האם החינוך צריך להתמקד ברכישת ידע אינטלקטואלי והכנה לקריירה, או שהוא דורש גם הקנייה של אתיקה וערכים? ומהי מטרת החינוך? הפיכה של האדם למשכיל, או עיצובו לאדם בעל אופי, המכיר את נפש האדם ואת נפשו שלו ויש לו הכלים לשאוף מעלה, לממש את עצמו ולחיות חיים מלאים?
נפוליאון הכריז פעם, כי "מכל השאלות הפוליטיות, החינוך הוא אולי החשוב ביותר". אין ספק שהחינוך חשוב מנקודת מבט פוליטית, כי יש לו השפעה גדולה על התפתחותם של אזרחים. אבל מה לגבי הערך שלו עבור האינדיבידואל? אולי שני ההיבטים הללו חשובים באותה מידה, וכפי שציין אריסטו, האתיקה קשורה באופן מהותי לפוליטיקה ולהיפך.
מהו חינוך? למרות שהנטייה המודרנית היא להתמקד בהיבטים הטכניים והמקצועיים של הלמידה, מטרה תועלתנית כזו בוודאי אינה מספקת, שכן האדם הוא הרבה יותר ממי שרק מבצע עבודה. מהו, אם כן, אדם משכיל? האם זה פשוט מישהו שיש לו הרבה ידע, או שיש היבט אתי בחינוך? מעניין שבשפה הספרדית "אדם מחונך" פירושו אדם מנומס. כך שיש גם היבט תרבותי לחינוך, היבט שקשור ל"אופי" וגם למוסר.
תרבות, התנהגות מוסרית, כנות ואמת
קונפוציוס הגדיר ארבעה היבטים שבהם צריך לחנך אדם: תרבות, התנהגות מוסרית, כנות מכל הלב ואמיתוּת. למילה תרבות יש כאן כוונה כפולה: מצד אחד, ההיבט האינטלקטואלי של הלמידה, המרחיב את הנפש ומעמיק את ההבנה; ומצד שני, הכללים והמנהגים של החברה בה חיים. אבל על פי קונפוציוס, תרבות ללא התנהגות מוסרית אינה שווה הרבה, כי התנהגות מוסרית היא המגדירה את האדם. כנות היא "מעלת לב", ומכאן הבקשה שתהיה "מכל הלב": הכוונה היא להיות פתוחים, גלויים ואותנטיים, ההיפך מלהיות דו פרצופיים, ערמומיים וצבועים. ולבסוף, אמיתוּת מכוונת לאהבת האמת ולכן ליושרה עמוקה.
בגישתו של קונפוציוס לחינוך, אפשר לראות שלא ניתנת חשיבות רבה לידע מעשי. באחת השיחות הקצרות שתועדו באנלקטים הביע אחד מתלמידיו עניין בלימוד חקלאות, ועל כך השיב קונפוציוס "אני פחות טוב מחקלאי ותיק". זה מראה על ענווה של קונפוציוס, אבל גם מצביע על כך שזה לא היה תחום עניין מרכזי בתורתו. הוא לא בז לידע מעשי, רחוק מכך, אבל מבחינתו ההיבטים הבסיסיים של החינוך הם תרבותיים, מוסריים ופילוסופיים. אם אלה חסרים, שום דבר לא יסתדר. אנו חייבים לפעול באינטליגנציה נבונה ואתית, וההיבט הטכני יבוא בהמשך. מה התועלת בידע טכני אם הוא משמש למטרות לא מוסריות? יש אינספור דוגמאות בעולם המודרני של טכנולוגיה המשמשת למטרות רעות. הדבר מומחש היטב במכתב הבא שנהג המורה הראשי של תיכון אמריקאי לשלוח לכל מוריו בתחילת כל שנת לימודים:
"מורים יקרים,
אני ניצול מחנה ריכוז.
