לאורך ההיסטוריה האנושית, תמיד היו תרבויות אשר הכירו את המסתורין של האדם והעולם, וידעו לאפשר לאלו המעוניינים בכך תהליך של חניכות. מהי חניכות מיסטית? מהי חניכות מאגית? ואיך הן קשורות למהות החיים ולתפקידו של האדם בעולם?
בתי בת הארבע וחצי עומדת במרכז הסלון, מצביעה על תמונתה עם שיער קצר ומבקשת תספורת. אני, זוג מספריים בידי, מתקשה לגזור את תלתלי הילדות, שלא ישובו עוד בצורתם הנוכחית והלב נחצה לשניים: ה"אמא" שבי שמתקשה לחתוך, וה"מחנכת" שבי, שיודעת שרגשותיי כרגע אינם רלבנטיים, הילדה מבקשת גדילה, עצמאות, התבגרות ובמילותיה שלה: "אני מחליטה על עצמי!". וכך, מעשה של יומיום הופך לטקס קטן, סמלי.
בתרבויות העתיקות ידעו לציין מעברים משמעותיים בחיים באמצעות טקס. המעבר המשמעותי מכולם היה המעבר של נער או נערה מילדות לבגרות. זהו השלב בו הובלו המתבגרים לתוך חווית המפגש עם גבולותיהם, עם הפחד הגדול ביותר, החושך העמוק ביותר בתוכם, כדי ששם יוכלו למצוא את הכוח הפנימי, האומץ והיכולת הלא מוכרת לחצות את הגבול. המעבר סימל סוג של "מוות" ביחס לחלקים הילדותיים שבהם, ו"לידה" של ממש אל החלקים הבוגרים שלהם.
נכון, גם היום אנחנו יכולים לפגוש במסורות השונות את הטקס הזה בלבוש משתנה: מטקס בר או בת המצווה ביהדות, לטקסי האש בתנועות הנוער, ועד לסיום קורס בצבא. אך האם אנו יודעים "לעשות שימוש" ברגעים הללו, כפי שידעו חכם השבט, הכוהן או מרלין הקוסם בתהליך חניכותו של המלך ארתור? האם אנו יודעים להיעזר בשלב המעבר לצורך "האצה" של תהליך ההתפתחות של המתבגר, החניך? האם החוויה תיזכר כרגע משמעותי בחייו, כזה שלפניו ואחריו הדברים אינם אותו דבר? נראה שלצורך כך נדרש יותר מרגע אחד, מעשה אחד או טקס אחד. לכך נדרשים חיים שלמים שמכוונים לתהליך של חינוך להתפתחות פנימית, או כפי שנהוג היה לכנות זאת במסורות העתיקות, תהליך של "חניכות לאמת".
לחשוף את המסתורין
מהי אם כן אותה "אמת" אותה חיפשו ולאורה חינכו תרבויות עתיקות, כמו אותם שבטים אינדיאנים, כמו חניכי מצרים העתיקה, או תלמידיו של פיתגורס בבית הספר למסתורין?
התפיסה שניתן למצוא בכל אחת מהתרבויות הללו, וכן ברגעים שונים בהיסטוריה, במקומות שונים בעולם, מתייחסת אל אמת נסתרת מהעין, שהיא מהות החיים ויש לה קשר לתפקידו של האדם מאז ומתמיד. האמת הזו מספרת על חוקי הטבע, על ההכוונה של הטבע בתהליך ההתפתחות והאבולוציה, ועל מחויבותו של האדם לבטא דבר אחד: להיות "כלי שרת" עבור הטבע על ידי כך שיחיה חיים שבמרכזם עומד תהליך של התפתחות ההכרה. זה ה"מסע" בו עסקו כל החכמים מאז ומעולם, ומלבדו הכול "קליפות" של צורות מתחלפות שחשיבותן משנית.
