הכל זה חומר והכל זה רוח

הפילוסופיה מבחינה בין חומר לרוח. אם כך - מהי תנועה? באיזה מישור היא מתרחשת ומאיזה חומר היא עשויה? שיחה עם רסמוס אולה, מנהל המחלקה לריקוד וכוריאוגרפיה באוניברסיטה הלאומית בקופנהגן, על אמנות, פילוסופיה, תנועה ואיך כל אלה יכולות להיות חלק מחיי כולנו, אם נסתכל עליהן מנקודת מבט מעט שונה.

זה שנים רבות שעולם התנועה והריקוד משמש לי פלטפורמה עשירה ואין סופית לגילוי, לתרגול ולביטוי של עקרונות החיים והפילוסופיה. דרך שלבים רבים ושונים במסע שלי כרקדנית, אמנית, מורה ותלמידה, למדתי למצוא בריקוד עולם מלא ומיוחד.

כחלק מאותו מסע, לפני חמש שנים פגשתי לראשונה את רסמוס אולמה (Rasmus Ölme), מנהל המחלקה לריקוד וכוריאוגרפיה באוניברסיטה הלאומית לאמנויות הבמה שבקופנהגן, דנמרק. יצרתי איתו קשר מתוך עניין בתזה שכתב ומתוך סקרנות גדולה לגבי הרעיונות שעליהם דיבר, ומאז נוצר בינינו קשר שתמיד איפשר לצלול לתוך שיחות עמוקות על תנועה, על החיים, על מה שרואים ומה שלא רואים, על הוראה, על אמנות ועוד.

נפגשתי עם רסמוס לראיון שהפך לשיחה, והנה מולכם, חלקים ממנה, שזורים במחשבותיי ותובנותיי.

מדוע נמשכת דווקא לריקוד כביטוי של אמנות?

תמיד נמשכתי לפעילות גופנית. משהו בכימיה של הגוף שלי השתוקק לתזוזה. לפני שהתחלתי לרקוד התעניינתי בהרבה סוגים של ספורט.

שיחקתי טניס, כדורסל, רכבתי על אופני שטח ועל סקייטבורד. כשהגיע הריקוד הוא כמו הכיל בתוכו את הצורך הזה לעשות משהו שהוא גם פיזי וגם רחב, המאפשר בתוכו הרבה דברים שונים.

מה הייתה נקודת המפנה בחייך, בה הפכת מרקדן, המופיע על במות ורוקד בלהקות, לחוקר של תנועה וריקוד?

כשחזרתי לגור בשבדיה אחרי שנים בהן חייתי ועבדתי בבלגיה, תהיתי איך אצליח להשתלב בסצנת המחול השבדית. כשראיתי שנפתחה תכנית חדשה של לימודי דוקטורט באוניברסיטה למחול וקרקס בסטוקהולם (DOCH), למרות שזו היתה אופציה שכלל לא עלתה בדעתי לפני כן, המהלך הזה הרגיש טבעי ונכון.

תמיד הייתה לי העדפה ומשיכה חזקה לתהליך העבודה והיצירה על פני התוצר המוגמר. במשך השנים בהן עבדתי עבור יוצרים אחרים, שמתי לב שאני נהנה יותר מתהליך היצירה עצמו ושיש בי השתוקקות שהתהליך הזה יימשך זמן רב יותר. זו הסיבה שהובילה אותי לחשוב שתחום המחקר יספק אצלי את הצורך הזה ויאפשר לי להישאר בתהליך עצמו ולא רק לכוון להגיע לתוצאה.

בנוסף, היה לכך קשר גם להוראת המחול ולעבודתי בתור מורה.

תמיד נהניתי ללמד ובשלב די מוקדם הבנתי שאני יכול לחוות חוויות אסתטיות אמנותיות מלאות, בתוך סיטואציה של לימוד והוראה. עולם האקדמיה מאפשר לי לחוות את החוויה האמנותית דרך התהליך, מבלי להיות תלוי בתוצר המוגמר.

כמה פעמים אנחנו שומעים סביבנו שהדרך היא מה שחשוב ולא לאן נגיע, שצריך להתמקד בתהליך ולא בתוצר… אבל כמה אנחנו באמת מצליחים לחיות לפי האמרות האלה, ולהאמין להן? כשאתה בונה את מרכז חייך סביב דבר שמהותו היא הדרך ולא התוצר (כמו מחקר), אתה עוזר לעצמך באופן יומיומי לזכור את הרעיון הזה.

