הטיפה והאוקיינוס

תהליך רוחני הוא תהליך שבו מתעורר באדם צורך לחקור את המסתורין של קיומו ושל קיום העולם. אז מתחיל מסעה של הטיפה חזרה אל תוך האוקיינוס. בתהליך הזה משתחררת התודעה מגבולות האגו שיוצר את ההפרדה בינו לבין שאר בני האדם, בינו לבין העולם.

במפגש אקראי עם צעיר התפתחה בינינו שיחה, שבמהלכה סיפר לי על תהליך בו החל לפני שנים אחדות, הכולל תרגול סוגים שונים של מדיטציה, יוגה ומגוון סדנאות בנושא התפתחות אישית ורוחנית. הקשבתי קשב רב כאשר סיפר בהתלהבות על רגשות של אחדות ואושר, ועל כך שמצא את האני האמיתי שלו. כששאלתי האם הלימודים גרמו לו לפתח מידה רבה יותר של חמלה וסובלנות כלפי סביבתו וכיצד אחריותו כלפי העולם גדלה בזכות התהליך, הוא השיב שהחשוב מבחינתו הוא להתרכז בחוויה האישית. בסיום השיחה הזמנתי אותו לבוא ולהתנדב בפעולה שאנו מקיימים, והוא השיב שלא יגיע כיוון שמיטב זמנו מוקדש לדרך הרוחנית. 

כשפנינו כל אחד לדרכו חשבתי על העידן הנוכחי, שבו ההתפתחות האישית תופסת תאוצה, תרגול טכניקות רוחניות הפך לדבר שבאופנה, ובדומה לרכישת מוצרים, אותה מעודדת תרבות הצריכה, מוצעים מגוון "מוצרי מדף רוחניים". בדרך זו הפך האמצעי למטרה, שהתרוקנה מתוכן. טכניקות רבות מציעות תרגול מדיטטיבי להשגת שלווה ואיזון נפשי, בעוד שהסיבה לעצם קיומן היא לתמוך בתהליך פירוק הגבולות המפרידים בין האדם לבין עצמו, ובין האדם לחברה ולטבע. 

התפיסה האגוצנטרית, שבה האדם נמצא במרכז ועושה למען עצמו יצרה מציאות הרמונית אשלייתית, בעוד שהסבל וחוסר הצדק נוכחים בעולם. אמצעים מדיטטיביים, שבמקור העירו את רוחו של האדם לגילוי נדיבות, הפכו למוצרי צריכה עם תג מחיר, המוצעים על ידי תעשייה עם רצון טוב, אך ללא כיוון.

החזרה אל המקור – הדחף המניע את היקום

התפיסה הבודהיסטית מתארת אוקיינוס אינסופי של חכמה ממנו נולדו כל הישויות בתהליך של הפרדה, מעין מפץ שפיזר את מי האוקיינוס לאין ספור טיפות המורכבות מאותו חומר מקורי. כשם שטיפת האוקיינוס מורכבת מאותו חומר כמו האוקיינוס, כך התודעה האנושית היא השתקפות של החכמה המקורית לפני ההפרדה. הטיפות מתקיימות בנפרד זו מזו, עד שבשלב מסוים בוער בהן הצורך לחזור אל אוקיינוס החכמה שממנו הופרדו, והן מתחילות תהליך של חזרה אל המקור, עד לשלב שבו הטיפה הופכת אחת עם האוקיינוס, ואינה נפרדת עוד. המסע חזרה מכונה בתורת המזרח "דהרמה", דחף המניע את היקום כולו.

