מאז ומעולם הייתה השמש מסתורין שאותו ניסו בני האדם לחקור ולהסביר. גם היום, על אף החידושים הטכנולוגיים וכישוריו של האדם המודרני, השמש נותרה חידה שאנו יכולים להבין רק בצורה יחסית.
בדומה למדע, בכוחה של המסורת העתיקה ללמדנו על תפקודה של השמש בהיבטים הפיזיקליים, אך יש הטוענים שמעבר לכך, יכולה המסורת ללמדנו רבות על התפקודים המטא-פיזיים שלה.
בסקירה של התרבויות המפוארות מהעבר נמצא שהקלטים, בני האינקה, המצרים, אנשי המזרח הרחוק ובני התרבויות השמיות העתיקות ייחסו לשמש חשיבות עצומה. השמש הייתה עמוד התווך של הפולחן הרוחני וכן של ההתנהלות היום-יומית, שהייתה מבוססת על המחזוריות הטבעית ועל השפעותיה על הקיום בכל היבטיו. אפשר לראות זאת באמצעות המונומנטים המופלאים ששרדו אלפי שנים, הסטונהנג' באי הבריטי, מקדשי אנגקור בקמבודיה, הפירמידות המצויות ברחבי הגלובוס וכדומה.
הדבר המופלא הוא שלמרות הפערים התרבותיים, הגיאוגרפיים וההיסטוריים שבין התרבויות, קיימת בכולן אוריינטציה אוניברסלית ברורה החושפת חלקים מהמסתורין של הקוסמוס; המסתורין של האדם והבריאה.
מדענים ומומחי התרבויות העתיקות עומדים על כך שלא היה כל קשר בין הציביליזציות של העבר, ובכל זאת קיימים ביניהן קווי דמיון שאינם יד המקרה. אפשר למצוא אצלן את אותם עקרונות פולחניים וארכיטקטוניים, ותפיסותיהן לגבי האדם והעולם זהות. הכיצד? אותם מומחים טוענים שחייב להיות גורם נשגב המאחד בן התרבויות. אם כן, מהו? ננסה לתארו במאמר קצר זה.
המחזוריות
תנועת כדור הארץ סביב השמש וסביב צירו היא הסיבה לכך שקיומנו מצוי תחת השפעתו של חוק המחזורים. יום, חודש, שנה ועידן; התנאים על פני הארץ משתנים בהתאם למחזוריות הטבעית, ואילו השמש נשארת אחת, נצחית ובלתי משתנה.
בני התרבויות הקדומות חיו על פי המקצב הטבעי, וידעו כי לכל רגע במהלך היממה ולכל עונה בשנה יש איכות ספציפית המשפיעה באופן נגלה ונראה, וחשובות יותר השפעותיה על המציאות בנסתר.
ימי שוויון השמש היו בעלי משמעות מרחיקת לכת. טקסים קולקטיביים גדולי ממדים ציינו את לידתה המחודשת של השמש באביב – זמן של התחדשות, ואת התכנסותה של השמש בסתיו – זמן של תנועה פנימה, טיהור והבנה של אחריותו של האדם לשמור על האור הרוחני למרות נסיגת השמש.
ימי מפנה השמש ציינו את הקוטביות שבין החיים למוות: ליל המפנה של הקיץ, המסמל את השיא ביום הארוך של השנה ותחילתו של המוות עם נסיגתה של השמש ביום שאחריו, וליל המפנה של החורף, המסמל את התחייה המחודשת מתוך החושך הגדול, בזריחה שאחרי הלילה הארוך בשנה.
הפולחן הקולקטיבי היה התחקות ושחזור התנועה הקוסמית, כאמצעי שאפשר לאדם להתחבר אל כוחות החיים, המניעים את גלגל הזמן.
המיתולוגיה האצטקית מתארת תהליך מחזורי של התהוות וחורבן העולם, המסומל על-ידי לידה ומוות של השמש: לאחר שנחרב העולם בפעם הרביעית התכנסו האלים במטרה לברוא מחדש את השמש, ולשם כך אחדים מהם הקריבו את עצמם באש הקדושה. הדאגה הכנה לעתידו של הקוסמוס אפשרה את לידתה המחודשת של השמש, והעולם נברא מחדש. מאז, מדי לילה, השמש נלחמת בחשכה, ותפקידו של האדם לעזור לה במאבקה לזרוח מחדש ולהקרין מאורה.
