הקשר בין חולה לרופא הוא מפגש אנושי משמעותי, ברגעים בהם האדם נרעד, זקוק לעזרה, לתקווה ולאמפתיה. מי היו הרופאים הגדולים בהיסטוריה? מה עשה אותם לכאלה? מה אנחנו יכולים ללמוד מהם על מסתרי הריפוי?
בשתיים בלילה צלצל הטלפון. בצד השני קול לא מוכר של נער, "אני חבר של גיא, הוא בדרך לבית חולים, הוא התמוטט, שתה יותר מידי, הוא ביקש שרק את תבואי, לא אבא שלו, לא אף אחד, בטח לא אמא שלו, את יודעת… הוא ביקש ממני להתקשר רק אלייך, יש מצב שאת יכולה לבוא?", שאל בהיסוס.
גיא הגיע אלי לטיפול פסיכולוגי מספר חודשים קודם. למוד אכזבות וטראומות בחייו, היה לו קשה לתת בי אמון. חוט הקשר שלנו היה דק, תחת מבחן ומאיים להיקרע בכל רגע.
בעוד חברו של גיא מדבר אלי, אני שואלת עוד כמה שאלות טכניות כדי להרוויח זמן ולחשוב במהירות. אני מבקשת לדבר עם גיא, אבל חברו מציין שהוא מקבל עכשיו חמצן, באמבולנס, ולא יכול לדבר.
בראשי מתרוצצות מחשבות: אני שמחה שגיא רואה בי כתובת של אמון כשהוא במצוקה, מאידך האם זה עוד מבחן למידת האכפתיות שלי ממנו? האם המבחנים רק יחריפו? האם נכון לקום ולצאת עכשיו, בשתיים בלילה?
באותם רגעים מבזיק בראשי סיפורו של קפקא – "הרופא הכפרי". רופא היוצא באישון לילה מושלג, לקול משמע הפעמון, על סוסו המקרטע, מגיע אל החולה שכל משפחתו מצפה ממנו להצילו. הוא טועה באבחנה, סיוטו של כל רופא, הוא חושב שלחולה אין שום מחלה, אך מגלה במהרה את טעותו ונחשף למצב הנורא. הוא מתקרב, חשוף למחלה, פוחד, אך אין לו כל דרך אחרת. הרופא שומע את משאלתו של החולה לתקווה, להחלמה, אך רואה גם את אחיזתו של החולה במחלה ובייאוש. כל אלה משאירים אותו נבוך, חסר אונים, מפוחד, דווקא ברגע בו הוא נדרש לנסוך בטחון וידיעה.
מהו סוד הריפוי? מיהם הרופאים הגדולים בהיסטוריה שהפשילו עבורנו לרגע את פרגוד המסתורין וחשפו בפנינו משהו מהדרך לריפוי?
במבט מעמיק אפשר למצוא חוט משותף לרופאים הגדולים בהיסטוריה. כולם היו רופאים אמיצים ומהפכנים בדורם, שהעזו לחקור ולחשוב באופן חופשי ומשוחרר מדוגמות רווחות, גם אם שילמו על כך מחיר של נידוי ובוז. ביניהם היו גם פילוסופים, אסטרונומים, אומנים ואלכימאים…
פרצלסוס (1541-1493)
הרופא פרצלסוס היה רופא מהפכן, שמרד בממסד הרפואי שנידה אותו כי גילה אמיתות מתקדמות. רבות מהאמיתות שגילה היוו תשתית לרפואה המודרנית, ואף לתחום ההומאופתיה. הוא טען בין היתר, שעל הרופא להיות אלכימאי, אסטרונום, פילוסוף, ואדם אתי ללא פשרות. פרצלסוס טיפל חינם בעניים, וטען שלמד מהכורים בהרים, מהמילדות בשבטים, מהטרובדורים ומהעניים, יותר מכל מה שלמד בבתי ספר לרפואה!
הרופאים הגדולים בהיסטוריה ראו ברוח האדם ובאתיקה האנושית שחקן מרכזי ברפואה, והיוו בעצמם דוגמה למטפלים ללא משוא פנים, ללא ליאות ועם מעט תמורה.
בחברות מסורתיות הרופא היה אדם שכל רכושו היה תיק עם אמצעי הרפואה, וסירה, לעבור איתה ממקום למקום כדי לסייע ולרפא אנשים. אסור היה לו לצבור רכוש, הקהילה היתה מספקת את כל צרכיו, והוא היה חי חיים צנועים, נטולי שאיפות ואינטרסים שעלולים להניע אותו למעול באמון שנתנו בו אנשים. כך איש לא יכול היה לשחד או לפתות אותו לפגוע באדם אחר תמורת תשלום, או לתת עדיפות לחולה עשיר, כי הכסף והמעמד לא היו רלבנטיים. "חברות התרופות" לא יכלו להציע לו כנסים בחו"ל, או לממן את מחקריו, וחברות הביטוח לא היו יכולות לבקש ממנו להקשיח אבחנות כדי לא לשלם למבוטחיהן, כי הוא לא היה תלוי בהן. יש לציין שגם כיום יש מטפלים ורופאים נפלאים והגונים, שמתפרנסים בכבוד ממקצוע הרפואה, אבל הכסף לא הפך אצלם למטרה, והם מחויבים לאתיקה אנושית ורפואית לפני הכל.