באופן מקביל, תהליך רוחני מתחיל אצל האדם עם התעוררות הצורך לחקור את המסתורין בדבר קיומו וקיום העולם. השלב הראשוני הוא יציאה מההמון. רוב בני האדם מעבירים את חייהם במרדף אחר עינוגים, חיי נוחות ומילוי צרכים פיזיים שונים. יציאה מההמון היא שלב הכרחי שבו האדם, הטיפה, מבין שבוער בו צורך אחר, עמוק יותר, שאינו קיים בהכרח אצל הרוב. חיי היומיום השגרתיים וסיפוק הריגושים כבר אינם ממלאים אותו כבעבר, וכפי שאומרת טריניטי לגיבור ניאו בסרט "מטריקס", הוא "כבר יודע לאן הדרך הזו מובילה”. בסרט מתואר תהליך היציאה של ניאו מהאשליה, המלווה בחששות ובפחדים. חבריו מפצירים בו להמשיך ומזכירים לו שהוא כבר מכיר את החיים הריקים מתוכן. בעצם בחירתו להתעורר, הוא נחשף למציאות האמיתית, אותה הוא מתחיל לחקור וללמוד.

החקירה אינה מסתכמת בסקרנות אינטלקטואלית או באגירת ידע בלבד. החקירה היא חדירה עמוקה פנימה כדי להכיר את מהות ההוויה האנושית והפוטנציאל החבוי בה. בו הזמן היא גם התנועה החוצה, כדי להכיר את חוקי העולם. 

היציאה מההמון יוצרת אצל האדם זהות אינדיבידואלית, המאפשרת לו להתבונן על החיים מנקודת מבט מפוכחת, שאינה מונעת מהשפעות אופנתיות. כך הוא רוכש עצמאות ומתחיל לזהות את ההפרדה בינו לבין העולם.  בשלב זה, דחף נכון ילווה בתחושת אחריות ורצון לשייכות, לנתינה וחיפוש טובת הכלל. ליבה של דרך רוחנית הוא היכולת למוסס את גבולות האגו ולהתחיל להזדהות עם הקהילה. בשלב זה מתחיל מסעה של הטיפה חזרה אל האוקיינוס. 

הדרך היחידה למנוע מטיפה להתייבש, היא להחזירה לאוקיינוס; כך היא הופכת לאוקיינוס כולו

כמו הטיפה, גם האדם. מציאת הדרך חזרה אל האחווה האנושית היא מקור כוחו. בודהה הסביר לתלמידיו שהאשליה הגדולה של בני האדם היא הנפרדות. חוסר היכולת לראות את הגורמים המאחדים, ממקמת את האדם במצב של מגננה מתמדת על האגו ועל זהותו הנפרדת, ומשאבים רבים מוקדשים לתחרותיות בין חברים, בתוך משפחה ובין מדינות ועמים, במקום להתרכז בגורמים היוצרים הדדיות ושיתופיות. 

בודהה גם לימד שלמרות הפרדוקס, התייחסות לכלל כשם שאנו מתייחסים לעצמנו היא העצמאות  האישית האולטימטיבית. האדם זוכה בחופש רק כאשר תודעתו משוחררת מגבולות האגו שיוצר את ההפרדה; רק כך נוכל למצוא את מקומנו הטבעי בעולם. בתרבות שבה רוב מערכות היחסים מבוססות על אינטרסים, עלינו לשאול את עצמנו מה טיב מערכות היחסים במעגלים השונים של חיינו, מה המניע? למרות הנפרדות, בכוחה של הדרך הרוחנית לחבר מחדש וליצור את האיחוד.

יתכן שדברים אלו פשוטים להבנה, אך לרוב אנו רחוקים מליישמם. הבנה ללא פרקטיקה אינה תורמת דבר מלבד סיפוק אינטלקטואלי מעצם ההבנה של רעיון של מסוים. "קול הדממה", טקסט קדום  שמקורו בטיבט, מפציר בחניך לעזוב את שלב הלימוד, שיופיו מסנוור והוא יכול להיות  להיות בוגדני אם שוקעים רק בו. כלומר הלימוד הוא שלב ביניים ועל אף שמפתה להישאר בו, בגלל הריגוש שבהבנות החדשות, הוא חסר, כל עוד אין ביטוי מעשי של האחריות כלפי העולם.