בקשתם של האלים להישרף באש הקדושה לטובת לידתה המחודשת של השמש מסמלת את האתגר האנושי להקריב את נוחות הפרט לטובת רווחת הכלל, ובכך להיות לגורם אקטיבי ומשפיע.
עבור בני העולם העתיק, המיתוס היה מדריך של חיים. צופן המשקף, ובו בזמן מסתיר, את האמת, והאתגר הוא לזהות את האמת הטמונה בו ולתרגמה למעשים.
מאבקה של השמש בחשכה מסמל את הקרב המתמיד בין האור-החכמה לבין החושך-הבערות. צדדים אלו של התודעה קיימים אצל כל אדם, ובכל חברה. החכמה והבערות נתונות לבחירה החופשית. בחירה באור היא התגייסות ל"צבא" השמש ונכונות להילחם לצידה מול החשכה. הקדמונים ראו את עצמם כבניה של השמש, השתקפות הנשמה הגדולה. המיתוס הוא קריאה להיות מקור של שפע, של נתינה. כפי שטבעי לשמש להקרין, כך טבעי שהפרט יהיה דוגמה אישית של אור.
הקרבן האישי, שבמקור הזמין את הקהילה והפרט לתת את הטוב ביותר, היה גורם מרכזי בפולחן. הם ידעו שבכוחו של התהליך הרוחני, המתקיים בקרבו של הפרט, להשפיע על החברה ועל הקוסמוס.
בתקופות מאוחרות, כשאבדה החכמה והאגואיזם בא על חשבון ערכי המוסר, הוחלף הקרבן האישי הפנימי בקרבנות אדם ובעלי חיים, וצימאון האלים לדם החליף את כוונותיו הכנות של האדם לשרת את בוראו.
הכבוד שרחשו חכמי העבר לטבע חשף בפניהם את סודותיו. שרידיו של העולם העתיק הם הוכחה לכך שהציביליזציות העתיקות היו מפותחות לפחות כמו זו המודרנית, ובאספקטים מסוימים אף יותר.
בעת שאנו חומדים את הקוסמוס ועושים כל שבאפשרותנו לכופף את חוקיו, בדרך כלל למטרות אנוכיות, אנשי העולם העתיק ידעו שהסוד טמון בכך שהאדם, בצניעות, התייחס אל עצמו כחלק ממערכת עצומה של חיים שאין בכוונתו לחמוד אותה; להיפך, הוא ידע שחובתו לתחזקה, ללמוד את חוקיה ולחיות על פיהם בענווה.
הדת והמדע
בימינו מפריד האדם בצורה מלאכותית בין הדת למדע, ואילו המסורת העתיקה התייחסה אליהם כאל קונספטים שאינם נפרדים. הדת הטבעית הייתה פתוחה לגילויים חדשים והמדע היה הוליסטי, אשר אינו מסתפק בתשובות אמפיריות. הסימבוליזם והמחקר הסולרי היו שלובים זה בזה וחיזקו את העיקרון של האחדות האוניברסלית.
כאשר אנו מביטים אל הרקיע בשעות החשכה אנו רואים אין-סוף כוכבים, שכל אחד מהם הוא מערכת שמש המרוחקת מאיתנו מרחק שנות אור. האם ייתכן כי היקום, שהתודעה האנושית מוגבלת מלתפוס בשלמותו, הוא תוצאה של סדרת תופעות פיזיקליות אקראיות?
תורתו של פיתגורס מתייחסת ליקום כאל ישות רוחנית קוסמית מורכבת, אשר כל מרכיביה קשורים יחד, ועיקרון אחד חל על כולם. על בסיס תפיסה זו, השמש היא המתווכת של הישות הקוסמית הגדולה בתוך המערכת הסולרית שלנו. בהיבט הנגלה היא מקור האנרגיה האחראית על כל תופעות הפוטוסינתזה והתהליכים האטמוספריים. בהיבט המטא-פיזי, זו הישות הרוחנית שפולחן השמש עומד במרכזה. אלי השמש בעולם העתיק סימלו את העיקרון הרוחני שכל צורת חיים בכדור הארץ אוצרת בתוכה.
