יחסים נכונים, תבניות טבע

כפילוסופים אנחנו חוקרים את היחסים בינינו לבין הסביבה בה אנו חיים, בינינו לבין עצמנו, בינינו לבין הסביבה האנושית. אנחנו מנסים ללמוד מכך על עצמנו ועל התפקיד שעלינו לקחת בתוך מערכת היחסים המורכבת.

"חלקיק אחד של אבק מתעופף, ומקופלת בו האדמה העצומה כולה; פרח אחד מלבלב, והיקום עולה מתוכו" (משפט זן בודהיסטי).

כל מי שצפה בגוני הסלע של הרים מדבריים משתנים בהתאם לזווית קרני השמש, כל מי שהישיר מבטו לקו החוף בים וצפה בגלים הנשברים בעוצמה, כל מי שהרים את מבטו לשמים והתבונן בענני נוצה נעים עם הרוח – יודע כי החוויה של התבוננות בטבע ובאיתניו, מרתקת ומעוררת השראה, מאזנת ומביאה שלווה. 

לפעמים אנו עוצרים להתפעל מתצורה שיצר סחף טבעי בוואדי לאחר שטפון, בתוואי של מצוק פיסולי, או במורכבות של עורקי עלה אחד מיוחד. מתפעלים מכתמי הטחב והחזזית על פני סלע סחוף רוחות, או מכיפת הכוכבים הזוהרת בשמי לילה חשוך. תבניות הטבע, הנראות לנו בו זמנית מגוונות וחזרתיות, מוכרות ומפתיעות, מהדהדות סדר נשגב, שדחף פנימי בתוכנו שואף לחזור אליו שוב ושוב. 

מהו אותו סדר? ומדוע אנו שואפים להיטען בהוויה שלו שוב ושוב? 

המשורר האנגלי ויליאם בלייק היטיב לתאר זאת, "לראות את העולם בגרגר חול, ואת הנצח בשעה", משפט המהדהד את האימרה שהייתה חקוקה במקדש אפולו בדלפי, "דע את עצמך ותדע את העולם ואת האלים". קיימים קשרים בלתי נראים בין כל מישורי הקיום המקבילים, המחברים אותם לאחדות קוסמית אחת. קשרים כאלו באים לידי ביטוי מוחשי, כאשר היחסים בין המרכיבים שלהם מהדהדים זה את זה; היחסים במושא הנשגב מתקיימים גם בתוכנו. חוכמה עתיקה מלמדת אותנו ש"כמו למעלה כך גם למטה", ובתרבויות הקדומות בהן חי האדם בהרמוניה עם הטבע, לא הופרד הקיום הארצי, היום-יומי, מהקיום הרוחני, הנשגב – הם נתפסו כשלמות אחת.

סדר אוניברסלי

היחסים, התבניות או החוקיות שאנו מזהים בעולם הסובב אותנו, הם רמזים שהמציאות מפזרת עבורנו כדי לסייע לנו להכיר את עצמנו טוב יותר. אלו רמזים שהקירבה אליהם וההיכרות איתם יכולים לא רק לסייע לנו להכיר את עצמנו טוב יותר, אלא גם להיות טובים יותר – להיות קרובים יותר למימוש הפוטנציאל האנושי הקיים בנו. לא פוטנציאל שקשור לכישורים, רכוש או תארים שאנו אוספים במהלך חיינו, אלא ליכולת להתרחב מעבר לגבולות האינסטינקטים, הרגשות והדעות שלנו, ולהתעלות למרחב שמגיב אל השונה והזר, המאתגר והמטריד, כהוויה אנושית מתפתחת שמתקיימת בהרמוניה עם סביבתה. אדם שנמצא בדרך של התפתחות אנושית, ולא רק בריה מתקיימת.          

אמנים, משוררים, מיסטיקנים וגם מי שיוצא לשגרת יומו מהבית אל מקום העבודה, מחפשים בתבניות הללו נחמה, תחושת רציפות, הצצה למסתורין האלוהי. התבניות של הטבע, הן התבניות של התאוס האלוהי בתוך הכאוס, אבל במבט חטוף, הן נתפסות על ידינו כתבנית אקראית חסרת סדר, כאוטית. כאוס שבאופן פרדוקסלי משרה עלינו הרמוניה ושלווה. תבניות אלו שאנו רואים בשמים, מזהים על הקרקע, בצמחים וגם בגוף האדם, הן ביטוי של חוקיות שאנו מתקשים לקלוט בהתבוננות בעינינו הפיזיות בלבד.

הפילוסוף הוא האדם שמתחיל לשים לב לתבניות הללו, ולזהות אותן בעצמו. כאשר אנו שמים לב ליחסים בין הדברים אנו זוכים להצצה אל המסתורין של בריאת היקום. חיי היום-יום דואגים להקהות את חושינו מהבחנות כאלו. אנו שוכחים את העובדה הפשוטה, שהמסתורין הבסיסי של החיים והסדר המקופל בהם יכולים להשתקף בגרפיטי בקרן רחוב, בדיוק כשם שהם משתקפים בנוף עוצר נשימה. יכולת הזיהוי היא תחילה של מסע המשנה את היוצא אליו, ואת האופן שבו הוא חווה את העולם סביבו.

