האם אנו מכירים באמת את היקום בו אנו חיים? האם אנו יודעים באמת מהם הכוחות המאפשרים למים להימשך תמיד לים, לאבנים להימשך תמיד לאדמה, לצמחים לנבוט? הטבע פועל על פי שבעה עקרונות יסוד, שאם נדע אותם, נוכל למצוא תכלית ומשמעות גם בחיינו שלנו.
לעתים קרובות אנו מדברים על הכוכבים, כוכבי הלכת, החיות, השמים, כדור הארץ, המים או השלג ואנחנו שוכחים את המובן והמשמעות האמיתיים של המילה יקום. האדם שואל את עצמו שאלות על הטבע כולו, שהוא עצמו חלק ממנו, אך הוא נוטה לאבד את הרעיון המרכזי אליו הוא מתייחס.
"יקום" (Universe) פירושו מה שנע בכיוון אחד, ולכן מה שעלינו לגלות הוא לאן הוא נע. זו הייתה אולי אחת הגישות הראשונות שהיו לאנושות. כל התרבויות העתיקות שאלו את עצמן, דרך הדתות שלהן, המטאפיזיקה והפילוסופיות שלהן, לאן נע היקום ומדוע; אבל הדרכים החדשות והחומריות להביט על דברים, במיוחד בעידן הפוסט-קַרְטֶזי, מציגות לנו נקודת מבט אחרת, ואז האדם מתחיל לנתח את מאפייני היקום, גודלו, צורתו ומשקלו.
האדם טוען שהוא מכיר את היקום, כי הוא נתן שמות לכוכבים ומדד את המרחק מכדור הארץ לירח; או בגלל שהוא מכיר את רשימת היסודות הכימיים ואת המאפיינים של הכוחות הפיזיקליים, ובכל זאת, בסוג מפורט כל כך של ידע, ועל אף שהייתה התמחות של ידע בכל אחד מהתחומים, תחומים אלה הלכו והפכו נפרדים זה מזה יותר ויותר.
אנחנו יודעים הכל, ועם זאת לא יודעים דבר
במינרלוגיה, למשל, מלמדים אותנו את המאפיינים השונים של הסלעים ואת התנועות האוֹרוֹגניות שהביאו לשינויים על פני כדור הארץ; אבל לא מלמדים אותנו על המשמעות היסודית של דברים חומריים.
הבה נניח שאנו מרימים חפץ כלשהו ומפילים אותו לפתע; נראה שהוא נופל ומחפש תמיד את המקום הנמוך ביותר; תמיד יש משיכה טבעית בין פיסת החומר הקטנה הזו לבין פיסת החומר הגדולה שבה אנחנו נמצאים. המשיכה החומרית הזו היא בלתי נלאית.
מה נוכל ללמוד, אם כן, מטבעו של עולם המינרלים? אנחנו יכולים ללמוד אחיזה חזקה, חיפוש אחר יעוד; ומי מאיתנו יכול לומר שאנו חולקים עם האבנים את החיפוש אחר הייעוד? באופן כללי, כאשר אנו פוגשים קושי, אנו נוטים להילחם בו לזמן מה, ואם הקושי אינו מוותר, אנחנו מוותרים. לדברים של הטבע, לאבנים, למשל, יש אחיזה חזקה שהיא מעבר לזמן והם מבקשים תמיד את היעד הסופי שלהם.
ילדינו לומדים את המאפיינים השונים של צמחים, על תהליך הפוטוסינתזה, אך לא מוזכר שמעבר לכל תופעה של קליטת אור והמרה לאנרגיה, קיימת היכולת של הצמח לדעת כיצד לחכות ולדעת כיצד לגדול. זרע קטן, קבור באדמה בחורף, מתחת לשלג, ממתין בסבלנות לבוא האביב. כשהוא מגיע, הזרע הקטן הזה עולה ומחפש את האוויר ואת השמש. זהו לימוד נוסף על פירושה של אחיזה חזקה, של אנכיות, ומנקודת מבט פילוסופית, אנו מתעניינים במשמעות הסופית של פעולת הדברים.
