כוחה של השראה

כולנו זוכרים רגעים של חסד, בהם נגענו לרגע ביכולת הבריאה והיצירה. כיצד נוכל להכיר את הכוחות הללו, להתמסר להם, לבטא אותם בחיינו ולהפוך אותם למציאות?

לפני מספר שנים אירחנו באקרופוליס החדשה מוזיקאים שניגנו מוזיקה פרסית מסורתית. ההופעה הייתה נפלאה ומעוררת השראה. זכורה לי במיוחד שיחה אחרי ההופעה עם אחד מאותם מוזיקאים, שהותירה בי רושם עמוק שנשאר עד היום. זו היתה שיחה עם נגן חליל הניי. חליל הניי הוא חליל שנראה כמו צינור חלול ומנוקב; המיומן בנגינה עליו משמיע צלילים שמזכירים עולמות רחוקים מאוד מתל אביב המאובקת שלנו. אותו נגן הפליא לנגן בו, והצלילים שהפיק הרטיטו את לבי. נפלאות עוד יותר היו המילים שאמר אחרי ההופעה; הן באמת ובתמים שבו את דמיוני. כששאלנו אותו איך הוא מתכונן להופעה הוא אמר, "אני עוצם את עיני וקורא להשראה. מתפלל שאהיה מספיק חלול ונטול אגו, שההשראה תוכל לנגן דרכי בדיוק כפי שאני מנגן דרך החליל". הוא סיפר לנו שכך  הוא עושה לפני כל הופעה. הוא עושה זאת מתוך ההבנה הפנימית שהמוזיקה לא שייכת לו; גם הוא כלי בדיוק כמו החליל שהוא אוחז בידיו. המזיקה מגיעה ממקום אחר, מסתורי יותר, מקום לו הוא קורא – השראה. כאשר שואלים אותי על הכוח המסתורי שנקרא השראה, אני תמיד נותן את נגן הניי הזה כדוגמה.

מהי השראה? איך ניתן לתאר אותה באמצעות המילה הכתובה? הרי היא מסתורין שנמצא מעבר להבנה. היא קשורה לרגעי חסד, בהם התודעה שלנו נוגעת במשהו גבוה ועמוק, בכוח של בריאה. כולנו מכירים את הרגעים בהם נובט בתוכנו רעיון, חלום, יצירה. אלה רגעי חסד, רגעים של חיבור לתדר מסתורי שפועם בתוכנו ומסביבנו. לרגע קסום אנחנו הופכים אחד איתו, והוא עוזר לנו לדמיין צורה חדשה, רעיון חדש, סוד שהיה חבוי בתוכנו וכעת התגלה. אלה רגעים מיוחדים. דליה שטיינברג-גוזמן, המנהלת הבינלאומית לשעבר של אקרופוליס החדשה, כותבת על רגעי הקסם האלה כך:

"החכמים בעת העתיקה נהגו לומר, כי סוד העניין טמון ביכולתנו להפוך את עצמנו לקני סוף חלולים ולהניח לאינטואיציה לזרום דרכנו. אז מתחולל הנס: אנו נותרים ריקים, בעצם חלולים, וערב רב של רעיונות שוטף דרכנו ומאלץ אותנו לפעול במהירות רבה. מה שלא יאמר, לא יצויר, לא ייכתב או לא ייווצר ברגע זה – יאבד. אין מדובר ביצירות שהן בדיוק שלנו. משהו או מישהו מעניק לנו אותן, ותפקידנו הוא לקלוט אותן ולבטאן. זהו רגע של התעלות, של מגע עם עולם שונה מעולמנו שלנו, עולם מורכב יותר, יפה יותר, מושלם יותר בכל מרכיביו. הדבר דומה למכשיר קליטה רב רגישות העומד לרשותנו, מבלי שנדע את אופן פעולתו ואת הדרך להפעילו. איננו יכולים אלא לנצלו כאשר הוא פועל." (מתוך הספר: "הגיבור היומיומי").

מילים אלו מזכירות לי את אחד האלים מהמיתולוגיה היוונית: האל  קיירוס, אל ההזדמנות. המיתוס מתאר את האל כנער צעיר, קירח כולו חוץ מצמה אחת ארוכה. כאשר הוא חולף על פניך עליך לתפוס בצמתו והוא יוביל אותך להזדמנות שמחכה לך. האל קיירוס הוא סמל לכך שההזדמנויות הן כל הזמן מסביבנו. החיים מציעים לנו כל הזמן הזדמנויות. כל מה שעלינו לעשות הוא לזהות את ההזדמנות הנכונה ברגע הנכון ולתפוס אותה. עיקרון זה תקף גם לגבי ההשראה. השראה היא כוח שנמצא בכל מסביבנו. בנוף הנשקף מחלון מכונית נוסעת, בחוף ים בשקיעה, אינטראקציה עם אנשים, שיר ברדיו, תמונה, חיוך של ילד, חתול המקפץ על גדר בשכונה. כל דבר מסביבנו יכול להיות הגורם שיעזור לנו לגעת בהשראה. כל מה שנותר לנו לעשות, כדברי דליה שטיינברג גוזמן, הוא להיות מספיק עירניים ונקיים על מנת לקלוט את ההשראה הנמצאת מסביבנו  ולהפוך אותה למציאות, להפוך מחשבה ליצירה. זהו דבר מאוד חשוב בקשר שלנו עם ההשראה. הרבה פעמים היא מגיעה ברגעים לא צפויים. בהליכה, במקלחת, ברגע בו אנו מתעוררים בבוקר. אם לא נדע לקלוט את הרעיון ולהשאיר אותו אצלנו, הוא יתנדף כמו ענן בשמים. הדבר שהיה ברור כל כך לפני רגע וכמעט בהשיג ידינו, ייעלם כלא היה.