עד כמה שניתן לדבר על תהליך של התפתחות ההכרה, היכולת לעסוק בכך באופן אינטלקטואלי הינה מוגבלת. ההתפתחות איננה תוצאה של הבנה אינטלקטואלית, אלא תוצר של חינוך עצמי וחוויה אישית. מדובר על דרך שבה אדם מזהה את ציר חייו בתהליך מתמיד של למידה, התפתחות וגדילה, ומעצם כך הוא מזהה קשר בין הדברים שנקרים על דרכו. דבר אינו שרירותי; קיימת אחדות בלתי נראית בין החוויות השונות. על מנת לעבור ממצב של ריבוי למצב זה של אחדות – כלומר ממצב בו חייו של האדם הינם אוסף של אירועים חיצוניים, למצב בו חייו הינם תמיד דבר אחד: תלמידות, נדרש תהליך של חינוך. זהו חינוך שונה מאוד מזה הקיים במערכות החינוך המוכרות. זהו חינוך שבו יש משמעות עצומה לקשר שבין התלמיד למורה, והמורה אינו מעביר ידע, אלא הוא מורה של חיים. הוא מורה משום שהוא חווה את מה שהוא מלמד, הוא מורה משום שהוא בעל ניסיון. הוא אינו מלמד את מה שהוא בוחר ללמד, אלא מעביר הלאה את מה שהוא עצמו קיבל מהמורה שלו. הוא מהווה חולייה בשרשרת ארוכה של מורים ותלמידים שצעדו באותה הדרך, לאורך ההיסטוריה האנושית. המורה תמיד יכוון לדבר אחד – ל"חינוך העצמי" של התלמיד, כלומר להביאו למקום בו יתעוררו בתוכו הכוחות הפנימיים: האומץ, החכמה והידיעה הפנימית, עד שלא יזדקק עוד למורה, ויוכל גם הוא להמשיך ולהעביר את החכמה לתלמידים הבאים.
החניכות בחברות המסורתיות: כל אדם הוא חלק מהשרשרת
בחברות המסורתיות העתיקות, החיים נוהלו על פי קצב מסוים, עם שלבים מסודרים וקבועים שנקבעו בהתאמה לשלבים שאותם חווה האדם במהלך חייו, ובהתאמה למחזורי הטבע. בדיוק כפי שכל צמח שחי בסביבה טבעית ופורייה צומח ונובל בהתאם לעונות השנה, כך השבט או החברה כוונו לספק את המצע המתאים, את החינוך המותאם לחוקי הטבע ולאדם עצמו. זאת, על מנת לאפשר לו להגשים את הפוטנציאל האנושי החבוי בו, להובילו לדרך של תלמידות.
נכון אמנם שכל אדם יחווה את התהליך באופן פרטי מאוד ומיוחד לו, אבל הציר, העקרונות, הכלים, הם אותם כלים אוניברסליים ונצחיים.
בחברה המסורתית התקיימו שלושה סוגים של חניכות: חניכות שבטית, חניכות מיסטית וחניכות מאגית. גם היום, כשאנו נמצאים בדרך של התפתחות ההכרה, פועלים עלינו שלושת השלבים הללו, אלא שהיום החברה והקהילה כבר אינם ממלאים את תפקיד ההכוונה באופן המסורתי.
החניכות השבטית מתבססת על התפתחות כרונולוגית, בהתאם לגילו של האדם. תפקידה לעזור לאדם לעבור משלב גילאי אחד למשנהו בתוך החברה. במשך חיי האדם ישנן שלוש תקופות גיל בסיסיות, בהן תפקידיו משתנים:
הילד – תפקידו לקבל. בשנותיו הראשונות צריך הילד רק לקבל, ובהדרגה יקבל אחריות בתוך החברה.
המבוגר – צריך לפעול על פי מה שקיבל ולהוסיף על כך את ניסיונו האישי. לבנות ולבטא את עצמו על ידי שיהפוך את הידע שרכש לניסיון.
הזקן – תפקידו לתת, להעביר הלאה. רק לו יש את הפרספקטיבה הנכונה על החיים בזכות הניסיון והיכולת להביט לאחור. הוא "חכם השבט", הוא זה שיעביר את החכמה בעזרת המיתוסים, הסיפורים שמצפינים בתוכם את החכמה.
זוהי ההתפתחות הטבעית בחברה – הדור הראשון מעביר לשלישי, השני לרביעי וכך הלאה. במבנה השרשרת הזאת, אין אדם שהוא מחוץ לשרשרת.
כיום, בעיקר בחברה המערבית, כשהקריטריון הוא עד כמה האדם הוא פרודוקטיבי, לזקנים אין כמעט תפקיד בחברה. דוחקים אותם הצידה, אל מחוץ למסגרת. המבוגרים, בגלל היותם שקועים בעשייה היומיומית, מוצאים עצמם כלואים בתוך ראייה סובייקטיבית. אין להם את הזמן הנחוץ לצורך הבשלה, לכן חסרה להם הפרספקטיבה הדרושה על החיים ונוצר אלמנט של שחיקה.
אדם יהיה מאושר באם מצא את מקומו בתוך החברה, את אותו הדבר שמאפשר לו לחיות במתח הנכון ולהוסיף את התוספת האישית שלו למרקם הכללי. הוא יהיה מאושר אם אין עליו עול כבד מדי, אך גם לא מעט מדי נתינה. לשלב זה אמור להגיע החניך בחניכות השבטית. כאן מסתיימת בניית הכלי, מכאן הוא נקרא לחניכויות הבאות.