אחד הפרויקטים האחרונים שלך נקרא ״חומר תנועתי״(Movement Material). תוכל לומר משהו על הפרדוקס החבוי בתוך השם הזה? כמובן שתנועה איננה חומר, אולם אנו יכולים לראות אותה רק כשהיא מתבטאת דרך חומר כלשהו…

גם המנחה שלי בתזה העמיד אותי מול הפרדוקס של צירוף המלים הזה. באנגלית, כשמשתמשים במילה חומר (Matter) יש תחושה שזה נותן לדברים חשיבות, It matters. אהבתי את הרעיון שאפילו שהתנועה איננה חומר, ההתייחסות אליה ככזו יכולה להעניק לה יותר חשיבות. היא אמנם דבר שאיננו חומרי, אבל יש לו ערך של משהו מוחשי וקיים בעולם. באיזשהו מובן היה לי רצון להגן על התנועה, לומר שלמרות שהיא אינה מוצקה היא עדיין קיימת. איננו יכולים באמת להפריד בין שתי המילים – חומר ותנועה – משום שללא החומר התנועה אינה מבוטאת, אין לה קיום אם היא אינה מתגשמת בחומר כלשהו. החומר הזה אינו חייב להיות פיזי. כשאני עושה תנועה יש לה נוכחות מסוימת, שהיא יותר מהתנועה הפיזית – היא הכוונה שלי והרצון שלי שמתבטא דרך התנועה.

בעקבות המחקר הזה פיתחת תרגול שנקרא ״ללכת בעקבות התנועה״ (Following the Movement) – התנועה קיימת ואני צריכה להרשות לגוף לעקוב אחריה. אבל, אם אני לא עוקבת אחריה – האם התנועה עדיין קיימת? האם אני, כ״חומר״ הפוטנציאלי לביטוי התנועה בעצם זו שנותנת לה תוקף? הרי כששקית עפה ברוח, אנחנו יכולים לראות את התנועה בעזרת השקית, אבל התנועה נמצאת שם גם בלעדיה.

התנועה בהחלט נמצאת, כי האוויר הוא זה שמזיז את השקית והאוויר הוא בעצמו חומר, זהו פשוט חומר שאנחנו לא יכולים לראות. זה כמו שנכנסים לחדר עם עשן – בעזרת העשן אנו מסוגלים לראות את התנועה של האוויר, כמו דגל מתנופף ברוח, אבל האוויר נע כל הזמן גם בלי שנראה. הדוגמאות האלה הן סוג אחד של ביטוי של התנועה – ביטוי פיזי שכבר קיים אבל אנחנו צריכים חומר שנראה לעין האנושית כדי לראות אותו. הסוג השני קיים ברובד תודעתי יותר – כשאני מעורב תודעתית בתנועה, והכוונה שלי מכוונת אליה, זה סוג של חומר שאני מחדיר לתוכה. אמנם זהו אינו חומר פיזי, אבל באותו רגע מבחינתי לתנועה יש נוכחות.

מהי הנוכחות הלא חומרית של התנועה, שעדיין מבקשת להתגשם בעולם כחומר אבל לאו דווקא בצורה פיזית?

אצלי זה קשור לתחושה יותר מלמחשבה. אלו לא הקווים שאני יוצר בחלל או המחשבה על איך התנועה נראית, אלא התחושה של התנועה בחומר שהוא הגוף שלי. לדוגמה, במקום לחשוב שאני מרים את היד או להתבונן על עצמי מרים את היד, אני חש את זה מבפנים וכך ההתגשמות החיצונית של התנועה לא מעסיקה אותי. אני הופך להיות אותה שקית שעפה ברוח. כשאני מכוון את תשומת הלב שלי לרובד הזה אני מרגיש שהתנועה לעולם אינה מפסיקה. אני הופך את התחושות שלי לחומר שדרכו התנועה מתממשת.

לעקוב אחר התנועה לא אומר שאני מחכה שהיא תקרה; זה אומר שאני מסכים להיות מובל. אני בוחר שהתנועה תוביל אותי ובכך אני נותן לה תוקף וממשות.

האם אין זה מה שאנחנו עושים בחיינו? כאשר אנו בוחרים להיות מובלים על ידי החיים – אין זה אומר שאנחנו פסיביים, יושבים ומתבוננים איך החיים מארגנים את עצמם. להיפך, זה אומר שאנו עוקבים באופן אקטיבי ומסור אחרי מה שהחיים בוחרים להביא לנו, אחר המקומות והמצבים אליהם אנו מגיעים בעזרת החיים.

לפי מה שאתה אומר, חייב להיות איזשהו חומר (פיזי, תחושתי, רגשי, מנטלי) כדי שהתנועה תוכל להתממש. אפלטון דיבר על עולם האידאות, העולם בו נמצאים הקונספטים השלמים והמושלמים.

אלא שאנחנו לא יכולים לחוות ולהכיר אותם כפי שהם, ולכן הם מתבטאים כביטוי לא מושלם, בעולם החומר.אם התנועה היא קונספט, אידאה, מה קורה במעבר מאותו האידיאל, המצב המושלם של התנועה, אל המימוש שלה בעולם, אל הצורה שבה אנו חווים אותה? מה אנו מאבדים בדרך?

