מאמר על הזמני, הנצחי והבחירה שלנו בהבנת השאלה ״מהו האדם״.
הזמן מתקדם בכיוון אחד בלבד, מהעבר אל ההווה. הוא זורם בקצב שנקבע מראש, ואנו יכולים למדוד אותו בשניות, דקות, חודשים, שנים, מאות, מילניומים… וגם בפרקי זמן גדולים יותר כפי שנראה בציביליזציות עתיקות, כגון ״השנה ה-X הגדולה״ (עידן) במערב אשר אורכה מעט יותר מ-24,000 שנים או מושג ה״יוגה״ בהודו העתיקה שארוך אפילו יותר.
לנו אין שליטה על קצב הזמן. בין אם הזמן משנה את קצבו, ושניה הנמדדת היום אינה שניה שנמדדה בעבר הרחוק, או איננה השנייה שתימדד בעתיד, אין לנו אפשרות לקלוט שינויים כאלו, כי אין בידינו נקודת יחוס מחוץ לזמן. חיינו מתקיימים בתוך ה״זרם״ של הזמן.
לפיכך, מרגע הולדתנו, אנו מתחילים תהליך ש להתקדמות לכיוון המוות שאי אפשר לעצרו.
בטיבט אומרים כי המטרה העליונה אותה ניתן להשיג בחייו של אדם הינה לדעת כיצד למות.
ב״בהגוודגיתא״1, אחד המיתוסים המפורסמים בהינדואיזם, כתוב ש״כל מה שנולד ימות, רק מה שאינו נולד, יישאר לנצח״. במבט ראשון, נראה כי עלינו לחיות חיים בהתפתחות קווית – מהלידה ועד המוות. אך יש משהו מעבר לזה… כפי שמוצאים בתרבויות המסורתיות, אשר הביאו לנו את הבהגוודגיתא ואת ספר הדיאלוגים המפורסם של אפלטון2, בו הוא מדבר על נצחיות הנשמה. להלן נבחן שני מושגים אלו.
נצחיות הנשמה
במושג זה הכוונה היא שחלק מאיתנו, הנשמה, הינו נצחי, משמע לא נולד ולא ימות.
כפי שברור לנו שגופינו הפיזיים נולדים ומתים, כך גם ברור שלא ניתן לחבר את הנשמה לעצם פיזי זה או אחר. אך היכן נגמר המימד ה״פיזי״ של היקום? האם הוא מכיל את האנרגיה שלנו? האם התחושות שלנו, הרגשות שלנו היום ״פיזיים״ או ״רוחניים״? והיכן נמקם את האינטלקט שלנו, הרעיונות שאנחנו מעלים ושולחים?
אפלטון מיקם את כל אלו במימד ה״מוחשי״ של היקום, מימד בו דברים חולפים, דברים חיים ומתים, לעומת המימד המופשט אשר הינו המישור הטבעי לביטויים של אבי טיפוס נצחיים.
חלוקה זו מאפיינת בדרך כלל את תרבויות המזרח, למרות השימוש במושגים שונים. על פי תרבויות אלו האינטלקט ה-KAMA MANAS בסנסקריט (שמשמעו המנטל של התשוקות, דהיינו, הצד המנטלי של האנרגיה הרגשית, התשוקות, המנטל המושפע מהרגשות) אינו חלק מהנשמה הנצחית וכמותו גם הרגשות, האנרגיה הביולוגית שנמצאת מסביבנו ומחייה את גופינו הפיזיים.
כל אלו נולדים ומתים, אך הם אינם הנשמה.
ובכן – מהי הנשמה? היא מוגדרת כאותו חלק מאיתנו שלא נולד, שתמיד היה, ואשר מתחבר לגופינו הזמני המתבטא במישורי הקיום השונים: הגוף הפיזי, האנרגטי, הרגשי והמנטלי.
הסתכלות זו תופסת את האדם כ״ישות מורכבת״, זמני ונצחי גם יחד, שילוב ״רוחני״ ו״חומרי״ כאחד.
