מפגש בין חלונות, בזמן סגר, עם רחל. אישה מדהימה, שלימדה אותי קשר אנושי מהו. על הצורך הבסיסי לפגוש את האחר במעגלי הזמן והחיים ולחיות יחד. כמה שברירי ועוצמתי וכמה חמקמק.
זה היה עוד אחד מאותם רגעים בנאליים של היום יום. אלו שנדמה שכבר עשינו מיליון פעם. לא רגעי הזוהר, אלו של ההרגל. הכביסה. מטלה עתיקת יומין, מציקה והכרחית. מצאתי, שדווקא בהרגל הזה יש אלמנטים פילוסופים מכיוון שהם דורשים תשומת לב, מאמץ, מיון, סדר ואסתטיקה. מעל לכל הם דורשים שהות ותכנון, דיוק ואינטליגנציה בחלל ובזמן כדי לייצר זרימה תקינה (חשבו על התרגול הזה בהגיעכם לסל הכביסה בפעם הבאה).
התקופה הייתה ימי הסגר והכביסה הייתה בריחה ובקשה לעוגן של שפיות ויציבות. כעת זה אולי מעלה חיוך, אבל אז, אלו היו רגעי החסד שלי. התנועות האוטומטיות הללו, הפכו למעין טקס. פעולה שיש בה גם מן הצורך וגם רגע של קדושה.
וכמו שמידי פעם, משאלותינו מתגשמות, מבלי שהבנו איך ולמה, פגשתי בה לראשונה.
רחל, שכנתי הטובה ממול היא קשישה למראה, מרובת קמטים וגוף רזה, ניצבת בחלון הישן. היא תולה סמרטוט ישן ומטלית אבק ואני שתי מכונות של בגדי זאטוטים ומשפחה. עינינו נפגשו, מחייכות ומיד התחלנו לשוחח.
היא ידעה שמתגוררת כאן משפחה עם ילד, לפי תחלופת הכביסה והפרחים באדנית. זה הזכיר לה את ילדיה, כשגידלה אותם בגפה, אי שם באמצע המאה הקודמת ונזכרה בכביסות הרבות שעשתה ביד בצעירותה.
כשהחלון הרעוע בחדרה נפתח, ניתן היה לראות את ה"ונטילטור" הישן מסתובב מבעד לווילונות התחרה העילאיים שנהגה בצעירותה לרקום. אמרה שאין לה מזגן, כי זה נורא יקר ואין בזה כל צורך כי הונטילטור עובד "מצוין". רחל חייכה תמיד, פניה חרושות הקמטים שיוו לה מראה מפואר של גברת.
רחל שיתפה אותי בגילה, מכאוביה הפיזיים והרגשיים, עברה התעסוקתי, המשפחתי וסיכמה בכך שהיא שמחה על חייה. לשאלתי מי לצדה היום, נאנחה ואמרה שבגילה ילדיה אינם לידה. כל אחד מהם גר ב״רילוקיישן״ (זה בחוץ לארץ היא הסבירה…) ביבשת אחרת. הם "עושים חיל" כלשונה בקריירה במחשבים, שאיננה מבינה עד הסוף. בתוגה אמרה, שנכדיה גדלים מול עיניה ואחת לשבוע מדברים בזום שמסדרת לה המטפלת.
ראיתי בעיניה את כמיהתה להמשיך את השיח, התמלאתי קירבה וליבי נפתח. שיתפתי פעולה והתמסרתי לכל שאלותיה. רחל עשתה מאמץ להמשיך לעמוד ולשמוע מבעד לחלון. סיפרתי עלינו כל מה שרצתה לדעת. היא מצידה סיפרה שמזה כמה שנים כמעט ואינה יוצאת מהבית ונשמרת עוד יותר מאז הקורונה. אבל מקפידה "לקבל קצת שמש מהחלון וזה נהדר כי גם כך אין יוצא ואין בא”. לפעמים סתם שתקנו והיא פשוט הביטה בי תולה כביסה מלאת נחת. אני מדמיינת לי איך נראתה בגילי ועם הילדים ואיך ביתה מבפנים.