אם כך, המפתח הראשון הוא היכולת שלנו להסתכל על העולם מסביבנו בפליאה. לחפש אילו סודות הוא טומן עבורנו. להיות פתוח להשראה. כפי שכותבת לאה גולדברג:

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל

עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,

עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,

לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל

בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,

לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.

לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

היכולת הזאת, לחיות את החיים מבלי להפוך אותם לשגרה משעממת שבה אנחנו ישנים את ימינו, אלא להפך, מביטים  בכל כאילו זו הפעם הראשונה, היא זו שביכולתנו  לתרגל אם ברצוננו לקלוט את ההשראה.

כאשר מדברים על השראה ישנו מפתח נוסף שניתן להתייחס אליו, המשלים את יכולתנו להיות בקשב אל העולם סביבנו. המפתח אליו אני מתכוון הוא היכולת שלנו להיות קשובים למעיין ההשראה האין סופי הטמון בתוכנו. המשפט "לדעת פירושו להיזכר" המיוחס לאפלטון, מרמז לנו על מפתח זה. אפלטון מנסה לכוון אותנו לרעיון המהפכני שאותו למד מהמורה שלו, סוקרטס. סוקרטס דיבר על יחסי מורה-תלמיד ועל הקשר המיוחד ביניהם. הוא טען שהמורה לא יכול ללמד את התלמיד דברים חדשים שאינו יודע. כל מה שהמורה יכול לעשות הוא לעזור לתלמיד להיזכר במה שהתלמיד כבר יודע בתוכו. המורה עוזר לתלמיד "ליילד" מתוכו את הידע, כמו מיילדת שעוזרת לאישה ההרה ללדת את ילדה. לכן, לא ניתן ללמד את כולם את אותו הידע. המורה צריך להכיר את התלמיד בצורה עמוקה ולספק  לו את המזון והכלים שיעזרו לו לגלות את הידע והעוצמה הטמונים בתוכו. ביהדות יש משפט שמתאר את אותו רעיון בצורה דומה: "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ" (משלי כ"ב, ו').

איך כל זה קשור להשראה? התשובה טמונה בשם נוסף למילה השראה, שם מסתורי שמגיע מיוון העתיקה: "נשיקת המוזה". ביוון העתיקה נהגו לומר שהאמן מקבל נשיקה מהמוזה ואז הרעיונות היצירתיים מתעוררים בקרבו. מי היו המוזות? במיתולוגיה היוונית הן תשע בנותיו של זאוס והן מסמלות את האמנויות השונות (שירה, טרגדיה, קומדיה, מחול, אסטרונומיה ועוד). פרט חשוב מאוד בסמליות שלהן קשור לאמא המיתולוגית שלהם, אלת הזיכרון: מנמוזין. מדוע ההשראה נולדת מהזיכרון? תשובה לכך ניתן למצוא במשפט נוסף המיוחס לאפלטון: "האדם הוא אל, אבל הוא שכח זאת". הכול נמצא בתוכנו. כל התשובות, כל הרעיונות, כל היופי והיצירתיות נמצאים בהישג ידינו. כל מה שעלינו לעשות הוא להתבונן פנימה ולצלול אל תוך העולם הפנימי שלנו. במצרים העתיקה טענו שלכל אדם יש שמש פנימית, אור שמיוחד רק לו עצמו. הייעוד של כל אדם הוא להצליח לגלות את השמש בתוכו ולאפשר לה להקרין את אורה בעולם כולו. העולם החשוך שלנו זקוק לשמש. כל אחד מאיתנו יכול להיות מעיין של השראה, לא רק לעצמו, אלא גם לאחרים.

אסיים מאמר קצר זה עם אותה הבנה איתה התחלתי. ההשראה היא כוח מסתורי ובלתי מפוענח, שכאשר אנחנו מתחברים אליו אנו נישאים בזרם אדיר של רעיונות יצירתיים שעלינו לתפוס ולהגשים, אחרת הם פשוט נעלמים. המפתח להתחברות לזרם הזה הוא היכולת שלנו להיות "ריקים". לדעת להקשיב באמת לעולם סביבנו ולתוכנו פנימה. להסתכל על העולם כל פעם מחדש, כילדים שרואים אותו בפעם הראשונה. להעז לא להירדם אל תוך השגרה. אז מתרחש דבר המופלא. אנחנו מתחברים לאור שבתוכנו ומסוגלים להקרין אותו הלאה, ולהעניקו לאחרים.