רובנו אינו נמצא בהכרה לנוכחות של הנשמה בתוכנו, ועל כן אין לנו אפשרות אחרת אלא להזדהות עם החלק הזמני שבנו, אותו החלק שנולד ושימות. כל עוד הנשמה נשארת מושג אינטלקטואלי, או רגע בלתי מוגדר, הזהות האמיתית שלנו נותרת סמויה, ואיננו יכולים להיות בהכרה לגבי הנצחיות שבתוכנו. לאלו העוברים תהליך של התפתחות
ההכרה, והמסוגלים ״לחוות״ את נשמתם, ניתנת האפשרות לבחור: להזדהות עם החלק הנצחי שבהם, או להיכנס למוות הבלתי נמנע.
כשאנו מתאחדים עם הנשמה שלנו, החלק החומרי שבנו מקבל מעין אופי של בגד שאנחנו לובשים בבוקר ופושטים בערב. עם או בלי הבגדים, אנחנו ממשיכים להיות ולחיות. גם אובדן הבגדים לא משפיע על מהותנו: כמו שאנו יכולים להחליף בגדים, כך אנו יכולים להחליף את גופנו – וזו בעצם תמצית תורת ״גלגול הנשמות״. במטרה להבין זאת היטב, עלינו לבחון את מושג הזמן.
מחזורים בטבע
הזמן אינו לינארי כפי שהוא נתפס בידי רובנו. אפילו אם זה נכון שהזמן לא חוזר על עצמו, ושהעבר אינו קופץ ומתערבב בהווה, הרי שזמן זורם במחזורים. למשל, בשנה אחת תתקיימנה תמיד אותן העונות על מאפייניהן הדומים.
האביב עם אנרגיית החיים השופעת שלו המשפיעה על כולנו: צמחים, בעלי חיים ובני אדם, ואולי אף יותר מאלו, כאלה שאינם גלויים לנו, כולם מושפעים מהאביב. העצים גדלים ומצמיחים שוב עלים ופרחים; בעלי החיים ובני האדם רגישים יותר לצורך הפיזי והנפשי באהבה; זו אנרגיה במתפרצת מתוכנו החוצה. הקיץ הינו שיאה של אותה האנרגיה.למעשה, לפי המסורת המערבית העתיקה של החניכות – האביב והקיץ קשורים ל״מיסתורין הקטנים״ מפני שהם מאפשרים לנו לגלות את חוקי הטבע וביטוייהם.
במשך שישה חודשים אלו, אנרגיית החיים זורמת מהעולם הבלתי נראה לעולם הנראה, בדיוק כפי שהזרע מוצא את דרכו מתחת לאדמה אל האוויר הפתוח.
ומן הצד השני, סתיו וחורף קשורים למוות ול״מיסתורין הגדולים״, שמטרתם אינה עוד להיות בהכרה לחוקי הטבע, אלא לא לאבד את ההכרה לאחר ה״מוות״ הסמלי של החוקים, כאשר הכל, כביכול, מת.
בחורף העצים מאבדים את עליהם, חלק מבעלי החיים ישנים שנת חורף במחילותיהם, ולבני האדם נטייה גדולה יותר להתכנס פנימה לתוך עצמם ובבתיהם, ולחוות פעולות מופנמות יותר, יחסית לקיץ, למשל לימודים פילוסופיים.
שנה אחרי שנה, זרימת האנרגיה הזו חוזרת על עצמה. כל אביב יביא להתעוררות הטבע, כל סתיו יכריז על מותו הזמני במישור הנראה של המציאות.
מחזוריות הזמן מתקיימת בכל ביטוייו: ממחזור השאיפה-נשיפה ועד למחזור הלידה-מוות שנקרא ״גלגול נשמות״.
למעשה, תהליך גלגול הנשמות אינו אלא המחזור הטבעי של הנשמה, אשר ״מתהווה״ באביב שלה, בעולם הנראה, מתקשרת לגוף חדש ואישיות חדשה (מהרמה פיזית ועד לאינטלקטואלית) ומאוחר יותר, בחורף שלה, עוזבת את הגוף וחוזרת לעולם הבלתי נראה.
מי אנחנו
ניתן להגדיר את הנשמה הנצחית והמחזוריות של הזמן, אבל השאלה נשארת תמיד – האם אנחנו הנשמה שלנו או גופנו? האם אנחנו נצחיים או זמניים? האם נולדנו בחיים האלה, או אולי אנחנו מבוגרים הרבה יותר מהאישיות שלנו? לדעתי התשובה תהיה שונה לגבי כל אחד מאיתנו, על כל אדם לבחור את דרכו.
