לבחור את הגנים שלי ?

האם הגנים שלנו מגדירים אותנו, מכוונים את הבחירות שלנו, או שהכל צפוי והרשות נתונה? סיפור על אפיגנטיקה ובחירה חופשית.

הנדנודים הקלים של קרון הרכבת והנוף החד גוני שנשקף מהחלון כמעט גרמו ללוסי להירדם. היא הציצה בשעונה וראתה שחלפו רק שעתיים מתחילת הנסיעה, ונשארו עוד מספר שעות עד שתגיע ליעדה באוסטין. היא הביטה בגבר שישב מולה וחלק איתה את תא הנסיעה. הוא היה שקוע מתחילת הנסיעה בדפדוף בלתי פוסק בערימת מאמרים. היא גחנה מעט קדימה וניסתה להציץ ולראות מהו נושא המאמרים. הגבר, שהשגיח בתנועתה, הרים את עיניו אליה, חייך ופנה אליה ברכות. "את מנסה לקרוא מה כתוב כאן, במאמרים הללו?"

"לא, סתם…" ענתה במבוכה, "רק תהיתי מה יכול לרכז תשומת לב מרשימה שכזו במשך כל כך הרבה זמן."

חיוכו התרחב והוא ענה: "אני נותן הרצאה בעוד כמה שעות, לפני קהל שלא בדיוק מכיר את הנושא שעליו אני הולך לדבר, וזה מחייב אותי להתכונן היטב".

"איזה נושא?" שאלה מתוך סקרנות מהולה בנימוס.

"הנושא הכללי הוא גנטיקה, אבל אני מרצה על משהו יותר ספציפי", אמר וניסה לקלוט את יחסה לנושא מהבעת פניה שהשתנתה.

"גנטיקה…" נאנחה. "זה נושא שתמיד מעלה בי קצת עצב", אמרה כשבעיניה מבט מהורהר.

"עצב? למה?" שאל הגבר בפליאה. זה היה סוג תגובה שלא הכיר ביחס לנושא החביב עליו כל כך.

"במשפחה שלי עברו בגנטיקה כמה דברים מאוד לא סימפטיים. ובכלל, המחשבה שמשהו נקבע עבורנו מראש ושאנחנו בכלל לא יכולים לשנות אותו או לעשות משהו בקשר אליו, היא די מדכאת", אמרה לוסי תוך נדנוד ראשה, כשעל פניה הבעה של צער מהול בתסכול.

"אז יש לי חדשות ממש טובות עבורך", ניסה הגבר לעודדה. "התחום שאני בקי בו עוסק בדיוק בזה, בשינוי התורשה וההשפעות שלה."

"מה? אתה רוצה לומר לי שניתן לשנות את הגנטיקה שלנו? מה זה, מדע בדיוני?"

"ממש לא" צחקק הגבר, "אם את מעוניינת, אז אסביר לך בקצרה. זו יכולה להיות חזרה טובה להרצאה שלי."

"בשמחה, נראה לי שזה יועיל לשנינו. אני לא רואה משהו טוב יותר לעשות כרגע".

"אתחיל קודם בכך שאספר שבצעירותי בכלל לא עסקתי בתחום המדע, ואפילו התרגזתי על המדענים ששוללים כמעט כל דבר שלא נמצא בתחום ההוכחה או הבנת המנגנון שעל פיו הוא פועל, גם אם החיים מראים שיש בו משהו נכון. אהבתי להתנסות בכל מיני חוויות ויצא לי לעשות הרבה סדנאות של התפתחות אישית. באחת מהן דובר הרבה על 'מחשבה יוצרת מציאות'. הדוגמאות והסיפורים שהביאו הרשימו אותי, והרגשתי באופן אינטואיטיבי שאכן המחשבות משפיעות על המציאות הקונקרטית ועל התרחשויות פיזיות, אבל משהו בתוכי לא היה לגמרי שקט, וחיפשתי לכך הסברים. כך התגלגלתי לשמוע הרצאה בתחום חדש יחסית, שנקרא אפיגנטיקה. שמעת על התחום הזה?"

"אני חושבת שכבר שמעתי את המונח הזה, אבל אין לי מושג מה זה אומר", השיבה לוסי, בנימה מתנצלת מעט.

"זה בסדר, רוב האנשים אינם יודעים, את לא צריכה להרגיש שלא בנוח."

"אפיגנטיקה (Epigenetics) היא מדע שחוקר שינויים גנטיים שהם הפיכים או ניתנים להעברה בתורשה, שאינם יוצרים שינוי במטען הגנטי עצמו, כלומר לא משנים את ה-DNA."

"אז אם הם לא משנים את ה-DNA, איך הם גורמים לשינויים תורשתיים?", התפרצה לוסי לדבריו.

"יש במנגנון התורשה שתי שכבות מקבילות. אחת, הגנטית, שהיא תוצר של אבולוציה עתיקה של מיליוני שנים. היא קבועה, ומאוד קשה לשנות אותה. זהו המטען הגנטי שאיתו אנחנו באים לעולם, ה-DNA. אבל יש גם שכבה שניה, שהיא האפיגנטית, שהיא פתוחה, דינמית ואינטראקטיבית, שאיתה ניתן לשנות תורשה."