השלב הבא במסעו של האדם חזרה אל טבעו האמיתי, הוא שלב הפרקטיקה. בשלב זה הפנים והחוץ הן תנועות המשלימות זו את זו. התנועה פנימה היא הלימוד, ההתבוננות פנימה המאפשרת להכיר בתמצית של הטוב; התנועה החוצה, היא הביטוי הערכי של הטוב. 

כדי לפעול כך, נדרש האדם לגייס מאמץ, רצון ותבונה, הנמצאים בקונפליקט מתמיד עם הנטייה האגואיסטית המושרשת בכולנו. זו הסיבה שהדרך הרוחנית נתפסת על ידי המסורות כקרב בין האדם ליצריו. הגיבור הוא זה הכובש את יצרו, הוא המודל והדוגמה לאב הטיפוס האנושי שאינו נכנע לחולשותיו. על פי הגישה ההוליסטית המסורתית, באדם יש שני קטבים: הרוחני והגשמי, אשר לכל אחד מהם צורך שונה. הקוטב הרוחני הוא התנועה לכיוון האחדות, לעבר גילוי צדדים אצילים הקשורים לנדיבות, אהבה, חמלה וצדק. מנגד, הקוטב הארצי משתוקק לבטא את  הצדדים האינסטינקטיביים, נעדרי ההכרה, הקשורים לכעס, לנפרדות ולהישרדות. שני צדדים אלה של התודעה מאפיינים את כולנו. האדם הרוחני, שער לנוכחותם, נמצא בקרב מתמיד בין הכוחות ושאיפתו, כמובן, היא להביא לניצחון צדדיו האצילים. זהו מצב של מודעות ערה, שאינה מסתפקת באי נקיטת עמדה המאפיינת את חיי הנוחות של התפיסה המטריאליסטית , המעודדים תרגול גישות רוחניות בפרשנות מעוקרת מן המאמץ הנדרש מן האדם לגייס את כוח הרצון, שבאמצעותו מתגלה צידו האצילי והאנושי של האדם. 

בזכות האתגר והקרב בונה האדם את סולם ההתפתחות הרוחנית, ובכל בחירה בצורך הרוחני על פני הדחפים החומריים, הוא גדל. החניך הרוחני מתייחס אל עצמו כאל חלק מרקמה אנושית. הוא רואה בהעמקת הקשר עם שותפיו לדרך את אחריותו, והיא האתגר של חייו. 

הברית בין תלמיד למורה – העיקרון המופלא של העברת החכמה 

מאז ומעולם התבצע עקרון העברת החכמה על ידי הקשר המופלא שבין מורה לתלמיד. לפני כ-2500 שנה, כאשר פגש אפלטון הצעיר סוקרטס, לאחר שזכה לחינוך של מיטב המורים, הוא פגש לראשונה בחייו מורה דרך, וביקש את הדרכתו. מה שהפך את מפגשו של אפלטון עם המורה לרב עצמה היה העובדה שסוקרטס לא רק דיבר על החכמה, אלא חי אותה, ובער בו הצורך לחלוק את חוויותיו. לבו של אפלטון נשבה בדמותו של סוקרטס, האדם הפשוט, שמעולם לא הפנה עורף לאמת, גם כאשר שילם במחיר חייו.

מערכת היחסים המיוחדת שנרקמה בין סוקרטס לאפלטון מסמלת את הדוגמה האישית שאין כדוגמתה כדי להעביר את הניסיון, הלימוד והחוויה הרוחנית. המורה הוא בעל סמכות בזכות העובדה שהוא מלמד רק את מה שביכולתו להחיות על ידי מעשה. בראש ובראשונה גם הוא רק תלמיד, התר בכל מאודו אחר צו הלב וגילוי המסתורין של החיים, תוך הרחבת גבולותיו הפנימיים והאחריות אותה הוא מגלה כלפי תלמידיו. 