עיני ראו מה שאף אדם לא צריך לראות:
תאי גזים שנבנו על ידי מהנדסים משכילים.
ילדים שהורעלו על ידי רופאים מיומנים.
תינוקות שנהרגו על ידי אחיות מוסמכות.
נשים ותינוקות הוצאו להורג ונשרפו על ידי אנשים בעלי תעודות אקדמיות ותארים אוניברסיטאיים.
אני לא סומך על חינוך.
בקשתי היא כזאת: עזרו לתלמידים שלכם להפוך לבני אדם. אסור שהמאמצים שלכם ייצרו מפלצות מיומנות, פסיכופתים מוסמכים או אייכמנים משכילים.
קריאה, כתיבה וחשבון חשובים רק אם הם עוזרים להפוך את ילדינו לאנושיים יותר".
(פורסם בלה מונד, 29 באפריל 1995)
גילוי ופיתוח הפוטנציאל האנושי הקיים בכל אדם
עבור איש החינוך האמריקאי ג'ון דיואי, ההיבט החברתי של החינוך הוא החשוב ביותר. בית הספר צריך להיות קהילה מיניאטורית, שבה מוכן האזרח העתידי להפוך לאזרח פעיל ומחויב. אנו מוצאים נושא דומה אצל כמה כותבים עתיקים, כמו אפלטון, שגם טען (ב"הרפובליקה") שחלק גדול ממה שאנו מכנים כיום חינוך יסודי ותיכוני צריך להיות מוקדש לאימון האופי.
עם זאת, אפלטון לא הגביל את עצמו להיבט החברתי של החינוך. הוא ראה בחינוך תהליך מתמשך, שאמור להוביל לגילויים ולפיתוחם של הפוטנציאלים הטובים ביותר בתוך האדם. במשל המפורסם שלו אודות המערה, הוא הציע כי מטרת חיי אדם היא לצאת מחשכת הבורות אל האור של הידע האמיתי; או, במילותיו שלו, "מסוג של דמדומים לאור יום אמיתי". זוהי הכוונה מחדש של התודעה כלפי מה שהוא "אמיתי לחלוטין" (ה"אידאות" או "הצורות" האפלטוניות). באופנישדות ההודיות יש משפט דומה: "מהאשליה הובל אותי אל האמת. מהחושך הובל אותי אל האור. מהמוות הובל אותי אל האלמוות".
בראייה זו, החינוך חייב להתעלות מעל התועלתנות ולהוביל את האדם למימוש רוחני. אבל כדי להגיע למטרה כה גבוהה, צעירים צריכים לקבל הכשרה בתכונות כמו שליטה עצמית וביטוי עצמי נאות. ברפובליקה של אפלטון מושם דגש רב על אימון גופני כאמצעי לחיזוק האופי, ובה בעת פתיחת הנשמה על ידי חשיפה למדעים ולאמנויות, שיפתחו את העדינות ואת אהבת האמת, היופי והטוב.
אפשר אחרת
לסיכום, חינוך הוא אמנות שצריכה לשאוף לפיתוח הרמוני של כל צד של הטבע האנושי – פיזי, רגשי, מוסרי, אינטלקטואלי ורוחני. בעוד שברבים מבתי הספר שלנו כיום ניתן לכך מס שפתיים, המציאות היא שההתמקדות היא בתוצאות הבחינות (ואפשרויות קריירה עתידיות). קשה מאוד לשנות מערכת חינוך שלמה, אבל אפשר להכניס מודלים חדשים בקנה מידה קטן, כמו בית הספר שלנו לפילוסופיה, שבו החינוך ההומניסטי יותר, כולל בניית האופי, מוערך יותר מאשר ציונים אקדמיים, ובו בזמן ניתן הערך הראוי ללימוד ולמחקר כדרך להרחיב את תודעתנו, להעמיק את הבנתנו ולהעניק השראה בלתי נגמרת בנתיב החיים.