן הבא שהוזכר הוא הויגְ'נָאנַמאיה קוֹשָה. הוא קשור ליכולות האינטלקטואליות וההבחנות הנכונות של מנאס או למוח ומחשבה גבוהים יותר.

הנדן העדין ביותר, כלי התודעה הגבוהה והאוניברסלית יותר, הוא האָנַַנַדָמאיה קוֹשָה. זהו "גוף" האושר (אננדה), שהוא הפנימי מכולם. בו, המוח והחושים מפסיקים לתפקד והאדם "מתעורר" למציאות של אטמן. רמת תודעה זו קשורה אפוא למושג בּוּדְהִי (מהשורש בּוּד: להיות ער, להבין, לדעת).