מפגש עם פרופ' בן-עמי שילוני, חתן פרס ישראל לחקר תרבות המזרח הרחוק, מלמד שלמרות השוני החיצוני בין העם היפני לעם היהודי, המשותף ביניהם גדול הרבה יותר. גשר להבנה בין בני אדם יכול להיות גם גשר להבנה בין תרבויות, ואת הגשר הזה יש לבנות קודם כל בתוכנו.
מגיל צעיר מאוד נמשכתי ליפן, והתרבות שלה ריתקה אותי. בסביבתי הקרובה תהו לא פעם מה מחפשת בת "העם הנבחר" אצל עם של עובדי אלילים, אך אהבתי נותרה בעינה.
השנים חלפו, והפכתי לסטודנטית מן המניין ללימודי יפן בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית בירושלים. שם זכיתי ללמוד אצל פרופ' בן-עמי שילוני, חוקר בעל שם עולמי בתרבות ובהיסטוריה של יפן, שבדרך הוראתו המיוחדת הצליח להעביר אלי חיים של עם ושל תרבות מימיה הקדומים ועד לעת החדשה. אהבתי רק התעצמה.
כשביקרתי ביפן, היה זה כמו מפגש עם אהבה ישנה, המלווה בתחושה של הכרות אינטימית ועמוקה. אהבתי את עדינותם של האנשים, הערצתי את הסדר, הניקיון והאסתטיקה ונפעמתי מיופיו הטהור של הטבע. נדמה היה לי שההרמוניה מתקיימת שם בכל. למרות שהמראה החיצוני שלי השתלב היטב בנוף המקומי, בכל מקום אליו הלכתי, בעיני היפנים הייתי "גאיג'ין", בשפתם – זרה.
שנים רבות אחר כך, פגשתי את פרופ' שילוני בביתו בירושלים. היום, כפרופסור אמריטוס, הוא חתן פרס ישראל בתחום חקר המזרח הרחוק, וזכה בפרסים רבים לאורך השנים על הפצת תרבות יפן.
על טאטאמי (מחצלת קטנה) במרכז השולחן הונח קנקן תה יפני עם מאצ'ה (תה יפני) ושתי כוסות תואמות. לצדן עוגיות הנושאות דמויות של לוחמי סומו, כל אחת עטופה בנפרד באסתטיות רבה. לרגע נדמה היה שאנחנו במקום אחר, מבקשים להתבונן במבט ציפור על שני העמים, מעל הזמן.
במבט ראשון, קשור ההבדל המשמעותי ביותר בין היהודים ליפנים באמונה – ליהודים יש רק אל אחד, אמונה ודת אחת, בעוד שאצל היפנים האמונה היא גמישה ומגוונת. "ביפן אתה לא צריך להאמין בבודהה כדי להיות בודהיסט, או להאמין באלת השמש כדי להיות שינטואיסט… אתה יכול להיות שינטואיסט, או שלא. אתה יכול להיות נוצרי ויפני, יהודי ויפני… זה לא מתנגש", מסביר פרופ' שילוני.
כשאנו מתחילים להעמיק בהכרות עם שני העמים, אנו מגלים לא מעט קווי דמיון, חלקם אפילו מפתיעים. לשני העמים היסטוריה שמתחילה עם אב אחד – העם העברי עם אברהם, והעם היפני עם הקיסר ג'ימו. בשני העמים המסורת מתייחסת למקורו של העם ולהגירה שנעשתה בהשראה אלוהית, וכוללת את המושגים: "עם נבחר" ו"ארץ מובטחת".
"בניגוד לעמים רבים, שהתגבשו במאות השנים האחרונות על ידי שלטון קולוניאלי, היהודים והיפנים הם עמים עתיקים בעלי רציפות. איש לא המציא את העם היהודי, כשם שאיש לא המציא את העם היפני", אומר פרופ' שילוני.
למעשה, עד עצם היום הזה, בצד חיי קידמה מערביים מודרניים, שני העמים ממשיכים לשמר מסורות עתיקות, לדבר באותה שפה ולקיים פולחנים דתיים הדומים לאלה שקיימו אבותיהם.
בשני העמים נשמרת עד עצם היום הזה שושלת רוחנית סמלית. ביהדות, הכוהנים שכבר אינם משרתים בבית המקדש, ואצל היפנים – שושלת הקיסרים, הנחשבים לצאצאיה הישירים של אלת השמש, מולכת ביפן מאות שנים וממשיכה למלא תפקיד דתי חשוב.
עד היום, בשתי המסורות מקיימים טקסים מסורתיים הנוגעים לחיי היומיום, כמו אלה הקשורים בניקיון ובטהרה.