הגבר הבחין שלוסי מרוכזת בדבריו והמשיך: "תופעות אפיגנטיות מפעילות או מנטרלות פעילות של גנים, בהתאם לנסיבות, ובעוצמה משתנה. לכל אחד מאיתנו יש הרבה מאוד גנים, אבל לא כולם פעילים, וגם אלו שכן, לא פעילים באותה עוצמה. על ידי תהליך ביוכימי, שלא אכנס כאן לפרטים שלו, ושנקרא מתילציה, ניתן 'לכבות' גנים מסויימים על ידי סגירת הקולטנים שלהם, אלו שקולטים גירויים מהסביבה, או 'להדליק' אותם, על ידי הסרת החסימה הזו."

הגבר הבחין בקמטים שנוצרו במצחה של לוסי, וחש שהוא צריך להבהיר את הדברים בצורה יותר מוחשית. "אנסה לתת לך דוגמה. יש לך תחביב שאת אוהבת לעסוק בו?"

"כן", ענתה, "אני מאוד אוהבת לצייר".

"מצוין. נסי לדמיין שקבוצה של עשרה ציירים יקבלו משימה לצייר ציור בזמן מסויים, וכל אחד מהם יקבל ערכה של 300 צבעים, בגוונים שונים ומחומרים שונים. כולם יקבלו את אותה ערכה בדיוק. האם כולם יציירו את אותו ציור?"

"בוודאי שלא", השיבה לוסי. "נראה עשרה ציורים שונים לחלוטין".

"נכון מאוד" אישר, "וזאת למרות שמאגר האפשרויות שלהם היה זהה. ואם ניתן להם לצייר לאורך שבועות רבים, נראה שבהדרגה כל אחד מהם מייצר סגנון משלו, נוטה להשתמש יותר בצבעים וחומרים מסויימים, ובאחדים לא משתמש כלל. עם הזמן, חלק מהצבעים שבהם לא ישתמשו כלל אפילו יתייבשו ולא יהיו שמישים. כדי להשמישם נצטרך לעשות איתם משהו, אולי להוסיף להם קצת נוזל".

"אני מבינה. בדוגמה שלך הצייר מחליט במה להשתמש. אבל לגבי הגנים שלנו, מי מחליט אילו מהם לסגור, ואלו מהם להפעיל, ומתי? איך כל זה קורה?", הסתקרנה לוסי.

"שאלה מצוינת. ישנו חוקר מפורסם בשם ברוס ליפטון, שמצא שהסביבה שבה נמצאים תאי הגוף שלנו משפיעה על הפיזיולוגיה של התא ועל התנהגותו. היא מפעילה או מנטרלת את הגנים השונים. הסביבה שעוטפת את התאים היא סביבה דינמית ומשתנה, ולכן היא גם תשנה את פעילותם הגנטית, באמצעות המנגנונים האפיגנטיים".

"אני חושבת שקלטתי כל מה שאמרת עד עכשיו, אבל אני לא מבינה איך אנחנו יכולים להתערב בתהליך הזה. הרי מה שקורה בסביבת התאים שלנו זה עניין לגמרי ביוכימי ואין לנו שום השפעה על כך. איך אנחנו יכולים להפעיל את התהליך האפיגנטי?" הקשתה לוסי, וחיפשה להבין מה כל כך מעודד במה ששמעה, כפי שהבטיח הגבר.

"אוהו, ועוד איך יש לנו השפעה על ההתרחשויות הביוכימיות בגופנו. כיום כל אחד יודע שכל הפעילות ההורמונלית וכל החומרים המופרשים בגופנו משתנים בהתאם למצב הנפשי והתודעתי שאנחנו נמצאים בו. אם נבדוק את הסביבה התאית במצב נפשי של לחץ גדול, חרדה, דאגה, דיכאון, או כעס, נמצא בה חומרים שונים ובריכוזים שונים לגמרי מאשר בזמן מצבים של שלווה נפשית, רוגע, שמחה או אופטימיות. אם למצבים הפסיכולוגיים שלנו לא היתה השפעה על התהליכים הפיזיולוגיים בגוף שלנו, אז לא היינו רואים התקפי לב ואולקוסים כתוצאה של מתח, חוסר תיאבון בגלל דיכאון או הלבנת שיער בעקבות טראומות, וישנן דוגמאות רבות אחרות. המחשבות והרגשות שלנו חודרים לגופנו בצורות שונות של אנרגיה – אנרגיה רגשית, או שכלית או רוחנית. האנרגיות הללו גורמות לשרשרת תגובות ביולוגיות, שנרשמות בזיכרון של תאי הגוף. כך, במהלך חיינו, הביוגרפיה שלנו מסתנכרנת בהדרגתיות עם המערכת הביולוגית שלנו ומשפיעה עליה." הגבר לקח הפסקה קלה ונתן ללוסי לעכל קצת את דבריו.

"אז כשאני חושבת או מרגישה בדפוסים מסויימים אני מפעילה באמצעות האפיגנטיקה הרכב של גנים מסויימים, ואם אני משנה את הדפוסים הללו אני מפעילה הרכב אחר של גנים?"