תלמיד רוחני הוא אדם אשר התעורר בו הצורך ללמוד ולחשוף את טבעו האמיתי ואת טבעו של העולם. בשלבים הראשונים של ההתעוררות הרוחנית, מתרבות בקרב התלמיד שאלות. הצורך יוצר חוסר, אי שקט ודחף לחפש תשובות. רק כאשר ברור לו שהוא שבע מהתשובות הריקות, המורה מגיע. חוק יסוד בטבע מראה שכל מצב של ריק הוא בלתי אפשרי, וכי דברים נולדים כיוון שהיה  צורך שקדם להם. כך גם הצורך של התלמיד האמיתי במורה של אמת מוליד את הפגישה עם המורה, וכאשר התלמיד מוכן, המורה מגיע. 

המורה מתקדם צעד או שניים לפני חניכיו, כך שהוא קרוב אליהם מספיק כדי שיוכלו ללמוד ממנו ולזהות את הצעד הבא במסע שיעשו. ככל שהתלמיד מתקדם הוא הופך עצמאי יותר ועומד יותר בזכות עצמו.

הברית בין מורה לתלמיד מבוססת על אהבה ללא תנאי וללא אינטרסים אישיים. למורה יש צורך להעביר את החכמה, ובכך גם הוא בא על שכרו. התלמיד צמא לחכמה ובשל כך מוסר את עצמו למורה. בנוסף לאהבה, כוללת הברית מחויבות הדדית. חובתו של המורה לעשות הכול בכדי לקדם את תלמידו, והתלמיד, לאחר שביקש את הדרכתו של המורה, מחויב לשיעוריו. 

המורה מפגיש את התלמיד עם הוכחה חיה שביכולתו לשנות את עצמו, ואת העולם.

סוקרטס יצא בזמנו נגד הסופיסטים, אשר מכרו ידע רוחני לכל המרבה במחיר. גם בתקופתנו יש רבים המעידים על עצמם כמורים, ומציעים את האושר והידע המושלם, אף על פי שהם אינם מקיימים אותו בהכרח; המדברים על אחדות כאשר בחייהם היא חסרה; על חמלה שנותרת סיסמה ריקה ממעשה; ועל רוחניות, כאשר הגורם המניע אותם הוא ממון ותהילה.

בתקופתנו איבד העיקרון המופלא של העברת החכמה בין מורים לתלמידים את תוכנו. החינוך להישגים ולתחרותיות תפס את מקום החינוך לערכים, והמורה, מדריך הנשמות, הפך לדמות שאינה מוערכת, אשר כל תפקידו להכשיר את תלמידיו למקצוע, והצלחותיו נמדדות בציונים. 

תרבות הצריכה המשומנת הפכה למורה הגדול, והיא משפיעה ומעוררת בבני האדם צרכים מזויפים. כך כולנו לומדים כיצד לחלום, לחשוב, להרגיש, לחיות, להיראות, לקנות ולהיות נתון סטטיסטי שנמדד בתרומתו למכונה.

נוכח כל אלו עלינו לחזור לשורשים, ולזכור שלאדם היום תפקיד חשוב מאין כמותו בלידה המחודשת של רוח האחווה, ובתחייה של רעיונות ואידאלים נצחיים, הנכונים תמיד. 

עלינו להתבונן בכנות עמוק פנימה ולבחון מחדש את זהותנו. האם אנו מסתפקים בהלך הרוח הנוכחי? האם די לנו לעשות לעצמנו? או שבוער בנו השינוי, ואנו רוצים להשפיע במעשינו על העולם, לחפש את נתיב העשייה הרוחנית? 

החכמה האוניברסלית תמיד בנמצא. זהו עולם האידאות שעליו דיברו החכמים הקדומים. כמו בעבר, גם היום דרושים מחפשי אמת נלהבים, המשתוקקים לחיות את החכמה, ומורים המצביעים על השבילים ובכוח הדוגמה האישית מראים שהצעידה בדרך אפשרית.

"וְרָאִיתִי אָנִי, שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת, כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ" (קהלת ב, י"ג).