המערה של אפלטון היא גישה ספציפית להסתכל על הדרך שבה אנו חווים את המציאות. זו גישה שאומרת שישנה מציאות ״טהורה״ ואנחנו רואים רק את הצללים שלה; מה שאנחנו חווים הוא בהכרח לא הדבר "האמיתי". אני חושב שזה סוג של אשליה. מה שאני חווה הוא לא פחות אמיתי. בזמן שאני מודע לכך שאיני חווה את המציאות במלואה, החוויה שלי, בעיניי, נשארת אמיתית.

אפלטון אומר שאנחנו רואים רק את הצללים של המציאות; הגישה שלי אומרת שאני מאפשר למציאות להתגשם – בעצם זה שאני צופה בה ומכניס לתוכה את הכוונה שלי, אני הופך אותה לחומר ממשי.

כולנו מכירים את הקושי להתמסר למה שאנחנו לא יודעים, לא מבינים, לא רואים או לא מכירים, אבל לפעמים משהו בתוכנו מזהה שיש דברים שהם מעבר לנראה, ושאם נתמסר לאותו בלתי נראה נגלה דברים נפלאים. אולי מה שאנו חווים הוא מה שאנו מסוגלים לחוות כרגע – אבל אנחנו חייבים לזכור שיש מעבר לזה, אם נצליח לדמיין.

החלל שאת מדברת עליו, שאני בטוח שהוא קיים ואני יכול להרגיש אותו, הוא זה שבו מתרחשת אותה התגשמות. אם נחזור לתנועה – איזו נוכחות יש לתנועה אם אני לא עוקב אחריה? התנועה שאחריה אני בוחר לעקוב אינה קיימת לפני שאני בוחר לעקוב אחריה.

מצד שני, כשאני עוקבת אחרי התנועה ונותנת לה להתבטא דרך הגוף שלי, אני גם מגבילה אותה, משום שהגוף הפיזי שלי מוגבל ולא משנה כמה אשכלל את היכולות שלי. זה אומר שמצד אחד אני מאפשרת לתנועה לקרות ומצד שני אני מגבילה אותה.

בדרך בה אני עובדת ומלמדת, חלק מרכזי מהלימוד והתרגול הוא שכלול היכולות והרחבה של מאגר התנועות שזמינות לנו, על מנת שנוכל לאפשר לתנועה להתבטא דרכנו בצורה הטהורה ביותר והכי פחות מוגבלת, כדי שנוכל להפוך לצינור שדרכו הצורה עוברת לעולם.

אני מאמינה שבאותה מידה עלינו להרחיב את התודעה שלנו, את מנעד הרגשות שלנו, את השליטה במנטל ובמחשבות שלנו ואת האמונה שלנו במה שאיננו יכולים לראות, על מנת שנוכל לאפשר לחיים לקרות דרכנו בצורתם הטהורה ביותר.

עבור הרקדן, לא מדובר רק בלעשות את עצמך חזק וגמיש, אלא יש צורך לפתח מיומנויות עדינות יותר על מנת לבטא את התנועה במלואה. כשמישהו מתעסק באותם רבדים עדינים תוך כדי תנועה, זה הופך להיות נראה לעין. אנחנו רואים את זה דרך הגוף, אבל למעשה זה לא משהו שבא לידי ביטוי על ידי יכולות גופניות.

לכל דבר שאנחנו רואים יש רובד נסתר. לפעמים אפשר לחוש שהצורות החיצוניות שאנו חווים בעזרת החושים שלנו הן ביטוי חיצוני בלבד של איזשהו רובד עמוק וחבוי. שכל הדברים הם בעצם ״כלים״ כאלה ואחרים שמבטאים דברים שבלעדיהם לא היינו מסוגלים לתפוס.

לפעמים זה מרגיש שכל מה שיש הוא חומר, אותם דברים שאנחנו תופסים בעזרת החושים. אבל אם אנו חושבים על הכוונות, התחושות, הרגשות, המחשבות, הנוכחות, ההוויה וההכרה שלנו כסוג של חומר, אז הרוח והחומר הופכים להיות דבר אחד – הכל זה חומר והכל זה רוח.

בספרו "יצירה אמנותית ויצירה רוחנית"1 כותב איבנהוב:

״היצירות שהאדם מפיק מחוץ לעצמו אינן שייכות לו. הן חיצוניות וחומריות ויום אחד הן ייעלמו… בעוד שהאמן האמיתי, הפסל האמיתי, המשורר האמיתי העובד על עצמו, לעולם איננו נפרד מיצירותיו, הוא נושא אותן עמו לעולם הבא והן שבות עמו לכאן בגלגוליו הבאים. כי העבודה הפנימית נותרת שלנו לנצח."

1  הוצאת חד קרן, 2015

עיצוב:שירה משולם חזקיה