ישנם גם המים; בכל מקום בו נשפוך אותם, המים יזרמו בחיפוש אחר הים ושם, בים, הם מתאדים, עולים שוב, מתעבים וחוזרים להיות חלק ממחזור גדול. ליקום יש מטרה.
ברור שבמאפיינים החדשים של המאות האחרונות, עם הניכור על ידי דברים חומריים, ועם הפסיכולוגיה של ייצור וצריכה, האדם שכח את היסודות הטבעיים וכיצד לפרש אותם. הקדמונים לא שאלו את עצמם ביעילות כל כך, אולי, לגבי המרחק בין כדור הארץ לירח, אבל הם ניסו להבין מה מסמל הירח ביקום. באמצעות מדעים עתיקים כמו אסטרולוגיה ואחרים, הם ניסו לפרש את התופעות הטבעיות ולראות באיזה אופן הן קשורות לתופעה הנקראת אדם. זה העניק לבן העת העתיקה את התחושה שהוא מלווה ביצורים תבוניים, ושהוא עצמו יצור תבוני.
יש אינטליגנציה המניעה את היקום
הבעיה הנוכחית שלנו היא שאנו מרגישים מבודדים באמצע היקום, במילים אחרות, מכיוון שאנחנו מצויים במגע רב כל כך עם אלמנטים מלאכותיים, איבדנו את היכולת לחפש תכלית בדברים, והחלק הדרמטי בכך הוא שאיבדנו את האפשרות למצוא תכלית בחיינו שלנו. מכיוון שאנו חיים רק מרגע לרגע, איבדנו תחושה טלאולוגית של החיים, של שורשינו הקדמונים ושל התכלית שיש לחיים. כך הפכנו להיות יצורים של הרגע, הכפופים לזמן, בטוחים שנבראנו במקרה ושאנו עומדים להיעלם בכל רגע; והמחשבה התת-מודעת הזו מציפה אותנו ופוגעת בנו. במקום לנסות לפרש את הטבע, אנו מנסים ליצור סדרה של אלמנטים מתווכים שהם מלאכותיים לחלוטין.
לעלים של עצים יש נקבוביות נשימה בחלקם התחתון; מדוע לא בחלקם העליון? פשוט, מפני שהאבק יכסה אותם. כיוון שהם מצויים בחלק התחתון, הם נשמרים ויכולים לנשום. האם זה מקרי?
האם זה מקרי שצבע כנפי הפרפרים משתלב עם הפרחים והעלווה כך שהציפורים לא יכולות לתפוס אותם? האם זה מקרי שקצות כנפיים של ינשופים חלקות, כך שהם לא משמיעים שום רעש בתעופתם הלילית וכך מסוגלים לתפוס בהפתעה את הארנבים? האם זה מקרי שאוזניהם של המכרסמים האלה מופנות לאחור, כדי שיוכלו ללכוד את הצליל הקל ביותר של כל הטורפים שעלולים להגיע במרדף אחריהם? האם מספר הצבעים שאליהם מחולק הספקטרום כאשר אור לבן נוגע בו גם הוא מקרי? האם האופן שבו אנו מסווגים צלילים גם הוא מקרי? ברור שהיקום כולו מתואם בצורה כזו שיש בו שלמות, מעין תחושת קיום פירמידלית, שבה דברים, למרות שהם מרובים, נעים בחיפוש אחר מטרה אחת; כולם נעים לקראת מפגש של דבר אחד וכולם נשלטים על ידי אינטליגנציה אחת.
במלחמת העולם השנייה הבינו הטייסים שטוב להטיס את מטוסיהם במערך V, כשהמטוס בחזית מוחלף מעת לעת באלו מאחור; הוכח שזה מגביר את מהירות הטייסת. ברווזים ואווזים עפים כולם יחד בצורה של V גדול, שפועל כך שהחזק ביותר הוא זה שנמצא באמצע והאחרים נהנים מזרם האוויר שהוא יוצר.
