מה יש לנו לתת אם לא את מי שאנחנו?
אני מתנדבת באקרופוליס בפרוייקט שנקרא ״אמץ קשיש״ בשיתוף עם העמותה לקידום החינוך בתל אביב-יפו. אחת לשבוע אני משוחחת בטלפון עם ניצולת שואה ועם אדם חולה, כבר יותר משנה. עבורי הם כמובן לא סתם אישה ניצולת שואה ואדם חולה, בשבילי הם כמו סבתא ודוד, הקשר שלנו אמיתי ועמוק. השיחה נמשכת לפעמים רבע שעה ולפעמים שעה ואנחנו מדברים על החיים, על השבוע שעבר עלינו, על העבר הרחוק, על החדשות היומיומיות ועל מה לא.
לפעמים אני מהרהרת מה אני באמת נותנת להם, האם אני יכולה ללמד אותם משהו, ללמד אותם ״לדוג״ או שאני רק נותנת להם אתנחתא רגעית מהבדידות ומהחולי?
אני מאמינה שללמד זו הנתינה הטובה ביותר, ללמד מישהו להתחזק מתוכו ובעצמו, ״להדביק״ אותו בכוחות שיש לך, ולא ליצור תלות או לתת למישהו כוח רק לרגע.
במובן מסוים, ללמד ולתת זה אותו דבר, כלומר, ללמד מתוך נתינת דוגמה אישית והוכחה שאפשר.
מה יש לנו לתת אם לא את מה שיש לנו? לתת את מי שאנחנו? אני יכולה להתאמץ לתת אהבה ושמחה, אבל אם אין לי אותם בתוכי האם אני באמת יכולה להעביר אותם למישהו אחר?
אני לא מאמינה שאנחנו באמת יכולים לתת מה שאין לנו. וכשאנחנו טובים יותר (אוהבים, שמחים ושלמים) אנחנו מלמדים אחרים להיות טובים יותר. אז זה מה שאני עושה…
אני לא מדברת איתם על אהבה, או על שמחה או על בריאות אלא מנסה להיות את זה. אני לא מרגישה שאני מעניקה להם משהו, ובטח שלא מלמדת או מחנכת, אני נותנת להם את מי שאני.
אני מפתחת אהבה, שמחה ובריאות שלא תלויים בדבר. כלומר כן תלויים בדבר, אבל לא בדבר חיצוני. זו הדרך הפילוסופית – להיות במקום לדבר, לפעול במקום להטיף. אני מחזקת את האהבה שלי לעצמי ולחיים בלי תנאים, בלי משא ומתן ובלי אגו.
גיליתי שלפעמים אני שואפת להיות משהו אחר או כמו מישהו אחר ולכן אני עושה עבודה מתמשכת על אהבה והערכה של מי שאני – כי אני אני, אחת ויחידה ומיוחדת. זה דבר שבהחלט כדאי לאהוב ולהעריך. מתרגלת לקבל בשמחה את ה״חבילה״ שקיבלתי מהחיים, את מי שאני ואת כל מה שהחיים מזמנים לי, כי הם מזמנים אותם רק לי. מחזקת בתוכי את תחושת הבריאות ללא תלות במגבלות הפיזיות שלי, שמה אור על הכוח הפנימי שלי שלא תלוי ביכולות הביצוע שלי. שמחה בכל דבר שהחיים מזמנים לי באמצעות סקרנות, תחושת הודיה ורצון, למרות ובזכות כל מה שיש לי – ויודעת שאני זה לא היכולות שלי, מה שיש לי או מה שאין לי, אלא משהו עמוק הרבה יותר, שהוא ״אני״.
אני מקווה להדביק בזה את סבתא שלי ואת דוד שלי. הם יחידים ומיוחדים, הם משמעותיים בעולם, אני יודעת את זה על עצמי ועליהם, אני רואה את זה ואני הווה את זה.
