גיבורי על, או הגיבור שבתוכנו

הם טסים באוויר, מטפסים על קירות, נלחמים במפלצות – הם תמיד ינצחו ויגברו על כל המכשולים. מיהם גיבורי העל ומדוע הם שובים כל כך את דמיוננו? מה יש בהם שיכול ללמד אותנו גם על חיינו שלנו?

בשנים האחרונות כובש ז'אנר גיבורי העל כל מסך, בכל פינה. בין אם זה קפטן  אמריקה, סופרמן, ספיידרמן, או איירון מן (שאין לו ממש כוחות על, אבל למה להתעכב על דקויות). כולם עסוקים בלנצח מפלצות ולהציל את העולם. למה אנחנו אוהבים אותם כל כך? מהו סוד המשיכה לגיבורי העל? למה אנו זקוקים בחיינו לדמויות גדולות מהחיים על מנת לשאת אליהן את עינינו? מה יש בהם, בגיבורי העל, שמשלהב כך את דמיונם של צעירים ומבוגרים כאחד? ניתן להגיד שאנו אוהבים את הפנטזיה, את האקשן הבלתי פוסק שנשפך עלינו בתלת מימד מהמסכים; אבל האם אין שם דבר נוסף אליו אנו כמהים? 

חצי אל, חצי בן אדם

על מנת לחקור שאלה זו, נעזוב לרגע את גיבורי העל המודרניים ונחזור אחורה, לסוג נוסף של גיבורים בעלי כוחות על אנושיים, שהצילו את העולם והרגו מפלצות. בואו נחזור לדמויות אשר שלהבו מאז ומעולם את דמיונם של בני האדם – הגיבורים היווניים. אותם גיבורים מיתיים, דוגמת אכילס, הרקולס ותזאוס, היו חציים אדם וחציים אל. אימם היתה תמיד בת אנוש אבל אביהם היה אחד מאלי הפנתאון היווני. שילוב זה, בין בן אנוש לאל, הפך את הגיבור לדמות מיוחדת במינה. מצד אחד היו לו כוחות על-אנושיים, הוא היה חזק במידה בלתי אפשרית, לוחם עז, חכם וערמומי, ומצד שני, הוא היה כמונו, בני האדם הרגילים; חווה צער, אהבה, פחד, תשוקה וכל שאר הרגשות האנושיים, שאנו חווים ביומיום שלנו. 

המתח הזה, בין הרגש האנושי לכוחות האלוהיים – הוא זה שהופך את הגיבור לדמות מורכבת כל כך. מצד אחד אנו מעריצים את הכוח והעוצמה האלוהית של הגיבור, ומצד שני אנחנו מזדהים עם האנושיות שבו. מצד אחד היינו רוצים להיות חזקים כמוהו ואמיצים כמוהו, ומצד שני אנחנו רואים היכן הוא נופל, היכן הוא טועה, היכן (בדיוק כמונו) הוא נופל לכעס, לאנוכיות, לקנאה ואיך הוא מצליח, בעזרת כוחותיו, להתגבר על עצמו ולנצח במלחמה. 

גיבור לא מושלם

הרקולס, הגיבור היווני, הוא דוגמה מובהקת לענייננו. הרקולס היה בנם של זאוס,  ראש האלים, ושל אלקמני, בת אנוש. הוא נחשב לגיבור האולטימטיבי, בעל כוחות על-אנושיים ורצון בלתי מתפשר להילחם ברוע. עם זאת, לאורך כל עלילותיו מתואר גם אופיו הרגשני וחוסר יכולתו לשלוט בזעם האצור בקרבו. מספרים שכאשר היה צעיר הוא נשא אישה ונולדו לו שלושה ילדים. הרה, אשתו של זאוס, אשר שנאה את הרקולס כיוון שהיה בנו של בעלה מחוץ לנישואים – שלחה בו זעם וטירוף כה חזקים עד אשר איבד עשתונותיו והרג במו ידיו את אשתו וילדיו. כאשר התעורר הרקולס מהתקף זעמו, ראה מה עשה והתאבל על כך בכל ליבו. על מנת לכפר על חטאיו הוא יצא לשרת את מלך מיקנה, ובשירותו ביצע שתים עשרה משימות גבורה עילאיות, אשר אודותן מסופר ברוב עלילותיו. 

אם כן, מי היה הרקולס? רוצח שפל, או גיבור נערץ? התשובה איננה לכאן או לכאן. האנשים שהעריצו את הרקולס, העריצו את יכולתו להרוג אריה במו ידיו, לנצח מפלצת ים מרושעת וללכוד איילה מקודשת בעלת קרני זהב, אבל בה בעת הם גם זיהו את אופיו האנושי וידעו שהוא אינו אל ואינו מושלם. הוא חטא והיה צריך לכפר על חטאיו. הוא טעה והיה צריך ללמוד איך לא לטעות שוב – הוא היה אנושי. 