בספר "על אודות האדריכלות", מתאר ויטרוביוס, אדריכל בן המאה הראשונה לפני הספירה, את היחסים המתקיימים בין האיברים בגוף האדם, כהקבלה ליחסים המתקיימים בטבע במגוון צורות חיים ומוכרים כ"יחס הזהב". לצורך ההדגמה, "גוף האדם מעוצב על ידי הטבע כך שהפנים, שהם המרחק בין הסנטר לקצה העליון של המצח במפגש עם קו השיער, מהווים אחד חלקי עשר מהאורך הכולל שלו; זהה למרחק כף היד הפרוסה, ממפרק כף היד עד לקצה האצבע האמצעית". האם זה מקרי, או שמא כוונה אלוהית? את התשובה לכך אשאיר לכל אחד מכם למצוא בעצמו.

"האדם הוויטרובי" שצייר לאונרדו דה-וינצ'י הוא תיאור ויזואלי של הממצאים שמעלה ויטרוביוס במחקרו אודות היחסים המתקיימים בגוף האדם – יחסים שבין העיגול והריבוע, סמלים המקבילים לעולם השמיימי ולעולם הארצי בהתאמה. 

מלכת הפרופורציות באמנות הקלאסית כונתה "הפרופורציה האלוהית", והומחשה בצורה המרהיבה ביותר בציור "בריאת האדם" של מיכאלנאנג'לו בתקרת הקאפלה הסיסטינית, כאשר אצבע האלוהים כמעט ונוגעת באצבעו של האדם, בשני המקרים האצבע המורה שמבטאת בצורה הכי מדויקת את יחס הזהב.  

יחסים אוניברסליים

המשיכה הבסיסית שלנו לצורות המבטאות יחסים הרמוניים קשורה לאחדות שאנו מזהים בין כל הדברים. אין הכוונה לתחושת אחדות רגשנית, לדעה אישית, לתיאוריה מדעית או להעדפות אופנתיות או חברתיות. זו אחדות שלעתים אפילו מערערת על העקרונות על-פיהם אנו חיים, וסותרת אותם, קוראת לנו לבחון אמיתות הנמצאות מעבר למוכר, מעבר למה שנמצא על פני השטח.

פיתוח המודעות שלנו לחוקיות שמצויה באמנות ובטבע דומה ליכולת שלנו לפתח רגישות ליחסים שאנו מקיימים עם האנשים לצידם אנו חיים, בעלי החיים והטבע בכללותו. לאחר שאנו מביטים זמן מה בפרפר שעף מפרח לפרח בגינת הבית, אנו מתחילים לזהות דפוסים התנהגותיים שחוזרים על עצמם, ובמהלך ההתבוננות והגילוי קורה משהו עמוק ובלתי צפוי שמרתק אותנו. מתוך ההתבוננות במשק כנפיו של הפרפר אנו לומדים משהו על עצמנו.

הטבע מייצר את החוקיות שבו מחומר ומאנרגיה. באותו אופן, גם החומרים מהם אנו יוצרים אמנות הם הקשרים האישיים, הרעיונות והרגשות, וכוללים גם את התודעה האנושית. האמנות עושה שימוש באבני בניין שונות כדי לייצר את היחסים הנכונים שייצרו את המתח הנכון בין מרכיבי היצירה, מתח שככל שיצליח לדמות חוקיות אוניברסלית בדיוק רב יותר, כך גם יצליח להדהד בתוכנו את אותה אמת ולהכניס אותנו אל תוך היצירה. 

אבני הבניין משתנות לפי תחום היצירה, יהיו אלה מטפורות לשוניות, הרמוניה, קצב, מלט, עץ או קומפוזיציה, אך בכולן יש לנו, בני האדם, היכולת לעשות סדר ולנסות לחקות את הסדר הקיים בתוכנו ובינינו. היחסים בין אבני הבניין הללו יוצרים תבניות המשקפות את המסתורין של הקיום. 

בתקופות קדומות יותר נתפסה האמנות כיכולת לתפוס את החוקיות האלוהית, ולבטאה בחומר. 

כך למשל, בקתדרלות הגותיות האיזון והמתח בין צורות שחוזרות על עצמן בשינויים קטנים ובמקצבים קבועים, עודדו באדם את המודעות להרמוניה הקוסמית, לאור האלוהי. כך גם במקדשים הקדומים יותר של יוון הקלאסית, בהם היחסים הנכונים בין חומרים, בין חללים ובין צורות צבעים ואור, היו העתק בזעיר אנפין של היקום, אשר סייע לאדם לדמות את החיבור הקיים בתוכו בין שמים לארץ.

האדריכל כריסטופר אלכסנדר חקר עיירות וכפרים ברחבי העולם, שמתקיימת בהם "איכות ללא שם". 

מקומות בהם הביטוי האסתטי הטבעי משקף יחסים קרובים יותר לאלו שאנו מזהים בטבע. אלכסנדר מצא שלא תכניות אב מפורטות הן אלו שהצליחו ליצור קהילות משגשגות ומלאות חיים, אלא אנשים רגילים, שהשכילו לייצר את האדריכלות שלהם מתוך התבוננות בדפוסים הטבעיים של חייהם והעתקתם לחומר.  

כאשר יש למקום מעשה אדם תכונה זו, הוא הופך לחלק מהטבע. זהו גם הכיוון שאליו אנו חותרים בניסיונותינו לגעת באותו מרכיב סודי של היקום שאנו מכנים רוח או נשמה.  מה שהופך אותנו לבני אדם איננו סכום האיברים שלנו, אלא היחסים ביניהם, החיבור ביניהם, לא רק מבחינה פיזית, צורנית ותפקודית אלא בעיקר כביטוי של חוק הטבע, בתוך החיים.

* מכון פידיאס  לאדריכלות ולאמנויות פלסטיות