רחל ואני חיפשנו זו את זו בחבלים. בכל שעה ביום בה נכנסתי לאמבטיה, המבט הלך לשם, לחבלים ולחלון, באוטומטיות, בתקווה למצוא אותה. כל שיחה הסתיימה בכך שנזמין אותה אלינו פעם לארוחת שישי או חג – ולבסוף היא התרצתה והסכימה. חג הפסח הגיע אך רחל אושפזה למשך חודשיים. כשחזרה מצבה הבריאותי החמיר וניכר היה שהיא סובלת ומתקשה לעמוד, רזה יותר וחיוורת.
היא שיתפה אותי בכל הריבים בקשר המר עם המטפלת, שלדבריה מתייחסת אליה כאילו כבר מתה ועושה בבית, כבשלה. "נותנת לי להרגיש זרה בבית שלי מזה למעלה מ-60 שנה” עיניה התמלאו עלבון והשפלה. המילים כמו חדרו לליבי. אולי אלו אוזניי ״הטיפוליות״, אך נדמה שמעל לכל, כבודה נרמס כשביקשה יחס אנושי ואוהב מול חוסר האונים, הבדידות והתלות של הזקנה.
חברנו כך זו לזו בחיבור עדין. בכביסה המשכנו להיפגש, כאילו קבענו בבית קפה או מסעדה. ציפיתי תמיד לבואה והיא לי. לפעמים נדמה היה לי שכמעט בכוחה האחרון, תלתה כל יום מעט מלבניה וסמרטוט האבק שמתנופף ברוח רק כדי להגיד שלום. כך ידעתי שהיא מרימה דגל של נוכחות וניצחון, כמו התגברה במשהו על מכאוביה ואומרת לעצמה ולעולם – אני כאן! ואני- יכולתי להתחיל את היום עם חיוך שקט והודיה.
הרגשתי שרחל חודרת לליבי. רחל הפכה לחלק ממשפחתי, מהנוף ומהיום יום. הכביסה הפכה מ״מטלה״ למשהו קסום ורגע של ביחד. הפוגה אנושית וציפיה פשוטה למפגש של עיניים טובות. גם אם התוכן היה קשה או מכביד – מסיפורי החלוציות והמלחמות, עצם השיחה מילאה אותי בחום וזיכרון של געגוע. מן קשר של פעם.
בני נדב, שכבר שמע אודותיה והספיק להכיר אותה, דרך אותם החבלים. כך בשיחה בלב פתוח ביניהם, סיפר לה בפשטות וברצינות גמורה וענה לכל שאלותיה על חבריו, על קורותיו בביה”ס, חוויותיו מסופ״ש, כפי שילד בן 9 בעל דמיון יכול. בסוף השיחה, הצהיר שהוא רוצה שנאפה לה עוגה כדי שנביא לה בשבת הקרובה. רחל שמחה מאוד ומיד הסכימה. נדב רץ לחדרו והביא את הפנקס, ששמור בדרך כלל לרשימות מכולת, מקרי בלשות וחקירות מדעיות. רחל מיד הבינה את גודל המעמד ושיתפה פעולה. היא נתנה לו את כתובתה המדויקת והסבר מפורט כיצד להיכנס לבניין. סיכמנו שנבוא בשבת הקרובה.
אחרי יומיים, הוצב שלט של תמ"א בפתח הבניין של רחל. הופתעתי וחיפשתי אותה כדי לקבל עוד פרטים. אבל היא לא היתה. רחל גם לא נראתה בבוקר שלמחרת. ביתה היה חשוך והתריסים היו מוגפים. הדבר הדאיג אותי והחסרתי פעימה – שיתפתי את בני משפחתי בדאגתי לרחל. השבת הגיעה, אמרתי לנדב שהיא איננה, אולי הלכה לביה"ח לעוד טיפול ונשארה. אולי תחזור בעוד כמה ימים. חיכינו. ובכל פעם כשנכנסתי הביתה כששער החניה נפתח בלילה, או מוקדם בבוקר כשיצאתי לעבודה, מבטיי, באופן אוטומטי, חיפשו אותה בין החבלים – אך לשווא. רק סמרטוט האבק הכתום המרובע והקטן מתנופף לו ברוח ללא דורש.