גם מותו הוא מוות עם מוסר השכל. עם תום שתים עשרה המשימות, עטוף בתהילת עולם, נשוי לאישה חדשה, בגד בו ליבו האנושי והוא התאהב באחרת. הוא זכה בה ורצה לשאתה לאישה. אשתו הנוכחית, דיאנירה, שמעה זאת ושלחה לו כותונת כמתנה. על הכותונת היא מרחה שיקוי שנאמר לה שיחזיר את הרקולס לחיקה. ברגע שהרקולס לבש את הכותונת, היא נדבקה לעורו וגרמה לו ייסורי תופת; הוא בנה מדורה ושרף את גופו. נאמר שבאותו הרגע עלה הרקולס לשמים והתקבל כאל על ידי אביו זאוס. 

איזה סוף נורא לגיבור כה מהולל. איזו אכזריות! בוודאי שכך נראית הדברים אם מסתכלים עליהם ברמה השטחית. אך ברמה עמוקה יותר, מותו הוא סמל. הרקולס היה חצי אדם וחצי אל. למרות כל גבורתו, עדיין שלטו בו גם התשוקה, חוסר הרצון להסתפק במה שיש לו והאנוכיות – כל אותן תכונות אנושיות. ברגע ששרף את גופו הפיזי, הוא נפרד מרגשות אלה, והפך לאל במלואו; אל אשר עבר וחצה את הקיום האנושי, והוא משוחרר ממנו. 

אנו, כמובן, איננו הרקולס. אבל המתח הזה בין האדם לאל – הוא המתח שהופך את דמותו לנגישה לנו כל כך ואהובה עלינו. זהו אותו המתח הקיים גם בגיבורים המודרניים שאנחנו אוהבים כל כך. הם חזקים, הם מהירים, הם יודעים הכול ומנצחים את כולם, אבל בו בזמן הם כל כך אנושיים. הם נופלים, הם טועים, הם אוהבים, הם מקנאים, הם שונאים והחשוב מכל, הם לומדים שיעורים מהחיים. אנחנו כמהים לכוחותיהם ומזדהים עם כאבם. גם הגיבורים היווניים וגם המודרניים, משלהבים את דמיוננו ונוגעים בלבנו. אך יש סוד נוסף הקושר אותנו אליהם; ישנו שיעור נוסף שניתן ללמוד מהם. 

איזהו גיבור? המנצח את עצמו

הגיבורים במיתולוגיה היוונית הם יותר מדמויות פיקטיביות שנועדו לגרום לנו הנאה. ניתן לקרוא את סיפוריהם גם כסמל; סמל לעולם הפנימי שלנו כבני אדם. בכל הפילוסופיות המסורתיות מתואר המתח בין חלקו הגבוה של האדם, אשר בא לידי ביטוי בערכים נעלים כמו נדיבות, חמלה, אהבה, נתינה, אומץ והקרבה למען הזולת, לבין החלקים הנמוכים המתבטאים בכל אחד מאיתנו דרך התשוקות, האגו, האנוכיות, הכעס, האכזריות, הקנאה ורבים אחרים. המתח בין שני החלקים קיים בכולנו – והשאלה היא, מאיזה חלק אנו פועלים. בכולנו יש יסוד נעלה ויסוד נמוך. כולנו כמו הגיבורים: בני אדם ובני אלים. כל התרבויות העתיקות הכירו את המתח הזה ואת שדה הקרב האמיתי של האדם, שדה הקרב הנמצא בתוך נפשנו. "איזהו גיבור?", שאלו חז"ל. מיהו הגיבור? זה שעושה מעשי גבורה? זה שמדגים את כוח שריריו? לא – "הכובש את יצרו".  

בודהה מכוון לאותו מקום בדיוק כאשר הוא מדבר על הלוחם. הוא אומר, "חזק מזה שמנצח מאות קרבות, הוא זה המנצח את עצמו". גם בודהה וגם חז"ל מצביעים על שדה הקרב הפנימי, שדה הקרב שבתוכנו. בשדה הקרב הזה אנחנו מנצחים ומפסידים, נופלים ואז לומדים להתרומם שוב ולהתחיל מחדש. זה שדה הקרב של הפילוסוף המתבונן על חייו ומנסה לחיות בכל יום נכון יותר, צודק יותר, נקי יותר מהאופן שבו חי אתמול. זה שדה הקרב שלנו. השדה שבו אנו נלחמים, לומדים וגדלים, יום יום. 

אנו זקוקים לגיבורים. אנו זקוקים להם לא רק על מנת שיבדרו אותנו, שימטירו עלינו אפקטים של תעופה ומהירות והרבה פופקורן בקולנוע. אנו זקוקים להם כדי לקבל השראה. הם סמל לאופן שבו אנו יכולים להתגבר על המכשולים בחיינו, גם אם הם מכשולים קטנים. הם מתארים את האופן שבו אנו יכולים לנצח את ה"אויבים" שלנו, האויבים הפנימיים. הם סמל לגיבור היומיומי, הפנימי, הגיבור שהוא אנחנו. לכן, בפעם הבאה שנראה אותם על מסכי הענק, בואו נזכור שהם רק סמל לאותם מאבקים קטנים אך משמעותיים, שאנו מנהלים מדי יום.