אני נזכרת באחת מהחוויות המשמעותיות שלי ביפן – הביקור בסנטו, בית המרחץ היפני.
בכניסה השלנו את הנעליים. מאחורי וילון נתגלה חדר הלבשה בו השארנו את בגדינו בארוניות. מעבר לדלת הזזה מסורתית נחשף מתחם הרחצה, אליו נכנסנו כשבידינו רק מגבת קטנה, סבון ושמפו. שם, על שרפרף עץ קטן מול מראה כל אחת חפפה את שערה וקרצפה את גופה היטב, בשקט. בינינו הסתובבה בלנית, כמו מוודאת שאף אחת לא תתרשל. רק לאחר השלמת מלאכת ניקיון הגוף, הורשינו לטבול בבריכות המים, עוברות מבריכת המינרלים לבריכת המים הקרים ומיד לבריכת המים החמים מאוד. הפינוק האמיתי היה לצאת אל גן פנימי קטן מתחת לכיפת השמיים, לשבת בתוך בריכת מים חמימים ולתת לגשם לטפטף עלינו. היה זה כמו טקס התחדשות שהעלה בי את זיכרון המקווה היהודי.
במפגש עם פרופ' שילוני למדתי גם על מסעם הדומה של שני העמים במאות ה-19 וה-20: שני העמים נאלצו להיפתח לעולם המערבי לאחר תקופת הסתגרות – של היפנים במדינת האיים ושל היהודים בתוך העיירה היהודית. עבור שני העמים היתה מלחמת העולם השנייה האירוע הטרגי ביותר בתולדותיהם, ושניהם כמעט הגיעו להכחדה בעקבותיה – יפן נהרסה בהפצצות, ושליש מבני העם היהודי הושמדו במחנות ההשמדה של הנאצים.
למרות הטרגדיות, שגשגו שני העמים. בשל ההתבססות המסורתית על האות הכתובה בשתי המסורות, בתחילת המאה ה-19 היו היפנים והיהודים שני העמים בעלי השיעור הגבוה ביותר של יודעי קרוא וכתוב בעולם, מה שאיפשר להם להגיע להישגים גדולים. "הם שני עמים עם אמביציה אדירה, עם כשרון לימוד אדיר והצלחה בכל מיני תחומים…", מסכם פרופ' שילוני בגאווה.
אני מהרהרת בימים שעוברים על בני האדם בזמן הזה, על הסגר וההסתגרות – של אנשים, עמים ומדינות. נדמה שהכי קל לנו לראות את מה שמפריד ושונה, שהכי קל לנו להסתגר במה שמוכר וידוע.
אני קוראת את מה שכתב פרופ' שילוני בהקדמה לספרו: "כיהודי, ישראלי, וכסטודנט ותיק של יפן, חשבתי שזוהי חובתי… לחבר את העולמות בהם אני חי. מחקר השוואתי של היהודים והיפנים יכול לסייע לנו להבין טוב יותר את שניהם. ההבדלים הבסיסיים וקווי הדמיון הבולטים יכולים לספק לנו נקודת מבט חדשה על הדתות, המסורות, הערכים, ודרכי התנהגות של שני העמים." (The Jews and the Japanese: The Successful Outsiders, 1992).
ממרחק הזמן אני רואה את הגשר שהצליח פרופ' שילוני לבנות, בתוכו קודם כל. הגשר בין בני אדם באשר הם, הוא זה שאיפשר לו להעביר תרבות והיסטוריה של עם שלא נולד או גדל בתוכו, כאילו היה בתוכו.
איך עושים את זה? "קודם כל צריך שתהיה אמפתיה, מין אהדה לסביבה", אומר פרופ' שילוני בחיוך רחב, כאילו הדבר ברור מאליו, ואז הוא ממשיך ומסביר: "אם נבוא בצורה של נזיפה וביקורת ונחפש פגמים, אז משהו בראייה מיטשטש וזה הורס את ההבנה… אפשר להבין כל דבר אם נכנסים אליו באהדה, ואם מנסים להבין את האנשים, את המוטיבציה שלהם ואת ההקשר התרבותי והחברתי שלהם.
בני אדם יכולים להבין בני אדם אחרים, צריך רק לראות את המשותף. והמשותף בין בני האדם הרבה יותר גדול מאשר השוני".
כל תרבות מבטאת את היופי ואת החוכמה בדרכה שלה. אם נדע לראות זאת, נוכל לבנות גשר של הבנה בין תרבויות שונות, שהוא גם המפתח להבנה בין בני האדם. שהרי למרות כל ההבדלים החיצוניים, כולנו חולקים מהות אנושית משותפת; והחיבור האנושי הוא זה שיאפשר לנו לראות את היופי והחוכמה בכל תרבות.