לא ניתן לחשוב שכל זה קורה במקרה. לקח לאדם מאות שנים להיות מסוגל להבין זאת. נוכל לתת דוגמאות רבות המראות כיצד הטבע מעוצב. לא ניתן לטעון כי סיכומם של כל האירועים הללו הוא מקרה בלבד, להיפך, עלינו להכיר בכך שהאינטליגנציה האוניברסלית תכננה הכל. ואם נקבל את התכנון האוניברסלי הזה, נצטרך לשאול את עצמנו למה, לאיזו מטרה? לא יעלה על הדעת שהכל מתוכנן בלי סיבה, יותר הגיוני לחשוב שיש תכלית לתכנון; ואם היה תכנון, טוב יהיה אם ננסה לגלות איזו תשובה היקום יכול לתת לנו, לאיזו מטרה הוא תוכנן, לאן מועדות פנינו כולנו, מהיכן אנו באים ולאן אנחנו הולכים.
שבעת עקרונות היסוד על פיהם פועל כל דבר בטבע
ישנם שבעה עקרונות או שבעה חוקים יסודיים, בהתאם לחלוקות הטבעיות של היקום כולו.
1. העקרון הראשון, הגבוה מכל עקרונות הטבע, הוא עקרון האחדות. הטבע כולו מתואם, במילים אחרות, הוא יוצר אחדות חיונית ושום דבר אינו מוחרג ממנה. כשהדברים חיים, הם אינם הורסים דברים אחרים, אלא מאפשרים את החיים של כולם. כשהזאב רודף אחרי הצבי בערבה, הוא לא תופס את הצעיר ביותר, אלא את המבוגר ביותר, החולה, זה שעלול להעביר את מחלתו לשאר העדר. במילים אחרות, גם מה שנראה לנו כמעשי הרס, מה שעשוי להיראות כמעשי אכזריות, נעשים בצורה כזו שהמין עצמו יוכל להתמשך. אין ספקות בטבע, אין דיאלוגים של התנגדויות. הכל מקבל ביטוי מושלם ונע בכיוון אחד.
2. העקרון השני הוא של עקרון ההארה; זה עקרון המשותף לכל הדברים בטבע, בין אם זו הארה פיזית או רוחנית. המציאויות קיימות, אבל הן זקוקות לאור אינטלקטואלי או רוחני כדי לאפשר לנו להבחין בהן, וכשאנחנו אומרים לפעמים שאין אמיתות, שאין שום דבר שאנו יכולים לסמוך עליו, שאנחנו לבד, זה מפני שאנחנו שרויים בחשכה ועלינו לגלות מחדש את עקרון ההארה.
3. מתוך עקרון זה נובע העקרון השלישי, שהוא עקרון ההבחנה. כל הדברים בטבע מובחנים. אין שני דברים שווים לחלוטין, או זהים. העקרון הזה קיים למרות שלפעמים אנחנו אולי לא רואים אותו; כל הדברים שונים; אפילו גרגרי החול שאנחנו דורכים עליהם על החוף ונראים כאילו כולם אותו דבר אינם זהים. אם נתבונן בהם בתשומת לב בזכוכית מגדלת, נראה שלכל אחד מהם יש את ההבדל הקטן שלו, המאפיין הקטן שלו. לפיכך, עלינו להיות זהירים מאוד בשימוש במילים זהות או שוויון. אנחנו יכולים להיות שווי-ערך, אבל לא שווים; אנחנו יכולים להיות דומים, אבל לא שווים; וזה לא מפריד ולא מחלק, זה לא הורס בני אדם; זה מעשיר אותם, כמו פסיפס של צבעים שונים שיכולים להיות בעלי גוונים דומים, אך לעולם אינם זהים לחלוטין. מושג השוויון הוא המצאה אנושית; בטבע שוויון לא קיים.
4. העקרון הרביעי הוא עקרון הארגון. הדברים מאורגנים; כולנו רואים עץ, גזע מוצק המתנשא מעל פני האדמה ותומך בצמרת עץ מלאה בענפים ובקני ציפורים; אך אין אנו רואים עוד צמרת עץ הפוכה השוכנת מתחת לאדמה ושגם היא, על ענפי העץ שלה תומכת בכל השאר ושקועה עמוק באדמה; ולמרות שאין לה ציפורים, יש לה תולעים וחרקים, והיא מזינה הכל. במילים אחרות, הכל מאורגן בצורה מושלמת, הכל מעוצב בצורה כזו שיש תמיכה ושיתוף פעולה בין דבר למשנהו. והטעויות שאנו בני האדם נוטים לעשות נובעות מחוסר ארגון.
