"הוורד הלבן" והגבורה מול הנאצים

בגיל 21 הנהיגה סופי שול קבוצה של צעירים גרמנים שהתנגדו למשטר הנאצי. כשנתפסה הוצאה להורג בגיליוטינה, אבל אומץ הלב שלה מהדהד אלינו מן העבר

"הוורד הלבן" הייתה קבוצה של צעירים גרמנים אשר פעלו כנגד המשטר הנאצי. פעילותם כללה בעיקר הפצה נרחבת וחשאית של עלונים הקוראים לגרמנים להתאגד ולהתנגד למשטר הנאצי, שפעילותו סתרה בעיניהם את הערכים הגרמניים והאנושיים. 

הקבוצה החלה להפיץ את העלונים בקיץ 1942. בתחילת שנת 1943 הגבירה הקבוצה את פעילותה והיא הפכה להיות נועזת יותר ויותר. ב-18 בפברואר 1943 נתפסו סופי שול ואחיה, הנס שול, מראשי הקבוצה, כאשר השאירו עלונים של "הוורד הלבן" באוניברסיטת מינכן בה למדו. תוך ארבעה ימים, לאחר משפט בזק שנערך להם הוצאו להורג יחד עם חברם לקבוצה, כריסטוף פרובסט, ב-22 בפברואר 1943.  בחודשים שלאחר מכן נתפסו שאר חברי הקבוצה, בהם גם אלכס שמורל, חברם להנהגה. שמורל, וילי גראף וקורט הובר הוצאו הוצאו אף הם להורג, ואילו הפעילים האחרים בקבוצה קיבלו עונשי מאסר שונים. 

האמת שבפנים, הזוועה שבחוץ

חברי הקבוצה העיקריים היו, כאמור, האחים הנס וסופי שול וחברם אלכס שמורל. מה הניע אותם לפעול? רמז לכך אפשר למצוא במכתב ששלחה סופי לחברתה באביב 1942: 

"האם זה לא תמוה ומעורר יראה שהכול כל כך יפה? למרות האימה. לאחרונה אני מבחינה במשהו עצום ומסתורי מציץ מתוך הנאתי הטהורה מן היופי – הבורא של היופי הזה… רק האדם יכול להיות מכוער באמת, כי יש לו הרצון החופשי לנכר את עצמו משיר ההלל הזה. לעתים קרובות נראה שהאדם יצליח להשתיק את המנון ההלל הזה באמצעות רעמי התותחים, הקללות וחילול הקודש שלו. אבל במהלך האביב האחרון מתברר לי קמעה-קמעה, שהוא לא יצליח לעשות זאת. לכן אני רוצה לנסות לעבוד קשה כדי לצדד במנצח."

לסופי ברור היה שלמציאות שראתה יש שני פנים. מחד, היא רואה את פניה המכוערות של המלחמה; מאידך היא רואה את השלמות והיופי של הטבע, יופי חיצוני שהוא גם יופי פנימי, המהדהד ומתעורר בתוכה. בסופי מתעוררת ידיעה פנימית כי יש משמעות לכל, וכי השקר שבני האדם מקדמים כרגע הוא זמני; כי היפה והנכון ינצח, ובו היא רוצה לצדד. ברור לה גם שהדבר ידרוש ממנה מאמץ ומחיר כבד, וכפי שעולה ממכתביה, זהו מחיר שהייתה נכונה לעמוד בו. 

הידיעה הפנימית של הנכון, הצודק והאמיתי הצודק הדהדה תמיד בלבותיהם של אלו שרצו להביא את עצמם ואת העולם למקום טוב יותר. הידיעה הפנימית כי קיימים בעולם טוב, צדק ואמת, שהם מעבר לזמני ולסובייקטיבי, ובמובן מסוים הם נצחיים, היא שביל של אור שהוביל מאז ומעולם את האדם מחשכת הבערות אל אורה של האמת.

הצדק ורוח האדם יכולים לנצח את הפחד

העלונים והיומנים שהותירו אחריהם חברי הקבוצה מלמדים כי מה שהניע את חברי הקבוצה היה צורך עמוק בצדק. הם לא הסתפקו בחיי נוחות ובדאגה להישרדותם ולנוחותם האישית בלבד; הם הרגישו באופן עמוק את הצורך לחיות את הערכים עליהם חונכו וגדלו.

בעלונים מצטטים החברים את החכם הסיני לאו דזה, את המשורר הגרמני ואיש הרוח גתה ועוד. מתוך העלונים עולה כי הידע שלהם רחב, ולא מצומצם לתרבות הגרמנית בלבד. הם שאבו השראה מתורות המזרח והמערב גם יחד, כיוון שהבינו כי חכמת האנושות ורוח האדם יכולות להתבטא באופנים רבים ובתרבויות שונות.

