לכל זמן ועת
- ענת סלע
- 21 במרץ 2024
- זמן קריאה 4 דקות
שני תרגילי דמיון שיכולים לשפוך אור על מחזורי הטבע: המחזור הקטן, של היום והלילה, והמחזור הגדול, של עונות השנה. מה הם יכולים ללמד אותנו על מקומנו בתוך הטבע, ועל העבודה הנכונה איתו?
לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם (קהלת, פרק ג', פסוק א')
רבים מאיתנו חיים בערים הגדולות וימינו עוברים עלינו בעודנו ממהרים. במקרה הטוב, אנו עושים זאת ביעילות, תוך ניסיון למצוא היגיון ומשמעות בפרטים המרכיבים את שעותינו. במקרה הגרוע, אנו נופלים ללא רצון אל גלגלי השיניים של השעונים השונים המטלטלים אותנו מכאן לשם. הפרטים משתלטים עלינו ואנו הופכים מלהטוטן, המטיל כדורים אל החלל, לאחד הכדורים עצמם המתעופפים בחלל. בשני המקרים אנו מצויים הרחק מעצת הפילוסופים הזן–בודהיסטים: "כשאתה יושב – שב, כשאתה הולך – לך". העומס מכניע אותנו, ואיננו חווים את הרגע במלואו.
מה חדש תחת השמש?
הפסוק בכותרת לקוח ממגילת קהלת, שכתב שלמה המלך בערוב ימיו. בניגוד לספרי תנ"ך אחרים, המדגישים את חופש הבחירה של האדם, ספר זה מדגיש את הקבוע מראש ואת התפיסה המחזורית של העולם והזמן: הכול חוזר על עצמו, כל מה שיהיה כבר היה והעולם אינו משתנה. אבל אפשר גם לראות בו ספר אופטימי, המזהה חוקיות וסדר ומשחרר את האדם להתקיים כמות שהוא, בלי ציפיות מוגזמות לגאולה חיצונית ובלי מרירות. יש זמן מתאים ויש תקופה לכל דבר תחת הרקיע, כי רק מה שמעל הרקיע עומד מעל הזמן.
משעון פנימי לשעון חיצוני
בספרו, "כימים אחדים", כותב הסופר מאיר שלו:
"אני זוכר כיצד לימדה אותי אמא לקרוא את המחוגים הללו לראשונה. בן שש הייתי וביקשתי ממנה שתקנה לי שעון. 'אין לי כסף לשעון…', אמרה, ואחר כך התרככה. הוליכה אותי בידי החוצה ואמרה: 'אתה לא צריך שעון, זיידה, תראה כמה שעונים יש בעולם'. היא הראתה לי את צלו של האקליפטוס, שבגודלו, בכיוונו ובצינתו אמר תשע בבוקר, את העלעלים האדומים של הרימון שאמרו אמצע מרס, את השן שהתנדנדה בפי ואמרה שש שנים ואת הקמטים שבזוויות עיניה שריצדו ואמרו ארבעים. 'אתה רואה, זיידה, ככה אתה בתוך הזמן. אם יקנו לך שעון, אתה תהיה רק לידו'" (שם, עמ' 97).
בשנים שלפני המצאת השעון המכני, חי האדם בהתאמה לזמן האורגני של הטבע. קרבה זו אפשרה לו להיות קשוב לקול הפנימי שלו בהקשרים קטנים כגדולים: החל מתחושות של רעב, צמא ועייפות, וכלה בתובנות על מעשים נכונים הדורשים מאמץ ממושך ומרוכז למרות העייפות. כך, למשל, את הפסקת האוכל עשה איכר אחד לאחר חריש של שני תלמים, ואילו איכר אחר לאחר חריש של שלושה תלמים או ארבעה, כאשר גופו אותת לו שהגיע הזמן לכך. אבל בזמן הקציר עבדו כולם, למרות העייפות, במרץ וללא הפסק, על–מנת לסיים את העבודה במועד ולאחסן מזון לחורף. הפעולה המחוברת לזמן של הטבע תמכה באחדות הגוף והנפש וסייעה לנהל אותם בהתאם למטרה.
עם המעבר מחיי פרט ומשפחה לחיי קהילה ועם, נוצר צורך ליצור שעון אובייקטיבי יותר, שיצליח לכוון את פעולתן של קהילות גדולות. שעון השמש הראשון הומצא, ככל הנראה, במצרים העתיקה בשנת 3,500 לפני הספירה. בשנת 1,500 לפני הספירה חולק השעון ליחידות זמן בנות שעה. בשלב מאוחר יותר הומצאו שעוני המים, שעוני החול, שעוני הנר ועוד. בתחילת המאה ה-13 פותחו השעונים המכניים הראשונים. כל עיירה ועיר שכיבדו את עצמם העמידו שעון מכני גדול בכיכר העיר. בהמשך פותחו שעונים קטנים, אותם יכול היה האדם לשאת ממקום למקום.