ארגון איננו הפיכתנו להמון, הוא אינו כפייה של אנשים מסוימים על אחרים; ארגון הוא תמיכה. הידיים מנוגדות ובכל זאת הן מתארגנות להרים משהו; אם היו לנו שתי ידיים באותו צד, היינו מתקשים להרים משהו. לכן, יש צורך להכיר בעקרון הארגון הזה, גם כאשר אנו מנוגדים במשהו. עיקרון זה מאפשר לכולנו לעבוד יחד, מבלי להפסיק להיות מי שאנחנו; זה משהו שעלינו ליישם בחיינו, כאן ועכשיו.
5. ישנו עקרון חמישי, עקרון הסיבתיות: כל הדברים הם הגורם למשהו הבא אחריהם וההשפעה של מה שהיה לפניהם, כולנו נובעים ממשהו ומולידים משהו: כל דבר, בכל נקודת זמן, הוא תוצאה של משהו והסיבה למשהו אחר, אפילו דברים דוממים לכאורה. שום דבר אינו רק סיבה או רק תוצאה, הם קשורים זה לזה. מיום מגיע לילה, מהלילה מגיע יום.
6. העקרון השישי, עקרון החיוניות, אומר לנו שכל הדברים חיים. כל דבר ודבר. עד המאה ה-19 והמחצית הראשונה של ה-20, אנשים נהגו לדבר על יצורים חיים ועל חפצים דוממים. גם היום, בגלל האינרציה, אנחנו ממשיכים לחזור על כך ואנחנו אומרים שמשהו חי כשהוא זז או כשהוא עף או כשהוא גדל. מאז ראשית העולם הדברים לא רק חיים כשהם פועלים, הם גם חיים כשהם מתמשכים. כל הדברים נמצאים בתנועה מתמדת, גם אם איננו יכולים לראות את המולקולות או האטומים המרכיבים את הידיים שלנו, את העצמות שלנו, מסתובבים באוויר. הכל חדור חיוניות; החיוניות הזו שבמזרח נקראת "פראנה", חיים הנכנסים לכל הדברים, שאינם מפסיקים לעולם, כך שאפילו הדברים שאנו קוראים להם מתים אינם מתים, הם פשוט שינו מצב, צורה או דרך חיים.
7. לבסוף יש לנו את עקרון המחזוריות. מאז שנולדנו הבחנו שבטבע ישנה החלפה בין לילה ויום, קיץ וחורף, ועוד מצבים רבים כל כך המנוגדים זה לזה ומתחלפים זה בזה; ובכל זאת, אנו לא מבינים עד שאנו קוראים את אפלטון, עד שמישהו מלמד אותנו או עד שאנו בעצמנו מתעוררים לאותה מציאות, שגם אנחנו נמצאים במחזוריות זו. כל המחזורים הללו כוללים מחזור גדול שאנו קוראים לו חיי אדם. אבל למה לעצור שם? למה לא להבין שהחיים האנושיים האלה הם יום קצר של ערות בתוך חיים גדולים? שאחרי החיים הגשמיים האלה יש חיים רוחניים ושזה כמו חלום, ושאז יהיו לנו חיים גשמיים וחיים רוחניים.
חוק המחזורים חובק את כל הדברים ואינו מפסיק, הכל מחזורי: כוכבי הלכת מסתובבים בצורה מחזורית בשמיים, וגם החלקיקים הזעירים נעים בתוך האטומים.