החניכות המיסטית
זוהי חניכות פסיבית. האדם בשל לקליטה, אך אינו עושה דבר מיוחד כדי להתפתח. חניכות זו מטרתה להעיר את האדם ולאפשר לו להיווכח באופן ברור בקיומו של העולם הרוחני. דבר זה מתרחש על ידי מצבים של "הארה" רגעית בהם האדם מתעלה, רואה או חש משהו, ואז חוזר למצבו הקודם. חוויות אלה יוצרות את החיבור בין העולם הרוחני לעולם הקונקרטי. האדם נפתח לתפיסת עולם רחבה יותר. הוא קולט משהו מהחוקיות של הטבע. "רואה" לרגע קט את ה"אמת", באופן חלקי אך חד משמעי. שלב זה מקנה את הידיעה אך אינו מקנה עצמאות.
האדם נמצא בחלל ובזמן הנכונים במצב של קליטה, הוא "עולה ונפתח" לראייה רחבה, אך לאחר מכן "שב ונופל" בחזרה למקום בו הוא נמצא בסולם ההכרתי. בדיוק לשם מכוון הטקס בתרבויות אותן הזכרנו. ה"מורה", החכם, המחנך, יוצר עבור החניך את החלל והזמן המסודרים באופן מכוון, עם הצליל, הריח והאווירה המתאימים, בכדי שיהוו צינור דרכו יוכל החניך לחוות את חוקי הטבע באופן מזוכך.
בחברות ובתרבויות העתיקות, טקסי הדת והחג היו הזמן והמקום בו עברו התלמידים והחניכים את הטקסים המיסטיים.
החניכות המאגית
זוהי חניכות אקטיבית, הדורשת מאמץ. זהו תהליך של שינוי פנימי, אלכימיה. תהליך המעלה את האדם מדרגה אחר מדרגה, דרך של טיפוס. זוהי הדרך המקנה לנו עצמאות. האדם צועד בתוך החיים עם הידיעה שרכש בחניכות המיסטית, ואם קיים בו שכנוע פנימי שהמיסטיקה אכן קיימת, הוא יתחיל את הטיפוס מעלה, וחייו יקבלו משמעות חדשה. כעת, כל שלב אליו יעפיל הוא שלו. זוהי הדרך היחידה לעצמאות רוחנית.
החניכות המאגית מבקשת שליטה עצמית, חינוך עצמי, עלייה של שלב אחר שלב בתהליך ארוך אך בלתי הפיך. כל מדרגה שעולים בה שוב אינה אובדת, מה שהאדם השיג שייך לו. הוא עצמו בנה את המדרגות שלו. חניכות זו דורשת מהאדם לתת, לטפס בעצמו במעלה הציר האנכי, ולא לחכות להארה הרגעית. כל שלב חדש שמגיעים אליו הוא התקדמות נוספת בדרך לעצמאות. עבור זה ש"צועד בדרך", החיים עצמם הם התהליך, הם הופכים להיות כל כולם חלק מהחניכות המאגית.
החניכות המיסטית צריכה להוות גשר, ושתיהן יחד – החניכות המיסטית והמאגית – צריכות לעבוד במקביל. זוהי הדרך להתפתחות הרוחנית.
כשאנו מחפשים דוגמאות בהיסטוריה לחברות שמימשו תהליך של חניכות לאמת, אנו מוצאים שכמעט בכל תקופה היה המשך של שרשרת המורים והתלמידים שהעבירו את החכמה מאחד לשני. מצרים העתיקה, יוון של פיתגורס, הבודהיזם הטיבטי ועוד. גם בתקופות חשוכות יותר בהיסטוריה תמיד היו אלו שהמשיכו לשמור על סודותיה של החכמה העתיקה. מדוע נשמר תמיד תהליך החניכות בסוד? מדוע אין עקרונות וכלים כתובים שניתן לחקותם ולממשם בכל רגע, עבור כל מי שחפץ?
כנראה שככל שנרבה במילים, כך נמעיט להבין במה באמת מדובר, מהו באמת המסתורין, מהי החניכות ומה חווה האדם שעובר תהליך שכזה. המילים הן לפעמים רק מכשול, מגבלה, הטעיה, ובהמשך הן יכולות להוות מקור לשחיקה, אם יפלו על אזנים ערלות. תהליך כזה של חינוך וחניכות דורש התמסרות לדרך עצמה, ולמורה הנכון המבטא את הדרך עצמה.
איך נדע שאנו מוכנים? כיצד נזהה את המורה? ובכן, בעניין זה נאמר: "כשהתלמיד מוכן, המורה מגיע".