המכניזציה של הזמן והאפשרות לפתוח את ה"קרביים" של שעון, לחפור ולהוציא ממנו חלק, לתקן אותו או להחליפו באחר, השפיעה גם על תפיסת גוף האדם כסוג של מכונה שאפשר לפתוח, להוציא, לתקן או להחליף חלקים בתוכה. על–ידי כך התחדד הנתק בתוך האדם כשלמות, נתק שהחל באריסטו, ש"הרחיק" את הפן האלוהי מן האדם והמשיך להרחקת הפן הפסיכולוגי מן הפן הפיזי.
התנועה שהחלה בכיוון של דיוק יחידות הזמן והתלות הגוברת של האדם באמצעים חיצוניים, תרמה להתרחקות הגוברת של האדם מהשעון הפנימי שלו. הפקעת קצב הזמן מן היחיד והקהילה וקביעת זמן אחיד לכולם העבירה את הבסיס למשמעת לגורם חיצוני ומנוכר. האמצעים המכניים הביאו למצבים שבהם האדם שואף לנהל את עתותיו, אך לא פעם הופך עבד לזמן. השעון המעורר מקפיץ אותו אל בוקר חדש, לוחות הזמנים של רכבות ואוטובוסים מכתיבים את הגעתו לעבודה, הפסקת הצהריים מתקיימת בשעה נתונה, ולא תמיד כשהוא רעב, וכן הלאה.
יתירה מזאת, נראה כי ככל שלוחות הזמנים נעשו שרירותיים ומדויקים יותר, כך גם פותחו אמצעי תחבורה מהירים יותר המאפשרים "יציאה" נוספת מן הזמן: לא עוד הגעה ברגל או בכרכרה, המחזקים את חוויית הזמן האורגני, אלא במכוניות מהירות וברכבות מהירות עוד יותר, ואפילו נגד כיוון השעון, כמו במקרה של טיסות טרנס–אטלנטיות, שמהן יוצא אדם לא פעם טרוד וכל חושיו צועקים: האם לילה עכשיו או יום?
בחזרה לזמן הקדוש
אפשר להתייחס לזמן חול כמאפיין של התופעות המשתנות והחולפות, ולזמן חגיגי וקדוש כמאפיין של המהות הנצחית, שהיא השורש של אותן תופעות. חוויה זו אינה מתרחשת רק אחת לשבוע או בחגים מיוחדים. בכל יום יכול אדם ליצור לעצמו את הזמן הקדוש, שיאפשר לו לנוח תוך כדי עמל ולהרהר על היום החולף בעודו מתהווה, על הייעוד שלו ובאיזו מידה התקרב למימושו היום.
כל אחד מאיתנו יכול לעצור את זמן החול וליצור מרחב מנטלי מקודש, ללא קשר למקום הפיזי שהוא נמצא בו. המוסלמי יפרוש את מרבדו ויכרע לתפילה גם אם הוא נמצא על אי תנועה, בכיתת לימוד או בגינה ציבורית; הבודהיסט ייכנס למצב של מדיטציה, יציבות ושקט גם בתוך מקום סואן; והיהודי המאמין יסתפק במעבר צר בקצה מטוס בטיסה טרנס–אטלנטית.
מעבר לזמנים המוסכמים על כולנו כקולקטיב, על כל אחד מאיתנו למצוא בתוכו את הזמן הפנימי שלו לתפילה, להתבוננות, לרפלקציה. שם נמצא הקול הפנימי שלו, שאיתו הוא מנסה לחדש את הקשר.
אנו עובדים עם הטכנולוגיה, נהנים ממנה, מתקשרים, לומדים, חולקים. אנו יכולים לחצות יבשות וימים במהירות כדי להיפגש במועד אחד מסוים ואחיד עבור כולנו. אך כאשר אנו מתכנסים, מלמדים או פוגשים חבר, הבה נסיר את השעון. אמנם אנו פועלים תחת חוקי הזמן, אך בתוך חוקים אלה אנו יודעים ליצור חלל קדוש שבו איננו ממהרים אלא נוכחים בכל הווייתנו.
כספי, י. (200). לדרוש אלוהים. ידיעות אחרונות.
סימון, א. (2002). בקש שלום ורדפהו. יהדות כאן ועכשיו. ידיעות אחרונות.
שוורץ, פ. (1999). המורשת ודרכי התודעה. אקרופוליס החדשה.
שלו, מ. (1994). כימים אחדים. עם עובד