התפיסה של חכמי העבר הייתה שונה לחלוטין מהתפיסה הרציונלית, החסרה, של האדם המודרני. הם חשבו בצורה מיתית, ובבסיס תפיסת עולמם היה קיים עיקרון אחד של חיים, המבוטא על-ידי הדואליות הקמאית שבין החומר לרוח. דואליות זו היא המקור לכל הביטויים שאנו מכירים, כמו אור וחושך, חיובי ושלילי, זכר ונקבה וכדומה. מתפיסה זו נובע שהעיקר סמוי מן העין. כלומר, תשומת לבם הייתה מרוכזת במחקר של הקוד הרוחני, של הקוטב הנסתר.
אם ברצוננו לנסות ולהבין את אנשי העבר, עלינו ראשית לחיות על פי אותה תפיסה הזרה כל כך לאדם המודרני, הדתי והחילוני כאחד – שאיננה התפיסה החומרית והרציונלית שכולנו שבויים בה.
הדמיון וההקבלה המופלאים, החוזרים על עצמם במשך אלפי שנים במרבית הציביליזציות הקדומות, הם תוצאה של חיבור בלתי אמצעי לאותו מקור רוחני אוניברסלי שאבד, שהיה עיקרון מנחה לאסטרונומים, לפיזיקאים, לארכיטקטים ולבנאים המרשימים של העבר.
חיי הנצח
חיי הנצח עמדו במרכזו של פולחן השמש. בהיבט האנושי, מחזוריותה של השמש מסמלת את המופע החוזר של נשמת האדם. כפי שהשמש אינה חדלה להתקיים עם נסיגתה בזמן החשכה, כך נשמתו של האדם אינה חדלה להתקיים עם המוות.
ספר המתים המצרי מתאר את המוות כהפרדה בין כוח החיים, המכונה "כָּא", לבין גוף הנפטר. ברגע המוות מתחילה הנשמה את מסעה אל עולם המתים, בדיוק כפי שהשמש עושה את מסעה אל הבלתי נראה עם שקיעתה. בדומה לשמש, רוחו של האדם ממשיכה להתקיים בנסתר עד לשעת הזריחה, שם מסתיים מסעה בעולם המתים, והיא חוזרת למחזור חיים נוסף. גלגול נשמות לא היה אמונה בלבד עבור הקדמונים, אלא הזיכרון המקורי הנצחי של האדם הנמצא במסע מתמשך בין הנגלה לנסתר, מסע שתכליתו איחוד מחודש עם האל. בכל גלגול צוברת הנשמה התנסויות וחוויות שונות המקרבות אותה לאיחוד המיוחל, המכונה על-ידי הבודהיסטים "נירוונה" או "הארה", מצב שבו התודעה האנושית נשגבת ומשוחררת מן ההתניות היצריות, החומרנות והאגואיזם.
סיכום
כדי לחשוף את המסתורין של השמש, עלינו לחשוף מחדש את המסתורין של האדם, שהיום מכוסה על-ידי הצעיפים העבים של התקופה; תקופה שבה התפיסה הרווחת והשגויה של האנושות הופכת אותנו לאדוני העולם.
עלינו לחזור ולחקור את הסיבות העמוקות של קיומנו, להתחקות אחר השמש ולהקרין, להיות מקור של נתינה ושפע. כאשר נלמד לחזור לשורשים נוכל לגעת מחדש באותה אמת אוניברסלית, שהייתה מקור השראה בעבר.
יותר מכול סימל פולחן השמש את סולם הערכים של בני העולם העתיק, סולם ערכים שהיום חסר כל כך. עלינו לחקור מחדש את ה"אני הפנימי" הקשור לנדיבות, לחמלה ולאלטרואיזם, ומאחד אותנו, כפרטים וכחברה, עם המקור האוניברסלי של החיים.
מה ידעו בני השמש שאנחנו איננו יודעים? ייתכן שהמפתח לכך נמצא בהבנה עמוקה של אמרתו האלמותית של אפלטון, כי האדם הוא אל, הוא רק שכח זאת.