"בדיוק" התלהב הגבר, "אני מקווה שהקהל בהרצאה יקלוט את הדברים מהר כמוך. ויותר מזה, כשאת משנה את תבניות המחשבה שלך, את משנה את התנהגותך, והתנהגותך משפיעה על התגובה החוזרת של הסביבה אלייך. זה כמובן ישפיע על מה שתחווי מהסביבה ולכן ישפיע בתורו על החוויות והרגשות שלך, וכך המעגל יתחזק מהתבנית שאת יצרת בעצמך. לכן כל כך חשוב איזה תהליך חינוכי האדם עובר בחייו, כי החינוך משפיע על תבניות החשיבה, על התבניות הרגשיות, ויוצר השפעה אפיגנטית. ישנם מחקרים המראים שאפשר להוריש גם תבניות התנהגותיות, באמצעות האפיגנטיקה, עד חמישה דורות הלאה. גם תבניות חיוביות וגם תבניות שליליות."

"אבל אם זה עניין של חינוך, אז שוב אנחנו נתונים להשפעה של הבית והסביבה שבהם גדלנו?", אמרה לוסי בתסכול.

"אני חושב שאדם צריך להמשיך ולחנך את עצמו באופן עצמאי במשך כל חייו, ולא להישען רק על החינוך שקיבל מסביבתו ומשפחתו. אחרת, איפה חופש הבחירה שלנו לנווט את חיינו?"

לוסי נשענה רגע לאחור, הרהרה קצת ושאלה. "אתה יכול לתת לי דוגמה לשינוי של תבנית כזו, שבאנו איתה מהבית?"

"בוודאי. תארי לך מישהו שגדל בבית שיש בו מצוקה כלכלית גדולה, ללא בטחון תזונתי. המערכת האפיגנטית שלו תשדר לו שהוא חייב לאכול בכל הזדמנות, כדי לאגור אנרגיה ושומן בגוף, למקרה שלא יהיה אוכל, כי באמת הגוף חווה מדי פעם רעב. בהמשך חייו הוא מתפתח, מצליח כלכלית, יש לו תמיד אוכל בשפע, אבל הוא לא מנסה לשנות את התבניות האפיגנטיות שלו באופן מודע. הגוף שלו ימשיך לשדר באמצעות גנים פעילים מסויימים שצריך להתנהג כאילו יש רעב. הוא ישמין השמנת יתר ויסכן את בריאותו. הוא חייב לשנות משהו יסודי במצב הפסיכולוגי הפנימי שלו, כדי להשפיע על שינוי התבנית האפיגנטית."

לוסי חייכה. "אני מכירה מישהו כזה במשפחה שלי, אני חייבת לתת לו לשמוע הרצאה שלך".

היא המשיכה: "אם הבנתי נכון את הדוגמה שנתת עם הציור, אז ערכת הצבעים זהו סט הגנים התורשתיים שקיבלנו, וזה בלתי הפיך, אבל הדרך שבה נבחר להשתמש בהם, אילו צבעים, באילו שילובים ואיזה סגנון ציור נפתח, זה תלוי רק בנו".

"נכון מאוד. המערכת האפיגנטית מאפשרת לנו חופש בחירה מסוים ויכולת תגובה דינמית, ואלו מטילים עלינו את האחריות למה שקורה לנו".

השתררה שתיקה קלה, ושניהם שקעו בהרהורים. "דרך אגב, שמי מייקל", חייך. "ושמי לוסי", חייכה בחזרה.

"ומהי מטרת נסיעתך לאוסטין, אם אפשר לשאול?"

"אני נוסעת לסוג של ייעוץ והכוונה מקצועית. אני רוצה לבחור מקצוע ולהתחיל ללמוד, ולא ממש יודעת מה". באותו רגע צלצל מכשיר הטלפון הסלולרי של לוסי. היא התנצלה בפני מייקל וענתה לשיחה. מייקל ראה איך פניה הולכות ומתכרכמות, וכשהשיחה הסתיימה, נאנחה ונשענה לאחור. "אני לא מאמינה" פלטה. "מה קרה?" שאל בדאגה קלה. "ביטלו לי את פגישת הייעוץ הערב, וכל כך חיכיתי לה. באתי במיוחד מרחוק."

"אולי הכל לטובה" ניסה מייקל לעודד. "את רוצה לבוא להרצאה שלי?"

"אולי באמת אני זקוקה יותר דווקא להרצאה כזו, לבחון באיזה אופן אני משפיעה על המערכת האפיגנטית שלי, רגע לפני שאני בוחרת כיוון בחיים. אני חייבת למצות באופן יותר שלם ומלא את הפוטנציאל שבי".

חיוך קל עלה בזוויות פיה של לוסי.

"אתה יודע מה? באמת הצלחת לעודד אותי קצת. אולי בכל זאת יש משהו בעניין הזה שחברתי הטובה לא מפסיקה לנדנד לגביו, שנקרא קארמה".

עיצוב: שירה משולם חזקיה, שי פארן