מחזוריות זו מאפשרת לחיים להיות רציפים ופועמים. עלינו לנסות לקחת מהטבע את מה שלא ניתן להרוס בקלות. עלינו לדאוג למשהו, לא רק בחלק הפיזי שלנו, אלא גם בחלקים האחרים. כי באיזו מידה אנחנו דואגים לחלק הפסיכולוגי שלנו? באיזו מידה אנחנו נותנים מזון למוח שלנו, מדי יום? באיזו מידה יש לנו מזון רוחני? עלינו לדאוג לחלומות שלנו. הגענו לנקודה כזו של חומריות שאנחנו דואגים שקנקן או מכונית לא יישברו, אבל מה עם חלום, עם תקווה, עם מאמץ? מה קורה לציפורי הקריסטל של חלומותינו כשהן נשברות? הן מתרסקות לרסיסים ופוצעות את ידינו.
אנחנו יכולים לעוף, אנחנו יכולים לברוא עולם חדש
עלינו לאזור אומץ לרסק את החלומות השבורים שלנו, ועם אבק הזכוכית הזה של החלומות שלנו, ליצור ציפורים חדשות. הגיע הזמן שנבין שאנחנו לא צריכים רק לגרור את עצמנו בעולם כאילו היינו צבים או נחשים, אלא עלינו ללמוד לעוף בכוח הכנפיים.
פילוסופיה איננה רק הרהור; היא איננה ישיבה בפינה והתבוננות בחיים החולפים, וגם לא צער או התכנסות פנימה. פילוסופיה פירושה להיות בעלי גישה חזקה מול החיים, להבין את רוחם של הדברים, להיות מסוגלים לכבוש את הפחד שבתוכנו, לכבוש את המוות, להיות מסוגלים להתחבר לאחרים, עם החלק העמוק ביותר של כל אחד. כי אנחנו לא רואים זה את זה; לפעמים אומרים שכאשר האדם מת, הוא עובר לעולם הבלתי נראה; עם זאת, האדם הוא תמיד בלתי נראה; הוא נמצא מאחורי הדברים שהוא עושה, מאחורי הגוף שלו, המילים שלו, המעשים שלו. האדם הוא שאלה גדולה, חידה גדולה.
התשובה טמונה ביקום הזה שבו אנו חיים. היא כתובה על חומות ההיסטוריה ועל חומות היקום הזה שמקיף אותנו. עלינו פשוט ללמוד לקרוא אותו. זוהי גישה טבעית; היא אינה נוגדת שום אמונה או אמירה. היא השיבה אל הטבע.
יש לנו כושר הבחנה, ובכל זאת הוא חסר לנו בדברים רבים; מי רוצה רכב שעובד רק מדי פעם? אף אחד. ובכל זאת אנו מקבלים רעיונות שלפעמים הם טובים ולפעמים הם לא, עקרונות שתקפים לפעמים ולפעמים לא, כנות שחלה לפעמים ולפעמים לא. עלינו לחזור אל השכל הישר שאנו משתמשים בו ברמה הפיזית. בחלק הרוחני עלינו לחזור ולדרוש מעצמנו, מהעולם הסובב אותנו, ערכים אבסולוטיים שקל להבין, לגעת בהם, להטמיע, המאפשרים לנו הבנה מדויקת של היקום. אנחנו צריכים מדע חדש, מדע שיתרחק מחטא האינטרסים, מדע שאין בו תחושה של אלימות. אנו זקוקים לאמנות שתאפשר לנו להתאחד שוב עם היופי, שאינה מבוססת על ייסורים, אלא על חקירה אמיתית. אנו זקוקים לפוליטיקה שיכולה להוביל את בני האדם לחיות יחד בהרמוניה ולהתעלות, במקום להוביל אותנו לקונפליקטים או לחיים משותפים מלאכותיים. אנחנו צריכים, בקיצור, עולם חדש. אבל העולם הזה כבר קיים: זהו היקום עצמו, זה הטבע. הדבר היחיד שעלינו לעשות הוא לחיות באינטנסיביות את הרגעים שהגורל מציע לנו. להיות כמו מפתח המוחדר למנעול היקום ופותח את דלת ההיסטוריה, לעבור למימד אחר, לעבור אל העולם ההוא שמחכה לנו, אותו עולם שחייב להיות לא רק חדש, אלא טוב יותר.