הרופאים הגדולים הדגישו את המפגש האנושי כאלמנט מרכזי מרפא, ולא רק את התרופות וטכניקות הטיפול. היתה להם ההבנה שהקשר והאמון בין מטפל למטופל, בין אדם לאדם, הוא בעל פוטנציאל ריפוי עמוק, שלעיתים חזק יותר מכל תרופה. רופא יכול לעורר תקווה, להפיג את תחושה של בדידות וייאוש, לאפשר מגע אנושי של אמת וחמלה, ולעורר באדם מוטיבציה לייצר שינוי בחייו. עוד לא נולדה התרופה שמעוררת את כל אלה.
זכורה לי אותה פעם שהגענו לבית החולים עם ילדתנו בת השלוש על הידיים. כל תנועה של ראשה הקטן והזהוב היה מלווה בבכי ובכאב. חדר המיון העמוס היה עם מלא רופאים טרודים ומסורים, שהתרוצצו בטירוף מצד לצד, ובתי נכנסה גם היא לסבב הבדיקות, המישוש, האבחנות והתשאולים. רגע לפני שנכנסה לבדיקת ניקור מותני, בעודי רועדת יחד איתה, אך מנסה להחזיק אליה חיוך המתאפק לבכות, ניגש אלי לפתע אחד הרופאים, שהבחין בי, שם יד על כתפי ואמר, "זה בסדר, אנחנו מטפלים בה, הקטנה שלך תהיה בסדר, אל תדאגי". לא הייתי צריכה יותר מזה כדי לנשום.
יאנוש קורצ'ק (1942-1878)
יאנוש קורצ'ק, או בשמו המקורי – הנריק גולדשמיט, היה רופא ילדים מהסוג הזה. הוא היה פילוסוף, חבר ב"בונים החופשיים", כתב ספרים ומחזות, ניהל וטיפל בילדי בית היתומים הידוע בגטו וורשה. לפני המלחמה טיפל בילדים עניים, מהם לא גבה כסף ואף שילם את תרופותיהם. קורצ'ק הכיר באופן אישי את כל הילדים בבית היתומים, ובזכות זה הצליח לטפל ולרפא רבים מהם. מתוך ספרו "כיצד לאהוב ילדים": ”מתוך השקט של נשימות הישנים נשמעת התייפחות. קול הבכי מוכר לי. כמספר הילדים מספר קולות הבכי… כרעתי ליד המיטה ודיברתי: 'ידוע לך שאני אוהב אותך, אבל אינני יכול להרשות לך הכל. הרוח לא ניפץ את השמשה, אלא אתה ניפצת אותה…רצית לריב עם ילד בחדר השינה. אך אינני כועס'…".
הרופאים הגדולים לא ראו באדם אוסף של חומרים שהשתבשו, או "מחשב" משוכלל שיצא משליטה, שנדרש לתקן אותו, או "לתכנת אותו מחדש". זוהי ראייה מכנית של האדם, הנוטלת את כל אלמנט הבחירה או את ההכרה ברוח האדם השוכנת מעבר ל"מכונה".
הרופאים הגדולים ראו את מקור המחלה בשיבוש תפיסת המציאות של האדם, בקונפליקטים וטראומות לא פתורות, המתבטאות בשיבוש רגשי, אנרגטי ולבסוף פיזי, בצורה של מחלות. הם סימנו את המקור למחלות גם בנטייה של האדם להתמכר לסיפוק מוגזם של ההיבטים החייתיים שלו, כמו – גרגרנות, תשוקה מינית חסרת אבחנה, חמדנות, גאווה, פחדנות, הגורמים לו להתנהגויות לא מידתיות, שחושפות אותו למחלות ומורידות את רמת החיסוניות שלו.
תפילת הרופא
רוב אנשי הרפואה הגדולים היו אנשי רוח, המאמינים בכוח הריפוי הקיים בטבע, באינטליגנציה עליונה, אלוהים, הקיימת מעבר לתפיסתם הצנועה, וראו עצמם יותר כ"מתווכים", כעין צינור לכוחות הריפוי, או כמי שמסייעים לעורר את כוחות הריפוי הקיימים באדם, ולא שהם אלה שמרפאים אותו. הם לא תלו את תקוותיהם בניסים, או שמשהו חיצוני יציל את חוליהם, לכן עשו את כל המאמצים לסייע לריפוי של האדם, אבל הם ראו את הקשר בין הריפוי ובין עולם הרוח.
רוב תפילות הרופאים הידועות (תפילת הרופא של הרמב"ם, שבועת היפוקרטס, תפילת איבן סינא), מתייחסות לכוחות הריפוי הקיימים בטבע, באלוהים, כשהרופא הינו רק משרת של כוחות אלה. וכדי להיות "צינור יעיל", עליו להיות בעל כוונות טובות, מקצועי ומסור, טהור לב ונטול אינטרס אנוכי.