בהתחלה, לפחות בגלגולים הראשונים, נוכחות הנשמה אינה מורגשת באופן ברור, והאינטלקט נתפס כאמצעי הגבוה ביותר להבנה. אדם כזה יגדיר את עצמו, בדרך כלל, כמכלול של גוף, אנרגיה, רגשות ואינטלקט. כל הווייתו זמנית ומושפעת מחוק הלידה והמוות.
לאדם כזה נצחיות אינה אלא פרי דמיונו או מושג פילוסופי, מכיוון שאין בחוויותיו מרכיבים נצחיים בתוכו.
אבל ככל שעובר הזמן, הוגלגולים חולפים, משהו בתוכנו ״זוכר״ ואין זהו זכרון הגלגולים הקודמים, המועלה להכרה באמצעות טכניקות שונות, אשר מהוות סימן לסקרנות יותר מיטוי לרוחניות אמיתית, ועל כן אינן מומלצות. אלא זכרון זה הוא מעין ״נוסטלגיה״. נוסטלגיה לנצחיות. למשהו אחר, שהוא מואר יותר, צודק יותר, עתיק יותר ואולי אמיתי יותר מהמציאות הזמנית שלנו.
כאשר זה קורה, האדם הנו כמו לוחם העומד בין שני צבאות, ועליו להחליט במי להילחם. האם יהיה כאדם ״זמני״ אשר אולי מאמין שיש לו נשמה נצחית, או כנשמה אשר התהוותה בכדור הארץ בתוך אישיות זמנית?
בשני המקרים על האדם לפעול באינטליגנציה בתוך היום יום, ולהגן על האישיות שלו: להאכיל נכון את גופו הפיזי, לספק רגשות איכותיים לגופו הרגשי ורעיונות טובים לאינטלקט שלו. יהיה עליו ללמוד לנהוג באחריות, באתיקה וביושר בחברה אנושית ובתוך הכרתו האישית.
אבל המטרה הסופית אינה דומה, משום שמטרת הנשמה אינה יכולה להיות זהה למטרת האישיות. האחת היא נצחית, והשניה – זמנית.
לאדם שמזדהה עם האישיות שלו, הזמן תמיד עובר מהר מדי. אדם כזה ינסה תמיד להשיג בחיים אלו את מטרתו הסופית, מכיוון שבמציאות שלו יש לו זמן מוגבל, והזדקנות משמעה קללה. אדם כזה ינסה ״להישאר צעיר״ בכל מחיר, והבריאות הפיזית תעמוד בראש סדר עדיפויותיו, לפני בריאות הרוחנית. המוות יראה לו כמו הסוף של הכל.
לעומת זאת, האדם אשר יזדהה עם נשמתו, עבורו הנצח יהפוך למציאות. בבית הספר של פיתגורס ביוון העתיקה, החניכים נשאלו אם יש להם נשמה. התשובה היתה ״לא״ – מפני שלפיתגוריאנים האדם הינו נשמתו, ולפיכך לא יתכן ש״יש לו״ נשמה. יש לו גוף, ולא נשמה. לאדם כזה יש את הנצח. הוא יודע שגופו הפיזי מוגבל וימות, כמו כל שאר הדברים המוחשיים, וכמו רגשותיו ומחשבותיו. אבל כפי שנאמר, עובדה זו לא תשפיע עליו יותר מאשר הסרת הבגדים שלבש במהלך היום לקראת שנת הלילה ובחירת בגדים חדשים למחרת.
חיים מתוך הכרת הנצחיות הינם תנאי להשגת התפתחות רוחנית אמיתית, מכיוון שהמטרה שלנו הופכת למטרת נשמתנו והיא התפתחות ההכרה. כל זה לא רק כדי להבין, אלא כדי להשיג את ייעודנו כיחידים וכחלק מהאנושות והיקום כולו.
הכרה שכזו בנצחיות הייתה הישגם העיקרי של כל בתי הספר העתיקים לפילוסופיה בסגנון הקלאסי. בתי ספר אלו אפשרו לכל המחפשים באמת להיות בהכרה לנצח, להשיג אותו, ובכך ליצור קשר חדש עם הזמן – לחיות בתוכו מבלי לתת לו להובילם.
גם הבחירה שלנו פשוטה – לבחור באין זמן או לבחור בנצח.
שלכם,
פייר פאולין,
מייסד אקרופוליס החדשה בישראל