במכתבים ובזיכרונות שהשאירו חברי "הוורד הלבן" מתגלים עוצמתם הפנימית והביטחון העמוק שלהם בצדקת דרכם. במכתבו האחרון של הנס שול להוריו, לפני הוצאתו להורג, כתב: 

"לא יכולנו לפעול בצורה אחרת ואנו בטוחים שתבינו אותנו. העתיד יצדיק את מעשינו." 

גם אל מול המוות, אהבה

אלכס שמורל כתב גם הוא להוריו מהכלא: 

"האסון הזה היה הכרחי כדי לעלות אותי על הדרך הנכונה, ולכן זה לא היה אסון כלל… מה ידעתי עד עכשיו על אמונה אמיתית ועמוקה, על האמת, על האמת האחרונה והיחידה, על אלוהים?".

שמורל ביקש מעורך דינו למסור להוריו כי הוא סולח למארי לואיזה, בת זוגו לשעבר, שאצלה ביקש להתחבא לאחר מעצר חבריו, והיא אשר הסגירה אותו לגסטאפו. היה חשוב לו ללכת אל מותו ללא שנאה לאיש, לרבות כלפי אלו שבגדו בו. 

מספר שעות לפני מותו הורשה שמורל לכתוב מכתב נוסף להוריו, ובו כתב בין היתר: 

"אני הולך למות, בידיעה שפעלתי בהתאם לעקרונות החשובים ביותר שלי ובהתאם לאמת. זה מאפשר לי לפגוש את מותי במצפון שקט."

לפיד של אור בתוך החושך

ההשפעה של חברי "הוורד הלבן" על אנשים הייתה עצומה, הן בתקופת המלחמה והן שנים רבות לאחריה, ולמעשה עד היום. סרטים, ספרים ומחזות נכתבו עליהם והם ממשיכים להשפיע על מאות אלפי אנשים ברחבי העולם.

אילזה איכינגר, צעירה יהודיה למחצה אשה חיה באותה תקופה בוינה, מתארת את ההשפעה שהיתה ל"ורד הלבן" עליה בזמן המלחמה: 

"זה היה כמו אור סודי שהתפשט על פני הארץ, זה היה אושר. לא היו לנו סיכויים רבים לשרוד, אבל זה לא היה הדבר העיקרי. לא ההישארות בחיים, אלא החיים עצמם הם שדיברו אלינו דרך המוות של האח והאחות שול והחברים שלהם… אנחנו יכולים לחיות בלי כלום, אבל אנחנו לא יכולים לחיות בלי תקווה."

חברי "הוורד הלבן" העניקו תקווה לאנשים רבים. הם הוכיחו שאדם יכול לבחור להיות אדם, יהיו נסיבות חייו אשר יהיו. הם חיו הלכה למעשה את המשפט, "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש" (מסכת אבות). 

ואיפה האומץ שלנו?

אנו, לשמחתנו, איננו חיים תחת אימי משטר טוטליטרי כפי שחיו חברי "הוורד הלבן". כיצד הם יכולים להיות רלבנטיים לחיינו? כיצד אנו יכולים לקבל מהם השראה ובמה יכולה גבורתם להשפיע על חיינו? 

חברי "הוורד הלבן" התגברו על נסיבות לא פשוטות על מנת ללכת אחר צו ליבם, אחר מה שזיהו כמעשה נכון.

כל אחד מאיתנו יכול להתבונן פנימה ולבחון האם במעשיו, במחשבתו, באורח דיבורו, בהתנהגותו כלפי הקרובים אליו וגם הרחוקים יותר, הוא מגשים את הערכים שבחר. האם יהיו אלה ערכים של צדק, גבורה, אמת ויופי? 

חברי "הוורד הלבן", כמו רבים לפניהם ורבים אחריהם, משאירים לנו מורשת אנושית המראה שהדבר אפשרי, בנסיבות חריגות וקיצוניות ולא כל שכן בנסיבות חיינו. את התשובות נוכל למצוא תמיד בתוכנו, ואז נדע גם לחיות לאורן. 

את השופטים והתליינים של חברי הקבוצה, שעבדו את השנאה ואת האפלה, איש לא יזכור. לעומת זאת, גבורתם ואהבתם לאמת של חברי "הוורד הלבן", תמשיך לפעם לעד בליבם של כל מחפשי האמת, הצדק והטוב. כל אותם אנשים שאינם מפחדים לחלום על עולם טוב יותר, ולהגשים את חלומם.

כל הציטוטים במאמר מתוך הספר: "סופי שול והוורד הלבן", אנט דומבאך וג'אד ניובורן, בהוצאת פן וידיעות ספרים