בבית המקדש, הכהן הגדול היה איש הרוח הגבוה ביותר, חסר כל רכוש אישי, ענד את אבני החושן, בעלות יכולות הריפוי. השמאנים בחברות מסורתיות, חיו בפרישות מהשבט, כדי להישאר ניטרליים ומרוכזים במשימתם. כך הם ריפאו אנשים וסכסוכים שבטיים.
אלמנט מעניין ברפואה השמאנית הוא האופן בו השיבו את ההרמוניה והבריאות. הריטואל המרפא היה דווקא על ידי כך שהפגישו את האדם עם פחדיו הגדולים ביותר וסייעו לו לחצות אותם, מה שנראה סימבולית כמו תהליך של מוות ולידה מחדש. האדם עובר דרך רגעי פחד ואימה, ומתגבר עליהם בליווי צמוד ושמירה, דווקא בזכות היכולת של השמאן להכיל את הקושי ולאפשר לחולה לפגוש את ה"מפלצת הפנימית", לשהות עימה, ולמצוא בתוכו כוחות הנעלים עליה. בכך הוא מאפשר לחולה לנצח את הפחד, דרך המפגש איתו, להסיר את המחסום, ולחוות התעלות רוחנית.
הרמב"ם (1204-1138)
היה רופא, פילוסוף, אסטרונום ואסטרולוג, איש אמונה, המצוי גם בכתבים של חכמי יוון, מומחה לצמחי מרפא, תזונה וריפוי. אך מעבר לכל הרמב"ם האמין שאדם המנותק מהווייתו הרוחנית, שרודף רק אחרי גחמותיו – בריאותו נפגמת.
"לא בדברים שמחוץ לנפש שוכן האושר, לא באוצרות חולפים ועוברים. בלב האדם פנימה נשמעים צלילי העוגב של הטוב והיפה, של האמת והצדק. כצל עובר הוא כל מה שההמון חושב לתענוג ואושר. בהכרה זו תלויה בריאות הנפש של האדם ועמה בריאות גופו".
רופאים בעלי מבט מעמיק על טבע האדם, רואים במחלה שליח, שבא לספר לאדם את מה שלא הצליח לקלוט בעצמו על נפשו ואורח חייו. במקום להרוג את השליח, את הסימפטום, רופא אמיתי יסייע לחולה לשמוע מה ל"שליח" יש לספר, איזה שינוי נדרש באורח חייו, ויסייע לו בכך. הוא יכוון לריפוי עמוק, ולא יסתפק בהקלה סימפטומטית מיידית, וילווה את המטופל במסע של שינוי – מחיים של הישרדות, לחיים עם משמעות. חיים של הגשמת החלומות, של יעוד, חיים של מתינות, קבלה של חוסר השלמות, ואמת אותנטית, יהיו חיים של בריאות.
ויקטור פראנקל (1977-1905)
ויקטור פראנקל דיבר על משמעות כבסיס לריפוי. פרנקל היה נוירולוג ופסיכיאטר, כיהן כפרופסור באוניברסיטת וינה, ניהל מחלקה נוירולוגית ועסק בטיפול פסיכולוגי בגישה אקזיסטנציאליסטית, שאותה פיתח לגישה בשם "לוגותרפיה". פראנקל האמין שחוסנו של אדם אינו טמון בשריריו, באמצעיו הכלכליים, במעמדו החברתי או בתאריו, אלא בחוסנו הפנימי והרוחני. הוא עזר למטופליו למצוא משמעות אותנטית בחייהם, כזו שירצו עבורה לקום בבוקר! הוא התעקש על האימרה הידועה ש"מי שיש לו בשביל מה, יכול לשאת כל 'איך'". הוא לחם עם המטופל על ה"ניצוץ בעיניים", להעיר בתוכו משהו שהוא מוכן להילחם עבורו. הניצוץ הזה, לדבריו, הוא מה שהחזיק אנשים רבים לשרוד את השואה, אם התנאים אפשרו זאת, כי היה להם משהו לחיות למענו.
הרופא הכפרי
שלוש שנים אחרי אותו לילה בבית החולים, גיא משתף אותי בהתלהבות בעבודה המדהימה שהוא עושה עם ילדים בסיכון. אני רואה את הברק בעיניו, את המסירות, ההזדהות והלב העצום שלו שיוצא אליהם, וליבי יוצא אליו.
יש פעמים ש"הרופא הכפרי" יוצא באישון לילה, מפזר מאמציו לרוח, וחוזר בלא כלום. ויש פעמים שהוא מפזר מאמציו כזרעים, מגדל אותם בסבלנות ואהבה תחת האדמה, משקה ומחמם במידה הנכונה, ויום אחד הם נובטים, וצומחים לעץ נפלא שנותן מפירותיו גם לאחרים.
אבל כשהוא יוצא באישון לילה, הוא לא יודע, הוא פשוט יוצא למשמע צלצול הפעמון. כי הוא רופא.