החלטתי לחפש אותה. הייתי נחושה למצוא אותה. ניסיתי בטלפון הנייד שנתנה לי, התקשרתי לבתי חולים. אפילו בדקתי בחברה קדישא. אך הכל לשווא. רחל הייתה ופשוט נעלמה.
הכל נדמה שקפא: התריס נותר פתוח (שלא כהרגלה של רחל). אף אחד לא הגיע לפרוק את הדירה, אין מודעת אבל או מידע לשכנים, אין זכר למטפלת. חדר השינה שלי מביט לעבר וילון התחרה שלה שנותר בגפו, ורק הונטילטור מבצבץ כעדות לחיים שהיו פה עד לא מכבר.
חודשים עברו בחידה, ואותו סמרטוט כתום דהוי על החבל מבקש גאולה, יחד איתי, מחפש תשובה.
תחילה חשדתי בתמ״א כבכוח רשע שלקח אותה ממני, ללא כל אזהרה. אחר כך חשבתי, שאולי העבירו אותה דירה והיא בטוב במקום בטוח, מקבלת יחס חם בבית אבות או דיור מוגן. אולי כך אני רוצה לקוות. שהיא תזכה לימים של עדנה, אהבה, כבוד ואור בסוף חייה.
עד עכשיו, איני יודעת מה עלה בגורלה של רחל האהובה. אך אני יודעת, בוודאות, שהיא הייתה עבורי מורה גדולה.
גם אם דרך חבלים, ביד המקרה, או ברגעים הבנאליים של היום-יום שניים נפגשים, יש שם הזדמנות יקרת ערך של גורל משותף. חיים משותפים.
הקשר ביני לבין רחל היה מנשמה לנשמה, מלב ללב. זאת אני יודעת. גם אם לא יצא לנו פיזית לגעת או לחבק, או אפילו לבקר בבית זו של זו, היה מפגש אנושי. היה קשב, מבט חם, הליווי לצד החיים בעיניים טובות של המשכיות ומשמעות – היא לי ואני לה. למה כולנו זקוקים, אם לא לזה?
היות ועד היום לא היה שינוי בחיצוני, נותרתי ללא רחל בחיי, אבל עם מספר שאלות פתוחות, חלקן קיומיות.
רחל העניקה לי תזכורת לכך שכולנו קשורים באמת. בקשר בלתי נראה ועדין של אנושיות, רצון בסיסי בכבוד, אהבה, שייכות ורצון בחיים של תוקף ומשמעות אצל האחר.
זה גרם לי לתהות – כמה כאלו הזדמנויות יש מסביבנו לתקשורת מקרבת ואיננו רואים אותם ככאלה?
כמה המופע הזה, של ה״אני״ כפי שאני מכירה אותו כעצמי, הוא זמני. כמה שברירי וחולף. היום את/ה כאן ומחר את/ה אינך. לא טוב או רע, זה מה שזה וזה הגלגל. כולנו יודעים זאת אך לא קולטים.
ומה אנחנו עושים עם הזמן?
האם יעבור עלינו ביעף עד שנקטף? האם נדע להיקשר ולהיפרד? האם נדע לא להחמיץ הזדמנויות? האם לנצח נהיה כה טרודים במחר או באתמול?
ומה לגבי החיים עצמם?
האם נסיים עם טעם מר של החמצה או מיצוי והוקרה על מה שיש והיה?
האם ניתן להאיץ את התהליך האנושי בינינו ולא לבזבז את הזמן? האם נתאמץ לנצור את הרגעים הקטנים של היום-יום, ברחל ביתך הקטנה, ולומר עליהם בסוף כל יום תודה?
ובמילים אחרות – האם כולנו קולטים שכולנו רחל? האם כולנו בתוכה? רחל ושכמותה, כמונו, עוד רגע אחד בזמן.
הלוואי, שנדע לדייק את עצמנו לנוכח הכרה הזו ונחפש כיצד להשאיר חותם בעל ערך. רגע לפני שנלך.
מאמר זה מוקדש לך רחל אהובה, באשר תהי, ברוכה את.
שלך, רעות
